מהר יותר, חזק יותר, כואב יותר: מה המחיר של להיות איש הברזל של ישראל? - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מהר יותר, חזק יותר, כואב יותר: מה המחיר של להיות איש הברזל של ישראל?

4 ק"מ בשחייה בים, 180 ק"מ ברכיבה על אופניים ו-42 ק"מ בריצה. אחרי חודשים של אימונים מפרכים, התחרות ישראמן - איירון מן הישראלי - היא יום שיא מבחינת המשתתפים, שנדרשו להוצאות לא מעטות ולעתים גם שילמו מחיר משפחתי ואישי. אז למה הם עושים את זה?

40תגובות

יום שישי, 17 בינואר, 2014. השמש עוד לא עלתה במזרח, הירח עוד לא שקע בהרים ממערב, ועל קו המים בחוף הצפוני של ים סוף באילת מתייצבים 200 ספורטאים נרגשים לקראת מסע מפרך של 226 ק"מ. את המרחק הזה הם יעשו בכוח הידיים (3.8 ק"מ בשחייה בים), כוח הרגליים (180 ק"מ באופניים, 42.2 ק"מ בריצה), ובעיקר בעזרת הראש וכוח הרצון.

המהירים והחזקים ביותר יסיימו את המסע אחרי 10 שעות. הממוצעים יעשו זאת תוך 13–15 שעות. האטיים ביותר יגררו רגליים לקו הסיום אחרי 17 שעות, אולי קצת יותר. אבל כל מי שיחצה את קו הסיום יעשה זאת עם חיוך גדול. אלה שלהם זו הפעם הראשונה יתקבלו למועדון היוקרתי והמתרחב של "אנשי הברזל" - The Ironman Club, ויהיו מאושרים. לפחות לכמה ימים, עד לאתגר הגדול הבא.

רבע שעה לאחר יריית הפתיחה יתייצבו על קו הזינוק עוד כמה מאות משתתפים שרוצים לחוש את החוויה. הם יעשו רק את מחצית המרחק בכל אחד מהמקצועות וישלימו בסך הכל 113 ק"מ. אלה מהם שיידבקו בחיידק ינסו להשלים בשנה הבאה את המרחק המלא. לצדם ישתתפו בתחרות כ–300 איש נוספים שהתחרו בתחרות השלשות, שבה כל משתתף מבצע רק את אחד המקצועות.

תחרות איש הברזל, שנוסדה ב–1978, נחשבת לאתגר הסיבולת האולטימטיבי. היא נולדה כתוצאה מוויכוח בין שני מועדוני שחייה וריצה באיי הוואי - מהו הספורט הקשה והמאתגר מביניהם. בשלב מסוים נכנסו גם האופניים לוויכוח. קצין הצי האמריקאי, ג'ון קולינס, החליט לפתור את הוויכוח בתחרות שתכלול את כל שלושת המקצועות בסדר הזה - שחייה, אופניים וריצה. שלב הריצה, שמגיע בסוף, הוא מקצה מרתון באורך מלא.

עמי גינזבורג

בפברואר 1978 התקיימה בהוואי תחרות איירון מן הראשונה. השתתפו בה רק 15 מתחרים. המנצח, גורדון הלר, עבר את המרחק ב–11 שעות, 46 דקות ו–58 שניות. מלבדו סיימו את המירוץ 11 משתתפים נוספים. שנה לאחר מכן כבר התייצבו לקו הזינוק 50 משתתפים, ובהם אשה ראשונה.

כתב של מגזין "ספורט'ס אילוסטרייטד", ששהה בהוואי לצורך כיסוי תחרות גולף, גילה במקרה את קיומו של המרוץ. כתבת מגזין בת עשרה עמודים שפירסם קיבלה הד גדול, ומאות ספורטאים סקרנים התקשרו לקולינס כדי לברר מתי מתקיימת התחרות הבאה. השאר, כמו שאומרים, שייך להיסטוריה.

