10 דברים שנתניהו יכול ללמוד מהגורו
 החדש שלו - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

10 דברים שנתניהו יכול ללמוד מהגורו
 החדש שלו

אני שותף להתלהבותו של נתניהו מהספר האחרון של זינגלס, אם כי לא מאותן סיבות

52תגובות

קוראים לו לואיג׳י זינגלס. הוא פרופסור איטלקי לכלכלה, שמלמד באוניברסיטת שיקגו. בשבוע שעבר הוא היה על השער של Markerweek ראש הממשלה בנימין נתניהו, שגילה אותו רק באחרונה, אמר עליו לא מכבר ״אני אתו״.

בנאום שנשא בשבוע שעבר בכנסת הוא הפנה את שומעיו ל״ספר נפלא״ של כלכלן איטלקי - והתכוון לספרו האחרון של זינגלס, Capitalism For The People.

קוראי Markerweek הכירו את זינגלס קצת לפני נתניהו. לפני חמישה חודשים הצענו כאן לנתניהו ולראש המועצה לכלכלה, פרופ' יוג׳ין קנדל, לקרוא את ספרו הקודם של זינגלס, שבו הוא הסביר שהקפיטליסטים הם לעתים קרובות אויבי הקפיטליזם.

כתבות נוספות באתר TheMarker:

מחפשת את היעד הבא: ג. יפית רוצה עוד זמן מסך

הממשלה הקפיטליסטית חונקת את העסקים

אייל טואג

עיתוי ההמלצה לא היה מקרי: היה זה בשבוע שבו ראש הממשלה, שר האוצר וכמה מאנשיו שקלו לסגת או למתן כמה מההמלצות של ועדת הריכוזיות, במקום לנצל את המומנטום ההיסטורי ולהחמיר אותן. נתניהו ואנשיו החלו לדבר על ״פופוליזם נגד אנשי עסקים״, ולכן הצענו להם לקרוא את מה שאומרים כלכלנים משיקגו, שאינם חשודים מיידיים בפופוליזם, על סוג הריכוזיות שאפשר למצוא בישראל.

לפני כחודש התפנה נתניהו סוף סוף לקרוא את הספר. השמועות אומרות שהוא סיים אותו בלילה שבו הוא קיבל אותו, ומאז הוא מרבה לצטט אותו ולהישען עליו.

אף שנתניהו ידוע כאדם מוכשר באופן קיצוני וכבעל יכולת קריאה והבנה יוצאות דופן בהשוואה לנעשה סביב שולחן הממשלה, צליחת 304 עמודים של ניתוחים כלכליים, בעיקר של השוק האמריקאי, נראית כמשימה לא פשוטה בלילה אחד - וגם לא בשניים. אני שותף להתלהבות של נתניהו מספרו האחרון של זינגלס, גם אם לא מאותן סיבות, וחושב שכדאי להתעכב על חלק מהרעיונות שעולים בו.

1. אוניברסיטת שיקגו, שבה עובד זינגלס, היא מעוז הקפיטליזם האמריקאי. זינגלס הוא מאמין אדוק בכלכלת שוק, בתחרות, בממשלה קטנה ובמסים נמוכים כדרך הטובה ביותר לנהל כלכלות ולהשיג שגשוג ורווחה.

אלא שלזינגלס יש זווית ראייה ייחודית על ארה"ב ועל קפיטליזם. הוא נולד וגדל באיטליה וברח ממנה, כדבריו, בגלל קפיטליזם המקורבים שלה. כעת הוא מזהיר את קוראיו שארה"ב נהפכת בהדרגה לאיטליה, שהקפיטליזם נמצא במשבר אמון חמור ושהמערכת לא עובדת. אם נתניהו התלהב מזינגלס ו¬קרא את ספרו בעיון, הוא לא יכול היה להחמיץ את הטענה העוברת בו כחוט השני: המודל הכלכלי האמריקאי מידרדר, זאת מזמן לא כלכלת שוק אמיתית - והתוצאות בהתאם.

2. זינגלס מסביר שבמדינות רבות בעלות רקע סוציאליסטי נאלצו חסידי שוק חופשי לחבור לעתים קרובות לעסקים הגדולים ולקונגלומרטים כדי לקדם את המגזר העסקי ואת רעיונות היוזמה הפרטית והשוק החופשי. ואז הגיע השלב שבו העסקים הגדולים נהפכים לגדולים מדי, מחוברים מדי זה לזה, מתואמים מדי וחזקים מדי פוליטית, ונהפכים לחסם הגדול ביותר בפני תחרות ובפני שוק חופשי. בעשור האחרון עונה ישראל בדיוק על התיאור הזה.

