רוצים תואר בלי שכר לימוד ובלי לצאת מהבית? לשי רשף יש הצעה בשבילכם - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

רוצים תואר בלי שכר לימוד ובלי לצאת מהבית? לשי רשף יש הצעה בשבילכם

"אוניברסיטת ההמונים" שייסד הישראלי שי רשף זכתה השבוע בהכרה אקדמית בארה"ב ■ בראיון 
ל-Markerweek, מסביר רשף איך אפשר לנהל אוניברסיטה ללא שכר לימוד, כיצד מנפצים את חומות האליטיזם ולמה חייבים לספק השכלה גם למקומות כמו האיטי וסודן

37תגובות

בגיל 40 החליטה דבי טיים, אם ועוזרת אדמיניסטרטיבית מפלורידה, להגשים חלום ולהירשם לקולג׳. ״תמיד רציתי ללכת לקולג׳, אבל החיים קרו, ואתה יודע איך זה״, היא אומרת. ״לפני חמש שנים התחלתי לבדוק אתרים של מכללות, ראיתי את שכר הלימוד והבנתי שאני לא יכולה להרשות את זה לעצמי. לא בגילי, לא בשלב הזה של חיי״.

אחרי כמה שבועות של חיפושים, טיים כמעט ויתרה על החלום. כל האוניברסיטאות שבדקה עלו יותר מדי, וגם לא השתלבו בסדר היום העמוס של מי שהיתה צריכה גם לעבוד למחייתה. למזלה, באותה תקופה היא נתקלה בכתבה שדיווחה על אוניברסיטה חדשה ומקוונת, כזאת שלא דורשת ממנה להתייצב בכיתה בשעות קבועות, אבל מאפשרת לה ללמוד מינהל עסקים לצד סטודנטים מכל העולם, וחשוב מכל: האוניברסיטה היתה חינמית. טיים החליטה ללכת על זה.

האוניברסיטה שטיים נרשמה אליה היתה ״אוניברסיטת ההמונים״ - University of the People, או בקיצור UoPeople - שייסד היזם הישראלי שי רשף, לשעבר הבעלים של מכון ההכנה לפסיכומטרי קידום, ב–2009. מטרתה המוצהרת היא להציג מודל חדש וחינמי של השכלה גבוהה בהשקעה נמוכה. המודל נועד להנגיש את החינוך הגבוה, השמור רק לבעלי אמצעים, לאלה שכיום ידם אינה משגת, במיוחד במדינות מתפתחות. היו כבר כאלה שהגדירו את המודל כמהפכה בחינוך.

עשו לייק וקבלו את מיטב כתבות TheMarker ישירות לפייסבוק

השבוע השיגה אוניברסיטת ההמונים ציון דרך חשוב, כשהצליחה לקבל הכרה כמוסד אקדמי בארה״ב לאחר כחמש שנים של עבודה מאומצת, מתישה וסיזיפית, שכוונה כולה ליום הזה. ההחלטה הופכת את התארים שהיא מציעה לאקדמיים לכל דבר ועניין ואת התלמידים לבוגרי אוניברסיטה. הבוגרים - שרבים מהם פליטים, מהגרים לא חוקיים, עניים ואנשים שלא מצאו את עצמם במסגרות הרגילות, בשל סיבות כלכליות או אישיות - מקבלים תואר שלא חלמו אפילו שיוכלו להתהדר בו.

חמש שנים לאחר שהתחילה את הלימודים, בלי שלקחה חופשות, קיבלה טיים את הבשורה המשמחת: היא תסיים את לימודיה באפריל והתואר שלה יוכר מבחינה אקדמית. היא תהיה בוגרת פקולטה למינהל עסקים באופן רשמי.

״לי תמיד היה ברור שיכירו בנו״, אומר רשף בראיון ל–Markerweek. ״במשך שנים, מדי יום ויום, התנהלו דיונים סוערים בעמוד הפייסבוק שלנו על שאלת ההכרה. ׳האם יכירו בכם?׳, ׳מתי יכירו בכם?׳ לא יכולנו לענות מסיבות משפטיות, וזה היה מתסכל, כי רצינו להרגיע את התלמידים ולומר להם שזה יגיע, זה יקרה״.

רשף, 58, פתח את האוניברסיטה ב–2009, ארבע שנים לאחר שמכר את קידום לקפלן, החברה הבת של העיתון "וושינגטון פוסט". בחמש השנים שחלפו מאז הוא נודד ממדינה למדינה, מנסה לשכנע משקיעים, תורמים, מחנכים ותלמידים פוטנציאליים כאחד באפשרות של אוניברסיטה מקוונת וחינמית לקבל הכרה אקדמית, ובכך להפוך את השגת התואר האקדמי לדבר שכל אדם, בכל מקום, יכול להשיג. כל מה שצריך הוא חיבור לאינטרנט.

