מי יציל את הדמוקרטיה - גלובל - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מי יציל את הדמוקרטיה

דמוקרטיה היתה הרעיון הפוליטי המצליח ביותר של המאה ה–20, הגיעה לשיאה בתחילת המאה הנוכחית - וכיום נראה 
שהיא סובלת מנסיגה בעולם ■ מהם 
הקשיים שסודקים את שיטת השלטון,
 ומה ניתן לעשות כדי להחיותה

62תגובות

למפגינים שהובילו להפלת הממשלה באוקראינה יש שאיפות רבות עבור מדינתם. הכרזות שנשאו קראו ליחסים קרובים יותר עם האיחוד האירופי ולסיומה של ההתערבות הרוסית בפוליטיקה הפנימית, ולהקמתה של ממשלה נקיית כפיים שתחליף את הקלפטוקרטיה (שלטון הגנבים) של הנשיא ויקטור ינוקוביץ'. ואולם הדרישה הבסיסית שלהם היא זו שהניעה אנשים במשך עשורים רבים להתנגד לממשלות מושחתות, נצלניות ואוטוקרטיות. הם רוצים דמוקרטיה חוקתית.

קל להבין מדוע. המדינות הדמוקרטיות עשירות בממוצע יותר מהלא־דמוקרטיות, יש להן סיכוי נמוך יותר לצאת למלחמה והן בעלות מוניטין טובים יותר של מאבק בשחיתות. באופן בסיסי יותר, הדמוקרטיה מאפשרת לאנשים לומר את שעל דעתם ולעצב את עתידם ועתיד ילדיהם. העובדה שרבים בכל כך הרבה מקומות בעולם מוכנים לסכן הרבה כל כך כדי לממש את הרעיון הזה היא עדות לכוח המשיכה שלו.

ואולם בימים אלה, התרוממות הרוח שמעוררים אירועים כמו אלה בקייב מהולה בחששות, שכן תבנית מטרידה חזרה על עצמה בבירה אחר בירה. אנשים מתגודדים בהמוניהם בכיכר העיר. בריוני השלטון מנסים לבלום אותם, אך מאבדים את האומץ לנוכח כוח העמידות העממי והסיקור החדשותי הגלובלי. העולם מריע להתמוטטותו של השלטון ומציע לעזור בבניית דמוקרטיה.

עשו לייק וקבלו את מיטב כתבות TheMarker ישירות לפייסבוק

ואולם דחיקת רגלי אוטוקרט היא מעשה קל יותר מהקמת ממשלה דמוקרטית לאמיתה. כך, המשטר החדש מועד, הכלכלה נכשלת והמדינה מוצאת עצמה במצב גרוע לפחות כפי שהיה הקודם. זה מה שקרה באביב הערבי ובמהפכה הכתומה באוקראינה לפני עשור. ב–2004 הודח ינוקוביץ' מתפקידו על ידי מחאות עממיות, אבל נבחר מחדש לנשיאות (בסיוע כסף רוסי רב) ב–2010, לאחר שהפוליטיקאים מהאופוזיציה - שהחליפו אותו - התגלו כגרועים לא פחות.

הדמוקרטיה עוברת זמנים קשים. במקומות שבהם הודחו האוטוקרטים מהשלטון, יריביהם כשלו ביצירת משטר דמוקרטי בר קיימא. אפילו בדמוקרטיות מבוססות, הכשלים במערכת נהפכו לבולטים עד להדאיג והציבור התפכח מאשליותיו לגבי הפוליטיקה.

רק לפני כמה שנים נראה היה שהדמוקרטיה תשלוט בעולם. במחצית השנייה של המאה ה–20 היכתה הדמוקרטיה שורש בנסיבות הקשות ביותר: בגרמניה, שסבלה מטראומת הנאציזם, בהודו, שבה אוכלוסיית העניים הגדולה ביותר בעולם, ובשנות ה–90 בדרום אפריקה, שצולקה על ידי האפרטהייד.