נתניהו הוכיח מנהיגות והבנה כלכלית יוצאות דופן כאשר הקים לפני שלוש שנים את ועדת הריכוזיות. אלא שעד לפרוץ המחאה החברתית הוא ורוב חברי הוועדה לא עשו הרבה כדי להתקדם בנחישות לפירוק הריכוזיות.

חלק מחברי הוועדה, שכבר פזלו למשרות אצל הבנקאים והטייקונים, קנו את התזה כאילו פירוק הריכוזיות היא צעד אנטי עסקי. גם שר האוצר קנה ומכר את הסיפור הזה. לשיטתו של זינגלס, אנשים אלה - שרוממות השוק החופשי בפיהם - בעצם רצו לקדם כאן סוג של סוציאליזם של מקורבים: ״כאשר עסקים משיגים כוח שוק שיכול לאפשר להם להעלות מחירים, הציבור יכול לבקש הגנה דרך התהליך הפוליטי. אבל כאשר לעסקים יש גם כוח שוק וגם כוח פוליטי, הציבור לא יכול לברוח. בתנאים אלה המערכת מתחילה להיות דומה לכלכלה סוציאליסטית - ולא לכלכלה חופשית. בכלכלה סוציאליסטית המערכת הפוליטית שולטת בעסקים. במערכת קפיטליזם-של-מקורבים העסקים שולטים בתהליכים הפוליטיים.

ההבדל דק מאוד: בשני המקרים לא קיימת תחרות והחופש נעלם. ללא תחרות החיים הכלכליים אינם הוגנים, ולמחוברים יש יתרון״, כותב הכלכלן משיקגו.

זינגלס מאריך בתיאור המונופול העסקי הגדול הראשון, שפעל מ-1600 ובמשך 233 שנה – הלא הוא חברת הודו המזרחית, שהצליחה לקבל מהכתר הבריטי מונופול על המסחר הימי. הוא מצטט את הכלכלן הסקוטי אדם סמית, שתיעב את החברה ומונופולים אחרים, וכתב בין השאר: ״הם הצליחו לעתים נדירות בלי פריווילגיות אקסקלוסיביות ונכשלו לעתים קרובות בלעדיהן. בלי פריווילגיות אקסקלוסיביות הם ניהלו את העסקים בצורה כושלת״. התיאור הזה מזכיר את ההצלחות הגדולות של חלק מהפירמידות הישראליות עד שנפתחה התחרות בשוק הסלולר - אז נחשף ״כישרונם״ האמיתי של המנהלים.

נתניהו בוודאי שם לב שהמונח הפרטה, החביב עליו, כמעט לא מופיע בספרו של זינגלס. לא משום שהוא מאמין בניהול ממשלתי - רחוק מכך - אלא משום שלדידו הבעלות אינה הסיפור: ״יעד הרווח כשלעצמו לא הופך את העסק הפרטי לטוב יותר מעסק ממשלתי. מונופול פרטי כמו חברת הודו המזרחית יכול להיות הרסני יותר ממונופול ממשלתי כאשר הוא לוכד כוח פוליטי. רוב ההיסטוריה של הקולוניאליזם האירופי רחוקה מלהיות יפה - אבל שני הפרקים העלובים ביותר שלה נכתבו על ידי מונופולים פרטיים... אם יש מקומות בעולם שהמלה 'עסקים' נשארה בהם מלה גסה עד עצם היום הזה, רוב האחריות נופלת על אותם מונופולים פרטיים״.

זינגלס נמנה עם הכלכלנים המשוכנעים שהגבלים עסקיים - מעורבות ממשלתית למניעת מונופולים וקרטלים - היא קריטית. לעומתו ניצבים כלכלנים רבים, שחושבים שכל מעורבות ממשלתית רק מזיקה. בין השאר מזכיר זינגלס כלכלן ידוע, שכתב לפני 50 שנה ש״כל מערכת ההגבלים העסקיים במדינה היא ערימה של אי רציונליות כלכלית ובורות״. הכוונה היא כמובן לאלן גרינספן, נגיד הבנק המרכזי האמריקאי לשעבר, שהוכה בתדהמה כאשר המערכת הבנקאית שהעריץ קרסה ב-2008. ״אלה מאתנו שחשבו שהאינטרס האישי של המוסדות הפיננסיים יגרום להם לדאוג להגנה על הונם העצמי - ואני במיוחד - נמצאים עכשיו במצב של הלם וחוסר יכולת להאמין שזה מה שקרה״, נאלץ גרינספן להודות בשיא המשבר.

AP

3. זינגלס מקדיש חלק גדול מספרו למערכת הפיננסית. בסקירה ההיסטורית הארוכה של הכלכלה והתרבות האמריקאיות הוא מזכיר שאף שארה"ב לא לקחה חלק בגלי הטינה והחשדנות כלפי הקפיטליזם, היא כן פיתחה בתקופות מסוימות גישה פופוליסטית נגד מה שהוא מכנה ״ריכוזיות של כוח פיננסי״.