האוניברסיטה היא מיזם חינוכי פתוח לכל ללא מטרות רווח, שמציע לימודים אקדמיים בחינם לתלמידים מכל העולם, תוך הצבת דרישות קבלה מינימליות במיוחד, ומתופעל בעיקר על ידי מתנדבים. כל ההרצאות בה מבוססות טקסט - אין הרצאות וידאו והרצאות שמע - והן מבוססות על חומרי לימוד פתוחים וחופשיים שקיימים באינטרנט. התקציב שלה צנוע, ודאי לעומת אוניברסיטאות כמו הרווארד וקולומביה, ומסתכם ב–1.2 מיליון דולר בשנה בלבד.

בעיני רשף, הצורך באוניברסיטה שתציע תארים אקדמיים בחינם לאלה שלא יכולים להרשות לעצמם את שכר הלימוד הגבוה שדורשים מוסדות אקדמיים רגילים הוא אקוטי. עלויות ההשכלה הגבוהה במרבית העולם עלו בעשרות אחוזים בעשורים האחרונים, והחובות הכספיים של הסטודנטים בארה״ב ובשאר מדינות המערב מרקיעים שחקים עקב ההלוואות שנאלצים רבים לקחת כדי להחזיר את החובות.

״מה שקורה מבחינת המחירים של ההשכלה הגבוהה הוא פשוט לא שפוי, ואנחנו מראים שיש דרך לעשות את זה אחרת״, אומר רשף. ״המהפכה שאנחנו עושים היא לבנות מודל שמראה לאוניברסיטאות - ׳אם אני מסוגל לעשות את זה, אתן בוודאי מסוגלות לעשות את זה׳. המודל שלנו גם מבקש להציג בפני מדינות בעולם השלישי מודל אחר של השכלה גבוהה.

"מדינות העולם השלישי לוקחות כיום את מעט המיליונים שברשותן ומנסות לבנות את ההרווארד שלהן. כמה שנים אחר כך הן מבינות שאת הרווארד לא בונים בכמה שנים או בכמה מיליונים. בינתיים, התקציב שלהן כבר הלך. אנחנו מבקשים להראות להן דרך אחרת, שתאפשר לכל האזרחים שלהן שגמרו תיכון להיכנס ללימודים אקדמיים. תחשוב איזו קפיצת דרך זאת תהיה למדינות האלה, איזה פיצוץ ברמת ההשכלה״.

רשף מוסיף כי ״המטרה שלנו היא לאפשר לכל בוגר תיכון שמסוגל ללמוד באוניברסיטה - ללמוד באוניברסיטה". לדבריו, ״כיום לא כולם יכולים לעשות זה, בין אם מסיבות כלכליות ובין אם מסיבות אחרות. עד היום אף אחד לא אמר ׳בוא נפתח את הדלתות לכל מי שיכול׳, כי אוניברסיטאות מנסות להיות אקסקלוסיביות, לשדר אליטיזם. אני חושב שהשכלה גבוהה זו זכות בסיסית של כל אדם. אם אוניברסיטאות רוצות להיות אקסקלוסיביות זאת זכותן, אבל זאת לא היתה כוונת המשורר. הן נוסדו כדי לתת חינוך לכולם, לא למתי מעט״.

ללמוד באינטרנט
 ללא חיבור לאינטרנט

על הנייר לפחות, אוניברסיטת ההמונים היא אחת היוקרתיות בעולם. המרצים שלה הם כולם, בעבר או בהווה, בכירים באוניברסיטאות נחשבות, מאוניברסיטת ניו יורק ועד אוקספורד. המנהל הוא סגן הנשיא לשעבר של אוניברסיטת קולומביה, הדקאן של הפקולטה למינהל עסקים הוא גם יו״ר הפקולטה לשיווק באוניברסיטת ניו יורק. היא גם משתפת פעולה עם שורה של אוניברסיטאות בכירות. מועצת המנהלים כוללת את נשיא אוניברסיטת ניו יורק ונשיא אוניברסיטת ברקלי.

אנשים מגיעים לאוניברסיטת ההמונים מכל העולם - מלא פחות מ–142 מדינות. 1.2 מיליון גולשים עוקבים אחר העמוד שלה בפייסבוק, לעומת 118 אלף לקולומביה ו–1.3 מיליון לאוקספורד. בין התומכים שלה אפשר למצוא את ביל קלינטון וביל ומלינדה גייטס.

ואולם אוניברסיטת ההמונים, כפי ששמה מרמז, היא לא יקרה וגם לא יוקרתית. אין לה גם קמפוס, כיתות או מגרשי כדורסל. המנהלים, המרצים והיועצים שלה - כולם מתנדבים. קלינטון וגייטס אמנם תומכים בה, אבל דרך קרנות הפילנתרופיה שלהם.

