המחאה החברתית תתחדש? תלוי במס העשירים - כללי - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

המחאה החברתית תתחדש? תלוי במס העשירים

הסדר החברתי בסכנה. הפתרון המוצע לא ימצא חן בעיני כמה אנשים

63תגובות

מפכ"ל המשטרה, רב־ניצב יוחנן דנינו, מודה: המחאה החברתית שהגיע לשיאה ב–2011 עשויה לדעתו לחזור בקרוב לרחובות תל אביב ולהתעמת עם המשטרה. יש לו גם סטטיסטיקה: "ישנה עלייה במספר המחאות, זה מורגש", הוא אמר לפני שבוע, ועל פי הניתוח שלו הניצוץ שעשוי להצית את המחאה הוא "גלי הפיטורים במשק".

גם יוסי פריימן, בעל חברה לייעוץ ומסחר במטבע חוץ, חושב שהמחאה עשויה לחזור, וקושר את המחאה לתחום העיסוק שלו. "לייסוף השקל השלכות רוחביות על כלל המשק הישראלי, שכן היצוא סיפק את מנוע הצמיחה המרכזי של מדינת ישראל בעשור האחרון", מסביר פריימן, ומוסיף שהמשך ירידת הדולר יביא למשבר כלכלי, מיתון ופיטורים – ולבסוף למחאה.

עקבו אחרי TheMarker בטוויטר

תומר אפלבאום

אם המפכ"ל דנינו והסוחר פריימן באמת מודאגים, יש לנו הצעה עבורם: תרימו טלפון זה לזה, ותיפגשו לכוס מיץ (יש גם אוכל לא רע) בבית הקפה נחמה וחצי בתל אביב, בפינת רוטשילד ואחד העם – המעוז ומקום המפגש של אנשי המחאה החברתית.

להערכתנו, ולהערכת גורמים מקרב אותם מנהיגי המחאה, דנינו ופריימן לא ירגישו שם להט מהפכני גדול מדי. יש לנו ספק אם דנינו ימצא שם מסכות נגד גז מדמיע, וספק גדול עוד יותר שפריימן יזהה חבילות של דולרים עוברות ידיים. לכן, מי שבאמת רוצה לנסות ולהבין מתי תתחדש המחאה החברתית צריך אולי לחפש במקום אחר, מהותי בהרבה – למשל ספרי הכלכלה הבודדים שמנתחים את הנושאים החשובים באמת שמעסיקים את הציבור.

ספר חדש אחד כזה התפרסם באחרונה, והוא נושא כותרת שאפתנית משהו: "הקפיטליזם במאה ה–21", מאת הכלכלן הצרפתי תומס פיקטי. לא הרבה אנשים בישראל מכירים את השם פיקטי, אבל רבים שמעו על העבודות שלו, גם אם לא ידעו לחבר בין הנתונים לבין האיש. פיקטי, כלכלן שסיים את הדוקטורט בגיל 22 והוא כיום רק בן 42, אסף וניתח את נתוני מס ההכנסה של התושבים ביותר מ–20 מדינות, והוא היה גם זה שחילץ מהם את התובנות על פערי ההכנסות והאי־שוויון שכולם אוהבים לצטט.

על פי המתודולוגיה של הכלכלן סיימון קוזנץ משנות ה–50, שעליה קיבל פרס נובל, פיקטי ניתח, יחד עם כלכלן צרפתי נוסף בשם עמנואל סאז, את נתוני ההכנסות של התושבים לפני עשירונים ואחוזונים. הוא התמקד בעשירון העליון, וכך הוא גילה שה–1% של ארה"ב גרפו לכיסם כ–58% מההכנסות של כל הציבור בעשורים האחרונים. זהו הנתון שיצר את המונח "ה–99%" ואת תמונה הראי שלו, "ה–1%", כמטאפורה המייצגת את העשירים מול כל השאר – גם במונחים של הכנסה שוטפת, וגם במונחים של עושר נצבר.

רויטרס

בבחינה על פני יותר מ–100 שנה, בשורה ארוכה של מדינות מערביות (וגם יפן), מוצא פיקטי מגמה ברורה. ה–1% בדרך כלל החזיקו בנתח גדול מאוד של העושר וההכנסות - למעט תקופה אחת מסוימת - בין מלחמות העולם, ובשלושת העשורים שבאו בעקבותיהן.

