רופא רוסי, אחות אתיופית וגניקולוגית בדואית: לא בדיחה, יום שגרתי בבית החולים סורוקה - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

רופא רוסי, אחות אתיופית וגניקולוגית בדואית: לא בדיחה, יום שגרתי בבית החולים סורוקה

בית החולים סורוקה בבאר שבע מראה כמה אפשר להרוויח מהרבגוניות של החברה הישראלית ■ הרי כשמגיעים למיון, מה זה משנה מאיזו עדה הרופא

31תגובות

השהות בלובי של הבניין הראשי בבית החולים סורוקה מעניקה תחושה של טרמינל בשדה תעופה. קשה למצוא כאן מכנה משותף כל־ישראלי. בליל השפות, התלבושות והצבעים של האוכלוסיה המקומית, בשילוב המבנה החדש והפסל הענק של ראשו של דוד בן גוריון, יוצרים את הרושם המוטעה שאנחנו בטריטוריה בינלאומית.

תחושת הכאוס האופיינית כל כך לבתי החולים בישראל מוכפלת כאן בגלל רבגוניות האוכלוסיה. כניסה לחייהם של האנשים שעובדים וחיים במקום ממחישה עד כמה בית החולים סורוקה הוא מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית. לא רק שהחולים העוברים כאן מציגים את החברה הישראלית על כל רבדיה, אלא שגם סגל בית החולים משקף את המורכבות הזו. העובדה שבתוך הערבובייה ניצב בית חולים מתפקד שמעניק שירותים קריטיים לכמיליון תושבי הדרום יכולה להיות משל לדרך שבה החברה הישראלית כולה מנסה לשמור על איזון ותפקוד - למרות ההטרוגניות.

לצפייה בסמארטפונים ובטאבלטים

כדי להבין את המשמעות של ההטרוגניות הזו במוסד כמו סורוקה בחרנו להתחיל בבסיס, במקום שבו מחזור החיים יוצא לדרכו: המכון הגנטי של בית החולים. אצל מנהל המכון, פרופ' אוהד בירק, אין משחקים של תקינות פוליטית. שם המשחק כאן הוא המגזר שאליו אתה שייך, העדה של הוריך והמקום שממנו באו. "המוצא הוא הדבר הראשון שאתה שואל את מי שמגיע אליך", אומר בירק. "זו הדרך שלך לאבחן. מרגישים אצלנו מדי יום את ההטרוגניות של האוכלוסיה. בדרום חיים 220 אלף בדואים שמטופלים אצלנו, שהם יותר ממחצית הלידות. אנחנו מטפלים בקהילה ההודית מנבטים, בקהילה האתיופית, ביוצאי רוסיה, ביוצאי צפון אפריקה ובקהילה היהודית הוותיקה.

"באוכלוסיה הבדואית, למשל, יש הרבה מחלות גנטיות שעדיין לא פוענחו. זו אוכלוסיה עם שיעור נישואי קרובים של 80%. מתוכם, 60% הם נישואים בין בני דודים מדרגה ראשונה ושנייה. בשנים האחרונות אנחנו מפצחים אצלם מחלה אחר מחלה. הורדנו את תמותת התינוקות אצלם ב–30% בחמש השנים האחרונות - זה שינוי דרמטי.

"אצל יהודי מרוקו, צפון אפריקה ועירק הצלחנו לזהות את הגנים שאחראים למחלה הכי שכיחה, PCCA, שהחולים בה חווים בין גיל שנה לשנתיים דעיכה בתפקוד. גם בקרב היהודים ההודים התחלנו לפצח מחלות גנטיות. הגיעו אלי זוגות שיש להם כבר שני תינוקות פגועים. אני מסוגל לעשות להם אבחון טרום הפריה ולזהות בעיות כך שהעובר הבא יהיה בריא.

"'הטקסט בוק' שלנו לא קשור לאוכלוסיות האלה, מפני שהמחלות האלה לא מאפיינות את העולם המערבי. ב–30 השנים שבהן אני רופא לא ראיתי מקרה אחד של טאי זקס (מחלה תורשתית הפוגעת במערכת העצבים של התינוק ונפוצה אצל אשכנזים). לכל עדה אתה כותב את הספר בנפרד".

אם כך, אלה מחלות של העולם הערבי?

"אלה בהחלט מחלות של העולם הערבי, והם מתעניינים במה שקורה פה. כבר הוזמנתי לביקור בקטאר בנוגע לנושאים שאנחנו חוקרים פה, ובאחרונה הוזמנתי לראיון של חצי שעה באל־ג'זירה".

למה יש אצלם כל כך הרבה נישואי קרובים?