כיום מתקיימות בעולם יותר מ–50 תחרויות "איש הברזל" מסוגים שונים. חלקן נעשות תחת שם המותג "איירון מן", וחלק תחת שמות מותג אחרים. התחרות בישראל נקראת "ישראמן נגב אילת", כדי לא לפגוע בזכויות היוצרים של המותג "איירון מן". עם זאת, בכולן נשמרים המרחקים המקוריים של תחרות איש הברזל.

הגידול במספר המשתתפים בתחרויות מביא עמו גם התעניינות מצד נותני חסות מסחריים. עוד ועוד חברות מסחריות מעוניינות ששמן יתקשר עם תחרות הסיבולת הקשה, שמייצגת את ניצחון הרוח האנושית על מגבלות הגוף. עוד ועוד חברות של ציוד ספורט, נעליים, ביגוד ואופניים מפתחות קווי מוצרים מיוחדים עבור ספורטאים שמכינים עצמם לאתגר - החל בחולצות ריצה מיוחדות עם "כותנה נושמת" ובדים מיוחדים ש"מפחיתים את חום הגוף ב–5%–10%", דרך אופניים שנגרעו ממשקלם 100 גרם במטרה לשפר את כושר הטיפוס ואת המהירות במישור, ועד לחליפות שחייה שמפחיתות חיכוך עם המים ונעלי ריצה מכל הסוגים והמינים. הסבל והמאמץ נהפכו לאופנה.

מתחרויות האיירון מן צמח ענף ספורט חדש, טריאתלון, שהתקבל לראשונה למשחקים האולימפיים בסידני 2000. התחרות האולימפית קצרה בהרבה וכוללת "רק" 1,500 מטר שחייה, 40 ק"מ באופניים ו–10 ק"מ בריצה.

תחרויות טריאתלון נהפכו לפופולריות מאוד בקרב ספורטאים חובבים. כל עיר שמכבדת את עצמה (ויש בסביבתה מקווה מים פתוחים) מקיימת לפחות טריאתלון אחד בשנה. אך מעל כולן עדיין מתנשאת תחרות איש הברזל, שנמתחת על פני קרוב ליממה והופכת את המשתתפים בה לכת נפרדת בין אלפי הספורטאים שגודשים את מסלולי השחייה, הריצה והאופניים בסופי השבוע.

"התחרות באילת - מהקשות בעולם"

"כדי להתכונן כמו שצריך לתחרות איירון מן דרושה לפחות שנה", אומר פסיכולוג הספורט ומאמן קבוצת הטריאתלטים זון–3, ליאור זך מאור. "אדם שרוצה להשלים את המסלול בזמן סביר צריך להיות בעל כושר ספורטיבי ולהשלים קודם כמה טריאתלונים אולימפיים רגילים. כבר קרה לא פעם שהתקשר אלי מישהו שלא עשה ספורט מעולם, או שרץ קצת בפארק, וביקש שאכין אותו לתחרות איש הברזל. למה? כי זה סמל סטטוס חברתי. אנשים אוהבים להתגאות בכך שהשתתפו בתחרות איירון מן. בדרך כלל אני לא לוקח אותם. אני אומר להם שקודם יעשו מרחקים קצרים יותר ורק אחר כך יבואו אלי".

זך מאור, 40, נחשב לאחד המאמנים הבולטים בענף, ומאמן גם רצי מרתון ואולטרה מרתון. הוא עצמו השלים בעבר כמה תחרויות איירון מן והשתתף בעבר גם בתחרות באילת. זמנו הטוב ביותר, 9 שעות ו–15 דקות, נקבע בתחרות באירופה לפני כשנתיים.

