קללת גבעת עמל: האם המעברה היקרה בישראל תיהפך לשכונת פאר? - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

קללת גבעת עמל: האם המעברה היקרה בישראל תיהפך לשכונת פאר?

107 דונם במיקום הטוב בישראל עומדים כבר 60 שנה כאבן שאין 
לה הופכין - בגלל חלמאות, תאוות בצע וסירבול ביורוקרטי ■ בנק הפועלים, משפחת דנקנר ועוד רבים ניסו להרים את הכסף מהקרקע ונכשלו ■ עכשיו הגיע תורם של תשובה וענבל אור, שמסרבת להשלים עם הכישלון

52תגובות

תושבי גבעת עמל בתל אביב לא התרשמו ממכוניות המרצדס של משפחת היהלומנים כוזהינוף, שהסתובבו בדרכי העפר בשכונה בשבועות האחרונים. זה אמנם מראה חריג במעברה לשעבר, שרוב תושביה רחוקים מלהיות בעלי ממון, ועדיין, הקרקע שעליה הם יושבים שווה זהב, לא פחות, ולכן מושכת לא מעט יזמים וחולמים למיניהם שמקווים לבנות עליה את הונם.

משפחת כוזהינוף היא המצטרפת החדשה לחלום השכונה היוקרתית שתקום על שרידי המעברה. משפחת היהלומנים העשירה היא הגורם העסקי המרכזי שחבר באחרונה לאנשי העסקים רוני מאנה וגיא בלושינסקי. ביום חמישי סיכמה הקבוצה על רכישת 4 דונמים במתחם מידי משפחת אברמוביץ' תמורת 200 מיליון שקל ובכך הם נכנסו לנעליה של ענבל אור. זו רכשה מהבעלים החוקיים של הקרקע, משפחת אברמוביץ', אופציה יקרה לבנייה על הקרקע לפני שלוש שנים. האחים יקי ומוטי כוזהינוף ואמם האלמנה הסתובבו בשטח, אבל לא יצרו קשר עם התושבים. הם יעשו זאת, כך הם אומרים, כשהקרקע תעבור לבעלותם.

אייל טואג

גבעת עמל היא החצר האחורית של שכונת בבלי המבוססת וממוקמת מול מגדלי YOO. המתחם, שהוקם כמעברה בשנות ה–50 של המאה הקודמת, כולל כיום מבנים ישנים המטים לנפול, שעליהם רעפי אסבסט מגובבים. גדרות שנבנו מחומרי בנייה זמינים, חוטי חשמל מאולתרים מחברים בין הבתים, ובקרקע סימני בורות הספיגה שמשמשים את דיירי המקום שאינם מחוברים לרשת הביוב העירונית. שטיחי בד ישנים מונחים על דרכי העפר כדי למנוע את הפיכתן לבוציות בימים גשומים.

המראה מזכיר את "שכונות הטמאים" הנחבאות בשולי הערים הגדולות של הודו. אלא שבניגוד לשכונות הטמאים, תושבי גבעת עמל וגם מיטב יזמי הנדל"ן של ישראל יודעים כבר שנים ארוכות שבאדמת המקום שוכן זהב נדל"ני, ולמרות זאת לא מצליחים לממש את הפוטנציאל כבר עשרות שנים.

האחרונה שלקחה על עצמה את האתגר ונתקלה במבוי סתום היתה אור. ב–2010 שילמה היזמית 10 מיליון שקל תמורת האופציה לרכוש קרקע בחלק אחד של השכונה תמורת 210 מיליון שקל. בכך עקפה אור הצעות אחרות שהוגשו לרכישת הקרקע והיו נמוכות ב–30–40 מיליון שקל. הסיבה לרמות המחיר הגבוהות האלה עבור 4 דונמים בלבד היא תוכנית בניין עיר המאפשרת לבנות עליהם מגדלי מגורים בני עשרות דירות.

אור תיכננה לבנות שני מגדלי יוקרה שבהם כ–160 דירות. התוכנית כללה בריכת שחייה, חדר כושר, מרתף יין ועוד. בפרסומות הטלוויזיה שנרכשו לשעות צפיית השיא, תוארו המגדלים כאייקון אדריכלי פורץ דרך, המקביל למונומנטים כמו בית האופרה של סידני. דוכני מכירות הוצבו באירועים של האלפיון העליון. הפרסומים הראשונים נקבו בתג מחיר של 176 מיליון שקל לדירת הפנטהאוז. בהמשך שונה תמהיל הדירות כך שמספר הדירות הוגדל ומחירה של כל דירה ירד.

מספר הדירות שמכרה אור בפועל לא ידוע. בקבוצה דיברו בעבר על 60–70 דירות שעבור כל אחת מהן שולמו דמי קדימה של כ–100 אלף שקל. עם זאת, בעקבות עיכובים שחלו בפרויקט, לא מעט רוכשים דרשו את דמי הקדימה בחזרה בתקופה האחרונה.