"כדי לשמר את הרכוש במשפחה, כדי לשמור את הבחורות היפות של השבט בתוך המשפחה, כדי לשמר את ההפרדה בין השבטים. השבטים שבאו ראשונים לאזור בנדודיהם לא הסכימו להתחתן עם השבטים שבאו אחריהם. האתיופים מעניינים מאוד בהקשר הזה: זו הקהילה היהודית היחידה בעולם שהקפידה שלא יהיו בכלל נישואי קרובים. הם נהגו לבדוק שמונה דורות אחורה שאין קשר דם לפני הנישואים. דווקא בישראל הם מקפידים פחות, ועדיין יש להם הרבה פחות בעיות גנטיות מלאחרים".

עופר וקנין

בקרב הבדואים יש נכונות להתייצב לבדיקות גנטיות? הרי למעקב הריון קשה לשכנע אותם להצטרף.

"כן, באים אלי הרבה זוגות בדואים לפני הנישואים. יכולות לבוא אלי קבוצות של אחים ומולם משפחה אחרת עם האחיות, ואנחנו אומרים להם 'זה מתאים לזה וזה מתאים לזה' מבחינה גנטית. אנחנו כמעט שדכנים. אנחנו גם מבטלים נישואים".

הם מוכנים להתייצב מול רופא יהודי וללמוד ממנו?

"הצוות שלי מעורב לגמרי, יהודים וערבים, וגם בתוכם תמצא עולמות שונים לגמרי. יש לנו ערבייה מהצפון שמסתובבת עם ג'ינס שנשואה לבדואי מקומי שהכירה פה. יש שני עובדים שהקימו בית ספר יהודי־ערבי. ההטרוגניות הזו כבר טבעית לגמרי מבחינתנו. כשנכנסת אלי משפחה בדואית שחיה בפזורה, עם ריח של מדורת ל"ג בעומר, אני מבין ומרגיש שזה החורף שהגיע.

"אפילו בנישואי הקרובים יש המון יופי מבחינות מסוימות. אמרתי פעם למטופל שלי 'אתה נשוי לאחות שלו והוא נשוי לאחות שלך, והיא בת דודה שלך, מה יהיה אם תריבו? המשפחה מתפוצצת'. הוא ענה לי 'למה שנריב? אני מכיר את אשתי מגיל 5'. אני אקצין ואומר שאפילו לעובדה של–20% מהבדואים יש אשה שנייה יש זוויות מקלות. כמה יהודיות סובלות מכך שאחרי גירושים הבעל לא משלם להן מזונות? כמה יהודיות ויהודים הם מסורבי גט? פה במשפחות הפוליגמיות המשפחות מכירות, הילדים מכירים, הכל נורא פתוח".

60% מהלידות הן של בדואיות

התחנה הבאה שאליה מקווים להגיע מטופלי המכון הגנטי היא מחלקת היולדות הפורה ביותר בישראל. כאן אנחנו פוגשים את ד"ר ראניה עוקבי, מומחית למיילדות ולגניקולוגיה.

"יש פה מגוון רחב של נשים שבאות ללדת: יהודיות דתיות וחילוניות, אתיופיות, הודיות, כושיות עבריות, בדואיות. יפה לראות איך במחלקת יולדות הן מפטפטות ומשתפות אף שהן באות מרקע שונה", אומרת עוקבי.

לדבריה, "השילוב של רפואה מערבית עם אוכלוסיה מסורתית בדואית ויהודית־דתית יוצר משהו מיוחד. כמעט 60% מהיולדות אצלנו בדואיות, ו–15% מהן לא עושות שום מעקב הריון. גם האחרות עושות מעט".

בזמן שאנחנו מתפתלים בלשוננו ומנסים לשאול את עוקבי אם במקום להשקיע משאבים כה רבים בשיפור הלידות המוצלחות במגזר הבדואי, לא מוטב להשקיע בחינוך שיוביל להורדת שיעור הילודה, עוקבי מפתיעה ומכריזה בחיוך: "אני בדואית". העובדה מפליאה לאור חזותה של הרופאה הצעירה הלבושה בג'ינס, שלוחצת את ידינו בלבביות, נראית חילונית לגמרי, מתנהגת ומדברת כמי שהתחנכה בתיכון ישראלי מצוי. דבר בה לא מזכיר את הסטריאוטיפ המוכר של האישה הבדואית.

עוקבי נולדה בבאר שבע, ולמעט הפסקה של שש שנים ברהט, גדלה בעיר. כשאנו שואלים איך הגיעה ללימודי הרפואה, היא משיבה: "מגיל 6 רציתי להיות רופאה. בהתחלה, בתור ילדה, התאהבתי ברופאה שלי ורציתי להיות רופאת ילדים כמוה. אבל כשבשנה א' ללימודים נכנסתי לחדר יולדות - נשביתי".

את באה ממשפחה של רופאים?