ההחלטה להעניק לאוניברסיטת ההמונים הכרה אקדמית לא יכלה להגיע בתזמון טוב יותר עבור בוגרי ה״מחזור״ הראשון, שעמו נמנית טיים, שצפויים לסיים את תאריהם ב–2 באפריל. המחזור של אפריל 2014 קטן אבל גלובלי: שבעה סטודנטים, שארבעה מהם אמריקאים ושלושה מניגריה, סוריה וירדן. כשהתחילו את לימודיהם, לפני קצת יותר מארבע שנים, לא היתה להם דרך לדעת בוודאות שהתואר אכן יוכר מבחינה אקדמית, אבל לא היתה להם ברירה אלא להאמין בכך.

אוניברסיטת ההמונים

באוניברסיטת ההמונים לומדים כיום 700 סטודנטים פעילים. רובם עניים במיוחד, והתנאים שבהם הם לומדים לא פשוטים, בלשון המעטה. לבני המזל יש חיבור משלהם לאינטרנט, אחרים נאלצים ללמוד בבתי קפה עם חיבור לרשת. פס רחב הוא בכלל לא בגדר אפשרות, לכן אוניברסיטת ההמונים מתבססת על הדברים הבסיסיים ביותר: הרצאות כתובות ודיונים באינטרנט.

״הקהל שלנו הוא הכי קשה שיכול להיות בעולם האקדמי - פליטים של טבח העם ברואנדה, ניצולים של רעידת האדמה בהאיטי, ניצולים מהצונאמי באינדונזיה. מרבית הסטודנטים שלנו בארה״ב לא נולדו בארה״ב, אלא באו אליה כפליטים ומהגרים בלתי חוקיים. אנשים שאין להם אלטרנטיבות אחרות״, אומר רשף.

״פגשתי בדרום אפריקה את אחד התלמידים שלנו״, ממשיך רשף. ״הוא סיפר לי שנולד בליבריה בתקופת מלחמת האזרחים. כל המשפחה שלו נאלצה לברוח לניגריה, שבה הוא סיים את לימודי התיכון בציונים נפלאים. אבל יש לו יותר מ–20 אחים שהוא צריך לעזור להאכיל, אז הוא לא יכל להמשיך לאוניברסיטה רגילה. הוא נשלח לדרום אפריקה כדי לעבוד ולשלוח כסף הביתה. מכיוון שהוא לא ויתר על חלום הלימודים הגבוהים, הוא התחיל לחפש דרך ללמוד ולעבוד - ומצא אותנו. כיום הוא עובד במסעדה בבית מלון בדרום אפריקה, ואחרי שעות העבודה הוא לומד. הוא לא האמין שיש כזה דבר אוניברסיטה ללא שכר לימוד.

״לתלמיד אחר שלנו בהאיטי", מספר רשף, "שהתחיל ללמוד לפני שהתחלנו לפעול במדינה, לא היה חיבור לאינטרנט. היה לו רק לפטופ שקיבל ממישהו. הוא היה הולך כל יום לאינטרנט קפה, מוריד לדיסק־און־קי את החומר שנלמד בכיתה, הולך הביתה ולומד בלפטופ. כך גם ביום למחרת, וחוזר חלילה. יש לנו הסכם שותפות עם אוניברסיטת ניו יורק, שבו אחרי שנה התלמידים הכי טובים שלנו יכולים לעבור לשלוחה שלה באבו דאבי. זאת מלגה של רבע מיליון דולר. הראשון שקיבל אותה היה אותו סטודנט מהאיטי״.

אופי הסטודנטים שאוניברסיטת ההמונים מנסה לגייס רחוק מלהיות זה של אוניברסיטאות רגילות, כאלה שמצפות לקבל שכר לימוד. יש להם צרכים ייחודיים ונסיבות מאתגרות. ״יש לנו תלמידים שלומדים דרך טלפונים סלולריים. 20% מהסטודנטים משתמשים ב–Dial–up, חיבור האינטרנט של פעם, שמתחבר דרך קו הטלפון. האנשים שלומדים אצלנו הם נשים אפריקאיות שלא היו מתקבלות לאוניברסיטה מסיבות תרבותיות, אנשים שגרים בכפר והתקבלו לאוניברסיטה בעיר, אבל לא יכולים לעזוב את המשפחה ולכן אין להם צ׳אנס. אנחנו מאמינים שבדיוק בשביל זה הומצא האינטרנט - כדי להנגיש השכלה גבוהה לכולם״.