בשורה התחתונה, אור מעולם לא גייסה את הסכום הנדרש לרכישת הקרקע. היא האריכה את מועד תום האופציה כמה פעמים, עד שבסוף 2013 נואשה משפחת אברמוביץ' מלהמתין. אריק אברמוביץ', שבתחילת הדרך ליווה את אור מקרוב והתייצב לאירועי מכירת הדירות שלה, הפסיק להאמין כי אור היא זו שתממש את הכסף המשפחתי ששוכב בגבעת עמל כבר כמעט 90 שנה. משפחת אברמוביץ' הכריזה כי האופציה של אור פקעה, ופתחה במשא ומתן עם גורמים אחרים למכירתה.

אייל טואג

מאנה נשמע אתמול בטוח בכך שהעסקה מונחת בכיסו: "אני לא שמח במה שקרה לאור, אבל זה לא אישי, זה עסקי. העסקה תיחתם בימים הקרובים ואני מאחל לה הצלחה. אנחנו עובדים על קונצפט אחר לגמרי, פרויקט פחות גרנדיוזי של שני מגדלים במחירים הוגנים. זה המיקום הכי טוב בתל אביב ואני מאמין שנצליח למכור את הדירות".

ואולם לאחר שהשקיעה במיזם ארבע שנים וקברה בו 40 מיליון שקל, אשת העסקים לא מוכנה לפנות את הזירה. היא עדיין מאמינה כי ביכולתה לגייס משקיע אמריקאי עלום שיספק לה 350 מיליון שקל ויאפשר לה לסגור את העסקה. בזמן שמסביב כבר סתמו עליה את הגולל, אור מתעקשת שהפרויקט יהיה שלה בסופו של דבר. אחרי הכל, פרויקט אור־בבלי היה אמור להיות גולת הכותרת של פעילותה העסקית, שבאמצעותו תשאיר חותם על השוק ותעשה את קפיצת המדרגה שלה.

מי שמכיר את סיפורה של גבעת עמל לא התפלא על הצרות שבהן הסתבכה אור. היא בסך הכל גורם עסקי נוסף שדבקה בו קללת גבעת עמל. קדמו לה גורמים עסקיים בכירים יותר כמו בנק הפועלים, משפחת דנקנר, חברת א.דורי ורבים אחרים שלא הצליחו להביא להפריח את הגבעה.

ארבעת הדונמים שבהם אור חושקת הם חלק מזערי מ–107 הדונמים של השכונה. שכונת פארק צמרת שנבנתה מעבר לכביש על חלק מגבעת עמל ב', ומגדלי אקירוב שנבנו על גבעת עמל א', מעידים על הבוננזה שמצפה ליזמים שיצלחו לשרוד את הקשיים. יצחק תשובה ועיריית תל אביב, כמו בנק הפועלים שזכאי לחלק מהתמורה מן הפרויקט של תשובה, הם הגורמים המחזיקים בשאר הקרקעות. תשובה מנסה לבנות בימים אלה על השטח עוד ארבעה מגדלי מגורים דרך חברת פלאזה. נציגיו מאמינים שסוף סוף יצליחו לפתור את בעיות המתחם.

השבוע אמר לנו בכיר לשעבר בחברת ב.פ דיור, שהחזיקה בקרקעות השכונה במשך עשרות שנים, כי "לאורך השנים לא היו הרבה גורמים שהתעניינו במקום. אף אחד לא רצה להכניס ראש בריא למיטה החולה הזו. זו לא קרקע שמחר בונים עליה. הנה, ענבל אור ניסתה לקנות את השטח ושברה את הראש. כך יוצא שכל כך הרבה שנים קרקע טובה עומדת במצב הזה בתל אביב. גם אנחנו התייאשנו".

בצר לה, אור נסמכת בימים אלה דווקא על תושבי גבעת עמל. היא מאמינה כי הסכם הפיצויים שחתמה איתם, ומקנה לה בלעדיות מול התושבים לשנתיים, ישאיר אותה בתמונה. אור כינסה אסיפה של תושבי המתחם בימים האחרונים, והבטיחה לחלקם דירות בפרויקט של החברה ברמת גן תמורת הפינוי.

אייל טואג

ואולם ההיסמכות של אור על ההסכם עם התושבים - הסכם שהוא ההישג הגדול של פעילותה במתחם בשנים האחרונות - היא צחוק הגורל. שכן, התושבים, שמסרבים להתפנות ללא פיצוי משמעותי, הם המכשול הגדול ביותר לבנייה במקום, אף שזכותם על הקרקע הוטלה בספק לאורך השנים על ידי כל יזם שהגיע.