"ישראמן אילת נחשבת לאחת התחרויות הקשות בעולם מסוגה", אומרת הדס יעקובי, שהשתתפה בתחרות לפני שמונה שנים. "הסיבה העיקרית לכך היא שלב האופניים. המסלול תוכנן כך שהוא מתחיל בעלייה רצחנית של 11 ק"מ מחוף הים להרי אילת. המרחק הזה, שבתחרויות רגילות שנערכות במישור עושים אותו ברבע שעה, לוקח שעה בישראמן".

עמי גינזבורג

הקושי הבא הוא הקור. התחרות באילת נערכת מדי שנה בינואר. לא פעם קורה שהטמפרטורות צונחות ל–4–5 מעלות. "הרבה ספורטאים מגיעים לא מוכנים לכך והקור מפריע להם מאוד", אומרת יעקובי. קושי נוסף ברכיבה בהרים הן הרוחות שמקשות על הרוכבים. שלב הריצה בתחרות באילת מתחיל גם הוא בהרים, והרצים צריכים לרוץ כ–10 ק"מ בירידה לפני שהם מתחילים לרוץ במישור, בתוך העיר.

"הריצה בירידה יוצרת עומס כבד מאוד על השרירים", מסביר תום מרמרלי, 26, מאמן קבוצת הטריאתלון טריי־הארד, שניצח בתחרות באילת בשלוש השנים האחרונות מבין הישראלים. "כשיורדים מההרים ומגיעים לשלב המישור השרירים כבר כואבים ועייפים מאוד. ממש קשה לרוץ. הקושי הגדול מגיע בשעה האחרונה. מי שהתאמן כמו שצריך ורוצה לגמור את התחרות בזמן טוב, השעה האחרונה תהיה לו קשה מאוד".

מרמרלי רשם השנה זמן מצוין עבור חובבים - 10 שעות, דקה אחת ו–12 שניות. הוא הגיע במקום השני הכללי אחרי פטר וברוסק מצ'כיה, שניצח גם ב–2013 והשנה סיים את התחרות תוך 9 שעות, 55 דקות ו–30 שניות. ראשונה בין הנשים סיימה הישראלית נינה פקרמן, 36, לאחר 11 שעות, 17 דקות ו–42 שניות.

"כשנגמרה הירידה עשיתי חישוב שנשארה לי רק עוד שעה אחת לרוץ", מספר עידו קאופשטיין, 44, שהתחרה השנה לראשונה בחצי המרחק. "זה היה סיוט. השרירים כאבו והרגליים לא התרוממו. אני לא חושב שארצה לעשות את זה עוד פעם. בטח לא את המרחק המלא".

"הגעתי בכושר מצוין והיתה לי תחרות טובה, אבל בריצה היתה לי בעיית נשימה בגלל הצטברות נוזלים בסרעפת", אומרת פקרמן, שלפני כשנתיים נהפכה למקצוענית ומתחרה על המקומות הראשונים בתחרויות הגדולות בעולם. "נרשמתי בהתחלה רק לחצי ישראמן, אבל מכיוון שהתבטלה לי תחרות באריזונה הלכתי בסוף על המרחק המלא". פקרמן, שהחלה להשתתף בתחרויות איירון מן ב–2010, השתתפה ב–2013 בחמש תחרויות בעולם.

"ספורטאים שמשתתפים בתחרויות איירון מן מגיעים לשיא בגילים 30–36", אומרת פקרמן. "בגילים צעירים יש יותר כושר ויכולת פיסיולוגית. אלא שתחרויות איירון מן דורשות יכולות נוספות כמו משמעת עצמית, תכנון אימונים ותכנון תחרות. אלה יכולות שמשתפרות ככל שצוברים יותר ניסיון. רואים שהתוצאות הטובות ביותר מגיעות בגילים האלה. אני נותנת לעצמי עכשיו שנתיים כדי להגיע לשיא. זו התקופה הכי טובה עבורי להיות מקצוענית, ולכן גם הייתי מוכנה לקחת הלוואה לשם כך. בנוסף לכך, אני מקבלת קצת תמיכה מספונסרים שמממנים לי בעיקר את הציוד, האופניים והביגוד". לצד המקצוע העיקרי שלה כאשת ברזל מתפרנסת פקרמן משיעורי הידרו־תרפיה, הרצאות וסדנאות שהיא מעבירה עם שותפתה אפרת אבנור.