אלא שהניתוח ההיסטורי על פי פרופ' פיקטי מטריד. ייתכן מאוד שהתקופה של אמצע המאה ה–20 היתה יוצאת דופן בתולדות האנושות, כתוצאה מהמהפכים האלימים שיצרו המלחמות ותקופת הבנייה מחדש היוצאת מהכלל שהגיעה אחריהן. זוהי מסקנה מטרידה, מכיוון שהיא הפוכה מהקונצנזוס שהיה קיים עד כה.

פרופ' סיימון קוזנץ, שפעל בשנות ה–50 וניתח את 30 השנים הקודמות (1920–1950), הראה שפערי ההכנסה והעושר ירדו, ולפיכך הגיע למסקנה האופטימית והמלבבת שזוהי מגמה שתימשך לעד. בשנות ה–50 אולי נראה היה הגיוני לחשוב כך, אך למסקנה המלהיבה לא היה כל בסיס תאורטי. ואכן, בשני העשורים האחרונים של המאה ה–20 ובעשור הראשון של המאה ה–21 המגמה שוב התהפכה – והפערים החלו לגדול.

והם גדלו במהירות: על פי פיקטי וסאז, הפערים בין ה–1% לבין ה–99% חזרו לרמת השיא של סוף המאה ה–19 ותחילת המאה ה–20. למעשה, הפערים כיום הם הגדולים אי פעם, בוודאי הגדולים ביותר מאז שנתונים אמינים על הכנסות ועושר החלו להימדד.

במה צריכים 
לעסוק הכלכלנים?

אלה דברים שכבר פורסמו, ושעליהם מבססים חוקרים בולטים כג'וזף שטיגליץ ורוברט רייך את הטענות הכלכליות שלהם. אלא שבספרו החדש פיקטי הולך כמה צעדים קדימה. ראשית, הוא טוען שכלכלנים צריכים לעסוק בשאלות המרכזיות ולא בפרטים שוליים - למשל בשאלות הגדולות ביותר: איך מתחלק הכסף בין הציבור שחי ועובד במדינה מסוימת, ואיך ראוי היה שהוא יתחלק.

לפיקטי הצרפתי, שלימד באוניברסיטת MIT בארה"ב לפני שחזר הביתה לפריז, יש תלונה כלפי הכלכלנים האמריקאים. לדבריו, הם עוסקים בנוסחאות ובמודלים מתמטיים מופשטים, ללא קשר רב למציאות, במקום לשאול את השאלות הגדולות ולהעלות לסדר היום את הנושאים החשובים. פיקטי לא אומר את זה, אבל בארה"ב ידוע שעד לאחרונה לא העזו כלכלנים לעסוק בנושאים כמו אי שוויון או הפער בין עשירים לעניים. במדינה שבה אקדמאים מבצעים גם עבודות ייעוץ ומחפשים מלגות מחקר – עיסוק בפערים פשוט היה מהלך קריירה לא חכם.

שנית, על סמך הנתונים והמחקרים שלו, פיקטי מציע נוסחה שמצד אחד היא פשוטה לחלוטין ושמצד שני עשויה לחזות אם ומתי תתחדש המחאה החברתית - וסביב איזה נושא. הנוסחה הולכת כך: מגמת הפער בהכנסות בין העשירים לבין כל היתר, ולכן גם הפער בעושר הנצבר, היא תוצאה של ההפרש בין שיעור התשואה על נכסי הון (r), כלומר כל הון שאינו תשלום על עבודה, לבין שיעור הצמיחה (g) של המשק כולו. הנוסחה אינטואיטיבית. אם התשואה על הון – תשואה מהשכרת נדל"ן, תשואה על ניירות ערך או תשואה על אחזקת מפעלים – גבוהה יותר משיעור הגידול (נטו) של המשק כולו, הרי שחלק גדל והולך מהבעלות על המשק עובר לידי בעלי ההון.

הנתונים אתו: במשך הרוב מבין 200 השנים האחרונות התשואה על נכסי הון היתה כ–5%–6%, בעוד הצמיחה היתה כ–1%, כך שהפערים גדלו, והעושר נצבר בידי בודדים. בתקופות מסוימות בהיסטוריה, כאשר הצמיחה היתה מהירה במיוחד, למשל אחרי מלחמת העולם השנייה, כאשר תושבי אירופה יצאו לעבודה כדי לבנות אותה מחדש, המגמה התהפכה. נתוני מסי ההכנסה הלאומיים אכן אישרו שפערי אי השוויון מצטמצמים.