"לא. אמא שלי היא יועצת ראש מועצת חורה לענייני נשים ואבי סוכן ביטוח".

עופר וקנין

את הסטאז' שלה עשתה עוקבי בבית החולים רמב"ם שבחיפה. אחריו היה לה ברור לאן תלך. "רציתי לעבוד בסורוקה בגלל הרבגוניות של המקום, וגם כי אני בדואית ו–58% מהלידות פה הן מהאוכלוסיה שלנו. שיעור תמותת התינוקות אצלנו הוא פי שלושה מבמגזר היהודי וכפול מהמגזר הערבי בצפון".

אז למה הבדואיות לא באות למעקב הריון?

"אלה אנשים עם חוסר אמון במערכת. הם מאמינים שאם לעובר יש מום - זה הכל מאלוהים, ושאי אפשר לדעת שום דבר לפני שהתינוק נולד. זו גם אוכלוסיה שסובלת מחוסר משאבים. למישהי מהכפרים הלא מוכרים אין דרך להגיע בזמן מסוים לבדיקה. אם יש לה שישה ילדים קטנים בבית, היא לא יכולה לעזוב הכל בשביל בדיקה.

"ויש גם חוסר הבנה. נניח שאני אומרת לה שלתינוק יש סיכון של 50% ללקות בתסמונת דאון, אבל היא לא מפסיקה את ההריון ובסוף יולדת ילד בריא, אז היא תאמר לכל החברות שלה שבבית חולים משקרים. למי שלא יודעת קרוא וכתוב קשה להסביר מה זו סטטיסטיקה והסתברות.

"זה יכול להגיע למקרים קיצוניים שבהם גם אם נגלה אצל התינוק מום קיצוני, כמו תינוק שאין לו מוח ואין סיכוי שהוא ישרוד, האשה לא תפסיק את ההריון, כי לפי הדת אסור להפסיק הריון החל משבוע 16, ולרוב היא תתחיל את המעקב רק אחרי השבוע הזה.

"גם הנשים החרדיות שבאות לפה לא עושות מעקבי הריון, כי ממילא הן לא עושות הפסקת הריון. דווקא בקרב הבדואים המשכילים כן רואים הפסקות הריון, ובקרב הנשים המשכילות מהן יש עלייה בשימוש באמצעי מניעה. כשהנשים עובדות יש פחות ילדים, הן לא עומדות בזה. הרי אצלנו גם אם את מורה, למשל, כל מטלות הבית הן עלייך. בשורה התחתונה שיעור הילודה יורד, אבל זה משתנה מאשה לאשה.

"אתה יכול למצוא ברהט נשים שמספיק להן יום אחד שבו הן לא מקבלות וסת וישר ילכו לרופא. עם זאת, בכפר לא מוכר מישהי יכולה ללכת לרופא רק בחודש השביעי. זה מגזר של 200 אלף איש, ספקטרום רחב. יש אצלנו למשל הרבה נשים מחו"ל, נשים שבאו מגרמניה, מהונגריה, מחברון, יש נשים רוסיות שמגיעות אלינו לשלוש וארבע לידות".

איך מתבטא במחלקת היולדות הייחוד שעליו דיברת, המפגש בין רפואה מערבית לאוכלוסיה מסורתית?

"בכל שנה יש מתמחה אחד לפחות שבא מבית חולים אחר בעולם כדי ללמוד ממה שאנחנו עושים פה. יש פה הרבה נשים שנמצאות בהריון בסיכון גבוה וסובלות מריבוי ניתוחים. יש פה, למשל, מקרים של נשים שעושות שבעה־שמונה ניתוחים קיסריים - דבר שלא קורה בשום מקום אחר בעולם".

למה הן ממשיכות ללדת למרות הסיכון הגבוה בניתוחים קיסריים?

"הן מסרבות לקשירת חצוצרות. זה בגלל המשמעות של הילודה בדת שלנו ומפני שברגע שהאשה מפסיקה לעשות ילדים היא לא שווה יותר והבעל ייקח אשה אחרת. 20%–30% מהנשים שמגיעות אלינו חיות במערכת יחסים פוליגמית".

עופר וקנין

מוזר לשמוע רופאה כמוך, שמייצגת את הממסד, מנתחת ככה את המגזר שאליו היא משתייכת.

"זה לא תמיד כמו שחושבים על זה. אתה רואה לפעמים את האשה השנייה באה ותומכת באשה הראשונה כשהיא יולדת, והן מתנהגות כמו אחיות. קל לי יותר להתמודד עם זה מכיוון שאני עומדת בין שני העולמות - בין העולם הרפואי לבדואי. לעתים קרובות אני מקבלת טלפון מרופאים בכירים כדי שאבוא ואסביר לאשה על מומים שיש לתינוק שלה, או שמתקשרים אלי ואומרים לי 'יש לנו פה אשה שמסרבת לניתוח קיסרי כי היא לא מאמינה שהתינוק שלה במצוקה עוברית', ושתי שניות אחרי שאנחנו מתחילות לשוחח היא מסכימה לניתוח".