67 שנה של מאבקי בעלות

הסיפור של תושבי גבעת עמל מתחיל בנובמבר 1947. עם פרסום תוכנית החלוקה של האו"ם, החלו ערביי יפו לפרוע ביהודים בדרום תל אביב. כתוצאה מכך, נאלצו חלק מהתושבים לפנות את השכונות, בעיקר בשבזי ומנשייה, והם הועלו על משאיות והוסעו צפונה עד לאזור הסמוך לנחל איילון, שבו שכן הכפר הערבי ג'אמוסין, שתושביו נמלטו. לפיכך נכנסו המפונים היהודים לצריפים והרפתות שהותירו תושבי הכפר.בזמן המלחמה נהרסו הבתים של חלקם בדרום תל אביב, והם נותרו במקום כשבידיהם הבטחות מדוד בן גוריון לכך שלא יועברו שוב מבלי שיימצא להם פתרון דיור חלופי.

לאחר קום המדינה העביר חוק נכסי נפקדים את הבעלות על אדמות ג'אמוסין למדינה, ובתחילת שנות ה–50 הצטרפו אל תושבי המקום משפחות שהגיעו ארצה מתימן ומעיראק. עם השנים, מה שנועד להיות מגורים זמניים הפך לסידור קבוע. בשנים הראשונות הוארו הבתים בעששיות והתושבים גם נאלצו לדאוג לאספקת המים באופן עצמאי באמצעות דליים שסחבו מרחוב ויצמן הסמוך. באמצע שנות ה–50 חוברה השכונה למערכות המים והחשמל. התושבים בנו, שיפצו והרחיבו את בתיהם באופן לא חוקי, ושלושה בתי כנסת הוקמו בשכונה - ליוצאי עיראק, תימן, ולספרדים.

השכונה, שמעמדה החוקי לא הוסדר, המשיכה להיות מוזנחת מצד הרשויות לאורך כל השנים. שבילי העפר לא נסללו והתושבים בנו לעצמם צריפים באופן עצמאי, והיא גם לא חוברה למערכת הביוב ונסמכה על בורות ספיגה מקומיים.

במקביל, מכרו חלק מהתושבים את הבתים שבהם התגוררו לתושבים חדשים, אף שלא היתה להם זכות חוקית על הנכסים. זה אולי נראה מוזר, אבל בשנות ה–50 מצבם של תושבי גבעת עמל לא היה מיוחד כל כך. בשנותיה הראשונות של ישראל העדיף הממסד, מסיבות פוליטיות, שהתיישבות היהודים בכפרים ובשכונות ערביות שננטשו תיעשה באופן לא פומבי, וללא הגדרה ורישום מסודר של פרטי המתיישבים וזכויותיהם.

אייל טואג

בין 1948 ל–1954 יושבו כ–100 אלף עולים בנחלות שקיבלו ללא תשלום בכ–100 מושבים ברחבי הארץ על אדמות כאלה. עם זאת, תושבי גבעת עמל, שישבו על קרקע של כפר סמוך לתל אביב, לא זכו ליחס שממנו נהנו תושבי מושבים באזורים אחרים.

ב–1960 נוסד מינהל מקרקעי ישראל, ושנה אחר כך החליטו במינהל להעביר את ההתמודדות עם פינוי התושבים מגבעת עמל לחברה פרטית, ובתוך כך נמכרה הקרקע לחברת דיור ב.פ, חברה בת של סולל בונה. בעסקה הועברו 76% מהשטח לבעלותה של דיור ב.פ, כ–12% מהקרקע נותרו ברשותה של משפחת אברמוביץ' (שטחים שאבי המשפחה, לייב אברמוביץ', רכש מידי הערבים בשנות ה–30), וכ–12% נוספים הועברו לעיריית תל אביב, שגרסה כי מגיעות לה זכויות באדמה בגין כבישים עירוניים שעוברים בה.

הנוהל שננקט לגבי נכסי נפקדים אחרים בישראל, ולפיו למתיישבים ניתנה זכות סירוב ראשונה למכירת הנכסים שבהם גרו, לא הופעל במקרה זה. מזכיר ועד המשתכנים כתב למינהל מקרקעי ישראל ותהה: "אם הגעתם למסקנה שצריך להעביר את הקרקע לבעלות, מי אם לא אנחנו, הדיירים כאן במקום, נקנה מכם את הקרקע, נבנה ונפתור את בעיית הדיור שלנו". הוא נענה כי הדבר לא אפשרי והתושבים יקבלו דירות במקום.

מינהל מקרקעי ישראל אכן ניסה לדאוג לתושבי המקום בהסכם המכירה. הקרקע נרכשה על ידי ב.פ ללא מכרז ובמחיר מוזל. לגבי גובה ההנחה שניתנה, 30%–80%, ניטש ויכוח בין התושבים לבעלי הקרקע הנוכחיים עד היום. בכל אופן, תמורת ההנחה התחייבה הרוכשת להעניק דירות לתושבים וכן להשלים את הפרויקט בתוך חמש שנים, כדי לסיים את התקופה שבה התושבים מתגוררים במבנים ארעיים מהר ככל האפשר. בחוזה נכתב כי אם ב.פ דיור לא תסיים את הפרויקט במועד הנקוב, המינהל רשאי לקחת את הנכס בחזרה ולחייב את ב.פ בפיצוי ודמי שימוש.

