יהודית ריכטר: "אנחנו לא עשויים מחומר של מתמוטטים" - מגזין TheMarker - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

יהודית ריכטר: "אנחנו לא עשויים מחומר של מתמוטטים"

מנכ"לית מדינול יהודית ריכטר מאמינה ביצירת ערך יותר מאשר בעשיית כסף. בשיחה גלוית לב היא מדברת על אתגרי הניהול בשותפות זוגיות, ילדותה כעולה חדשה ועל כישלון יחסי הציבור למרות הנצחון בתביעת הענק מול בוסטון סיינטיפיק

40תגובות

 20 שנה לאחר שהקימה עם בעלה את מדינול, ממשיכה ד”ר יהודית ריכטר לנהל את החברה הפרטית שמייצרת סטנטים ללב ומפתחת אפליקציות לתחומים רפואיים אחרים. בעלה, ד"ר קובי ריכטר, משמש יו”ר החברה ומנהל הטכנולוגיה הראשי (CTO) ואחזקותיהם בחברה נאמדות במאות מיליוני שקלים. “כסף מעולם לא עניין אותנו", היא אומרת, "יצירת הערך היא הדבר החשוב”.
200 עובדים מועסקים על ידי מדינול בתל אביב ובירושלים, והייצור נעשה בישראל. “הציונות טבועה בי עמוק מאז הילדות, גם כשהיא מתובלת בביקורת", היא אומרת. "אני תעשיינית - ומעט נשים מגדירות עצמן ככאלה. יש לנו עניין להקים פה תעשייה כדי לחזק את המדינה ולשמור עליה, כך שהילדים והנכדים שלנו ירצו להמשיך לחיות כאן”.

אייל טואג

 

“בבית אמרו לי 'מה שתעשי – תצליחי'. נולדתי בצ’כוסלובקיה בעיר היפהפיה קרלסבד, וכשהייתי בת שנתיים עלינו לישראל. גרנו בשיכון עולים שנקרא כיום ביצרון. כולם היו ניצולי שואה ומספר על היד לא היה מחזה נדיר. בבית היתה הכרת תודה עמוקה על העובדה שאנחנו חיים בארץ הזו. אני הייתי הבכורה והייתי מהות הניצחון. כל דבר שעשיתי היה ניצחון של אמא שלי על הגרמנים. גדלתי עם ביטחון גדול ביכולת שלי, כי הבית נתן גב ואהבה.

“לנשים אסור לוותר. פגשתי את קובי בצבא. אחרי שהתחתנו התגוררנו בבסיס בחצרים, משם נסעתי בטרמפים לאוניברסיטה העברית. בגיל 24 ילדתי ילד ראשון, תוך כדי לימודי פסיכולוגיה ועבודה. כצפוי, תמיכה גדולה מבעלי הטייס לא היתה. עברנו לארצות הברית בגלל הלימודים. קובי חזר לישראל אחרי שלוש שנים של פוסט דוקטורט, ואני נשארתי שם עם שני ילדים לשנה נוספת כדי להשלים את הדוקטורט בניהול בבוסטון. הייתי לומדת עד הצהריים, לוקחת אותם מהגן ובלילה מתיישבת שוב עם הספרים. היה קשה, אבל לא עלה בדעתי להישבר. לו הייתי חוזרת עם קובי ולא מסיימת את הדוקטורט, היה נוצר בינינו חוסר נחת לאורך זמן.

“השיטה היא ללמוד מהטובים ביותר, אבל לדעת לבצע בעצמך. אחרי כמה שנים בפקולטה לניהול באוניברסיטת בתל אביב, הבנתי שאני אוהבת עשייה יותר ממחקר. להרבה תפקידים הייתי over qualified. הייתי מאוד משכילה, אבל עם אפס ניסיון בתחום הפארמה. למזלי, אלי הורוביץ חיפש עוזרת אישית. שלוש שנים הייתי לידו, וזה היה בית ספר נפלא. שם למדתי מה זה FDA ואיך מתנהלים מול רשויות בריאות במדינות שונות. בעיקר למדתי ראייה עסקית ארוכת טווח. אלי היה מנהל מדהים. לא היתה פגישה שהוא לא התכונן אליה, לא היתה הרצאה אחת לפני העובדים שהוא לא הכין. הוא התעניין במאקרו של התחום והסתכל לטווח ארוך - מה שלא היה מקובל אז. הוא ידע גם לרתום את כל מי שהיה לצדו לסוג הזה של החשיבה. בטבע למדתי שאני 'צופה משתתפת' - צופה ומשתתפת בעת ובעונה אחת.

"אסטרטגיה היא הגדרה של הצלחות העבר שלך. אם הצלחת, אתה קורא לזה אסטרטגיה, ואם נכשלת - הסביבה לא היתה בסדר. לא תמיד ההחלטות הגדולות שלנו נובעות ממה שבדיעבד מכונה ‘אסטרטגיה’. לפעמים אלה פשוט החיים.

"היתרון בעבודה עם בני זוג הוא שאין אג’נדה נסתרת. אחרי שלוש שנים בטבע, רציתי להתקדם אבל לא היה לי לאן. קובי רצה להקים אז חברה חדשה. זה היה ב־1993, ומאז אנחנו עובדים יחד, אבל בקריירות מקבילות - אותו מעניינת הטכנולוגיה ואותי מעניינים תהליכים ארגוניים ואנשים. יש לנו זהות מלאה של אינטרסים, וזה יתרון אדיר. החיסרון הוא שכל הזמן עובדים. בארוחות השבת לא בהכרח מזכירים עסקים, אבל כשעובדים יחד הגבולות מיטשטשים.