איזו השפעה יש למצב הכלכלי של האוכלוסיה על השירותים שהם צורכים?

"יש השפעה. בדיקת שקיפות עורפית, למשל, היתה בדיקה פרטית עד תחילת השנה וכמעט לא עשו אותה. השנה היא נכנסה לסל הבריאות ואני רואה יותר ויותר נשים שעושות אותה".

את אופטימית בקשר למגזר הבדואי?

"בגדול כן, אבל אני קצת מודאגת בשנים האחרונות. המעבר החד והלא הדרגתי מחיים מסורתיים לחיים מערביים הוא בעייתי ויוצר כאוס במגזר. הדור הצעיר עזב את הקודים המסורתיים, אבל עדיין לא אימץ את הקודים של העולם המערבי. יש שיפור כלכלי, אבל מהרבה בחינות הצעירים לקחו את הדברים הלא טובים מהתרבות המערבית".

"להבין לעומק את התרבות שממנה באה המטופלת"

לאחר שעברו אצל עוקבי, מגיעות המטופלות במקרים רבים לאיריס שוהם, רופאה בכירה בחדר הלידה. שוהם, יהודייה דתייה שגדלה הרחק מבאר שבע, היא דמות צבעונית. היא חברה ביחידת החילוץ של אזור הערבה, משחקת כדורסל במכבי ירוחם, שם היא מתגוררת, והיא גם שוקולטיירית לעת מצוא. שוהם נולדה בגבעתיים ועברה לאזור הדרום עם בעלה בעקבות הגרעין התורני שהיה חבר בו בצבא. הם מתגוררים בירוחם עם חמשת ילדיהם מתוך אידיאולוגיה השואפת לחזק את האוכלוסיה המקומית.

יש הגשמה עצמית במגורים בירוחם?

"סורוקה היא הגשמה הרבה יותר גדולה. יש פה משהו נורא חזק".

בחדר לידה יש משמעות להטרוגניות של האוכלוסיה שנמצאת פה?

"אי אפשר לגמד את ההשפעה של ההטרוגניות פה. לא אבין את המניע של האישה שמולי אם לא אבין בצורה עמוקה את התרבות שממנה היא באה, אפילו אם אבטל את מגבלת השפה בעזרת מתורגמן. למשל, כשמדובר ביכולת שלי לשכנע את היולדת לעבור ניתוח קיסרי: כשניצבת מולי ילדה בדואית בת 19, שאני יודעת שהתכנון שלה לחיים הוא מספר לידות דו־ספרתי, אעשה הכל כדי שלא יהיה ניתוח. בסורוקה, למשל, מקבלים לידות עכוז, דבר שלא נהוג ברוב בתי החולים.

"העולם של חלק מהנשים פה כל כך שונה, שזה חלק מהשיקולים הרפואיים שלי. לפעמים זה סותר. אני הרי באתי לפה כדי להציל חיים, ולפעמים יש יולדת שמסרבת לעבור ניתוח קיסרי. זה נורא קשה. כך גם בסיטואציה ההפוכה, כשמישהי רוצה להפסיק את ההריון בגלל פגם פעוט. אין תשובות נכונות".

עופר וקנין

יש משמעות לכך שאת דתייה?

"יש, למשל, סוג של דיבור במגזר הדתי־יהודי שרק אם אתה דתי בעצמך אתה מבין אותו. יכולה לבוא אלי מישהי דתייה ולשוחח אתי שעה וחצי, שיחה ארוכה בלי שום משמעות רפואית, אבל עם משמעות הלכתית גדולה מבחינתה. יש לי יכולת להגיע להבנה עמוקה של אשה שאומרת 'אני לא אעשה בדיקות בכל מחיר. אני אקח את הילד איך שהוא'. אני פחות שיפוטית והרבה יותר מבינה אותה, ולא משנה אם היא דתייה יהודייה או בדואית.

"לאוכלוסיה הישראלית מהקצוות - בדואים אדוקים ויהודים חרדים - דווקא יש המון מאפיינים דומים. אצל שתיהן, למשל, יש מצבים שבהם האשה לא רוצה אף גבר בחדר. אני צריכה להחליט איפה הגבולות שלי. האוכלוסיה גם נהפכת למגוונת יותר. ביישובים הכפריים החדשים בנגב יש המון נשים חילוניות שבאו מהמרכז, והן באות לפה עם מיילדות פרטיות שהביאו במיוחד מהגולן. לחלק מהן חשוב שיפקססו את נתוני הבדיקות שלהן ב–12 בלילה לפרופסור מסוים באיכילוב שחייב לראות את התוצאות. אני אומרת כל הכבוד לרופאים שם במרכז, על הדברים שהם מתעסקים אתם שם באיכילוב. הרי אצל הבדואים - שהם הרוב פה - אין בכלל רפואה פרטית. אנחנו לא רגילים לזה.