גם הדה־קולוניאליזציה יצרה שלל דמוקרטיות חדשות באפריקה ובאסיה, ומשטרים אוטוקרטיים פינו מקומם לדמוקרטיות ביוון (1974), ספרד (1975), ארגנטינה (1983), ברזיל (1985) וצ'ילה (1989). התמוטטותה של בריה"מ יצרה דמוקרטיות צעירות במרכז אירופה. ב–2000 סיווג ארגון המחקר האמריקאי פרידום האוס 120 מדינות, 63% מכלל מדינות העולם, כדמוקרטיות.

AP

נציגיהן של יותר מ–100 מדינות התאספו בפורום העולמי על דמוקרטיה בוורשה השנה, כדי לטעון כי "רצון העם" הוא "הבסיס לסמכות הממשלה". דו"ח של משרד החוץ האמריקאי הכריז כי בעקבות "כישלון הניסוי של ממשלות אוטוריטריות וטוטליטריות, נראה עתה, סוף־סוף, שהדמוקרטיה ניצחה".

ההיבריס הזה מובן לאחר שרשרת ההצלחות. ואולם אם בוחנים מרחוק את ניצחונן של הדמוקרטיות, הוא לא נראה מובן מאליו. לאחר נפילת אתונה העתיקה, שם התפתחה הדמוקרטיה הראשונה, המודל הפוליטי נכנס לתרדמת של 2,000 שנה עד לעידן הנאורות.

במאה ה–18, רק המהפכה האמריקאית הניבה דמוקרטיה בת קיימא. במאה ה–19 לחמו המונרכיסטים בקרב מאסף ממושך נגד הכוחות הדמוקרטיים. במחצית הראשונה של המאה ה–20 התמוטטו דמוקרטיות בחיתוליהן בגרמניה, בספרד ובאיטליה. ב–1941 נותרו רק 11 דמוקרטיות בעולם כולו, והנשיא האמריקאי פרנקלין רוזוולט התריע כי אולי לא יהיה אפשרי להגן על "הלהבה הגדולה של הדמוקרטיה מהחשיכה של הברבריות".

התקדמות הדמוקרטיה של שלהי המאה ה–20 נבלמה במאה ה–21. אף ש–40% מאוכלוסיית העולם כיום, יותר מאי פעם, חיים במדינות שבהן מונהגות בחירות חופשיות והוגנות, ההתקדמות הגלובלית נעצרה, ואולי חלה אפילו נסיגה.

עשו לייק וקבלו את מיטב כתבות TheMarker ישירות לפייסבוק

חברת המחקר פרידום האוס מעריכה כי 2013 היתה השנה השמינית ברציפות שבה החירות הגלובלית נסוגה, וכי התקדמותה הגיעה לשיא בתחילת המאה. דמוקרטיות רבות נסוגו לאוטוקרטיה. הן שמרו על חזות חיצונית של דמוקרטיה באמצעות בחירות, אבל אין בהן הזכויות והמוסדות החשובים לא פחות בתפקודה של מערכת דמוקרטית.

האמונה בדמוקרטיה מתלקחת ברגעים של ניצחון כמו הפיכת המשטרים הלא־פופולריים בקהיר ובקייב, אך מקרטעת לאחר מכן. מחוץ למדינות המערב, הדמוקרטיה מתקדמת לעתים ואז כושלת. ובתוך המערב, הדמוקרטיה לעתים קשורה קשר הדוק עם חובות, חוסר תפקוד והתערבות יתר של גורמים מבחוץ.

הדמוקרטיה תמיד סבלה מביקורת, אך הספקות הישנים זוכים עתה לכבוד מחודש, עם חשיפתה הגוברת של חולשת הדמוקרטיה במעוזיה המערביים וחולשת השפעתה בשאר העולם. מדוע איבדה הדמוקרטיה את המומנטום?