אלא שבחלק גדול מהמערב – ארה"ב, אירופה ויפן הן דוגמאות בולטות – חזרה מציאות של צמיחה נמוכה מול תשואה גבוהה יותר על הון שאינו מעבודה. לעתים בגלל משבר כלכלי, לעתים בגלל דמוגרפיה והזדקנות האוכלוסייה, רבות ממדינות המערב צומחות לאט מאוד, למרות כל המאמצים של הממשלות והבנקים המרכזיים להאיץ את הפעילות. התוצאה היא גידול חד בחלקו של ה–1% - גם במונחים של חלקו בהכנסה מדי שנה, וגם בחלקו מתוך סך העושר הכללי.

גם בישראל 
האי־שוויון גדל

ומה עם קצת נתונים על ישראל? ככל הנראה, פיקטי דווקא רצה נתונים גם ממס הכנסה שלנו, אך לא קיבל אותם או לא ניתח אותם. תשובה מחקרית מוסמכת אין. אלא שאין לנו שום סיבה לחשוב שישראל שונה. אצלנו, נתוני מדד ג'יני (שמתבססים בדרך כלל על סקר משקי בית במקום נתוני מס ההכנסה במתודולוגיה של פיקטי) מראים שהאי־שוויון בישראל הוא מהגבוהים בקרב המדינות המפתחות.

כאשר כבר ישנם נתונים, הם כמעט תמיד ישנים מאוד, בפיגור של לפחות כמה שנים. אבל אנחנו יכולים לעשות תרגיל, ולקבל מושג לא רע על מה שקרה בשנים האחרונות: הרי כל מה שצריך לבדוק הוא את שיעור התשואה על ההון מול קצב הצמיחה.

ובכן: ב–2013 היתה הצמיחה בישראל סביב 3%, לאחר שמנכים מהצמיחה הגולמית את החלפת הציוד הקיים שהתבלה, קיזוז של כ–10% על פי פיקטי. לעומת זאת, התשואה על ההון היתה גבוהה בהרבה. הבורסה עלתה ב–2013 ב–12% (מדד ת"א 25). תיק השקעות מפוזר טיפוסי, עם מעט יותר אג"ח מאשר מניות, עלה השנה בכ–10% בממוצע. גם שוויו של הון נדל"ני עלה מהר יותר מהצמיחה: התשואה השוטפת על נדל"ן היתה בין 3% ל–10%, וכאשר מוסיפים לכך את עליית ערך הנכסים, כלומר רווחי הון, העלייה חדה פי כמה.

אין ספק: גם מבלי שננתח סדרות של נתוני מס הכנסה והצהרות הון של האזרחים (שייקח שנים עד שיתקבלו ברמה סבירה של אמינות, אם בכלל), ברור שב–2013 חל עוד זינוק גדול בהון של העשירים (והזינוק גדול יותר ככל שהעושר ההתחלתי היה גדול יותר) - מול עלייה קלה, דריכה במקום או ירידה עבור כל האחרים. 2012, ו–2011 לפניה, היו דומות במגמתן: גם אז שיעור התשואה על ההון היה גבוה יותר מקצב הצמיחה של הכלכלה. לפיכך אנחנו מוכנים להמר, שכשהנתונים ייבחנו בעוד כמה שנים, נראה שהאי־שוויון עלה בשלוש השנים אחרונות.

מציאות שמזמינה מתחים חברתיים

האם יש בכך בעיה? זוהי הרי מהות הקפיטליזם – כל אחד מרוויח בהתאם ליכולת או למזל שלו. על פי רבים מהאמריקאים, בעיקר אלה שמשתייכים למחנה הרפובליקאי, זהו בדיוק "הרוטב הסודי" שגורם לאנשים להתאמץ, לחלום, לנסות ובסופו של דבר להצליח ולהתעשר בעצמם.

אלא שפיקטי, שאינו קומוניסט, מזהיר שבטווח המעט יותר ארוך, פערים גדלים והולכים בין ההכנסה והנכסים שצברו העשירים לבין אלה של כל השאר אינם בריאים לחברה וליציבות שלה. ההיגיון שלו פשוט: מדינות שאימצו תרבות דמוקרטית ואמונה שלפיה אנשים נולדים שווים וכל אחד מקבל לפי יכולותיו - כלומר מדינות בעלות אתוס מריטוקרטי - לא יוכלו לקבל לאורך זמן מציאות שבה 1% מהאוכלוסייה מקבלים חלק גדל והולך מהעושר הכלכלי, מבלי שעשו לשם כך דבר למעט גביית ריבית ושכר דירה על נכסיהם. זוהי מציאות שמזמינה מתחים גוברים בין העשירים לבין שאר הציבור – ומחאה בהתאם.

