"כל יום הילדים שואלים אם כבר מגרשים אותנו" - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
פינוי-עינוי

"כל יום הילדים שואלים אם כבר מגרשים אותנו"

מעבר דירה כל שנה, חובות לבעלי הבית, פחד מפינוי נוסף וחקירה תמידית מצד הרשויות: שגרת חייהם של רבים מהזכאים לדיור ציבורי, שבגלל המחסור בדירות מקבלים רק סיוע בשכר דירה, היא טראומטית ■ במשרד השיכון עדיין משוכנעים שמדובר בחלופה טובה יותר

35תגובות

שניים משלושת ילדיה של אושרית מתקרחים. באופן ברור, אין מדובר בהתקרחות מפאת גילם: אושרית, תושבת שכונת קטמון בירושלים, היא בת 33, וילדיה - שני בנים ובת - הם בני 11, 10 ו-8 בלבד. מעברי הדירה התכופים של המשפחה הביאו להתפתחות של נשירת שיער מוגברת, עקב מה שהרופאים מגדירים כהפרעה רגשית הכוללת לחץ נפשי תמידי. בשמונה השנים שחלפו מאז שהתגרשה מבעלה ועזבה את הבית עם ילדיה לטובת מקלט לנשים מוכות, היא מעידה, הספיקו אושרית ומשפחתה להתגורר בלא פחות משבע דירות שונות, שש מהן בירושלים ואחת בקריית ארבע. "איך שאמרתי להם באוגוסט ששוב אנחנו עוברים דירה, ישר התחילו השערות שוב לנשור. אני יכולה להבין. כל שנה לעבור בית ספר, כל שנה לגלוגים, כל שנה להסביר למורים את המצב, זה מלחיץ". כיום, לדבריה, סובל בנה בן ה-10 מנשירת שיער מוחלטת, כולל הגבות, ובתה בת ה-8 מנשירה חלקית, הגורמת לקרחות על פני הגולגולת.

על אף שהתגובה הגופנית של ילדיה של אושרית יוצאת דופן, תנאי חייהם הם מנת חלקם של אלפי ילדים בישראל הגדלים בבתי אב, או ברוב המקרים בבתי אם, הנתמכים בסיוע בשכר דירה על ידי המדינה. הסיבות למעברי הדירה התכופים בקרב משפחות אלו מגוונות: במקרים מסוימים הן לא יכולות להתמודד עם העלאת שכר דירה, ולעתים הן סובלות מאי־סדירות בקבלת הסיוע בשל כשלים ביורוקרטיים, שמביא להצטברות חובות לבעל הבית - שמחייבת אותן לעזוב.

מעברי דירה חוזרים ונשנים עקב אי־יכולת לעמוד בתשלומי השכירות מוכרים היטב גם לכרמית, אלמנה ואם לארבעה מקריית אונו. לפני כחודש וחצי ביצעה את מעבר הדירה האחרון שלה, לאחר שבאוגוסט נקטע בבת אחת הסיוע, לטענת כרמית בשל טעות ביורוקרטית. "ב-15 באוגוסט הגשתי בפעם האחרונה את המסמכים, ומאז חלפו ארבעה חודשים ועדיין לא חודש הסיוע. זה הביא לכך שנוצר לי חוב בסך שלושה חודשי שכירות בדירה הקודמת. בעקבותיו, הגעתי עם בעלת הדירה להסכם של 'גירוש בהסכמה' - היא תמחל לי על החוב בתנאי שאעוף לה מהדירה".

כעת מתגוררת כרמית עם ארבעת ילדיה בדירת 3 חדרים בשטח כ-60 מ"ר ברחוב לוי אשכול בעיר. לדבריה, ב-12 שנות זכאותה לדיור ציבורי עברה לא פחות מ-21 דירות, כולן בקריית אונו. "כל חמישה-שישה חודשים אני עוברת דירה, ובכל פעם מחדש מתקיים הטקס שבו בעלי הבית עושים לי צעקות ופדיחות מול הילדים והשכנים. משכירי הדירות כבר מכירים אותי ולא רוצים להשכיר לי, אז אני צריכה לשלוח מישהו מטעמי, על פי רוב אח או גיס, ואני מגיעה רק למעמד החתימה על החוזה, אחרת לא אוכל לקבל סיוע. חלק מהמשכירים מחפשים צ'ק ביטחון או ערבויות, שאני לא יכולה לתת". עקב המעברים התכופים, כרמית גם לא יכולה לממן הובלה של ממש. "רהיטים אני לא מעבירה אתי, אלא מוצאת כל פעם ברחוב או בזבל, ואם אין מוצרי חשמל בדירה, אז גם את זה אין לי".