אלא שגם ״כולם״, מתברר, הוא מונח שלא באמת יכול לכלול את כולם. אפילו עם דרישות קבלה נמוכות כל כך, עדיין יש כאלה שנשארים בחוץ. ״זה נושא נורא וכואב״, אומר רשף. ״אנחנו דורשים רק שני דברים מהתלמידים: תעודת בגרות וציון של 500 ב–TOEFL (מבחן אמריקאי בשליטה באנגלית לסטודנטים זרים; בגרסה הממוחשבת המקובלת בישראל, מדובר בציון של 61) כדי להראות שהם דוברי אנגלית ברמה מספיקה. אלה דברים שאנחנו חייבים לדרוש, דרישות הסף של כל אוניברסיטה אמריקאית - אחרת לא היינו מקבלים הכרה.

"אבל עבור רבים מהסטודנטים שלנו זה לא פשוט להשיג אפילו את הדברים האלה. אנגלית היא מחסום גדול, כנראה המחסום הכי גדול שלנו, ואם היה לנו כסף היינו מלמדים בעוד שפות, אבל גם תעודת בגרות היא לא דבר שתמיד פשוט להשיג. והם לא רק צריכים לשלוח את המקור של התעודה, הם צריכים גם לשלוח תרגום, ושהתרגום יהיה מאושר על ידי נוטריון.

"אם תלמידה מסין כותבת לי ומנסה להסביר באימייל שכדי שתוכל להגיע לנוטריון היא צריכה לנסוע באוטובוס 20 שעות ופשוט אין לה כסף לזה, אני לא יכול לעזור לה. יש גם תלמידים שהמסמכים שלהם שגויים. טעות של אות בין תעודת הלידה לתעודת הבגרות - ואני לא יכול לקבל אותם. זה לא אני, אלה הדרישות שאנחנו צריכים להציב כדי לקבל הכרה אקדמית״.

עשו לייק וקבלו את מיטב כתבות TheMarker ישירות לפייסבוק

לאור התנאים הקפדניים האלה, רשף מתקשה לשמור על קור רוחו כשהוא נתקל בניסיונות לצייר את האוניברסיטה שלו כתחרות לאוניברסיטאות הגדולות. ״בראיון שנתתי לפני כמה חודשים לעיתון סטודנטים באוניברסיטת בראון, המראיינת אמרה לי: ׳אתה יוצר תחרות לאוניברסיטה שלי׳. לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. מישהו אי פעם ישאל את עצמו איפה ללמוד - בבראון או באוניברסיטת ההמונים? המטרה שלי היא לא ליצור תחרות. אוניברסיטת ההמונים קמה כדי לתת אלטרנטיבה לאלה שאין להם אלטרנטיבה".

אלף מתנדבים בתוך יומיים

רשף נולד ברמת גן בבית שהוא מגדיר ״לא רווי כסף או רווי אקדמאים״, אבל הוא לא משתף יותר מדי פעולה עם הניסיונות לייחס לכך את רצונו להנגיש השכלה גבוהה לאנשים שלא יכולים להרשות אותה לעצמם. הדחף, הוא אומר, מגיע דווקא מקידום, שבראשה עמד מאז שנות ה–80 (הוא רכש אותה מאוחר יותר מהבעלים הקודמים) ועד שמכר אותה לקפלן ב–2005, אחרי שהפך את החברה למכון ההכנה לפסיכומטרי המוביל בישראל. ״בקידום״, אומר רשף, ״הבנתי עד כמה השכלה יכולה לשנות את מהלך החיים של בן אדם״.

אוניברסיטת ההמונים, למעשה, היא לא האוניברסיטה המקוונת הראשונה שהקים רשף. קדמה לה K.I.T, אוניברסיטה וירטואלית לאנשי היי־טק, שהקים כחברה בת של קידום, בשיתוף עם אוניברסיטת ליברפול בסוף שנות ה–90.

הימים היו ימי בועת הדוט.קום, ו–K.I.T, האוניברסיטה המקוונת הראשונה מחוץ לארה״ב, התמקדה באנשי היי־טק, יזמים שרצו להמשיך את לימודיהם אבל לא לעזוב את הסטארט־אפים שבהם עבדו, והציעה להם ללמוד לתואר שני. ואולם K.I.T, בניגוד לאוניברסיטת ההמונים, היתה חברה למטרות רווח. היא גבתה שכר לימוד יקר מהתלמידים האמידים שלה. ״היה ברור שעבור רוב האנשים בעולם השכלה כזאת היא חלום, לא משהו שהם באמת יכולים להגשים, כי זה היה יקר מאוד״, אומר רשף.