"רוב החובבים שבאים לתחרויות הם סביב גיל 40", אומר זך מאור. "הגברים שמגיעים מתאימים לסטריאוטיפ. 40 זה גיל של משבר להרבה גברים, והם באים כדי לראות אם הם עדיין מסוגלים לעמוד באתגר פיסי קשה כזה".

תחרות איירון מן היא תחביב יקר. היא מצריכה לפחות שנה של אימונים, השתתפות בכמה תחרויות בדרך, מנוי לחדר כושר, תשלום למאמן ולפיזיותרפיסט, הוצאות על ביגוד, ציוד שחייה ורכיבה, מזון מיוחד לפני ואחרי אימונים, רכישת אופני כביש ותחזוקה שלהם. מי שיכול להשקיע יותר משתתף גם בתחרויות בחו"ל.

עלות טיפוסית לאדם שצריך לקנות הכל נעה סביב 40 אלף שקל, אבל העלות גבוהה גם למי שכבר יש לו חלק מהציוד. בדרך כלל, אחרי שמשתתפים בתחרות אחת ומתחילים להתכונן לעוד תחרויות - העלות מטפסת. אופניים משוכללים ומקצועיים יכולים להגיע למחיר של 30 אלף שקל ויותר, וגם התחזוקה שלהם יקרה.

"לפני כמה שנים נסעתי לתחרות בהוואי עם המשפחה. הנסיעה, השהות והתחרות עלו לנו קרוב ל–60 אלף שקל. מפני שזה ספורט יקר, זה לא מתאים לכל אחד. בדרך כלל רואים בו אנשים מבוססים יחסית משני העשירונים הגבוהים", אומר זך מאור.

מרמרלי סבור, עם זאת, שהעלות לא חייבת להיות כה גבוהה. "את האיירון מן הראשון שלי עשיתי בשווייץ בגיל 23. לא היה לי הרבה כסף להשקיע. קניתי אופניים משומשים ב–5,000 שקל, ולא השקעתי יותר מדי בביגוד ובציוד. מי שמתכנן לעשות את התחרות בישראל יכול לעשות את זה גם בהשקעה של עד 20 אלף שקל. זה לא בשמים", הוא אומר.

עמי גינזבורג

"למי שמחליט להיות מקצוען - העלות גבוהה מאוד", אומרת פקרמן. "על תחרות אחת מוציאים 20–22 אלף שקל. על חמש התחרויות שבהן השתתפתי הוצאתי כ–150 אלף שקל. התחרויות בחו"ל יקרות מאוד. הן כוללות טיסה, שהייה, הטסת אופניים, שכירת מכונית. כדי ליהפך למקצוענית הייתי צריכה לקחת הלוואה גדולה".

מרמרלי מתפרנס קצת גם מאימון של קבוצות לתחרויות איירון מן. לתחרות באילת הוא שלח כ–60 מחברי הקבוצה שלו. 15 מהם השתתפו במרחק המלא, 40 בחצי המרחק, וחלקם השתתפו בתחרות השלשות.

להתאמן זו 
עבודה שנייה

השתתפות באיירון מן היא נקודת השיא עבור כל משתתף, אבל כדי להגיע מוכנים הספורטאים חייבים להשקיע שעות על גבי שעות באימונים. "לפני תחרות אני מתאמן חזק בערך ארבעה חודשים, ומשקיע בזה כ–20 שעות בשבוע", אומר מרמרלי, שבזמנו הפנוי מאימונים הוא סטודנט למדעי המחשב במרכז הבינתחומי הרצליה. "בגלל התחרות האחרונה נאלצתי להפסיד שני מבחנים. בחודשים הקרובים אני מתכוון לקחת חופשה מאימונים כדי להשקיע קצת יותר בלימודים".