באופן סמלי, ב–1961, השנה שבה נחתמה העסקה עם ב.פ דיור, הונפקו מניותיה של החברה סולל בונה בבורסה. במקביל, במשק הישראלי התחילו להבין כי אפשר לעשות בישראל כסף מנדל"ן, בבלי הוקמה ועתידו הנדל"ני המזהיר של אזור גבעת עמל החל להתבהר. ב.פ דיור לא מיהרה לעמוד בהסכם ושאפה להגדיל את מספר יחידות הדיור שלו היא זכאית. בכיר לשעבר בב.פ דיור אמר השבוע: "קנינו את האדמה כדי לבנות עליה. ב.פ דיור לא בנתה כי לא היתה תוכנית בנייה מאושרת. צפיפות הבנייה שאושרה במקור לא איפשרה ללכת לקראת התושבים בצורה רצינית".

עשר שנים אחר כך כבר הגישה ב.פ תוכנית בנייה חדשה, שבה פירטה כי היא מעוניינת להקים על 900 יחידות דיור. מינהל מקרקעי ישראל לא התעמת עם החברה על שלא ביצעה את החוזה במועד, וכפי שאומר לנו תושב השכונה, דן בן צבי, "המדינה לא יכולה להשתמט מאחריות לעוולה שנעשתה לתושבים. הם אינם פולשים. הם הובאו למקום על ידי המדינה. אבי הטומאה זה מינהל מקרקעי ישראל, שלא אכף את החוזה שעליו חתם".

אייל טואג

ב–1987 העביר בנק הפועלים 90 מיליון דולר לסולל בונה תמורת ב.פ דיור. עם הרכישה החליט הבנק למכור את הקרקע של גבעת עמל לקבוצת אמת"ש, שבבעלות כמה משקיעים פרטיים, ולחברת דנקנר השקעות, החברה שריכזה את פעילות הנדל"ן של משפחת דנקנר בהובלת שמואל דנקנר. עד היום נותר בנק הפועלים בעל עניין מרכזי בשטח.

המינהל אישר את העסקה למכירת הקרקע, אבל הפעם לא קבע יעד לסיום הבנייה. עם הזמן הגישה דנקנר השקעות יותר מ–70 תביעות כנגד משפחות של בני הדור השני שמתגוררות בשכונה. תוכנית הבניין של ב.פ דיור לבניית 900 יחידות דיור מעולם לא קיבלה תוקף, ועתה מגישים הבעלים החדשים של הקרקע תוכנית חדשה ויומרנית להקמת 1,150 דירות בשבעה מגדלים, הקמת בניין משרדים על 7,500 מ"ר, ועוד 2,500 מ"ר של שטחי מסחר. במקביל, ההליכים נגד 14 משפחות מתוך אותן 70 משפחות מואצים על ידי דנקנר השקעות לשלב ההוכחות.

ב–2004 קנה תשובה ממשפחת דנקנר את דנקנר השקעות. ב–2011 רכש גם את אמת"ש - ונהפך לבעל הבית של המתחם. במקביל, ב–2006 ביקש תשובה להעניק תוקף לתוכנית בנייה חדשה, וב–2012 אושרה סוף־סוף הקמה של כ–800 דירות בארבעה מגדלי יוקרה.

בנק הפועלים, על בסיס הסכמי עבר, נותר עם נדוניה משמעותית וזכאי ל–26% מתמורת הפרויקט. עיריית תל אביב רשאית לבנות שני מגדלים נוספים, שאותם אינה מקדמת בינתיים. מעברה השני של דרך ההלכה מנצנץ באור יקרות מתחם YOO, שהתוכניות לגביו אושרו רק ב–2005 וכבר נהפך לסיפור הנדל"ני הגדול של העשור. הדבר היחיד שעומד בין תשובה לבין רווחים של מיליארדי שקלים הוא מה שהפריד תמיד בין היזמים למפגש עם הכסף - תושבי השכונה.

"לא מבקש כסף, רק דירה"

בסוף ינואר נערך בגבעת עמל טקס מוזר. בקצה הדרומי של השכונה, סמוך לגשר ההלכה, התאספו התושבים ברחבת העפר שבמקום כדי לחנוך את כיכר המייסדים. האתר נבחר כנראה מפני שבו שוכן המבנה הממסדי היחיד במקום - תיבות הדואר. לעמוד חשמל הוצמדה גיגית כביסה ישנה מפח שהובאה על ידי אחת המשפחות שפונו לכפר ב–1947. על גיגית הפח נכתב באותיות צבעוניות "כיכר המייסדים. לזכר בני הדור הראשון שהתיישבו במקום". מסביב נתלו שלטים בגנותם של תשובה, שרי אריסון, עיריית תל אביב, מינהל מקרקעי ישראל ומפא"י.