זינגלס מצדיק את הגישה הפופוליסטית הזאת. לשיטתו, מערכת פיננסית מתקדמת ותחרותית היא קריטית לקידום תחרות, יוזמה וחדשנות, ומערכת פיננסית ריכוזית היא החסם העיקרי בפני השוק החופשי. ״לאורך ההיסטוריה האמריקאית גרמה ההטיה הפופוליסטית נגד המערכת הפיננסית להחלטות פוליטיות שהיו לא יעילות מנקודת מבט כלכלית - אבל איפשרו את הבריאות ארוכת הטווח של הקפיטליזם הדמוקרטי האמריקאי״.

בנקודה זאת יכול נתניהו להיות מרוצה מאוד: אם השוק החופשי בישראל יצליח להחזיר לעצמו אי פעם את הלגיטימיות הציבורית, יהיה זה בסופו של דבר הודות לשתי הרפורמות שלו - הוצאת הבנקים משוק ההון לפני שבע שנים ופירוק הפירמידות הפיננסיות-ריאליות.

זינגלס קובע כי התרומה העיקרית של חוק גלאס-סטיגל, שחוקק לאחר המשבר הפיננסי הגדול בשנות ה-30 והפריד בין הבנקים לשוק ההון, היה ייצור פרגמנטציה בתוך מערכת הבנקאות, שהובילה לקיומם של אינטרסים שונים בתוך המערכת - מה שהקטין את כוחה הכלכלי.

ב-1999 ביטל הממשל הדמוקרטי של ביל קלינטון את חוק גלאס-סטיגל. מי שהוביל את הוויתורים לבנקים היה שר האוצר של קלינטון, רוברט רובין, שלאחר סיום תפקידו בממשל עבר לעבוד בסיטיגרופ - הבנק שנהנה מביטול החוק. לרובין לא היתה אחריות מוגדרת בבנק, אבל הוא נהנה משכר של מיליוני דולרים בשנה.

״המערכת הפיננסית האמריקאית, שאמורה להיות שמן בגלגלי הצמיחה הכלכלית, נהפכה לחול במנוע״, כותב זינגלס, ומתאר כיצד המנכ"לים של בנקים ענקיים שקרסו הלכו הביתה עם שכר של מאות מיליוני דולרים.

זינגלס מייחס חלק גדול מהבעיה במערכת הפיננסית האמריקאית לריכוזיות הגדלה בעשורים האחרונים: ״ב-1984 שלטו חמשת הבנקים הגדולים בארה"ב ב-9% מהפיקדונות. בסוף 2008 הם שלטו ב-40%. שיא תהליך המיזוגים בענף היה ב-1999, כאשר חוקק חוק גרם-ליץ׳-בליילי, שביטל את ההפרדה שנקבעה בגלאס-סטיגל בין הבנקים לשוק ההון". זינגלס מפתיע בניתוח ההשפעה: ״המשבר הפיננסי של 2008 לא נגרם כתוצאה מביטול גלאס-סטיגל. הנזק הגדול של ביטול ההפרדה היה פוליטי ולא כלכלי. תחת הרגולציה הקודמת היתה לבנקים מסחריים, לבנקים להשקעות ולחברות ביטוח אג׳נדה שונה - אז מאמצי הלובי שלהם קיזזו אחד את השני. אבל ברגע שנתנו להם להתמזג ולכולם לעסוק בהכל, האינטרסים של כל השחקנים הגדולים התלכדו״. תופעה דומה התרחשה בישראל בעשור האחרון, כאשר כל הקבוצות העסקיות והפיננסיות הגדולות פעלו יחדיו נגד הניסיונות לרפורמה כלכליות.

אי–פי

4. בספרו מכה זינגלס על חטא כמה פעמים. בין השאר הוא מספר שהתנגד בעבר לשבירת הבנקים הגדולים ולפיצולם מסיבות של יעילות כלכלית. כיום הוא מודה שטעה: פירוק הבנקים קריטי כדי למנוע מהם לצבור כוח פוליטי וכלכלי אדיר, שמוביל בסופו של דבר להרס השוק החופשי והתחרות.

בעניין הזה עשו נתניהו ונגיד בנק ישראל לשעבר, פרופ' סטנלי פישר, מעט מאוד בשנים האחרונות. בנק הפועלים ובנק לאומי - להלן ״פועלאומי״ - הם לא רק גדולים מכדי ליפול אלא גם גדולים מכדי לאפשר את קיומם של דמוקרטיה ושוק חופשי. הם שולטים ביותר מ-60% משוק האשראי - יותר מחצי טריליון שקל. נתניהו פוחד לגעת בבנקים, שר האוצר שלו היה פרזנטור של בנק, ובישראל אין כיום שום גורם פוליטי או רגולטורי שמדבר על הצורך לפרק את פועלאומי. בולטת במיוחד שתיקת האקדמיה הישראלית והכלכלנים הישראלים, אבל את זינגלס היא לא מפתיעה בכלל.