ב–2004 הוא מכר את K.I.T, וכעבור כשנה מכר גם את קידום. ״הייתי במעין מיני־פנסיה, והבנתי שאני לא רוצה להיות בפנסיה, אלא להמשיך במה שאני עושה, אבל שאני רוצה גם להכיר בכך שאני בר מזל ולתת חזרה. לתת חזרה, מבחינתי, היה בחינוך״.

כשהוא מיישם את הלקחים שלמד ב–K.I.T, הקים רשף את אוניברסיטת ההמונים. מתכונת הלימודים של השתיים די דומה, אבל המטרות שונות לחלוטין. המטרה ב–K.I.T היתה לעשות כסף, ואילו באוניברסיטת ההמונים המטרה היא להעניק את אותו החינוך שקיבלו אנשי ההיי־טק האמידים אבל בחינם.

״ב–K.I.T. למדתי איך מתנהלת אוניברסיטת אונליין. מה שאנחנו עושים היום לא ממש שונה ממה שעשינו שם, חוץ מזה שזה בחינם. K.I.T התבססה על מה שנקרא 'משאבים לימודיים חופשיים' (OER), חומרי לימוד שנמצאים ברשות הציבור ומועלים לרשת בחינם, וזה גדל מאז. אבל מה שקרה במקביל זה הפיצוץ של הרשתות החברתיות. גיליתי אתרים של מורים שנכנסים בבוקר ובמהלך כל היום מלמדים בחינם. חשבתי שזה לא ייאמן, שצריך לחבר הכל יחד וליצור אוניברסיטה בחינם״, אומר רשף, שהשקיע במיזם מיליון דולר מכספו האישי.

אוניברסיטת ההמונים מצטרפת לשורה ארוכה של יוזמות שנוסדו בשנים האחרונות מתוך כוונה להנגיש את ההשכלה הגבוהה לציבור הרחב. אוניברסיטאות מובילות בארה״ב, כמו MIT וסטנפורד, מציעות כיום קורסים מקוונים בחינם, בין היתר דרך אתר הקורסים Coursera. אקדמיית קהאן, שייסד סלמן קהאן ב–2006 וזוכה גם היא לתמיכה מצד קרן גייטס ואלפי מתנדבים מהעולם האקדמי, מאפשרת לכל גולש לצפות באלפי הרצאות מוקלטות באינספור תחומים. הייחוד של אוניברסיטת ההמונים טמון בכך שהיא, בניגוד למיזמים האחרים, מציעה תואר של ממש, כזה שאפשר להציג למעסיקים פוטנציאליים וגם לתלות על הקיר.

מהרגע שרשף חשף את הרעיון, הוא תפס תאוצה במהירות. ״ניו יורק טיימס״ מיהר לכתוב על המיזם החדש, ו"בתוך יומיים מפרסום הכתבה״, אומר רשף, ״היו לנו יותר מאלף מתנדבים״. מאז גייסה האוניברסיטה החדשה תמיכה משורה ארוכה של תומכים מפורסמים: מלבד הקרנות של קלינטון וגייטס, אוניברסיטת ניו יורק, מיקרוסופט ו–HP הציעו לתלמידים שלה מלגות וחתמו איתה על שותפויות.

הבאזז התקשורתי היתרגם גם לפופולריות. ב–2010 נבחר רשף לרשימת ״100 המובילים בעולם״ של פורטל החדשות והבלוגים האפינגטון פוסט. ב–2009 הוא נבחר לאחד מ"100 האנשים היצירתיים בעולם העסקים" של המגזין ״פאסט קומפני״, וב–2012 נכלל ברשימת ״50 האנשים שמשנים את העולם״ של מגזין הטכנולוגיה Wired.

תשומת הלב החיובית הגיעה גם מהעולם האקדמי, שלמרות האליטיזם המובנה שלו, חיבק את המיזם של רשף. ״גם הם, כמונו, יודעים שמחירי ההשכלה הגבוהה מטורפים. אנחנו מציעים מודל אחר, אז הם אוהבים אותנו״, הוא מסביר. ״מועצת הנשיאים״ של האוניברסיטה, שמייעצת לה בנוגע לתכנים האקדמיים, כוללת נשיאים בהווה ובעבר של כמה מהאוניברסיטאות הטובות בארה״ב. בנוסף, לאוניברסיטה יש כיום יותר מ–3,000 מרצים מתנדבים שכותבים הרצאות ומעבירים קורסים.

״אבל אנחנו משתמשים בפחות מ–100 מהם״, אומר רשף. ״כשאנחנו בוחרים מישהו להעביר קורס, הוא מפסיק להיות מתנדב. יש לנו מודל של תשלום סמלי — 3 דולרים לשעה — והם חותמים על חוזה שלפיו בתשעת השבועות שהם מעבירים קורס הם מתחייבים לתת 10–15 שעות, ולא יכולים לפרוש לפני סוף הקורס. רבים מהם שולחים אלינו בחזרה את הצ׳ק בסוף הקורס. אם הם היו רוצים להרוויח הם היו עושים משהו אחר״.