אייל טואג

המייסדים, שיושבו בשכונה ב–1947, הם כנראה היחידים שאיש לא מערער על זכותם לדירה חלופית. ב–1961, אז מכר המינהל את הקרקע, צורפה למכירה רשימה של יותר מ–100 משפחות שהיו זכאיות לדיור שייבנה במקום. גם ב–1987, כשנמכרה הקרקע לדנקנר השקעות ולאמת"ש, צורפה אותה הרשימה.

אלא שמתי מעט מאותם בני הדור הראשון נותרו בחיים. השבוע ראינו בשכונה מודעות אבל עם שמותיהם של שלושה מהם שנפטרו לאחרונה. "הם מתים כמו זבובים, והילדים והנכדים שלהם נזרקים החוצה. אם היו מסדירים הכל לפני מותם הם היו יכולים להוריש בצורה מסודרת", אומרת ר', צעירה שנישאה ליליד השכונה. עם זאת, מה שעבר בירושה לבני הדור השני, השלישי ואף הרביעי המתגוררים בשכונה - הוא הבעיות שלא טופלה בשנות ה–60.

קשה שלא להזדהות עם חלק מתושבי השכונה. אין בה וילות מפוארות שקמו בלי אישור, אלא צריפים שהמגורים בהם אינם חוויה מלבבת. בני הדור השני, שתשובה לא מייעד להם כל פיצוי באופן רשמי, הם כיום בעשור השביעי והשמיני לחייהם. פנסיונרים בני יותר מ–60, שהקימו את בתיהם אחרי 1961 ומתגוררים במבנים ארעיים מזה יותר מ–50 שנה, ולפי החוק אינם זכאים לדבר.

השנים שחלפו רק העצימו את הבעיה. בועת הנדל"ן הישראלית לא מפסיקה להתנפח, והפיצויים שעליהם דובר לפני 20 שנה נראים מגוחכים כיום. תיאבון התושבים לא פחת כתוצאה מהמתרחש בשכונות התל אביביות שסביבם. האפשרות לרכוש דירה אלטרנטיבית במיקום שווה ערך לזה שבו הם מתגוררים הפכה לחלום רחוק. מהעבר השני, הנכונות של היזמים לפצותם בדירות שוות ערך פחתה עם הזמן. חלק מהתושבים מעוטי יכולת, והקרקע שעליה הם מתגוררים היא נכס שלא יוכלו להתקרב אליו בעתיד.

עם זאת, 14 המשפחות שנבחרו כמקרה מבחן על ידי משפחת דנקנר, ובהמשך על ידי תשובה, ספגו מפלות בבתי המשפט בכל הערכאות שאליהן עירערו ועל ידי מגוון רחב של שופטים. האחרונה שבמפלות היתה ביום ראשון, כששופט בית המשפט העליון אליקים רובינשטיין דחה את בקשתם לעכב את פינויים. השופטים פשוט לא ראו שום סיבה להכיר בזכותם של בני דור שני ושלישי על אדמות שהתיישבו בהן בבנייה לא חוקית.

שלמה ואסתר בן דוד, שעל ראשם מאיים צו פינוי, פוגשים אותנו כשהם מטיילים עם נכדם הפעוט בעגלה. הם בני הדור השני שהגיעו למקום עם הוריהם בגיל 4–5. כיום מתגורר עמם בשכונה נכדם, אחרי שירותו הצבאי. "היינו שכנים בתור ילדים", הם מספרים על היכרותם. "הרבה זוגות יצאו מהשכונה הזו".

אייל טואג

"גם אמא שלי ואחותי גרו פה. אבל את שתיהן פיצו בתקופת סולל בונה", מספר שלמה. "לפני 18 שנה נתנו להן שתי דירות והן יצאו מפה".

למה אתם לא יצאתם?

שלמה: "לא הציעו".

אסתר: "אני לא הייתי בטוחה שאני רוצה לצאת. לא רציתי ללכת מפה, לא הכרתי משהו אחר".

שלמה: "עכשיו לא הציעו מחיר סביר. הכירו רק באמא שלי, והיא נפטרה לפני חודשיים. למה לא פינו את ההורים שלי כשהייתי בן 12? למה הם חיכו? שאשמור להם על האדמה? הייתי מתפנה וקונה דירה אחרת כמו כולם. היום אני איש זקן, מי יסתכל עלי? מי יתן לי משכנתא בגילי עם 200 אלף השקלים שרוצים לתת לי? יש לי שישה ילדים. שניים גרים באוסטרליה וארבעה פה. אם היה לי עוד ילד באוסטרליה הייתי עובר לשם לעשות איחוד משפחות".

אסתר: "אוסטרליה היתה החלום שלו".