5. את הביקורת החריפה ביותר בספר מפנה זינגלס באופן מרענן לא לפוליטיקאים וגם לא לאנשי עסקים, אלא לחבריו באקדמיה בכלל ולמומחים לכלכלה, עסקים ורגולציה בפרט (במאמרים שפירסם לפני עשור ולא מופיעים בספר הוא ניתח את הפוטנציאל ואת הכישלון של כלב שמירה נוסף: העיתונות).

"תחרות היא מרכיב הקסם אשר גורם לקפיטליזם לעבוד עבור כולם. רוב התוצאות האלגנטיות שהכלכלנים מייחסים לשווקים החופשיים נשענות על ההנחה שהשווקים תחרותיים. אבל הכלכלנים לא ממוקדים מספיק ביעד של שמירת התחרות, כך שתתקיים לא רק בתיאוריה אלא גם במציאות. הבעיה אינה היתרון הזמני שחברות משיגות באמצעות חדשנות, אלא היתרונות ארוכי הטווח שהן משיגות באמצעות הגודל והכוח הפוליטי שלהן.

כאשר חברות פועלות בשווקים לא תחרותיים ומנהליהם לא צריכים לתת דין וחשבון לאף אחד, אנחנו צריכים להפסיק לחשוב עליהן כעל חלק מכלכלה חופשית ולראות אותן כמות שהן: כלכלות קטנות בשליטה ותכנון מרכזי".
עבור מי שנרתע מהמילים כלכלה ותחרות מציע זינגלס את האנקדוטה הבאה על דוקטורנט צעיר שהלך ליד פרופסור בכיר כאשר התחיל לרדת גשם. ״באירופה״, אמר הפרופסור הבכיר ספק בבדיחות ספק ברצינות, ״העוזר הצעיר מחזיק לפרופסור הבכיר את המטרייה״. הדוקטורנט הצעיר השיב: ״אז אולי תעבור לאירופה?״. הפרשנות של זינגלס לסיטואציה היא שלדוקטורנט הצעיר היה ביקוש בכמה אוניברסיטאות. התחרות בין האוניברסיטאות היא שנתנה לו את החופש להשיב לפרופסור הבכיר ולא לספוג התנהגות מתנשאת מצדו.

הפרק ״אחריות האינטלקטואלים״ הוא החריף והנוקב ביותר בספר. כאן זינגלס לא נשען על מקורות חיצוניים, אלא בעיקר על ניסיונו האישי הנרחב ומחקרים שערך בעצמו. מסקנותיו חדות: רוב הכלכלנים מוטים בדרך כלל לטובת האינטרסים של הכסף הגדול וקבוצות האינטרס. גם כלכלנים שאינם רודפי בצע אלא רק רודפי כבוד ופרסום מוטים בדרך כלל לטובת העסקים הגדולים. זינגלס טוען שכלכלנים שיבקרו את שכר המנהלים המנופח ייאלצו לא רק לוותר על ג׳ובים ועבודות במגזר העסקי, אלא גם יסבלו מנחיתות ביכולת להתפרסם.

זינגלס מציג דוגמה. נניח שצריכה להתקיים רגולציה על בנקים כדי לרסן את תופעת ה״גדולים מכדי ליפול״, ויש שתי אופציות לבצע אותה: 1. רגולציה שפותרת לחלוטין את הבעיה אבל עולה לבנקים ביוקר. 2. רגולציה שנותנת רק פתרון חלקי אבל עולה לבנקים פחות. נניח שהכלכלן שצריך לתת חוות דעת לא מעוניין בכסף אלא רק בפרסום. אם הוא יבחר באופציה הראשונה יתקפו אותו שהוא מנותק מהמציאות, הוא לא יוזמן לכנסים שהבנקים מעניקים להם חסות וכנראה שהמאמרים שלו יידחו על ידי המגזינים הכלכליים המרכזיים, שהעורכים שלהם קשובים לצרכיו של המגזר העסקי ומעדיפים לפרסם רעיונות "ריאליים" יותר.

גרוע מזה: גם אם הכלכלן יוותר על הכסף ועל הפרסום ורוצה רק שקט, התמריצים עדיין ידחפו אותו לכתיבה שלא מפריעה לעסקים הגדולים ולקבוצות האינטרס החזקות, משום שמאמרים שמציגים את המגזר העסקי באופן מחמיא מייצרים למחבר חברים רבים, ואילו מאמרים ביקורתיים מייצרים אויבים וחושפים את הכותב להטרדות ולעתים גם לתביעות משפטיות.