"בתקופת העומס, שמתחילה כשלושה חודשים לפני התחרות, אנשים מתאמנים 15–18 שעות בשבוע", אומר זך מאור. שבוע טיפוסי של אימונים נראה בערך כך: ביום ראשון אימון שחייה קל של 3 ק"מ. ביום שני אימון רכיבה של כשעה וחצי. ביום שלישי ריצה של כשעה וחצי וברביעי ריצה בבוקר ושחייה בערב. ביום חמישי שוב רצים, ביום שישי רוכבים, ובשבת משלבים רכיבה עם ריצה. ביום ראשון משתחררים בבריכה עם 3 ק"מ שחייה, וחוזר חלילה. כדי לשלב את האימונים עם חיי היום־יום צריך לקום כבר ב–5 בבוקר, ומי שמנסה גם לקיים משפחה תחת משטר אימונים ספרטני כזה עומד בפני משימה לא פשוטה.

"איירון מן זה תחביב אנוכי", אומר אייבי גילת, 56, מורה לספורט ורוכב אופניים חובב, ששפט בתחרות האופניים בישראמן לפני שבוע. גילת גם מפרסם כתבות במגזין האינטרנט "אופניים".

"יש לאיירון מן צד אפל שלא מרבים לדבר עליו. אנשים שמתאמנים לתחרות צריכים תמיכה משפחתית מלאה. כבר ראיתי לא מעט משפחות מתפרקות בגלל זה. כשאדם מחליט להתחרות באיירון מן הוא נכנס למשטר אימונים קפדני. כל דקה פנויה מחושבת ומנוצלת לאימונים. כל סדר החיים של המשפחה מותאם. הוא לא יכול לצאת לבלות כי הוא כל הזמן עייף, הוא כל הזמן צריך להקפיד על תזונה נכונה.

"אנשים מפתחים תלות במאמן ובסדר היום שלהם. הם מאבדים את האיזון, מפתחים הפרעות אכילה ומתגאים באחוזי שומן נמוכים. לפעמים הם מגיעים לקיצוניות. אם זוגתו של אדם כזה לא מגיעה מתחום הספורט ולא מתחברת אליו, היא תתקשה לעמוד בתחביב של בעלה ותתקשה לתמוך בו. הם עלולים להתרחק זה מזה ובחלק מהמקרים גם ייפרדו.

"צד אפל נוסף הוא הפציעות", אומר גילת. "הרבה אנשים באים לאיירון מן מהסיבות הלא נכונות. הם חיו לא נכון, עישנו, אכלו הרבה, ועכשיו הם רוצים לתקן את עצמם ומהר. הם רוצים את היוקרה והמחמאות מהסביבה ורוצים לקצר את הדרך. הם לא אוהבים להתחיל מלמטה, הם לא השתתפו אפילו בתחרות אחת וכבר רוצים להשתתף באיירון מן. הם מתחילים להתאמן, מעמיסים על עצמם יותר מדי ונפצעים. הספורט הוא דבר נפלא, אבל אם יוצאים מאיזון ומפרופורציות הוא גם יכול להיות הרסני".

"בתחרויות ארוכות נוצר עומס רב על שרירים ומפרקים", אומר ד"ר תבור חובב, אורטופד המתמחה בפציעות ספורט. "רכיבה על אופני מירוץ במשך 6–7 שעות יוצרת לחץ גדול על השכמות, על הצוואר, על אצבעות הידיים והרגליים, על הגב התחתון. במקומות רבים בגוף מתפתחות דלקות. בריצה ארוכה מופעל עומס כבד על המפרקים. זה עומס שצריך לבנות בהדרגה תוך כדי תזונה נכונה, ולא כל האנשים מסוגלים לכך.