"הייתי היום בעירייה לסדר משהו. מתברר שירדנו מהמפה של תל אביב. כל השכונה פה מוגדרת עכשיו דרך נמיר. עיריית תל אביב לא מכירה בנו. הפקידה לא מצאה אותנו במחשב", אומרת לנו ברכה לוי, תושבת השכונה שהתחתנה גם היא עם תושב המקום. "הייתי נשואה לבן דודה שלי. כתוצאה מזה שלא יכולנו להתפזר למקומות מגורים אחרים, כולנו היינו יחד והתחתנו בינינו. היתה התנהלות שכיום קשה להאמין שכך זה התרחש. אנשים לא קיבלו משכנתא כשבאו לבנק ואמרו שהם מגבעת עמל".

אייל טואג

ליד ברכה אנו פוגשים את אתי דוד, אשה מבוגרת שכבר לא מתגוררת כאן שנים ארוכות. היא באה עם חברה בת השכונה כדי לבקר, להיזכר ולתמוך. "תגיד לדנקנר שילך להתנענע", היא אומרת, לא מעודכנת בנוגע לבעלים הנוכחי של הקרקע. "היינו פה כמו משפחה. היו בתים פתוחים. כשהיינו רעבים היינו מתיישבים ואומרים בוא נראה אצל מי אוכלים היום. כבר אז היו מנסים להפחיד אותנו כל הזמן שנתפנה. כשמכרנו התפזרנו. אח אחד הלך לראשון לציון, אמא לראש העין, אחד לקריית אונו".

גם בן דוד מראה כי למי שגדל בשכונה יש צלקות של נידוי. "היה לנו פה מועדון, ובא מדריך ללמד את הילדים סיף. באנו לשיעור אחד והתלהבנו כולנו. אלא שבפגישה הבאה המדריך כבר הגיע בלי הציוד ואמר 'אמרו לי שאתם עבריינים, ההורים שלכם מסוממים ותגנבו לי את הציוד', הלך ולא חזר. כל מיזם שהיה פה לילדים נסגר".

"אם בנינו עוד חדר או שניים זה לא העניין", אומר יוסי כהן, דובר ועד השכונה. "הנקודה היא להבין את העוולות שהמדינה עשתה. היזמים השאירו אותנו פה בני ערובה כדי להגדיל את אחוזי הבנייה. כיום אני בן 60. כל החיים היינו בני ערובה. שרפנו את החיים שלנו פה. כילדים היינו מזמינים חברים לבוא אלינו, וההורים שלהם לא היו מרשים להם לבוא לשכונה הזו. הכל נעשה בצורה מגעילה, כדי ללחוץ על התושבים לעזוב. צ'יץ' אמר בזמנו במופגן 'אני מקשה על התושבים כדי ללחוץ עליהם לעזוב', שיתייאשו וילכו.

"על סמך המאמץ לפינוי התושבים פה, קיבלו עוד מאות יחידות דיור לבנות פה. שישימו את כל זה על המאזניים ויחפשו איפה לעזור לתושבים פה, לא איפה לעזור לתשובה. הרי תשובה, גם אם ייתנו לו אלף כפיות לא יצליח לאכול את מה שהוא ירוויח פה כל החיים שלו. הוא גם גדל במעברה, אבל הלב שלו נהיה אבן. אם היו מפצים אותנו ב–1961 אז לא היתה בעיה. לא היינו שותלים קנה סוכר בגינה כשהיינו ילדים, כי לא ידענו אם נהיה פה בשנה הבאה. לא סידרנו את הבתים כי היו לנו צווי פינוי. המצב המשפטי הביא לחוסר ההתקדמות שלנו. השכונה הזו היתה כתם. לא יכולתי להתחבר עם אנשים מחוצה לה".

"רוצים שנלך לשם, למאהל שליד הרכבת", אומרת לנו בת הדור השני, רבקה חיילובסקי, ומצביעה על מאהל חסרי הבית שמול תחנת הרכבת בארלוזורוב. חיילובסקי, סבתא לשלושה נכדים שנולדה בשכונה, היא אחת מ–14 המועמדים לפינוי החודש. היא גרה עם אמה, אחיה, בנה ומשפחתו בשכונה.

הבן, רונן חיילובסקי, מנסה לארגן הפגנה מול בנק הפועלים. הוא אב לשלושה ילדים, הבכור בן 16. "אתה רואה את הבניין הזה?", הוא מצביע על אחד מבנייני YOO, "סבא־רבא שלי גר על השטח של כל הבניין הזה. הפסדנו עד היום בבתי המשפט כי התושבים לא היו מסודרים", הוא אומר. "תמיד העסיקו פה עורכי דין שעבדו על אחוזים בלי לקבל שכר, ותמיד הם אמרו לנו 'יהיה בסדר. כשבאמת ירצו לבנות פה ידברו אתכם'.

אייל טואג

"עכשיו פתאום המשטרה מתקשרת למי שיש לו צו פינוי. מפקד המרחב מתקשר, מדבר יפה, ואומר 'קחו את מה שרוצים לתת לכם'. הם עוד יגדילו את אחוזי הבנייה עוד יותר. יהיו פה עוד 1,500 דירות. שיתנו לתושבים 130 דירות. חלק קטנות, חלק גדולות. בקיבוצים אין בנים ממשיכים? אני לא מבקש כסף, אני מבקש דירה. אני לא בדואי ששם פה אוהל, אני לא פולש. למה שהעירייה תקבל דירות על האחוזים שלה בקרקע ושאני אשאר בלי כלום?"