זינגלס מציע למקבלי ההחלטות להיזהר מהמומחים, לא רק מפני שרצונם לעשות כסף, להשיג פרסום או להימנע מעימותים גורם להם להיות מוטים בעד עסקים גדולים, אלא גם משום שההתמחות וההתמקצעות שלהם משבשות את שיקול הדעת שלהם. מומחים לאנרגיה אטומית שכל חייהם התמקצעו באנרגיה אטומית - ימליצו על אנרגיה אטומית. מומחים לבנקאות יהיו מוטים לטובת הבנקאות. למומחים למיסוי תמיד יהיו יותר הזדמנויות לייעץ ולקבל שכר מחברות ענק מאשר מרשויות המסים.

המומחים, מסכם זינגלס, לכודים במומחיות שלהם ובעולם של תמריצים שדוחפים אותם לשרת את הכסף והכוח. ״האינטרסים של המומחים עולים בקנה אחד עם האינטרסים של השחקנים הקיימים החזקים, ובמינימום סוטים מהאינטרסים של שאר האוכלוסיה. זה נכון לגבי כל המומחים, כולל הכלכלנים האקדמאים שנוטים לקדם את האינטרסים של העסקים הקיימים, המבוצרים והחזקים נגד השוק החופשי״.

למקרא דברים אלה מיד עולות בעיני הקורא מאות הכתבות המוזמנות של המומחים הישראלים - עורכי דין, כלכלנים ורואי חשבון, שגויסו בשנים האחרונות כדי להגן בעיתונות הכלכלית על פירמידות, מונופולים, קרטלים ובנקאים. רק בודדים העזו לצאת נגד הכוחות הכלכליים החזקים. כל מי שניסה לדחוף לרפורמות כלכליות הפוגעות בקבוצות האינטרס החזקות והמבוצרות מבין היטב את התסכול הגדול שעולה מספרו של זינגלס נוכח השתעבדות האליטות והאינטלקטואלים לסדר הכלכלי הקיים, שנשלט על ידי קבוצות האינטרס.

הפתרון, כותב זינגלס, אינו להיפטר מהמומחים, אלא להבין את ההטיות שלהם וליצור מערכת איזונים ובלמים. "רק באמצעות ביקורת ציבורית פופוליסטית יכולות מערכות מריטוקרטיות להימנע מהידרדרות לאוליגרכיה״.

זינגלס בוחר לצטט כאן את שופט בית המשפט העליון האמריקאי לואיס ברנדייס, שקוראי Markerweek נחשפו בשנים האחרונות לא מעט לרעיונותיו בתחום הריכוזיות: ״במקום להחזיק עמדות עצמאיות, עורכי הדין הפכו עצמם למשרתים של החברות הגדולות וזנחו את המחויבות להשתמש בכוח שלהם כדי להגן על העם. אנחנו שומעים יותר מדי על עורכי הדין של התאגידים ופחות מדי על עורכי דין של האנשים״.

6. זינגלס מקדיש פרק ארוך בספרו למריטוקרטיה - שיטה המתגמלת ומקדמת את הכישרון. זינגלס מסביר שקשה מאוד לקיים מריטוקרטיה בדמוקרטיה. כל מערכת שמתגמלת על בסיס כישרון מעניקה יותר למעטים ומשאירה את רוב האנשים עם קנאה. בדמוקרטיה הרוב שולט, אז מדוע שהוא ייתן למעטים מוכשרים נתח לא פרופורציונלי בכוח ובתגמולים?

שני דברים מסייעים לקיומה של מריטוקרטיה: 1. תרבות שנותנת לגיטימציה לקשר בין מאמץ לתגמול. 2. תועלת גדולה מספיק שמתפזרת על פני כל החברה בצורה שמונעת כעס ותסכול גדולים כתוצאה מהאי-שוויון.

בתוך מערכת פוליטית ובממשלה, מסביר זינגלס, קשה לקיים מריטוקרטיה. אם הפוליטיקאי או הפקיד ממנה את מקורביו הלא מוכשרים לתפקידים, הוא מפסיד מעט יעילות ואפקטיביות אבל מרוויח הרבה כוח. אלה אינם תנאים התומכים במריטוקרטיה.
אבל - וכאן מגיע השיעור לנתניהו ולרבים אחרים בישראל - בחברות פרטיות, שנהנות מכוח מונופוליסטי, הכוחות המדכאים את המריטוקרטיה דומים.