"באים לפה זוגות שיום קודם גרו בשינקין בתל אביב, והם יכולים להגיד בזמן הלידה 'בואו נלך לניתוח. אני כבר רוצה לראות אותו שלם בחוץ'. כך שהמאפיינים האלה של האוכלוסיה בהחלט משנים כשמדובר בהחלטות רפואיות".

במה אתם שונים מבתי חולים במרכז?

"תכל'ס, אנחנו יותר מקצועיים ונחמדים", אומרת שוהם בחיוך. "יש לנו הרבה יותר ניסיון. אני חושבת שעל הסקאלה של מה שקוראים לו האמריקניזציה של עולם הרפואה, אנחנו נמוכים יותר מבתי החולים במרכז".

אחרי 20 שנה בסורוקה, יש מסר שלמדת לגבי ההטרוגניות בחברה הישראלית? זה דבר שיכול להתקיים בשלום לאורך זמן?

"הטרוגניות היא דבר מקסים. אם כולם היו אותו דבר זה לא היה מעניין. אנחנו אוהבים את זה ככה. דווקא בדברים הקטנים יש המון דמיון בין כולנו. כולנו יולדות, לכולנו כואב, לכולן מתכווץ הרחם יום אחרי, קשה לנו להניק, וכולנו שמחים מאוד שיש תינוק. החוויה דומה ומקרבת למרות כל השוני".

כל המגזרים האלה יכולים להתקיים בשלווה על חלקת האדמה הקטנה הזו שנקראת ארץ ישראל?

"אני חושבת שכן".

"לעתים מספיקות רק שלוש מלים בשפתו של המטופל"

גם שרה זנבה, אחות אחראית במחלקה פנימית ה' בסורוקה, אופטימית לגבי ההשפעות של קיבוץ הגלויות. 38 האחים והאחיות שעליהם היא אחראית מייצגים את המגוון של החברה הישראלית. במחלקה יש אפילו אחות שעלתה ארצה מאירלנד ואחרת מדרום אמריקה.

"טוב לי פה. אנחנו חיים פה טוב", אומרת זנבה. "לא צריך שכולם יהיו אותו הדבר. זה דווקא מביא לקבלה של האחר והכלה של מי ששונה ממך. לא מזמן היתה חתונה של מישהי מהמחלקה, שהיא במקור מהצפון. כולם רצו לנסוע ונלחמו כדי לא להישאר פה".

זנבה היא יוצאת אתיופיה שהוברחה לישראל דרך סודן ב–1982, כשהיתה בת 7. "גדי סוקניק ושייטת 13 הבריחו אותי", היא מחייכת, "הם התחזו לקבוצה שפותחת בית ספר ללימודי צלילה בסודן". זנבה למדה בתיכון במגמת סיעוד, התגייסה לחיל הרפואה, ואחרי השירות המשיכה ללימודי סיעוד. בנוסף, היא בוגרת תואר ראשון בניהול מערכות בריאות.

מה המשמעות של העבודה עם צוות מורכב כזה?

"זה יוצר אווירה מיוחדת של מפגש תרבויות. מה שכן, כשיש חג של אחד המגזרים אני צריכה להתארגן במיוחד. האחיות שאינן שייכות למגזר הזה מתגייסות לכסות על מי שצריך להתפנות לחג. מתוך 38 אחיות, עשר הן ערביות, ובחג הקורבן או בסוף הרמדאן כולם מבקשים חופש. מסתדרים, מבטיחים לחלק לצאת בסילבסטר בתמורה לזה שיגבו אותן".

עופר וקנין

אתם דואגים להצמיד את האחות המתאימה למטופלים המתאימים?

"משתדלים. יש לנו הרי הכל מהכל. אם יש חולה דובר רוסית או ערבית, ויש כאן אחות שדוברת את השפה, אני אדאג שתפנה אליו. אבל לא תמיד".

לחולים יש מאפיינים רפואיים מיוחדים? בעבר נטען שמחלות כמו סוכרת ויתר לחץ דם מאפיינות יותר את יוצאי המערב, למשל.

"זה כבר לא כך. סוכרת, לחץ דם והתקפי לב - כיום כולם סובלים מאותם דברים".