"הסיוע הזה הוא פיקציה"

החוויה המפוקפקת של קשיים בתשלום שכר דירה ומעברי דירה תכופים אמורה היתה להימנע ממשפחותיהן של אושרית וכרמית, ומעוד כ-2,200 משפחות בישראל, שכן הן עומדות בקריטריונים שקבע משרד השיכון לזכאות לדירה בדיור הציבורי. אלא שברוב המקרים, בפרט כשמדובר במשפחות שגרות במרכז ובירושלים (אזורי הביקוש), משפחות אלה יכולות להמתין שנים ברשימות המתנה אינסופיות לדירה. זאת משום שב-15 השנים האחרונות צנח מספר דירות הדיור הציבורי שבבעלות המדינה מכ-110 אלף בסוף שנות ה-90 עד למעט יותר מ-60 אלף דירות כיום, מצב שהביא כמובן למחסור חריף ולחוסר יכולת של המדינה לספק דירות למשפחות שנמצאו זכאיות.

דווקא בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל הצעירה והענייה, היה הדיור הציבורי הכלי המרכזי ששימש את המדינה בפתרון מצוקות הדיור של אוכלוסייתה הגדלה במהירות. הצורך הדחוף לשכן מאות אלפי עולים הביא לבנייה ציבורית מסיבית, בשיעור של 50% מכלל הבנייה למגורים בשנות ה-50. כך דאגה המדינה למי שלא יכול היה לרכוש דירה, לפחות עד שיצליח לעמוד על רגליו מבחינה כלכלית, והדייר שילם למדינה דמי שכירות מסובסדים בשיעור משתנה לפי פרמטרים סוציו־אקונומיים.

בסוף שנות ה-60 כבר ירד שיעור הבנייה הציבורית ל-30% מכלל הבנייה, ובהמשך קפא מפעל הבנייה הציבורית כמעט לחלוטין (מלבד שנות ה-90, אז נבנו עשרות אלפי יחידות דיור עבור העולים מבריה"מ לשעבר ומאתיופיה). הוא הותיר עשרות מתחמי דיור אפורים ומוזנחים למראה, שרבים מהם הפכו ברבות השנים למוקדי מצוקה.

אמיל סלמן

המחסור הנוכחי לא נוצר במקרה. חוק הדיור הציבורי מ-1998 איפשר לדיירים לרכוש דירות מהמדינה בהנחות מפליגות של עד 90% - ועשרות אלפי דיירים, בייחוד באזור המרכז, עשו זאת. אך המדינה לא מילאה אחר הסעיף בחוק המחייב אותה לחדש את המאגר באמצעות שימוש בהכנסותיה מהמכירות, שהגיעו במשך השנים ל-2.7 מיליארד שקל, לרכישה או לבנייה של דירות חדשות.

לאור התוצאות ההרסניות של מדיניות זו, ולאור כרסום מאגר הדירות ביותר משליש, הורה שר השיכון הקודם, אריאל אטיאס, על עצירה מוחלטת של מכירת הדירות - מדיניות שנתמכה גם על ידי ועדת טרכטנברג, שאחת מהמלצותיה בתחום הדיור הציבורי היתה לשמר את מאגר הדירות הקיים. המלצה נוספת של הוועדה היתה להגדיל את רמת הסיוע המקסימלית בשכר דירה, המיועדת לזכאי הדיור הציבורי שכמו אורית וכרמית אין דירה עבורם, מ-1,550 שקל לחודש ל-3,000 - סכום שאמור לאפשר שכירת נכס שיתאים למשפחה. יישומה של המלצה זו, החל באוקטובר 2011, תוקצב על ידי משרד השיכון ב-1.4 מיליארד שקל.