גם בין אלה שתמכו היו לא מעט ספקנים, שלא חשבו שהרעיון של אוניברסיטה חינמית שזוכה להכרה אקדמית יצליח. לדברי רשף, ״היתה די הרבה סקפטיות סביב ההכרה שלנו. הרבה אנשים מהאקדמיה אמרו שבחיים לא נגיע לזה. בעולם ההשכלה הגבוהה, שהוא עולם שמרני, מדובר בקונספט די מהפכני, והיתה שאלה אם יכירו בנו או לא. היו גם כאלה שאמרו שאין סיכוי שאוניברסיטה עם תקציב זעום של מיליון דולר תוכל לקבל הכרה״.

קשה יותר מאוניברסיטה מסורתית

לפני שאתם ממהרים להירשם לאוניברסיטת ההמונים, שמחים שלא תידרשו לעולם לקום מהמיטה שוב ומצפים שהלימודים יהיו קלים במיוחד בגלל שהם באינטרנט ובחינם, חכו: הלימודים באוניברסיטת ההמונים, מזהיר רשף, קשים במיוחד. לדבריו, ״הלימודים קשים בהרבה מללמוד באוניברסיטה מסורתית. באוניברסיטה רגילה אתה בא לכיתה, המרצים מעבירים את השיעור שלהם, אתה יכול להקשיב או להירדם. אצלנו התלמידים חייבים להיות מעורבים כל הזמן, זאת הדרך היחידה לדעת שהם בכיתה״.

לאוניברסיטת ההמונים יש בסך הכל 12 עובדים, בנוסף לאלפי המתנדבים. המשרדים הצנועים שלה שוכנים בפסדינה שבקליפורניה. היא מציעה כיום שני תארים - במדעי המחשב ובמינהל עסקים (״שני התארים הכי הגיוניים כדי לעזור לבוגרים שלנו למצוא עבודה, ושהכי יכולים לעזור לכלכלות בעולם השלישי להתפתח״).

גם עבודת המרצה באוניברסיטת ההמונים שונה מהעבודה של מרצים רגילים. הדרך שבה האוניברסיטה עובדת מזכירה פורום אינטרנטי, רק עם בחינות באמצע. ״נגיד שסטודנט נרשם והתקבל לאוניברסיטה. הוא שלח את תעודת הבגרות, וגם וידאנו שהיא מקורית. הוא יכול לבחור קורס. קורס רגיל אורך תשעה שבועות, השבוע מתחיל ביום חמישי ונגמר ברביעי. בקורס משתתפים באופן וירטואלי 20–30 תלמידים כמוהו, והוא יכול לראות את הפרופיל שלהם. לרוב, אותם 20–30 תלמידים יגיעו מ–20–30 מדינות שונות. הסטודנט נכנס לכיתה ומוצא את ההרצאה של השבוע, שהיא כתובה, לא שמע ולא וידאו. בכיתה הוא ימצא גם את חומר הקריאה של השבוע, את שיעורי הבית ואת השאלה לדיון.

״השאלה לדיון היא לב הלימודים שלנו. התלמיד, נגיד שהוא סיני, קורא את החומר, קורא את השאלה לדיון שהמרצה מעלה, ומחליט לתרום את תרומתו המקורית לדיון. תלמיד שני, נגיד שהוא מאינדונזיה, מגיב לו. סטודנטית שלישית, פלסטינית אולי, מגיבה לו חזרה. מדי שבוע כל תלמיד חייב לתרום לפחות תרומה מקורית אחת לדיון ולהגיב לפחות חמש פעמים על מה שאחרים אמרו.

"המרצה, שנמצא בכיתה כל יום, קורא את כל החומר ומתערב אם מישהו אמר משהו לא נכון, אם מישהו לא היה מסוגל לענות, או אם צריך להחזיר את הדיון למקום הנכון. בסוף השבוע התלמידים עוברים בוחן, כדי לראות שהבינו את החומר, ומגישים את שיעורי הבית, שנבדקים על ידי שלושה תלמידים אחרים תחת פיקוח של המרצה, שיכול לא לאשר את הציונים שנתנו. בשבוע התשיעי הם נבחנים. הבחינה מבוקרת ונשלחת כפי שהיא לבוחן. התלמיד נשלח לבוחן, מזדהה בפניו עם תעודת זהות, עושה את הבחינה ומקבל ציון״.

