המקרא הוא אתוס ולא היסטוריה - מגזין TheMarker - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
נגד הזרם

המקרא הוא אתוס ולא היסטוריה

הפרקים בתנ"ך שמתארים את תולדות העם היהודי בארצו הם הטקסט המכונן של התרבות האנושית, אך ממצאים ארכיאולוגיים מוכיחים כי הם אינם מתארים בהכרח אירועים היסטוריים • "לתיאור ירושלים הגדולה של ימי דוד המלך אין רגליים במציאות הארכיאולוגית"

43תגובות

> "דרוש אולי אומץ מחקרי", אומר פרופ' ישראל פינקלשטיין בתגובה לטענות כי מחקריו, שבהם נטען שממצאים ארכיאולוגיים אינם תומכים באופן מלא בסיפורי המקרא, עלולים לגרור תרעומת ציבורית ועימותים. "בניגוד למה שחושבים רבים, ישראל היא מקום רגוע יחסית. חוקרים מביעים כאן את דעתם. אם הם אומרים זאת בצורה מתונה ותרבותית, לא מתנכלים להם".

הציבוריות הישראלית ברובה תופסת את סיפורי התנ"ך כתיאור נאמן של תולדות עם ישראל. החלקים שמתארים את יציאת מצרים, כיבוש ארץ ישראל בידי יהושע ומלחמות בית דוד, הם בעיני רבים דברי ימי ההיסטוריה עצמה. פינקלשטיין מערער על תפיסה רווחת זו. "הציבור תופס חלקים מהמקרא שעוסקים בהיסטוריה ככתיבת היסטוריה במובן של ימינו, אבל מחברי הטקסט המקראי לא התכוונו לכתוב היסטוריה כזו", הוא אומר. "דומני שלא עניין אותם מה יחשבו במאה ה־21 על מה שקרה במאה השמינית לפני הספירה. הם כתבו טקסטים שהיו בהם מסרים חזקים, אידיאולוגיים ותיאולוגיים לבני זמנם".

את המקרא, מסביר פינקלשטיין, צריך לדעת איך לקרוא. "מי שקורא בתנ"ך בגישה נאיבית, למעשה חוטא לו, כיוון שהוא ממעיט בערכם של המחברים. הם היו מלומדים מתוחכמים מאין כמותם". לדבריו, המחברים ליקטו אגדות, סיפורים וזיכרונות על תקופות שקדמו להם. גם מה שהם מספרים על ימיהם נכתב מתוך נקודת מבט אידאולוגית. "אבני האדם שואבים מהמקרא השראה מסוגים שונים", הוא אומר. "יש הרואים בו את יסוד אמונתם הדתית וכמובן, אני מכבד זאת. אין אני בא לשנות אמונתו של איש. עבורי המקרא מהווה תעודה אחת ויחידה של חכמה אוניברסלית, הגדרת תרבות ויצירת זהות - גם הזהות האישית שלי".

אייל טואג

פינקלשטיין יוצא נגד הגדרת ההיסטוריה המקראית כמשרתת צרכים פוליטיים. "מניפולציה פוליטית היא הגדרה בעלת טון שלילי שמקורה בחיינו אנו במאה ה-21. מחברי המקרא לא עסקו במניפולציות פוליטיות. הם ניסו לקדם את השקפת עולמם דרך עיסוק בחוקים ובתולדות ישראל הקדום כפי שהם הבינו אותם", הוא אומר. למרות שהוא מכיר בחשיבותו של ספר הספרים כמסמך מכונן, לפינקלשטיין יש גם כמה דוגמאות מוצקות מאוד, לראייתו, לכך שסיפורי התנ"ך לא תמיד תואמים את העובדות ההיסטוריות: "קח את סיפור דוד וגוליית, למשל, ותסתכל כיצד מתואר גוליית כלוחם יווני קדום. אפשר לראות, לפי דעתי לפחות, שמדובר בתיאור די מאוחר, מהמאה השישית או השביעית לפני הספירה. זה לא תיאור של לוחם כפי שאנחנו מכירים במאות ה־11 וה־12 לפני הספירה, מהארכיאולוגיה".

האם היעדרן של ראיות הוא עבורך הוכחה לכך שהדברים מעולם לא התרחשו?

"יש מקרים שבהם הראיות הן בצורה מובהקת סותרות. אפשר להגיד על טקסט בצורה מובהקת שהוא לא היסטורי, למרות שיש בו אולי סיפורים, אגדות. למשל, הסיפור של כיבוש הארץ על ידי יהושע: כיום יש פחות או יותר הסכמה במחקר שזה לא טקסט היסטורי. למה? כי הארכיאולוגיה הראתה בממצאים בשטח שיש הבדלים גדולים בזמן החורבן של ערים כנעניות שונות. יש ערים שחרבו קרוב לשנת 1,200, כמו למשל אפק בשרון, ואחרות שחרבו בסביבות 1,100, כמו מגידו. מדובר בתהליך ששארך כ־150 שנה - ולא באירוע בודד, בוודאי שלא מדובר במסע צבאי".

אחת המחלוקות שעורר פינקלשטיין נוגעת לחשיבותה של ירושלים כעיר מרכזית בתקופתם של דוד ושלמה. "ברור לנו כיום כמעט לחלוטין שתיאור העיר הגדולה והחשובה ירושלים, שהתקיימה במאה העשירית לפני הספירה, אין לו רגליים במציאות הארכיאולוגית. היה יישוב בירושלים, אבל הוא היה קטן ודל באופן יחסי. 'ירושלים הגדולה' התקיימה, אבל מאוחר יותר - קרוב יותר לסוף המאה השמינית לפני הספירה. היא השתרעה על פני שטח גדול מאוד ונהפכה לעיר חשובה בימי חזקיהו וגם מאוחר יותר, בימי המלכים האחרונים, אבל לא במאה העשירית לפני הספירה".

אם כך, המקרא הוא בסך הכל סיפור יפה?

"המקרא הוא סיפור נפלא. יחיד במינו. סיפור ממלכת בית דוד, למשל. ההשפעות שלו לא נגמרות. כשאתה הולך למוזיאונים בפירנצה או לקתדרלה מהמאה ה־12 או ה־13 באירופה, אתה שואל את עצמך מאיפה זה בא. זה לא מבוסס רק על דוד המקראי. זה מבוסס על דוד רב הפנים, המשתנה, מהמקום שבו הוא מופיע בהתחלה, בספר שמואל, עד למגילות ולברית החדשה ומשם לישו כשייך לבית דוד. וזו הסיבה שהם מתארים את זה באמנות הימי ביניי כעץ בית ישי - מבית ישי, בית דוד ועד לישו הנוצרי".

פינקלשטיין מדגיש כי דעתו אינה יוצאת דופן במחקר המודרני. "אני לא מייצג קבוצה שולית או קיצונית כי כאן בארץ יש גישה שמרנית אצל הציבור אבל כשאתה הולך למחקר, זה מיד מסתדר אחרת", הוא אומר.

 

הכתבה מתפרסמת בגיליון ינואר של  מגזין TheMarker

למנוי למגזין, חייגו: 5200*

 

 

.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#