ממחקר שפירסם מרכז המחקר והמידע של הכנסת לבקשתו של ח"כ אילן גילאון (מרצ), יו"ר משותף לשדולת הדיור בכנסת, עולה כי במאי 2013 שולמו 98,633 מענקים לשוכרי דירה בשוק החופשי, יותר ממחציתם יחידים. רק כ–700 משקי בית זוכים לרמת הסיוע המקסימלית של 3,000 שקל בחודש - פחות משליש מכלל זכאי הדיור, שמספרם כיום הוא כאמור 2,200. כשליש ממקבלי הסיוע הם קשישים (36,660 איש), כ-24 אלף מתוכם נכים, וכ-18 אלף ממקבלי הסיוע, או 18.5%, הן אמהות חד־הוריות.

אלא שבדיוק לפני חצי שנה יצאו שרי האוצר והשיכון הטריים, יאיר לפיד ואורי אריאל, בהכרזה משותפת שלפיה יחודש חוק הדיור הציבורי ומכירת הדירות הנגזרת ממנו - תוך הכנסת תיקון לחוק, שלפיו המדינה לא תחויב עוד להשתמש בהכנסות לצורך חידוש המלאי בלבד (דבר שבכל מקרה, כאמור, לא בוצע גם בעבר) אלא תוכל להפנות כספים אלה גם למטרות אחרות, ובהן סיוע בשכר דירה ושיפוץ דירות קיימות. לפני כמה שבועות עבר תיקון החוק בקריאה ראשונה בכנסת, ובעוד זמן קצר הוא צפוי להגיע אל אחת מוועדות הכנסת להמשך הליך החקיקה. משמעות התיקון, שאינה מוכחשת על ידי איש מהמעורבים, היא נסיגת המדינה לחלוטין מרעיון הדיור הציבורי - למעט המקרים הקיצוניים ביותר, דוגמת נכויות קשות - והתבססות כמעט בלעדית על סיוע בשכר דירה כדרך הסיוע המועדפת בתחום הדיור.

אחד הטיעונים בזכות המהלך, שעליו חוזרים אנשי משרד השיכון שוב ושוב, הוא מתן חופש למשפחות הזכאים להחליט היכן ירצו להתגורר באמצעות שכר הדירה שיקבלו, במקום לקבוע עבורן את מקום המגורים באזור מצוקה של דיור ציבורי. אלא שכפי שממחישים מאות מקרים, אופן פעולה זה מעלה לא מעט קשיים שעל מקבלי ההחלטות לתת עליהם את הדעת - והעיקרי שבהם הוא חוסר ביטחון בקורת גג קבועה. "להרבה אנשים בקרב אוכלוסיה זו אין צ'קים, אין ערבויות, ובאופן כללי בעלי דירות לא אוהבים להשכיר לאנשים שלא בטוח שיוכלו לשלם", אומרת ברברה אפשטיין, מנכ"לית עמותת סנגור קהילתי, שמטרתה לסייע במיצוי זכויות כלכליות לבני שכבות מוחלשות. "תוסיף לכך מציאות שבה לא קיימת רגולציה על שוק השכירות ובעלי דירות רשאים להעלות את שכר הדירה בכל שנה, ותקבל חוסר ודאות מוחלט של זכאי הסיוע בקורת הגג שלהם".

קושי נוסף שמעלה הצעת תיקון החוק, לדברי אפשטיין, היא הגבלת תוקפו לעד חמש שנים או עד מכירת 15 אלף דירות - המוקדם מבין השניים. "זאת אומרת שמבצע המכר, שהוא המקור התקציבי לסיוע בשכר דירה, מוגבל בזמן. ומה אחר כך? מאיפה הכסף יבוא? הרי אין חקיקה שמחייבת את המדינה להמשיך לסייע באותה רמה בצמוד למדד מחירי השכירות. אז הסיוע יקוצץ".

אוליבייה פיטוסי

לדברי ח"כ גילאון, מנגנון הסיוע בשכר הדירה נולד בחטא: "המדינה למעשה שולחת את האוכלוסיות המוחלשות להתמודד לבדן מול מחירי הדירות המופקעים וגחמות בעלי הדירות. למסתייעים בשכר דירה אין שום ערבות מה יקרה בחודש הבא, וכדי להפחית את רגשות האשמה משחרר להם משרד השיכון דמי כיס של כ-870 שקל לחודש בממוצע, שאינם מספיקים בלשון המעטה לכסות את עלות הדירה. פתרון אמיתי נעוץ בשילוב דירות בר־השגה, דיור ציבורי מתוקצב ודירות בשכירות נמוכה מטעם המדינה".