"אנשים שלוקחים על עצמם אתגר של איירון מן הם חדורי מטרה ולא מסוגלים להפסיק. כשאני אומר להם שהם צריכים עכשיו מנוחה של שישה שבועות הם לא יקשיבו לי. הם מעדיפים להתעלם מהכאב או לקחת משככי כאבים. הם יעשו זאת אפילו במחיר של פציעה כרונית. אני אומר את זה לא כביקורת אלא מתוך הזדהות. אני רוכב על אופני כביש בעצמי ואני מכיר את התופעה הזו".

אתה יודע למה זה. הסיסמה של אנשים שעוסקים בספורט למרחקים ארוכים היא 
Pain is temporary, glory is forever.

"בדיוק כך. גם לי קשה להפסיק להתאמן כאשר מתפתחים אצלי כאב או דלקת. המודעות שלי למה שזה עושה לגוף לא עוזרת בעניין הזה. אני יודע מה היה אומר לי אורטופד אחר במצב כזה, או מה אני הייתי אומר למטופל - ובכל זאת מתעלם מכך".

"אחרי שנגמרת התחרות יש ירידת מתח גדולה", אומר גילת. "כל האדרנלין שהיה לפני התחרות מתנדף ואנשים נכנסים לדכדוך. זה כמו דיכאון אחרי לידה, רק בלי התינוק שנשאר איתך", צוחקת פקרמן.

עמי גינזבורג

"יש הרבה מאפיינים דומים אצל האנשים שהולכים לאיירון מן", אומר זך מאור. "לא משנה כמה הבן אדם מצליח בחיים האישיים, שיש לו קריירה, משרה בכירה, בית יפה ומשפחה נהדרת, הוא עדיין צריך תמיד את הפידבק החיובי מהמאמן ומאחרים. הוא צריך שיגידו לו שהוא טוב, שהוא מוצלח, שהוא משתפר. קשה לו לקבל ביקורת ולהתגבר על האגו. אם הוא יראה את השותף שלו לאימונים עוקף אותו על האופניים, הוא יגביר את הקצב כדי לעקוף בחזרה וישרוף את עצמו. הוא ישכח את תוכנית התחרות ויגמור אותה עם הלשון בחוץ ובזמן הרבה פחות טוב. אם הוא יגמור".

"הכל התמסחר"

המארגנת של ישראמן נגב אילת בשנים האחרונות היא חברת שוונג, המפיקה תחרויות טריאתלון נוספות בישראל. תקציב ההפקה של התחרות טיפס בשנה האחרונה עד ל–2 מיליון שקל - פי ארבעה מהתקציב ב–2010. גם מספר המשתתפים קפץ בשיעור דומה. עיקר הגידול במספר המשתפים מגיע מתחרות השלשות, שבה יכולים להשתתף גם ספורטאים שאינם מתאמנים באופן ספציפי לתחרות איש הברזל, וחל גידול נאה גם במספר המשתתפים מחו"ל.

"אנחנו משתדלים לתת סטנדרטים כמו בתחרויות הגדולות בעולם", אומר מנכ"ל שוונג, ניר ברק. "הבאנו במיוחד בלוגרים מחו"ל שכותבים על תחרויות איש ברזל ויש להם מאות אלפי עוקבים. היתרון הגדול הוא שבאילת אפשר להתחרות גם כאשר בחצי הכדור הצפוני חורף. התחרות כאן קוסמת למתחרים מאירופה ומארה"ב, שבעונה הזו אין להם כמעט תחרויות".

הוגה ישראמן, שהפיק ואירגן אותה לראשונה, הוא עיתונאי "הארץ" לשעבר, יוסי מלמן, 64, איש ברזל בעצמו. התחרות הראשונה התקיימה ב–1999 והשתתפו בה 26 אנשים, בהם עשרה שבאו מחו"ל. "אירגנתי את התחרות הזו כדי שאוכל להשתתף בה בעצמי", אומר מלמן. "התחרויות הראשונות נעשו בעזרת חברים. היה קשה לרתום ספונסרים לאירוע, ומימנתי חלק מהן מכספי".