פרופ' מחמוד אבו שקרה, מנהל מחלקה פנימית ד' בבית החולים, דווקא כן מוצא מקומות שבהם יש הבדלים רפואיים בין המגזרים. "יש יותר תסמונות כאב באוכלוסיה הבדואית. יש יותר תופעות של חוסר בוויטמין B12 ותופעות שנובעות מחוסר בוויטמין D, בגלל הרעלות שהנשים עוטות על עצמן. יש גם תופעות שנובעות משינה לא טובה אצל נשים ובעיות שנובעות מאי־צריכת מוצרי חלב".

אבו שקרה, שעובד בסורוקה מאז 1986, גדל באום אל־פאחם, למד רפואה באוניברסיטת תל אביב ועשה את הסטאז' בבית החולים רמב"ם שבחיפה. "אמא שלי רצתה מאוד שאהיה רופא, אבל אני לא רציתי. הלכתי ללמוד הנדסה. אלא שאז היא מתה באופן פתאומי, בגיל 49. הייתי בן 18 וזה זיעזע אותי כל כך שהלכתי ללמוד רפואה", הוא מספר.

למה לא בחרת לעבוד ברמב"ם, שקרוב יותר למקום הולדתך?

"לא התחברתי לרמב"ם. זה עניין של סגנון העבודה, האינטראקציה עם הסגל".

איך הגעת לבאר שבע?

"לא הייתי בבאר שבע עד שסיימתי ללמוד. אחד המנטורים שלי בלימודים ובסטאז' הזמין אותי לביקור פה, ובאתי להתמחות. התחברתי למקום ולמגוון האנשים. הפקולטה לרפואה של אוניברסיטת בן גוריון שוכנת במתחם סורוקה, והשילוב שלה עם בית החולים נתן לי אפשרות למחקר והתמחות".

לא היה קשה להתרגל למדבר?

"לאשתי, שגם היא מהצפון, מבקעה, היה קשה יותר".

עופר וקנין

לאחר ההתמחות ברפואה פנימית בסורוקה נסע אבו שקרה לטורונטו כדי להתמחות בראומטולוגיה - מחלות הקשורות במפרקים, ברקמות רכות וברקמות חיבוריות. "אחרי השהות בקנדה קיבלתי הצעות מכל הארץ, אבל כשטוב לך במקום מסוים וזה מתאים לאג'נדה שלך - יש לך התנגדות לשינוי. בסורוקה אתה יכול לתת יותר. זה מקום שמשרת אוכלוסיה חלשה שאתה יכול לעזור לה, וזה גם מקום פחות צפוף, לחוץ ותחרותי, שאתה יכול להתפתח בו ולהתקדם. במרכז יש הרבה יותר רופאים שמתחרים על כל משרה ועמדה".

לא חשבת להישאר בטורונטו? זה אחד המרכזים הגדולים בעולם בתחום שלך. זה לא קרץ לך?

"ממש לא, זה עולם אחר מבחינה תרבותית. זה מפתה מבחינה כלכלית וחברתית, אבל אני שייך לפה. חזרתי למקום שהיה צריך אותי".

פעמיים בשבוע מבקר אבו שקרה ברהט ומעניק רפואה ראשונית לתושבים, כלומר מקבל חולים עם הבעיות הבסיסיות ביותר. "שם אני רואה את השליחות שלי", הוא אומר, "אני מאתר חולים עם בעיות ומעניק להם רפואה מונעת, למשל נגד סוכרת ויתר לחץ דם".

אבו שקרה גם עושה תורנות במרפאה בקריית גת פעם בחודש, ועל כך הוא אומר: "זה משהו שאני לא צריך לעשות, אבל זו מרפאה שפתחתי ב–1995 כשחזרתי מטורונטו. כשאתה מלווה אנשים 20 שנה אתה לא עוזב מהר כל כך".

יש הבדל בדרך שבה אתה פונה לחולים בקריית גת, בעומר או ברהט?

"לא. בתור רופא אני מאמין שאת כל מה שקיבלת אתה צריך לחלק בעיניים עצומות".

הערבית עוזרת לך ביחסים עם הבדואים?

"יש מחסומי שפה ותרבות. אנחנו מנסים, למשל, לשכנע בדואיות לבצע ממוגרפיה אחרי גיל 50. לפעמים הן לא מסכימות - ואז תפקיד הרופא הוא לשכנע. רופא צריך להתאקלם ולהתאים את עצמו. לעתים גם שלוש מלים שתלמד בשפתו של המטופל יכולות להעביר את המסר. כשאדם עובר התקף לב בגיל 50, לא משנה אם הוא רוסי, יהודי או בדואי - העולם מתהפך עליו. אתה זה שצריך להתייצב מולו ולהסביר לו מה קרה".

יש הבדל בין הדרך שבה מגזרים שונים מגיבים לאירועים רפואיים שונים?