המשבר הפיננסי ועלייתה של סין

שתי הסיבות העיקריות לאובדן המומנטום של הדמוקרטיה הן המשבר הפיננסי של 2007–2009 ועלייתה של סין. נזקי המשבר לא היו רק פיננסיים, אלא גם פסיכולוגיים. המשבר חשף את החולשה היסודית במערכת הפוליטית של המערב וחתר תחת הביטחון העצמי, שהיה אחד מנכסיה הגדולים.

ממשלות הרחיבו בהתמדה את תוכניות הרווחה עשורים רבים, ואיפשרו רמות מסוכנות של חוב. הפוליטיקאים החלו להאמין כי חיסלו את המחזוריות הכלכלית של פריחה ודעיכה, וריסנו את הסיכונים. אנשים רבים התפכחו מהמנגנון הפוליטי, במיוחד כשממשלות חילצו בנקאים בכספים של משלמי המסים ועמדו חסרי אונים לנוכח הבונוסים הענקיים שהפיננסיירים המשיכו לשלם לעצמם. המשבר הפך את קונסנזוס וושינגטון - המבוסס על תורת השוק החופשי - למלת גנאי בעולם המתפתח.

בה בעת, המפלגה הקומוניסטית בסין שברה את המונופול של העולם הדמוקרטי על צמיחה כלכלית. הכלכלן לארי סאמרס מאוניברסיטת הרווארד, לשעבר שר האוצר של ארה"ב, אומר כי כשמדינתו צמחה בקצב המהיר ביותר - רמת החיים בה הוכפלה מדי כ–30 שנה. סין, לעומת זאת, הכפילה את רמת החיים בה כל עשור בקירוב במשך 30 שנה.

האליטה בסין טוענת כי המודל שלה - שליטה הדוקה של המפלגה הקומוניסטית, לצד מאמץ בלתי נלאה לגייס אנשים מוכשרים לשורות ההנהגה - הוא יעיל יותר מאשר דמוקרטיה, ופחות חשוף לסכנות הקיפאון המדיני. ההנהגה הפוליטית מתחלפת מדי עשור בערך, ויש אספקה מתמדת של כישרונות טריים, בעוד שהרכב המפלגה מקודם בהתבסס על עמידתו ביעדים.

מבקריה של סין מגנים את הממשלה על כך שהיא שולטת בדעת הקהל באמצעות מאסרם של מתנגדים וצנזורת דיונים באינטרנט. ואולם דווקא אובססיית השליטה של המשטר גורמת לו להישאר עם האצבע על הדופק של דעת הקהל. המשטר יכול לטפל במהירות בבעיות שבדמוקרטיה היה נדרש עשור לטיפולן. בתוך שנתיים הרחיבה סין את כיסוי הפנסיה לעוד 240 מיליון כפריים, למשל, הרבה יותר ממספר האנשים המכוסים על ידי מערכת הפנסיה בארה"ב.

עשו לייק וקבלו את מיטב כתבות TheMarker ישירות לפייסבוק

סינים רבים מוכנים לסבול את השיטה בתמורה לצמיחה. בסקר של מכון פיו ב–2013 השיבו 85% מהסינים כי הם "מרוצים מאוד" מהכיוון שבו צועדת מדינתם, לעומת 31% מהאמריקאים. יש אינטלקטואלים סינים שמתפארים בכך. ז'אנג וייוויי מאוניברסיטת פודן טוען כי הדמוקרטיה הורסת את המערב, ובמיוחד את ארה"ב, כי היא ממסדת מצב של קיפאון, ממעיטה בחשיבות של קבלת החלטות ומכתירה נשיאים מסוג ב' כמו ג'ורג' בוש הבן.