מלמן מספר שהתחיל לעסוק בספורט למרחקים ארוכים ב–1994, אז היה בשנת שבתון בחו"ל. "הייתי שמן מדי ולא אהבתי את מה שאני רואה במראה. את המרתון הראשון שלי עשיתי חצי שנה אחרי שהתחלתי להתאמן, ושנה וחצי לאחר מכן כבר עשיתי את האיירון מן הראשון.

עמי גינזבורג

"הרעיון לעשות את מסלול הרכיבה בהרים היה שלי. הסיבה שהריצה מתחילה גם היא בהרי אילת נבעה מסיבות בטיחותיות. רוכב שמגיע לירידות חדות אחרי 160–170 ק"מ מותש ועלול בקלות לעשות טעות ולהתרסק. זה מסוכן. שום דבר לא שווה באירוע כזה אם אחד הרוכבים מתרסק ונהרג. מה לא עשו לי בגלל זה? בפורומים של ריצה ורכיבה תקפו אותי קשה על המסלול. אמרו שזה רעיון רע לרוץ כל כך הרבה בירידה. שזה ידפוק את הרגליים והברכיים. בסוף מתברר שזה לא כל כך נורא. המסלול בהרי אילת מייחד את ישראמן מתחרויות אחרות. הוא גם הופך אותו לקשה יותר. בשנה השנייה כבר השתתפו 100 איש - 40 למקצה המלא ו–60 לחצי ישראמן".

ב–2006 החל מלמן לשתף פעולה עם שוונג, אבל לאחר כמה שנים הצדדים הסתכסכו ונפרדו. "בשנים האחרונות האירוע התמסחר מאוד. לא רק ישראמן אלא כל תחרויות הטריאתלון", קובל מלמן. "לאווירה הממוסחרת תרמו גם העיתונים הכלכליים. פתאום כותבים על המנכ"ל ההוא שהשתתף והסמנכ"ל ההוא שעשה מרתון. אנשים כבר לא מגיעים לתחרויות רק מאהבת הספורט אלא בשביל היוקרה וכדי להרשים אחרים. כולם מתפארים בבגדים הממותגים שלהם ובאופניים המשוכללים. זה נהיה אופנה.

"פעם היתה אווירה משפחתית. כולם הכירו את כולם וכולם עזרו לארגן את האירוע. אני שמח שזה תפס תאוצה ושיש הרבה אנשים שעושים ספורט בכלל ומשתתפים בישראמן בפרט. אני מבין שבשביל לגדול צריך את הספונסרים הגדולים ואת התמיכה של העיריות, הצבא והמשטרה. להביא אנשים מחו"ל לאילת זה לא פשוט. הנה, רק השבוע נחתו שם רקטות בעיר. תאר לך שזה היה קורה במהלך התחרות. אבל באופן אישי האווירה הזו כבר זרה לי. בישראמן באילת לא השתתפתי בשנים האחרונות, אבל באירועים אחרים כן. אני גם ממשיך לארגן תחרויות מחתרתיות פרטיות לי ולחברים".

איזה משלושת הענפים אתה הכי אוהב?

"הריצה היא החלק האהוב עלי, אולי מפני שכך התחלתי. השחייה קשה לי מאוד, ועל אופניים אוכל לוותר. על הריצה לא ארצה לוותר. אני כבר לא צעיר והגיל עושה את שלו. קשה יותר לרוץ עם השנים, אבל אני חושב שאם בעתיד לא אוכל לרוץ, יש סכנה שיתפתחו אצלי מחשבות אובדניות".

עשו לנו לייק לקבלת מיטב הכתבות והעדכונים ישירות לפייסבוק שלכם

עמי גינזבורג


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#