"אנחנו חיים בחברה שהכל השתנה בה בשנים האחרונות. השינוי התרחש ביחסים שבין חברות שונות ובתוך כל תרבות בפני עצמה, כך שאי אפשר להכליל. בהתקף לב, למשל, אם תיקח שלושה יהודים או שלוש נשים בדואיות, תמצא שלוש תגובות שונות בקרב כל קבוצה. אחד לא מוכן להקשיב ויגיד שלא קרה כלום, שני ימשיך לעשן כמו קטר למרות התקף הלב ושלישי יזדעזע וישנה הכל בחייו. אין כיום מקום לסטריאוטיפים. האינטרס של כולם הוא הרי שהאוכלוסיה תהיה בריאה יותר. המשמעות של יותר בריאות היא פחות עלויות".

חדר המיון העמוס בישראל

המקום שבו מתמודדים בצורה חריפה עם נושא העלויות הוא חדר המיון של סורוקה. "הקלות שבה כל סוגי האוכלוסיה באים למיון היא דבר בלתי נסבל", אומר ד"ר ולדימיר זלדץ, רופא בכיר במחלקה לרפואה דחופה, שעובד בבית החולים מאז 1995. "חלק גדול מהם מדלגים על הרפואה הקהילתית. לנו אין פריווילגיה שיש לבתי חולים אחרים בארץ, לא לקבל אנשים. אתה שומע בחדשות שבית החולים רמב"ם סוגר את השערים בתקופת השפעת בחורף. אצלנו אין לאנשים אלטרנטיבה".

עופר וקנין

סורוקה הוא בית חולים מבודד. בעוד בחיפה לבדה יש שלושה בתי חולים ובאזור המרכז יש כמה בתי חולים ברדיוס של 20 ק"מ, לסורוקה אין גיבוי. זהו בית החולים הגדול היחיד בדרום, והוא מגבה את בתי החולים ברזילי באשקלון ויוספטל באילת.

בהתאם, חדר המיון של סורוקה הוא העמוס בישראל. מגיעים אליו פצועים מעזה - חיילים וגם פלסטינים שנורו על ידם, פליטים סודנים שנורו כשניסו לעבור את הגבול ממצרים, פצועי תאונות דרכים מכבישי הדמים בדרום, בדואים שסובלים מהתשתיות הרעועות באזורים שבהם הם חיים, פצועי דקירות בגין פשיעה מקומית וגם מטיילים שמעדו במסלול במצדה.

לפני עלייתו לישראל ב–1991, הספיק זלדץ לחוות את מערכת הבריאות הרוסית במשך שלוש שנים. "זו מערכת שונה לגמרי מבחינת הדרך שבה היא מאורגנת והגישה שלה למטופל", הוא אומר. "בבריה"מ הגישה הרפואית היא כוללנית: מתייחסים למכלול הבעיות של החולה ומנסים לפתור את כולן. בישראל שולטת הגישה האמריקאית, שמתמקדת בבעיה הנקודתית שבגללה באת".

ב–1992 עבר זלדץ את בחינות ההסמכה הישראליות וקיבל רישיון. הוא התגייס לצה"ל ושירת שנתיים כרופא בגדוד הנדסה קרבית. "הייתי חותם קבע, אבל אשתי לא הסכימה", הוא אומר. "כשהתגייסתי כל המשפחה עברה לבאר שבע, כך שאחרי השחרור התקבלתי פה להתמחות".

בתור מטופל אני מרגיש לפעמים שבקרב רופאים יוצאי חבר העמים יש ציפייה להיררכיה ברורה בין הרופא לחולה. נדמה שפחות נוח להם להתמודד עם חולה ששואל שאלות רבות ומטיל ספק באבחנות שלהם.

"זה אינדיווידואלי. לא הייתי אומר שזו גישה שמייצגת את כל הרופאים מחבר העמים. כשאני בא במגע ראשון עם מטופל אני משתדל ליצור אווירה ידידותית, להמחיש שאני פה בשבילו, בלי קשר למגזר. אתה צריך להתאים את עצמך למי שבא אליך, לא להתנשא, לדבר בגובה העיניים ובשפה ברורה. יש לי מכרים שהם רופאים במרכז הארץ, בצפון ובחו"ל - בגרמניה, ארה"ב - ואין הרבה הבדלים".

עופר וקנין

זלדץ מפסיק את השיחה לרגע כדי לענות לשיחת טלפון שבה מדווחים לו על תיירת מרוסיה ששברה את הירך בים המלח. היא נמצאת בדרכה לבית החולים ומבקשים להתייעץ עמו בנוגע לרשימת התרופות שהיא נוטלת ברוסיה, שאינן מוכרות בישראל.