שלב הבחינות הוא היחידי שאינו ניתן בחינם, ועבור כל בחינה נדרשים התלמידים לשלם 100 דולר. אלה שאין ברשותם הסכום הדרוש מקבלים מלגה. ״המטרה היא שלא יהיה תלמיד אחד שלא לומד מסיבות כלכליות. אלה שיש להם, אנחנו מצפים שישלמו, ולאלה שאין אנחנו מעמידים מלגות״, אומר רשף.

אם הדבר לא הובן עד כה, מדובר בהרבה מאוד עבודה. ״הלימודים אצלנו קשים מאוד״, אומר רשף. ״זה קשה עד בלתי אפשרי לסיים תואר בארבע שנים. כדי שתלמיד יסיים בארבע שנים הוא צריך ללמוד 40 שעות בשבוע לאורך 50 שבועות בשנה. כל קורס נמשך 9–10 שבועות, ואתה צריך ללמוד 40 שעות בשבוע כדי להספיק עשרה קורסים בשנה. אין מי שמסוגל לעמוד בזה. התלמידים שלנו, ברובם המוחלט, עובדים, אז הם חייבים לעשות הפסקות. הרוב, להערכתי, מסיימים בתוך חמש שנים וחצי. השבעה שיסיימו את הלימודים באפריל הם אלה שלקחו הכי פחות הפסקות״.

המרוץ להכרה האקדמית, מספר רשף, היה מתיש, רצוף מכשולים ביורוקרטיים, שאלות מייגעות ותהליכים ארוכים. רק שנתיים לאחר שהוקמה, לפי התקנות האמריקאיות, היא היתה רשאית להגיש בקשה להכרה. ״אני לא חושב שהיתה אוניברסיטה שהגיעה להכרה מהר יותר מאתנו״, הוא אומר. ״לב התהליך הוא מילוי דו״ח ההערכה העצמית, מסמך עם 52 סעיפים שלכל אחד מהם יש תתי־סעיפים. השאלות רבות: מהי תוכנית הלימודים שלך, איך אתה בוחר את המרצים, לפי איזה קריטריונים אתה מקבל את התלמידים, איזו תמיכה אתה נותן לתלמידים מחוץ לשעות הלימודים, איך אתה משווק והאם אתה אומר לתלמיד מראש כל מה שאתה אמור לומר לו מראש, אינספור פרטים.

"היינו צריכים גם להוכיח חוסן פיננסי, כי הם מבחינתם לא יכולים לאשר אוניברסיטה שתפשוט רגל. במקרה שכן תפשוט רגל, אתה צריך להוכיח שיש לך מספיק כסף בצד כדי שכל התלמידים יוכלו לסיים את הלימודים״. התהליך היה מייגע, הוא אומר, ״אבל הוא גם הפך אותנו לאוניברסיטה טובה יותר, כי כל הזמן היינו צריכים לשפר את האיכות כדי לעמוד בקריטריונים. זה חסם גבוה, אבל טוב שהוא שם״.

ההכרה האקדמית היתה היעד הראשון של רשף. היעדים הבאים שאפתניים בהרבה: עד 2016 הוא צופה שבאוניברסיטה יהיו 5,000 תלמידים. הנתון הזה, הוא מסביר, יהפוך אותה לבת קיימא מבחינה כלכלית. מלבד מה שהתלמידים משלמים כיום, הכסף שהוא השקיע בחברה והתרומות שגייסה, אוניברסיטת ההמונים זקוקה לעוד 5 מיליון דולר כדי להיות בת קיימא, אומר רשף. לכן, הוא ממשיך לגייס כספים גם בימים אלה. ״אין לנו כמעט הוצאות. שתי ההוצאות הכי גדולות של מוסדות אקדמיים הן בניינים וסגל. לנו אין בניינים והסגל מתנדב, אז ההוצאות שלנו מזעריות. אבל כדי שנוכל לקלוט עוד תלמידים, אנחנו חייבים שיהיה מימון, אז זה המרוץ שלנו עכשיו״.

ההכרה האקדמית צפויה להקל על רשף לגייס כספים, וגם תלמידים. אם קודם תלמידים היו צריכים לקוות שההכרה תגיע לפני שיסיימו את התואר, כעת ההכרה היא מציאות מוגמרת, וכך גם האפשרות להיות בוגרי אוניברסיטה בעצמם. רשף עצמו עדיין חוגג, אבל מסביר שוב ושוב שהכרה אקדמית היא רק השלב הראשון. ״בדיוק ברגע זה אני עונה לאלפי האימיילים של הברכות שקיבלתי״, הוא אומר. ״אחר כך האנרגיה הולכת להביא תלמידים״.

״הכרה או לא - חינוך 
הוא הערך״

באפריל, אחרי חמש שנים של עבודה קשה, דבי טיים תוכל לומר על עצמה סוף־סוף שהיא בוגרת קולג׳. היא תקבל דיפלומה שתוכל לתלות בביתה, וקורות החיים המשודרגים אולי יספקו לה הזדמנויות מקצועיות משופרות.