תשובה לא חוסך במאמצים

אל מול התושבים שקשה להתעלם מהטרגדיה שבפינוים בגיל מתקדם, הרי שבמקרים אחרים קשה שלא להבחין בתאוות הבצע. חלק מהתושבים חוששים להראות לנו את בתיהם כדי שלא נראה את היקף הבנייה שביצעו בהם. גם במבט מבחוץ על חלק ממתחמי המגורים הסגורים ניתן לראות חצרות גדולות עם דשא, המוסתרות על ידי חומות גבוהות שנועדו להסתיר את הבנייה הלא חוקית.

בבתים אחרים ניצבים שערים שחורים וגבוהים ומעליהם מצלמות שנועדו להתריע מפני מתקרבים לא רצויים. מאחורי חומות אחרות חונים ג'יפים מפוארים. בכניסה לחלק מהבתים מבחינים כי מאחורי החזות הדלה מסתתרים חללי מגורים נאים שהושקע בהם לא מעט כסף. בדיקה של אתרי השכרת הדירות מראה שלפני שנים אחדות הושכרו בתים בשכונה במחירים לא רחוקים מאלה של מרכז תל אביב.

גם המספרים מעידים על הבעייתיות בדרישות התושבים. ב–1961 דובר על מעט יותר ממאה דיירים שזכאים לפיצוי. לדברי בכיר לשעבר בב.פ דיור, בשנים שבהן השטח היה בבעלות החברה פונו ממנו 180 תושבים. נציגי תשובה גורסים כי בעשור האחרון פונו עוד 30 תושבים. לגבי תמונת המצב הנוכחית, הן נציגיו של תשובה והן התושבים מסכימים כי נותרו במתחם 130 תושבים בגירים.

כאן מסתיימת ההסכמה. בעוד התושבים מאמינים בזכותם ל–130 דירות, הרי שבפינוי האחרון של התושב הרצל ציון, פיצה תשובה את המפונים - ציון וילדיו הבוגרים, חמש משפחות בסך הכל - ב–1.75 מיליון שקל, סכום שאינו מספיק לרכישת דירה בשכונת בבלי. מבחינת נציגי תשובה, 14 התושבים שאמורים להיות מפונים מגלמים - על ילדיהם ונכדיהם - 60% מבתי האב במתחם. כך שמול דרישת התושבים ל–130 דירות, תשובה מאמין בפיצוי דומה לזה שהוענק להרצל ציון, שיועבר רק לפחות מ–30 תושבים.

אייל טואג

תשובה לוקח את הפינוי ברצינות. איש המשטרה לשעבר חיים פנחס (שוגון) מרכז עבורו את התהליך. פינויו של ציון באחרונה היה אבן דרך מבחינה זו. ציון איים בהתנגדות אלימה וכ–200 שוטרים התייצבו בשכונה בשעת לילה בסוף ינואר. צפלין הועלה לאוויר וצלף התמקם על גג הבניין שממול. אחרי לילה ארוך ואיומים בכך שיחויב בתשלום עלויות הפינוי, עזב ציון את המקום.

ביתו של ציון נשאר כאנדרטה. צוותי ההריסה מטעמו של תשובה דאגו לכך שלא יעלה על דעתו של איש לחזור לגור כאן. קירות פנימיים נותצו ואמבטיות, כיורים ואסלות נופצו בפטישים. תמונת ונדליזם לא נעימה מתגלה למי שנכנס לבית. נציגיו של תשובה מחכים בימים אלה להחלטת המשטרה בנוגע למועד שבו יתחדש פינוי יתר התושבים.

נציגי תשובה לא חסכו במאמצים בבית המשפט כדי להוכיח כי התושבים מציגים דרישות לא ראויות. הם מציגים מסמכים המעידים כי חלק מהתושבים הדורשים פיצוי מחזיקים בלא מעט דירות נוספות הרשומות על שמם ברחבי גוש דן. הם מדברים על תושב בשם הראל רפאלי המחזיק בווילה על שמו ברחוב מדינת היהודים בהרצליה. על תושב אחר שבנה כמה יחידות דיור להשכרה במתחם ועל מגוון עסקים לא חוקיים שמתנהלים מהשכונה. גם חוקרים מטעמו של תשובה תרים את האזור תדיר, ואחת לכמה זמן מעלים מסוק לאוויר כדי לצלם את הנעשה בשכונה. ביום שבו סיירנו בשכונה השבוע שהה מעלינו מסוק. לאחר מכן, בדרך פלא, ידעו נציגיו של תשובה לומר בדיוק עם אילו מתושבי המקום דיברנו.