כמה שונה הטיפול ברמת חדר המיון בין אוכלוסיה לאוכלוסיה? הבדואים לא סובלים מכך שהם באים מאוחר מדי לבית החולים ולא מבינים את הדחיפות לפעמים?

"בשנות ה–90 אולי היו מקרים כאלה, שבהם יכולת לומר שאדם מהפזורה הבדואית הגיע מאוחר למיון ואם הוא היה מגיע יום קודם הוא היה ניצל. היום זה לא כך. הבדואים באים באותה קלות ומהירות כמו תושבי היישובים מסביב".

מה עם רמת הלחץ שהרופא מרגיש מאוכלוסיות שונות?

"נושא התגובות הנסערות הוא בעיה כלל־ ארצית. זה יכול לבוא מאשכנזי תושב עומר, מתושב השטחים או ממישהו מהפזורה הבדואית. זה נסיבתי. אבל אחרי שיוצרים מגע אישי, הדברים נרגעים".

לצדו של זלדץ עובד ד"ר חוסני אלקרינאווי, רופא בכיר בחדר המיון, שנמצא כבר 17 שנה בסורוקה. "אני יליד רהט סיטי", הוא מחייך כשאנו שואלים אותו למוצאו.

איך מגיע בן למשפחה בדואית להיות רופא בכיר בחדר המיון?

"הכל מתחיל מסבא שלי. הוא כל הזמן אמר לי 'תלמד, תהיה בן אדם ותפרוץ את הדרך'. יש לנו במשפחה הרבה רופאים, עורכי דין, עובדים סוציאלים ואחיות. הייתי אחד הרופאים הראשונים ברהט, כיום יש 50. זו פריצת דרך לרמת חיים גבוהה יותר. יש כיום תחרות בין המשפחות ביישוב באיזו משפחה יהיו יותר אקדמאים".

עופר וקנין

אלקרינאווי למד ברומניה ועשה סטאז' בברזילי ובסורוקה. "היה לי ברור שאעבוד בבית החולים הזה, שמשרת את האוכלוסיה הדרומית", הוא אומר.

יש הבדלים מהותיים בין מערכת הבריאות הרומנית לזו הישראלית?

"אנחנו עדיין רחוקים מהתרבות האירופית. שם אנשים ממתינים בתור בשקט. אולי בעוד שניים־שלושה עשורים נגיע לרמת התרבות שלהם".

בדואים שמתאשפזים פה שמחים כשהם מגלים שאתה בן המגזר?

"יש המון חולים, לאו דווקא בדואים, שמצביעים עלי ואומרים 'אנחנו רוצים שהוא יבדוק אותנו'. הבדואים שמחים לקבל רופא שדובר את השפה שלהם, אבל בסך הכל לא אכפת לחולים מי יטפל בהם".

"עניים מוציאים יותר על בריאות"

ד"ר אהוד דוידסון, מנכ"ל סורוקה, משוכנע כי ההטרוגניות של הצוות היא אחד היתרונות של בית החולים הדרומי. "הצוות שלנו נטוע בתוך האוכלוסיה שבה אנחנו מטפלים, שגם היא הטרוגנית. זה עוזר לגשר על ההבדלים התרבותיים והרגלי הבריאות של האוכלוסיה ומאפשר דו־שיח".

לדברי דוידסון, כמו רוב בתי החולים בישראל, גם סורוקה נמצא בגירעון. אחת הסיבות לכך היא שהסכם השכר האחרון שנחתם עם הרופאים מעניק בונוסים לאלה מהם שבוחרים להעתיק את מקום מגוריהם לפריפריה ולעבוד, למשל, בסורוקה. לפי דוידסון, התגמול הזה עובד: "התוצאה היא שגם במקצועות שהיו במשבר כוח אדם גדול אצלנו לפני שנתיים־שלוש, הרופאים התחילו להגיע".

מהי המשמעות הכלכלית של העובדה שהאוכלוסיה שצורכת את השירותים של סורוקה חלשה יותר מזו שבחלק מבתי החולים במרכז?

"יש נתון שמוכר בכל העולם, ולפיו אוכלוסיה ברמה סוציו־אקונומית נמוכה יותר צורכת יותר שירותי בריאות. זה נובע מחוסר מודעות בריאותית, מהיענות נמוכה ומחוסר יכולת להוציא כסף נוסף על בריאות. אנשים בוחרים לא לקחת טיפולים שעולים כסף בטווח הקצר, וכתוצאה מזה, בטווח הבינוני והארוך התחלואה אצלם גדלה".

מה עם תיירות רפואית כמקור הכנסה נוסף?

"כיום כמעט ואין בסורוקה תיירות כזו. זה ייקח זמן, אבל שמנו לנו ליעד לטפח אותה - כל זמן שזה לא יהיה על חשבון האוכלוסיה המקומית".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#