יו קפינג מאוניברסיטת בייג'ין טוען כי הדמוקרטיה הופכת דברים פשוטים למסובכים ויקרים מדי, ומאפשרת ל"פוליטיקאים דוברי חלקות להטעות את האנשים". עמיתו ואנג ג'יסי טען כי "מדינות מתפתחות רבות שאימצו ערכים ומערכות פוליטיות מערביים סובלות מאי־סדר ואף כאוס", וכי סין מציעה מודל חלופי. מדינות מאפריקה (רואנדה) ועד המזרח התיכון (דובאי) ודרום מזרח אסיה (וייטנאם) לוקחות את דבריו לתשומת לבן.

ההתקדמות של סין נראית מרשימה עוד יותר על רקע סדרת האכזבות לדמוקרטיה מאז 2000. הכישלון הגדול הראשון היה ברוסיה. לאחר נפילתה של חומת ברלין ב–1989 נראתה הדמוקרטיזציה של ברה"מ בלתי נמנעת. בשנות ה–90 עשתה רוסיה "צעדי שיכור" לכיוון זה בהנהגתו של בוריס ילצין. בסוף 1999 הוא העביר את השלטון לולדימיר פוטין, לשעבר בכיר ק.ג.ב שכיהן מאז כראש הממשלה והנשיא פעמיים. הצאר הפוסט־מודרני הזה השמיד את מהות הדמוקרטיה, חנק את העיתונות ואסר את מתנגדיו. בהצגה של פוטין, כולם יכולים להצביע בבחירות כל עוד הוא זוכה.

אוטוקרטים בוונצואלה, באוקראינה, בארגנטינה ובמקומות נוספים הלכו בעקבותיו, והנציחו תיאטרון בובות של דמוקרטיה במקום להיפטר ממנה כלל ועיקר. בכך הם פגעו במוניטין שלה עוד יותר.

הפגיעה הבאה היתה מלחמת עיראק. כשהתגלה כי נשק ההשמדה ההמוני של סדאם חוסיין אינו קיים במציאות לאחר הפלישה האמריקאית ב–2003, בחר בוש להצדיק את המלחמה כמאבק עבור החירות והדמוקרטיה. בוש באמת האמין כי המזרח התיכון יישאר קרקע פורייה לטרור כל עוד שולטים בו דיקטטורים, אבל הוא גרם נזק גדול ביותר לדמוקרטיה.

השמאלנים ראו בכך הוכחה לכך שדמוקרטיה היא רק עלה תאנה לאימפריאליזם אמריקאי. ריאליסטים ראו בכאוס בעיראק הוכחה לכך שהקידום האמריקאי לדמוקרטיה הוא מתכון לאי־יציבות. ניאו־קונסרבטיבים מפוכחים, כמו חוקר מדעי המדינה האמריקאי פרנסיס פוקויאמה, ראו בכך הוכחה לכך שהדמוקרטיה לא יכולה להכות שורשים בקרקע סלעית.

שלישית היתה מצרים. התמוטטות משטרו של חוסני מובארק ב–2011 בעקבות המחאה הענקית והבלתי מתפשרת העלתה תקוות כי הדמוקרטיה תתפשט במזרח התיכון, אלא שהאופוריה נהפכה לייאוש. בבחירות לא ניצחו הליברלים המפוצלים, אלא האחים המוסלמים של מוחמד מורסי. מורסי התייחס לדמוקרטיה כאל שלל - מינה לשלטון את האחים והעניק לעצמו כוחות בלתי מוגבלים ובית עליון בפרלמנט עם רוב קבוע של מוסלמים.

ביולי 2013 התערב צבא מצרים, עצר את הנשיא הראשון שנבחר בבחירות דמוקרטיות, כלא מנהיגים של האחים המוסלמים והרג מאות מפגינים. עם המלחמה בסוריה והאנרכיה בלוב, התנפצו התקוות שהאביב הערבי יוביל לפריחתה של דמוקרטיה ברחבי המזרח התיכון.