 

 

הכתבה מתפרסמת בגיליון דצמבר של  מגזין TheMarker

למנוי למגזין, חייגו: 5200*

 

“כשאתה בטוח בצדקתך, אל תוותר. תבענו את השותפה שלנו בוסטון סיינטיפיק על העתקת סטנטים שהיו מבוססים על קניין רוחני שלנו. אלה היו שמונה שנים קשות מאוד, מתוכן חמש שנים בבתי משפט. הן הסתיימו בחיוב של חברת הענק האמריקאית לשלם לנו על כל סטנט שמכרה, כאילו הוא יצא מהמפעל שלנו (750 מיליון דולר - טח”ס). המשפט לימד אותנו להתמודד עם חוסר ודאות גדולה שסיכנה את כל מה שהיה לנו, אבל אנחנו לא עשויים מחומר של מתמוטטים. זה לא היה קל, אבל נלחמנו על מהותנו והצדק בער לנו בעצמות. בסיטואציה כזו לא מוותרים.

“אחד הכישלונות שלנו היה מה שנאמר עלינו במהלך המשפט, בעיקר בישראל. זכינו במשפט, אבל לא ביחסי הציבור - כי התקשורת עמדה לצדה של חברת הענק, שגם דאגה לשלוח עיתונאים ישראלים על חשבונה לארה"ב כדי לספר את הסיפור שלה. אחר כך הם הפיצו בעולם קטעי עיתונות שנכתבו עלינו בישראל. מעטים היו העיתונאים שלמדו את הנושא באמת. זה היה אבסורד - כאילו מישהו נכנס אליך הביתה, לוקח את הטלוויזיה, וכשאת דורשת ממנו שיחזיר, כותבים עליך שהסתכסכת עם הגנב. הכאיב לנו שלא עומדים לצדנו, על אף הטענה של החברה שבשל המצב הביטחוני אי אפשר לסמוך על משלוח סדיר ואמין של מוצרים מישראל, ושהאתר שלהם היה מלא בהערות אנטישמיות. היינו צריכים להחליט בין ניצחון במשפט לבין ניצחון ביחסי הציבור.

“בתעשייה שלנו אתה חייב להגן על עצמך כל הזמן. יום אחד ב־2005, הכל היה מאחורינו. היתה הקלה גדולה, ופשוט המשכנו לעבוד. מאז אני ממליצה לא לחסוך בהגנה. תמיד היו לנו אינספור פטנטים, אבל המשפט לימד אותנו שאתה חייב לשלוט בעצמך במידע הרפואי, שהכל יהיה רשום על שמך. במקביל  לבדוק את כל התרחישים האפשריים ולא להגיע למצב של שיתוק.

“מוטיבציה אצל עובדים נוצרת מתוך אמונה גדולה בחשיבות המוצר. אנחנו בונים חיים, וברגע שעובד מבין את זה, נוצרת מוטיבציה גדולה. במקביל, חשוב לייצר בחברה תרבות של נתינה, הן כלפי העובדים והן כלפי הקהילה. אגב, אצלנו כשגבר אומר שהוא צריך לצאת לטפל בילדים, יש לו יתרון מבחינתנו.

“כבוד הדדי, עניין ודמיון בסיסי, מבטיחים נישואים ארוכים. השאלה על מה אנשים מדברים גם אחרי עשרות שנות נישואין מוזרה לי. לא משעמם לנו לדקה. אנחנו לא בעלי אותן דעות, וגם תחומי העניין שלנו שונים, אבל אם אתה מעריך את בן הזוג - זה מעניין לשמוע. כבוד הדדי ועניין הם סוד הנישואים הארוכים. וגם דמיון בסיסי: שנינו אנשים משימתיים ומסורים.

“הבית בארסוף נבנה בכלל כמלכודת נכדים. בתחילת שנות ה־90 קניתי חלקת חול על חוף הים, כדי שהנכדים ירצו לבוא אלינו. לא עלה בדעתי שזה יהיה יישוב של עשירים. אם שואלים אותי, אני עד היום מרמת השרון, וגם מכמה בסיסי צה”ל שבהם התגוררתי שנים רבות.

“מעולם לא עזבתי את הצופים. בילדותי הייתי חניכה בשבט יד אליהו והתנועה גיבשה חלק ניכר מאישיותי. גם כיום אני עוזרת להנהגה הארצית ביצירת תכנים. הילדים שלי לא הלכו לצופים, אבל הנכדה שלי כן.

“אני לא מתכוונת לצאת לפנסיה בקרוב. מעניין ונעים לי להיות מעורבת בפיתוח של מוצרים חדשים מצילי חיים. אני יכולה להפסיק לעבוד, אבל אז אתה קם בבוקר - ואיפה האתגר האינטלקטואלי?

“העיקר זה האנרגיה. שואלים אותי בת כמה אני ואני שואלת מה זה חשוב. פעם גיל ציין משהו, אך כיום הוא באמת לא משנה. חשובה רמת האנרגיה, ובנושא הזה אני לוקחת כל אדם צעיר ממני. אם הייתי יכולה לשנות משהו, הייתי מוסיפה עוד שעות ליממה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#