"דיור מוגן לא עובר בירושה"

ניכר כי פוטנציאל השווי של הקרקע מעביר את כל הצדדים על דעתם. התושבים פונים כל העת לטיעונים רגשיים. הם מציגים לנו הערכת שווי של שמאי מקרקעין מוסמך בשם חיים יהושע, קרוב משפחה של אחד מהם, ולפיה צפויות מהקרקע כולה, על בסיס זכויות הבנייה הקיימות, הכנסות של 5.25 מיליארד שקל ורווח נקי של 3.15 מיליארד שקל. יהושע אמר השבוע כי הערכתו הסתמכה על עלויות הבנייה והמכירה בפרויקט של אקירוב בגבעת עמל א' ומגדלי YOO בעמל ב'.

"להערכתי, השכונה תהיה יוקרתית כמו מגדלי אקירוב וטובה יותר ממגדלי YOO. זו תהיה שכונה פחות צפופה, עם קבלן אחד שבונה את כולה, ופחות קבוצות רכישה שמעורבות. המיקום שלה, צמוד לבבלי, טוב יותר. זו הערכה שמרנית. אתה יודע מה, גם אם נגיד שהגזמתי ב–10%, זה עדיין העולם של המספרים". קשה לראות את ההערכה של יהושע מתממשת: ענבל אור, למשל, דיברה על הכנסות של 1.1 מיליארד שקל משני המגדלים.

התושבים גם מזכירים שוב ושוב משפחות בנות מזל שפונו לאורך השנים תמורת מיליוני שקלים. "שם בקצה פינו חמולה ב–5.5 מיליון שקל", מספר אחד מהם. זוג נוסף מגיע לביקור בשכונה. הגבר גדל בה, אבל משפחתו הגיעה להסכם עם ב.פ דיור ורכשה שלוש דירות עם כספי הפיצויים.

התושבים כיום מפוצלים. ראשית, בגלל החלוקה בין הבעלות על הקרקעות שעליהן הם יושבים. הם מחולקים לאלה היושבים על האזור של תשובה, אלה באזור של אברמוביץ' ואלה באזור של עיריית תל אביב. במקביל, אלה מהם שהרחיבו בבנייה הלא חוקית מאמינים כי הפיצוי צריך להיות על פי מטר בנוי. אחרים מאמינים שהפיצוי צריך להיות לפי משפחה.

התוצאה היא כישלון ניסיונותיהם של תושבי השכונה להתאחד לאורך השנים. לדברי הבכיר לשעבר בב.פ דיור, "התושבים ניסו כל פעם להתאחד, אבל כל פעם שעשו זאת זה הצטבר לדרישות כאלה שאין לעמוד בהן ממילא. הבעיה היא לא התושבים המקוריים. להם מגיע מה שמגיע. הבעיה היא הילדים שלהם. לפי החוק, דיור מוגן לא עובר בירושה. כשהבן שלי רוצה דירה אני לא בונה לו בית בחצר האחורית שלי. זה מה שיצר את הבעיה במשך השנים. גם אצלי פה בשכונת נאות אפקה יש מגרשים ריקים, אז בוא לפה, כנס ותקים בית.

"אפשר היה לפתור את זה, רק שכל פעם מתערב מישהו ומעלה לתושבים את התיאבון. עכשיו, למשל, היה את הניסיון עם השטחים של אברמוביץ'. באה ענבל אור, הניחה שתקבל הרבה כסף, הבטיחה להם סכומים גדולים, ועכשיו יש בעיה. כי מי שהבטחת לו אתמול 2 מיליון, היום תציע לו מיליון והוא יגיד שזה מעט כסף".

עורכי הדין של אור ניהלו עם התושבים משא ומתן קרוב לשנה. לדברי התושבים, היא הכריזה שתפצה גם את בני הדור השני והשלישי ב–25 אלף שקל למ"ר ו–5,000 שקל למ"ר קרקע. בסופו של דבר הגישו עורכי דינה למשפחות שישבו על השטח הרלוונטי הסכם המבטיח לכולן יחד (כ–30 משפחות שמשתייכות לשבעה בתי אב) פיצוי של 100 מיליון שקל. המשפחות חתמו, אבל אור נסוגה ויצאה לסיבוב שני של משא ומתן, שבסופו סיכמו הצדדים על פיצוי של 60–70 מיליון שקל לכלל המשפחות.

סיפורה של גבעת עמל הוא יותר מכל סיפורה של הדרך שבה עליית מחירי הנדל"ן בישראל מאז קום המדינה מעבירה את הישראלים על דעתם. קשה להבין את היזמים השונים שסירבו לאורך השנים לוותר על נתח מעט גדול יותר מרווחי העתק שיכלו לגזור מהפרויקט, כדי לפצות את התושבים בסכומים גבוהים יותר. קשה גם להבין את תושבי הגבעה, שהעדיפו לבזבז את חייהם במגורים במעברה מתוך תקווה למקסם את הרווח מהאדמה שעליה הם יושבים.

אייל טואג


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#