מאחר שמעמדה של החברה בשוק לא נמצא בסכנה, היא לא נהנית במיוחד מגיוס האנשים הטובים ביותר, ולכן המנהלים שלה מרוכזים במאבקים פוליטיים פנימיים. הם מנסים ללכוד נתח גדול יותר עבור עצמם ונוטים לגייס עובדים על בסיס של נאמנות וקרבה ולא על בסיס כישרון. כל מי שמכיר את המונופולים ואת הבנקים הישראליים הגדולים יודע בדיוק על מה מדבר זינגלס.

בעשור האחרון התגבשו במשק הישראלי שורה ארוכה מאוד של קרטלים, מונופולים וחברות ענק, שלכאורה מתחרות אבל למעשה אין שום איום אמיתי על רווחיותן. ללא האיום מצד תחרות של שוק חופשי, לארגונים אין סיבה להיות יעילים ותחרותיים.

נתניהו, שמעריץ את ארה"ב והתחנך בה לפני 35 שנה, צריך להתעדכן בקולות החדשים משיקגו: ארה"ב, אומר זינגלס, מאבדת את התכונות המריטוקרטיות שלה. ״כדי שהמריטוקרטיה תוכל לשרוד במדינה דמוקרטית היא צריכה להבטיח תועלת גדולה לכל הציבור. התועלת לכל הציבור נמצאת בירידה, והשווקים מאבדים את הלגיטימיות שלהם כמנגנונים שמתגמלים את הכישרוניים״.

אם הדברים האלה נשמעים מוכרים, אין זה מפתיע. בשנים האחרונות חזרנו וכתבנו כאן כי המגזר העסקי ושוק ההון בישראל מאבדים את המריטוקרטיות ואת הלגיטימיות שלהם, מאחר שהם מתגמלים בעיקר את המקורבים ואת המונופולים. הפעם הראשונה שבה הודה גורם ממסדי בתזה הזאת היתה שלושה חודשים לאחר המחאה החברתית, כאשר במבוא לדו"ח טרכטנברג נכתב לראשונה שחלק גדול מהמתעשרים של השנים האחרונות לא עשו זאת באמצעות כישרון אלא הודות לריכוזיות ולניצול הציבור.

7. ״הבחור הזה״ שנתניהו מצטט, "הספר הנפלא״ הזה שנתניהו ממליץ עליו, חוזרים שוב ושוב על המלה שראש הממשלה ורבים מחסידי השוק החופשי מסרבים להשתמש בה. היא נשמעת להם קומוניסטית או מרקסיסטית ושאר ביטויי גנאי שהם צירפו לה. הכוונה היא כמובן לאי-שוויון, Inequality. אז לנתניהו ולשאר חובבי השוק החופשי כדאי להתעדכן אצל פרופ' זינגלס משיקגו, שהמלה "אי-שוויון" מוצגת בספרו שוב ושוב כבעיה מרכזית: קפיטליזם יוצר אי-שוויון. הציבור מקבל את האי-שוויון הזה כל עוד הוא אינו מופרז ונתפש כחלק ממערכת שמיטיבה עם כולם ובעיקר נראית הוגנת. שוק חופשי אמיתי, טוען זינגלס, מגביל את היכולת להשיג רווחים עודפים ולכן מגביל את האי-שוויון. עם זאת, בהמשך הספר מסביר זינגלס מדוע שוק חופשי אמיתי כמעט לא יכול להתקיים, ולכן נדרשת מעורבות ממשלתית.

לנתניהו כדאי לשוב ולקרוא את פרק שמונה. הוא אמנם נפתח בציטוט הנפלא של אברהם לינקולן ״אתה לא יכול להרים את מקבל השכר על ידי זה שתמשוך למטה את משלם השכר״ (כדאי לשלי יחימוביץ' לחשוב עליו), אבל בהמשך מסביר זינגלס בכלים כלכליים ומתמטיים את מה שמיליוני אנשים ממעמד הביניים הבינו באופן אינטואיטיבי: בחלקים גדולים מארה"ב נוצרה ״כלכלת המנצח לוקח הכל״, לא מפני שהוא מוכשר פי שניים, פי שלושה או פי עשרה מהבא אחריו, אלא משום שאפקט הרשת ויתרונות הגודל והכוח של הגדול ביותר בשוק מעבירים לו במהירות נתח לא פרופורציונלי מההכנסות ומהרווחים.

בעמוד 133 קרא נתניהו את הדברים שכתב זינגלס, שמגדיר את עצמו כקפיטליסט אדוק ומאמין קנאי בתחרות ובשוק חופשי: ״המנהלים והבוסים הם בעלי ערך, חלקם בעלי ערך גדול - כמו מנכ"ל אפל המנוח סטיב ג'ובס. אלה שהם בעלי ערך צריכים להיות מתוגמלים - זה אחד מעקרונות היסוד של מריטוקרטיה וקפיטליזם. אבל שכר המנהלים הבכירים לא בהכרח מחובר לתפוקה ולתועלת שלהם. אם אין עליהם פיקוח, המנהלים הבכירים יכולים לחטוף לעצמם בקלות חלק לא פרופורציונלי מהערך שהפירמה כולה מייצרת - מה שמגדיל את האי-שוויון ואת התפישה של חוסר הוגנות שמשמיטה את התמיכה בשווקים חופשיים״.