בפורום הדיור הציבורי, ארגון גג שמנהלת תנועת שתי"ל המרכז את הארגונים שלהם נגיעה בתחום (ובהם סנגור קהילתי), טוענים כי גם הסיוע שניתן באופן רשמי כלל אינו מגיע ליעדו ברבים מהמקרים. "זו פיקציה. זה לא סכום קבוע אלא כזה שניתן רק בהתקיים כך וכך תנאים, שהראשון שבהם הוא חתימה על חוזה שכירות. מי שלא מצליח למצוא דירה לא מצליח בכלל לממש את הסיוע", אומרת רותי לביא, פעילה בצוות דיור ציבורי החבר בפורום.

לטענת לביא, "כשמדברים על הזכות לדיור מלת המפתח היא 'ביטחון': ביטחון של המשפחה, של האם החד־הורית ושל ילדיה בכך שיש להם קורת גג. כשמדובר במשק בית שנשען על סיוע בשכר דירה זה כמעט לא קיים. כל שנה צריך לחדש את הזכאות בהליך ביורוקרטי מורכב מאין כמותו, וזה אומר לבזבז ימי עבודה שלמים - של נשים בעיקר, שהן מפרנסות יחידות בעבודות קשות־יום, ימי עבודה שהן לא יכולות להרשות לעצמן לבזבז - כדי לרוץ לפה ולרוץ לשם, ולעמוד בפני חוקר של משרד השיכון שנשלח אליך הביתה, ואז לגלות שבסוף הסיוע הופסק כי הדו"ח של החוקר לא נמסר בזמן, או שהטפסים הלכו לאיבוד, או 1,001 סיבות אחרות, וזה קורה בלי סוף. אנשים מטורטרים חזור וטרטר מבלי לדעת אם בסוף הסיוע בכלל ייכנס, וזה אומר לחיות בחוסר ביטחון טוטלי".

"המדיניות הזאת מייקרת את השכירות בשכונות מצוקה"

דוגמאות למשקי בית שחווים על בשרם את ביטולו של הסיוע לא חסרות. את הנימוקים להפסקת הסיוע מעניקה המדינה בצמוד למועד ביטולו, ועל אף שלזכאי שמורה זכות הערעור, הוא יכול לערער רק בשלב שבו הוא אינו יכול לשלם עוד שכר דירה - כך שגם במקרים שבהם נמצאים טיעוניו מוצדקים, חוב של אלפי שקלים לבעל הבית, שבמקרים מסוימים עשוי להביא לפינוי מהנכס, כבר הצטבר.

הסיבות להפסקת הסיוע רבות ומגוונות. כך למשל בוטלה זכאותה של רחל (שם בדוי) מירושלים, נשואה ואם לחמישה, בעקבות העלאה של 150 שקל בתלוש המשכורת של בעלה, המועסק כאב בית במערכת החינוך של עיריית ירושלים, שבה זכה בעקבות הצטיינות. זמן קצר לאחר העלאת השכר הגיע לביתה של רחל חוקר מטעם משרד השיכון - נוהל קבוע המופעל מדי כמה חודשים כדי לוודא שתנאי הזכאות עודם תקפים, שבו מוצגים בפני החוקר תלושי המשכורת. בעקבות עליית השכר קיבלה המשפחה הודעה כי הסיוע, בסך 1,550 שקל לחודש (הסכום המקסימלי שניתן לפני הגדלת הסיוע), מופסק לאלתר. "בדיוק בחודש שבו החליטו על ההעלאה בסיוע החליטו להפסיק לנו אותו לחלוטין", מספרת רחל בכאב. "העובדה שזה נעשה בצורה כה מיידית לא איפשרה לנו לערער על ההחלטה או להתארגן. ההשפעה המיידית של ההחלטה היתה כניסה לחובות ענק מול בעלי הבית".

עבור דירת 3.5 חדרים צנועה בשטח של כ-70 מ"ר בקריית מנחם, אחת השכונות הקשות של ירושלים, נדרשים כיום רחל ובני משפחתה, המונה שש נפשות (לא כולל בת נשואה שעזבה את הבית), לשלם 3,000 שקל לחודש, שמהווים את עיקר משכורתו של בעלה. שני הערעורים שהגישה המשפחה לוועדה העליונה של משרד השיכון נדחו. בד בבד הודיעו באי כוחם של בעלי הנכס למשפחה כי החלו בהליכים לפינוים. "הילדים בטראומה. בכל יום הם שואלים אותי אם כבר מוציאים אותנו מהדירה. פעמיים הייתי במיון בגלל המכתבים מנציגי בעלי הדירה", היא מספרת. לדבריה, אצל אחד מילדיה אובחנו בעיות פסיכיאטריות הכוללות התפרצויות זעם והפרעה רגשית, והוא מטופל בבית ספר מיוחד.