האם יש לפיקטי המלצת מדיניות לתקופות כאלה? בהחלט – אלא שהעשירים לא יאהבו אותן. לטענתו, יש להטיל מס גבוה מאוד על עושר גדול במיוחד, אפילו יותר מאשר ה–75% שממשלת צרפת הטילה על מי שמרוויח יותר ממיליון יורו בשנה. כן, זוהי למעשה הלאמה של הון יוצא דופן. הוא בעד מסים גבוהים על עשירים, הוא בעד מסי ירושה, והוא טוען שברגע שיהיו מסים כאלה נראה גם התמנות בהשתוללות של שכר הבכירים. מדוע? כי אנשים כאלה קובעים לעצמם את השכר, אבל כאשר המס על שכר גבוה במיוחד יהיה, נניח, 80% - אותם אנשים יאבדו עניין במלחמה על הדולר השולי הנוסף.

ההמלצה היא על מיסוי גלובלי, תוך תיאום של כל המדינות בעולם, כדי שאותם עשירים לא ידלגו למדינות אחרות. פיקטי מבין ומודה שהמהלך קשה עד כמעט בלתי אפשרי, אבל ממליץ לכל הפחות על תיאום בין המדינות המפותחות שחברות בארגונים הגדולים, כמו OECD.

ראוי להדגיש: פיקטי ככלכלן אינו חושב שמס על העשירים ייצור הכנסות גדולות לתקציב המדינה, שאותן ניתן יהיה לחלק לעניים. הוא יודע שזה כסף לא גדול, בגלל המספר המוגבל של העשירים, ולכן אין כאן עבורו עניין של "לקחת מהעשירים ולתת לעניים". אבל הוא משוכנע לחלוטין שחברה וציבור דמוקרטיים לא יהיו מוכנים לסבול מציאות שבה ישנה קאסטה אחת של עשירים מופלגים – וקבוצה גדולה הרבה יותר של אנשים שבדוחק מצליחים לגמור את החודש.

בהתאם להמלצה שלו לעסוק בנושאים החשובים באמת, פיקטי מבין שהוא הולך בדרכם של גדולים כמו דיוויד ריקרדו במאה ה–18, שחשש שכל העושר יגיע בסופו של דבר לבעלי הקרקעות בגלל הכמות המוגבלת שלהן (ואולי אכן רואים את זה כיום במרכזי הערים הגדולות), וקרל מרקס במאה ה–19, שחשש כי כל העושר יגיע לידי בעלי הון שמחזיקים את המפעלים.

פיקטי, שספרו מתואר על ידי כמה מהכלכלנים כאחד הספרים החשובים של העשורים האחרונים, אינו אופטימי. הוא טוען שייתכנו אמנם תסריטים שבהם האי־שוויון דווקא יקטן, אך הוא חושב שאין בכך "חובה" כלכלית יסודית. עבורו, התסריט של המשך עלייה באי־שוויון אפשרי באותה מידה, וסביר אפילו יותר.

בשבוע שעבר אמר יו"ר המועצה הלאומית לכלכלה, יוג'ין קנדל, בראיון ל–TheMarker שאסור להטיל מס על העשירים ועל בעלי הכנסות גבוהות – כי הם ילכו מפה. הוא תומך בהורדה של המסים על ההון שלהם ועל ההכנסה שלהם, בדיוק כמו הפטרון שלו בנימין נתניהו, מתוך הנחה שאזרחי מדינת ישראל צריכים להתחרות על הזכות לארח את בעלי היכולות היוצאות מהכלל האלה.

אבל אם פרופ' פיקטי הוא זה שצודק, ואם הנוסחה שלו לתיאור התפתחות של האי־שוויון נכונה, הרי שבתוך זמן לא רב נראה בישראל מחאה חברתית חדשה. הפעם, הצעקות מסוג "העם רוצה צדק חברתי" יתמקדו באי־שוויון ובשאלה פילוסופית מרכזית אחת: האם צריכה להיות תקרה לכמות העושר שבן אדם אחד יכול לצבור על חשבון כל היתר?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#