״בכלכלת המנצחים שלוקחים הכל״, כותב זינגלס, ״המנצחים הם לא בהכרח הטובים ביותר. שיווי המשקל שנוצר בשווקים הוא לעתים מסוכן מאוד. השחקנים הקיימים, הגדולים, מחוברים פוליטית, אבל הם לא בהכרח היעילים ביותר, ויש להם תמריץ חזק לעשות מניפולציה בכוח של המדינה כדי לשמר את כוחם. כלכלת המנצחים שלוקחים הכל מולידה את קפיטליזם המקורבים״, הוא מסכם.

גם אם נתניהו לא יאהב את מה שהוא קורא כאן, כדאי לו לקבל תחזית ועצה מזינגלס בנושא הזה: ״עד עכשיו התגובה של הפוליטיקאים לאי-שוויון היתה יחסית שקטה וחלשה, משום שרוב הנטל של תופעת כלכלת המנצחים שלוקחים הכל נפל על כתפי עובדי הצווארון הכחול, שיש להם קול חלש בזירה הפוליטית. אלא שלאורך זמן תשתנה זהות המפסידים מכלכלת המנצחים שלוקחים הכל, והמחיר הכלכלי יטפס במעלה הסולם לאנשים עם השכלה גבוהה כמו מתכנתים, מהנדסים, רואי חשבון, עורכי דין, רופאים ומרצים״.

הקבוצות האלה, מעריך זינגלס, לא יירדו למטה בלי להיאבק, ולהן יהיה כבר כוח פוליטי גדול. זינגלס חושש שקבוצות אלה ינסו לחסום את התחרות, מה ששוב יפגע ביעילות וברווחה החברתית הכוללת.

8. רוב ספרו של זינגלס מוקדש למתקפה על המונופולים, הקרטלים, הבנקים, מנהליהם והכלכלנים ששותקים. אבל הפרופסור משיקגו לא שוכח להזכיר כי ברוב החברות שמוגנות מתחרות זורמת הרנטה המונופוליסטית בראש ובראשונה לעובדים ולא רק לבעלי המניות. הוא מביא דוגמאות מענפים שהרגולציה הגנה עליהם בעבר בארה"ב, ובעוד שהצרכנים נאנקו תחת מחירים יקרים ושירות גרוע, לכדו העובדים 75% מהרנטה המונופוליסטית.

חלק גדול מהיהודים העשירים בארה"ב, התומכים בישראל, תורמים ומהווים את הלובי שלה בוושינגטון, התעשרו ב-30 השנים האחרונות מפעילות בוול סטריט. זינגלס, איש שיקגו, טוען שחלק גדול מהפעילות בוול סטריט אינה תחרותית, זוכה לסובסידיות סמויות ממשלם המסים האמריקאי ומייצרת הרבה פחות ערך לחברה האמריקאית. חישוב גס, מהיר ופשוט שהוא עושה ל-1.1 מיליון איש העובדים ב-12 הבנקים הגדולים בארה"ב מעלה ש-60% מההפרש בין שכר הבנקאים לשכרם של עובדים בעלי אותם כישורים בענפים אחרים נובע מהסובסידיה הסמויה שהם מקבלים מתופעת החילוצים הממשלתיים של ה״גדולים מכדי ליפול״.

בין התומכים בשיטת החילוצים ויצירת המוסדות הפיננסיים הגדולים מכדי ליפול מזכיר זינגלס את בן ברננקי, נגיד הבנק המרכזי היוצא, שב-1999 - עוד כשהיה כלכלן לא מוכר - פירסם עם עמיתו מרק גרטלר מאמר שבו טען שהבנק המרכזי לא צריך להתערב כאשר יש חשד להתנפחות בועות פיננסיות - אבל הוא צריך להתערב כאשר יש משבר. ״ברננקי וגרטלר הציגו את הצידוק התיאורטי לביטוח סמוי - כאשר הבנק המרכזי יאסוף את השברים אחרי שהמסיבה נגמרת - מה עוד היתה יכולה וול סטריט לבקש״.

נתניהו וחבריו בארה"ב לא ישמחו גם לקרוא מה חושב הפרופסור לכלכלה משיקגו על התקופה שהחלה עם בחירתו של רונלד רייגן לנשיא. זינגלס מצדד בכיוון הכללי של הקטנת הממשלה וצמצום המסים, אבל מסביר שעם האוכל גדל התיאבון, וההצלחה של המתקפה שערכו העסקים על הרגולציה פתחה עידן חדש, שבו עסקים משתמשים בכוחם לא רק להקטין את הממשלה אלא כדי לעצב את פעילות הממשלה לטובתם.