"הקלות שבה המדינה מרשה לעצמה לחתוך בבת אחת תמיכה מסיבית של 12 שנה מצמררת", טוענת אתי ביטון, עובדת סוציאלית מהמרכז למיצוי זכויות שמפעילה עיריית ירושלים בקריית יובל, המלווה את רחל בהליכיה מול המדינה. לדברי ביטון, ב-18 החודשים שחלפו מאז שהופסקה זכאותה של רחל הספיקה המשפחה לצבור חוב של 14 אלף שקל לבעלי הבית, "סכום שבאופן ברור אין להם מאיפה להחזיר".

עופר וקנין

ביטון מרכזת את הפניות בתחום הדיור מתושבי שכונות המצוקה של מערב ירושלים, בהן קטמון, קריית מנחם וקריית היובל. לדבריה, מתחילת 2013 לבדה הגיע מספרן ל-200, עלייה ניכרת לעומת השנים הקודמות. ביטון נחשפת לאינספור סיפורים מכמירי לב, למשל קשישה הממתינה זה שמונה שנים לדיור מוגן ובינתיים משלמת 3,500 שקל שכירות - סכום השווה לסך הכנסותיה החודשיות, או אם חד־הורית לילדה השוכרת דירת חדר בגודל 17 מ"ר בקריית מנחם תמורת 3,000 שקל לחודש. לדבריה, התערערות היחסים עם הילדים היא אחת הבעיות המרכזיות שמרבית הזכאים שנקלעים לקשיים מתמודדים אתה: "הרבה מאוד ילדים כועסים על ההורים שלהם, לא מבינים למה עוברים בכל פעם מחדש".

למשמע טיעון "החופש לבחור" שמעלה משרד השיכון כדי להצדיק את מדיניות הסיוע בשכר הדירה, עולה על פניה של ביטון חיוך עגום. "אולי זה יעבוד בפריפריה. בירושלים זה לא ריאלי. החופש הכי גדול שיהיה פה לזכאים זה לעבור מרחוב אחד בקטמון לרחוב אחר בקטמון. בשכונות איכותיות יותר הם לא עומדים במחירים, וגם אם היו עומדים - אף אחד לא משכיר שם בלי ביטחונות וערבויות שאין להם. אם כבר, התוצאה הישירה של העדפת הסיוע בשכר דירה היא יצירת ביקוש אדיר בשכונות המצוקה בעיר, שמוביל לעליית מחירים בהן, על אף שהדירות ברובן עדיין מזעזעות".

להוליד ילד כדי לשמור 
על המקום בתור

מעבר לנימוקים הרשמיים שמספקת המדינה להעדפתה את מסלול הסיוע בשכר הדירה, היתרון המרכזי הגלום מבחינתה במתן סיוע על פני אחזקת מאגר דירות ציבוריות הוא חיסכון כספי עצום. תקופת הזכאות של דייר דיור ציבורי שנכנס לדירה מסתיימת רק עם פטירתו, אך את קצבת הסיוע אפשר לשלול או לצמצם מיד כשהסטטוס של הזכאי משתנה. כך, למשל, חדלה אם חד־הורית לשלושה להיות זכאית לדיור ציבורי ביום שבו ילדה הבכור מגיע לגיל 18, אז נחשבת האשה כ"אם לשניים" בלבד, ומאבדת את מקומה בתור לדירה לאחר שנים ארוכות של המתנה - ללא כל קשר לשאלה אם אותם בן או בת ממשיכים להתגורר בבית אמם.

כך עשוי לקרות גם לאשה אלמנה, שמשכורתה עלתה ונהפכה לגבוהה מספיק כדי לא לקבל קצבת שארים מהביטוח הלאומי - המהווה בפני עצמה תנאי לקבלת סיוע. התניות אלה, התולות את הזכאות במספר הילדים וברמת השכר שמרוויחים, מביאות לאינספור התחכמויות מצד הזכאים, ובהן, לדברי ביטון, הולדת ילדים נוספים כדי להמשיך להיחשב כזכאים ולא לאבד את המקום בתור לדירה לאחר 12-10 שנות המתנה והימנעות משכר גבוה מדי.