״לא ידעתי אם האוניברסיטה תזכה להכרה כשנרשמתי. זה סיכון שבחרתי לקחת, ואני בסדר אתו״, היא אומרת. ״הכרה או לא, חינוך זה חינוך, וחינוך בפני עצמו הוא הערך. זכיתי ללמוד עם אנשים מכל העולם, מתרבויות שונות, ללמוד איתם, לראות שיש לנו חוויות דומות, שאיפות דומות, שכולנו רוצים בסך הכל את אותו הדבר - להיות אנשים טובים יותר בעולם. זה משהו שלא הייתי מקבלת לדעתי בבית ספר רגיל, כי שם יש אנשים רגילים, עם דעות רגילות. העובדה שכולנו הצלחנו לתקשר, למרות הבדלי התרבות, היתה חוויה מדהימה״.

קצת יותר מארבע שנים למדה טיים באוניברסיטת ההמונים מינהל עסקים. מדי יום אחרי העבודה היא התפנתה לעבודה האחרת שלה, הלימודים. ״זה היה קשה. אתה מתעייף. לא למדתי מאז שסיימתי תיכון מאז 1983, הייתי צריכה להיות שוב ממושמעת. אתה עובד פול־טיים ואז לומד פול־טיים, ומתאמץ לקבל ציונים טובים. רק מפני שזה חינם ובאינטרנט לא אומר שאתה לא משקיע ולא מחויב. להפך, לדעתי. אם מישהו שילם או תרם את הכסף שלו כדי שאני אקבל חינוך, אני צריכה לכבד את זה ולנצל את זה״, היא אומרת.

כשהיא מהרהרת בחוויה האקדמית שצברה, טיים מתקשה לדמיין את עצמה באוניברסיטה רגילה. משהו בלימודים המקוונים קסם לה. היא אפילו הצליחה לרכוש חברים. ״נכון, אנחנו לא חברים שנפגשים לקפה ומבלים כל הזמן, אבל אני לא חושבת שהדברים האלה קורים גם באוניברסיטה רגילה. האם רכשתי חברים? בטח. יצרנו למשל קבוצת לימוד בכיתת סטטיסטיקה. אני זוכרת את השמות, כי לפעמים כמעט עברנו כולנו יחד מכיתה לכיתה. ׳אה, הנה עלי, הנה תמרה׳.

"אחרי שנה בערך אתה מתחיל לראות שמות דומים בכיתות שלך, ואתה מתחיל להיקשר. ׳זוכרים אותי? קורס סטטיסטיקה, לפני שנתיים׳. אז אפילו שלא נפגשים ולא הולכים למקדונלד׳ס, אני יודעת שתמרה מקליפורניה ושרובי מקנדה ושעלי מירדן, ויש לו שתי בנות תאומות. אני אולי לא מכירה אותם באופן עמוק, אבל אני יודעת עליהם דברים, כמו אנשים שאתה עובד אתם. הם לא רק תמונה באינטרנט״.

אחרי שתקבל את הדיפלומה, אומרת טיים, היא מתכננת לחפש הזדמנויות מקצועיות טובות יותר - לגשת לראיונות עבודה ולטפח מערכות יחסים עסקיות. הציפיות שלה לא בשמים. אחרי הכל, הכלכלה במצב לא טוב והתחרות קשה במיוחד. אבל גם הסיפוק האישי והרגשת ההישג, לדבריה, טובים בפני עצמם. היה לה הרבה מזל, היא מודה: ההחלטה להכיר באוניברסיטה חודשיים לפני שהיא מסיימת את הלימודים פירושה שכל העבודה הקשה שהשקיעה כל השנים לא היתה לחינם.

למעשה בכל מקרה, כפי שהיא רואה את הדברים, זה לא היה לחינם. ״גם אם לא היינו מקבלים הכרה, אם הייתי הולכת לראיון עבודה והיו שואלים אותי מה זה תקציב, או מה זה תקציב מכירות, הייתי יכולה להשתתף בשיחה. גם אם אוניברסיטת ההמונים לא היתה זוכה להכרה, אם היו מבקשים ממני לדבר על פסיכולוגיה או סוציולוגיה, אני יכולה כיום לקחת חלק בשיחה. לפני כן, הייתי מרגישה לא בנוח לדבר על הדברים האלה. היה לנו מזל, כן, אבל הכרה בפני עצמה לא נותנת לך את הביטחון שלו אתה זקוק כדי לצאת לעולם, לקפוץ למים ולשחות. בשביל זה אתה צריך להיות מוכן להירטב״.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#