גם מגויסות חדשות לשורות הדמוקרטיה איבדו מזוהרן. דרום אפריקה נשלטה בידי אותה מפלגה מאז 1994; טורקיה מידרדרת לשחיתות ואוטוקרטיה; בבנגלדש, בתאילנד ובקמבודיה, האופוזיציה החרימה את הבחירות האחרונות או סירבה לקבל את תוצאותיהן.

המקרים האלה מראים כי הקמת המוסדות הנחוצים לשימור הדמוקרטיה היא משימה זוחלת, והם מפריכים את ההנחה המקובלת בעבר שדמוקרטיה תפרח במהרה ובספונטניות עם הטמנת הזרעים. אף שדמוקרטיה היא "שאיפה אוניברסלית", כפי שטענו בוש וטוני בלייר, היא מעוגנת בתרבות.

כך, כמעט כל מדינות המערב העניקו את זכות ההצבעה הרבה לאחר הקמת מערכות פוליטיות מתוחכמות עם שירותים אזרחיים מבוססים וזכויות מוסדיות מבוססות, בחברות שבהן זכויות הפרט והפרדת הרשויות זכו להערכה.

בשנים האחרונות, המוסדות שנועדו לשמש מודלים לדמוקרטיות חדשות התיישנו ותיפקודם הורע. ארה"ב נהפכה לשם נרדף לקיפאון פוליטי בשל המחלוקת בקונגרס - עד כדי כך שכמעט הגיעה לחדלות פירעון על חובותיה פעמיים בשנתיים האחרונות. הדמוקרטיה שלה הושחתה במאמץ של נבחרי הציבור להרחיב ולבסס את סמכויותיהם. הדבר מעודד קיצוניות, כי פוליטיקאים צריכים לפנות רק לנאמני המפלגה, ובפועל מנשלים מזכויותיהם המון בוחרים. הכסף מדבר בקול רם יותר מעולם בפוליטיקה האמריקאית. אלפי לוביסטים (יותר מ–20 לכל חבר קונגרס) גורמים להארכת החקיקה ומורכבותה, כדי להגניב לחוקים פריווילגיות עבור אינטרסנטים.

אלה יוצרים את הרושם שהדמוקרטיה האמריקאית עומדת למכירה ושלעשירים יש כוח רב יותר יותר מלעניים, אף שהלוביסטים והתורמים טוענים כי הם בסך הכל מיישמים את חופש הביטוי שלהם. התוצאה היא שתדמיתה של ארה"ב - וכתוצאה מכך הדמוקרטיה עצמה - ספגה מכות נוראיות.

גם האיחוד האירופי אינו מעוז בלתי מנוצח של דמוקרטיה. ההחלטה להשיק את היורו ב–1999 התקבלה על ידי טכנוקרטים; רק שתי מדינות, דנמרק ושוודיה, קיימו משאל עם (ושתיהן סירבו להצטרף). המאמצים לזכות בתמיכה ציבורית באמנת ליסבון, שריכזה את כוח האיחוד בבריסל, ננטשו כשאנשים התחילו להצביע נגדה.

בימים החשוכים ביותר של משבר היורו, אילצה האליטה של הגוש את איטליה ויוון להחליף מנהיגים שנבחרו באורח דמוקרטי בטכנוקרטים. הפרלמנט האירופי - עלה התאנה הדמוקרטי של האיחוד - הוא גוף זניח שרבים מתעבים.

האיחוד האירופי נהפך לקרקע פורייה למפלגות פופוליסטיות כמו מפלגת החירות של חירט וילדרס בהולנד, והחזית הלאומית של מרין לה פן בצרפת, שטוענות כי הן מגינות על האנשים הרגילים מהאליטה היהירה והבלתי מתפקדת. השחר הזהוב ביוון בוחנת את סבלנות הדמוקרטיה למפלגות בסגנון נאצי. כך יצא שפרויקט שנועד לרסן את הלאומנות האירופית - עורר אותה לחיים מחדש.

הכתבה כוללת את שני החלקים הראשונים בסדרת הדמוקרטיה של "אקונומיסט"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#