אנשי משרד השיכון לא נשארים חייבים, ובהיותם מודעים להתחכמויות השונות מצד חלק מהזכאים, משקיעים מאמצים באיתור מקרים שבהם ניתן הסיוע שלא על פי הקריטריונים. כך נהפך התחום כולו למעין משחק שוטרים וגנבים, שבו כל זכאי הסיוע חשודים תמידית בניסיונות רמייה. כך, למשל, חלק ניכר מזמנם ומרצם של חוקרי משרד השיכון מוקדש לאיתורן של אמהות חד־הוריות שנמצאות בזוגיות - שכן כניסה של גבר לביתה של זכאית סיוע חד־הורית היא מבחינת המשרד עילה מיידית להפסקת הסיוע, מתוקף אובדן מעמדה, כביכול, כאם המפרנסת ומטפלת לבד בילדיה.

"אני מכנה את חוקרי משרד השיכון 'חוקרי זוגיות'", אומרת כרמית. "התפקיד שלהם הוא לוודא שב-12 השנים האחרונות לא היה אף אחד שמדי פעם חיבק אותי בלילה, או לקח אותי חלילה לקפה מדי פעם. לא רק את המחסור בקורת גג, גם את הבדידות הם כופים עלינו, וגם את הדיכאון". לדבריה, פעילותו של החוקר כוללת ימים של תצפית והמתנה מחוץ לביתה, ושיחות עם השכנים אודותיה תוך הצגת שאלות כמו "מגיעים גברים?" או "יש רעשים?". "רק אחרי כל זה הוא ממש בא, דופק על הדלת ומציג את עצמו. אז הוא מתחיל לשאול שאלות כמו 'אם את ישנה לבד למה את צריכה מיטה זוגית?', או 'למה יש על החבל תחתוני בוקסר של גברים?', ואז צריך להסביר לו שאחד מילדי הוא נער מתבגר, וגם אז הוא ממשיך לטעון שהמידה נראית לו גדולה מדי. כלומר, חוץ מבדיקה גניקולוגית הוא בודק הכל". ב-2008 אכן הופסק הסיוע שניתן לכרמית בעקבות דו"ח חוקר שמסר כי ממצאים בביתה מעידים כי היא אינה חיה לבד, אולם התערבות העובדת הסוציאלית שמטפלת במשפחה ומכתב חריף שכתבה בנושא למשרד השיכון הביאו לחידוש הסיוע.

בשבועות הקרובים, כאמור, צפוי תיקון חוק הדיור הציבורי להגיע לדיון בוועדות הכנסת, והעמותות נערכות לקרב ממושך. החדשות הטובות מבחינתן הן שגם בתוך שורות הקואליציה יש לא מעט מתנגדים מובהקים ליוזמת לפיד ואריאל להמשיך ולקצץ במאגר הדירות המצומצם גם כך של הדיור הציבורי, הבולטות שבהן הן חברות הכנסת אורלי לוי־אבקסיס ומירי רגב, הפעילות גם בשדולת הדיור בכנסת.

מעבר לכך, יותר ויותר זכאי דיור ציבורי החלו לשכלל את אופן פעולתם עם לא מעט עזרה מצד ארגונים כמו דיור ציבורי, סנגור קהילתי ושתי"ל, ולוקחים חלק פעיל בהפגנות, בפניות לתקשורת ואף בדיונים בכנסת. דוגמה לכך היא קבוצה שפתחה ביטון לאחרונה בקריית היובל בירושלים, שבה חברים כתריסר איש, בהם דיירים בדיור הציבורי וזכאי סיוע. "אנחנו מספרים כל אחד את הסיפור שלו, ואני עובדת אתם על איך להציג את הסיפור בתקשורת ואיך להתבטא באופן שיאפשר להם להשפיע על המדיניות", היא אומרת. עד כה נפגשו חברי הקבוצה עם בכירים בעיריית ירושלים, ואף זכו להשתתף בשניים מהדיונים שערכה ועדת הכלכלה של הכנסת. "מדובר במקרים בודדים מתוך כלל זכאי הדיור, שברובם מיואשים ועסוקים בהישרדות יום־יומית", מסבירה ביטון. "גירדתי פה את כל מי שעוד נותר בו שמץ של אופטימיות לגבי האפשרות לשפר את מצבו".

להחלטה המתקרבת בכנסת, מבינים חברי הקבוצה, צפויה להיות השלכה מכרעת על עתידם, ובעיקר על הסיכוי שביום מן הימים יזכו למקום מגורים קבוע. "12 שנה אתה מתלבט אם לשלם שכר דירה או לקנות אוכל", מוסיפה כרמית. "אני רוצה חדר, לא שלושה. ארבעה קירות וחלון וזהו. מקום שאליו אוכל לקחת אותם ולדעת שפה נשארים".

"החקירות נועדו להבטיח שכספי הציבור מגיעים ליעדם"

ממשרד הבינוי והשיכון נמסר בתגובה: "בשל המחסור החמור בדיור הציבורי וצמצומו עקב החלטות ממשלה בעשור האחרון למכירת הדיור הציבורי לדיירים, וכן חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי (ל'דייר ממשיך'), וכן לאור התחזית לדילולו הצפוי בקרוב עקב הפעלת חוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה), נדרש המשרד למצוא פתרונות חלופיים כדי לתת מענה לציבור הזכאים בעלי המצוקות. אחת החלופות היא סיוע בשכר דירה שיגדיל את הסיוע הנוכחי לכדי סכום ריאלי להשכרת דירה לטווח ארוך, כדי ליצור יציבות של המשפחה באזור המגורים שתבחר.

"מודל הסיוע בשכר דירה כחלופה לדיור ציבור הינו בשלבי גיבוש ראשוני, אולם ככלל, המדינה מעודדת השתלבות בחברה של דיירי הדיור הציבורי דרך שכירת דירה בשוק החופשי ולא במסגרת הדיור הציבורי, תוך מתן סיוע ריאלי בשכר הדירה. מי שזכאי לקבלת דירה בדיור הציבורי ונמצא ברשימת הממתינים במשרד הבינוי והשיכון יקבל גם בעתיד פתרון מעשי וממשי, באמצעות העמדת שכר דירה ריאלי לטובתו או באמצעות קבלת דירה למי שאינם יכולים לשכור דירה בכוחות עצמם".

בעניין האפשרות של מי שנשללה זכאותו לערער: "כל זכאי רשאי להשמיע טיעוניו. שימוע יכול להיעשות בדרך של המצאת מסמכים לוועדה, ככל שהפונה מוצא לנכון".

בעניין נוהל הפעלת חוקרים פרטיים: "ב-2013 נבדקו כ-6,600 משקי בית. מדובר בחברות חקירה שמועסקות על ידינו, לאחר שעברו מכרז מסודר כדין ועונות לכללים הנדרשים. משפחות חד־הוריות מקבלות סיוע גבוה יותר ממשפחות שאינן חד־הוריות, וזאת על סמך הצהרתן. כדי להבטיח שכספי הציבור מגיעים ליעדם נערכות חקירות לאימות מצב כלכלי אישי".

במשרד השיכון אישרו כי בחודשים האחרונים חלו אי סדרים בהעברת כספי הסיוע לכרמית, וציינו כי השבוע הועברה לחשבונה יתרת הסכום החסר וכי "מינואר 2014 יועבר לה הסיוע באופן שוטף". לגבי התנהלות החוקר הפרטי בעניינה נמסר: "נערוך בירור עם החוקר".

בעניין המקרה של רחל נמסר כי באפריל 2010 אושרה המשפחה כזכאית סיוע, ואז היתה משכורתו של אב המשפחה נמוכה יותר באופן משמעותי. כיום, אומרים במשרד, הכנסותיה של המשפחה עולות באופן ניכר על רף ההכנסה המקסימלי שמקנה זכאות לסיוע. "כיום אין ברשותם תעודת זכאות בתוקף. בקשתם האחרונה לקבלת דירה נדחתה בוועדה ציבורית ב-10 באפריל 2013, מהנימוק שאינם מתקיימים מקצבת קיום מביטוח לאומי. למרות הנסיבות לא נמצא מקום לחריגה מהכללים. ועדה ציבורית היא הדרג הבכיר ביותר לערעורים ותוקף החלטתה שנה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#