אף שהתהליך הזה התחיל בעידן רייגן, זינגלס לא רואה הבדל של ממש בין הרפובליקאים לדמוקרטים. הוא שב ומתאר כיצד הדמוקרט רוברט רובין, שעבר לעבוד בסיטיגרופ, ניסה להשפיע על פיטר פישר, סגן שר האוצר בתקופת בוש, כדי שייעץ לחברות הדירוג למנוע הורדת דירוג לאנרון לפני קריסתה. ״רפובליקאים, דמוקרטים ואנשי עסקים משתפים לרוב פעולה למען מטרה משותפת - הרווח האישי שלהם״, הוא כותב בהתייחסו לאופנת השותפויות של הממשלה עם עסקים, שאותן הוא רואה לעתים קרובות כמדיניות רווחה לעסקים - שנועדה לחלוב את משלם המסים.

9. זינגלס מאמין שתחרות אמיתית היא המנוע העיקרי להקטנת אי-שוויון ולהגברת שוויון הזדמנויות. בכל מקום שבו הוא רואה בזבוז, שחיתות ופערים גדולים, הוא מצביע על כך שאין תחרות של ממש ומציע רעיונות כיצד להכניס אותה. עם זאת, הוא משוכנע שאי אפשר לקיים כלכלה משגשגת ותחרותית ללא רשתות הגנה חברתיות: ״רשתות הגנה הן לא רק מכשיר שמאפשר לייצר תמיכה לשווקים חופשיים, אלא גם דרך לתמרץ אנשים להשקיע בעתיד שלהם. הדרך הבטוחה לכישלון היא לא לנסות בכלל, ובלי רשת הגנה חברתית שתגן עליך מפני עלויות הכישלון - הרבה אנשים אפילו לא ינסו״.

נקודה קריטית שמעלה זינגלס, המוכרת היטב לקוראי טור זה בפרט ו-Markerweek בכלל, היא הצורך לקיים רשתות הגנה חברתיות כדי לאפשר סילוק חברות וארגונים לא יעילים שהורסים ערך. ״בשווקים חופשיים, חברות לא יעילות צריכות לקרוס, אבל אנשים לא צריכים לסבול. למעשה, קל יותר להיפטר מחברות לא יעילות אם העובדים לא עומדים בפני אובדן״. בתרגום לעברית: אם בישראל היו רשתות הגנה חברתיות רחבות, מכלילות ויעילות, אפשר היה להיפטר מעשרות חברות ענק לא יעילות, שלא תורמות לכלכלה ומונשמות ומוחזקות רק בגלל הלובי של עובדיהן.

זינגלס מציג דוגמה ממערכת הבריאות האמריקאית: ״ההעברות והתקציבים של הממשל מייצרים סובסידיות לחברות חזקות ולא הגנה על העובדים. אם נסכום את ההוצאה הממשלתית על בריאות, נגיע לסכום ששקול לתוספת של 50% לשכרם של שני העשירונים הנמוכים. הקונגרס מעריך שחצי מההוצאה הזאת מבוזבזת. מדוע? כי חלק גדול מההוצאה הזאת מאפשרות לחברות תרופות ולרופאים להרוויח יותר - ולא מייצרות תועלת אמיתית לשכבות החלשות״.

10. בסוף יוני יצאו נתניהו, לפיד וכמה מאנשיהם במתקפה נגד ״הגל הפופוליסטי״ בעניינים כלכליים וחברתיים. בעקבות הקריאות האלה נכתב כאן הטור ״פופוליזם וקפיטליזם״, שבו נטען שנתניהו ואנשיו מתבלבלים בין עמדות שהן נגד חברות גדולות לעמדות שהן בעד השוק. פירוק פירמידות, מונופולים ובנקים הן עמדות נגד עסקים גדולים - ובעד השוק.

בפרק שבע של הספר שעליו ממליץ נתניהו מציע זינגלס לחבק את הפופוליזם, ומזכיר לקוראים שההיסטוריה הכלכלית של ארה"ב נשענה על גלים פופוליסטיים שבלעדיהם לא היתה לגיטימציה לקפיטליזם ולכלכלת השוק.

זינגלס מזכיר לקוראיו את People's Party, שפעלה מ-1891 עד 1908 והיתה בעלת השפעה עצומה על ההיסטוריה האמריקאית. התנועה הזאת לא ניסתה לחולל מהפכה, אלא לשפר את המערכת באמצעות רפורמות. היא מחתה נגד הבנקים, נגד מסילות הרכבת שהיו אז מונופולים משמעותיים ונגד קבוצות האינטרס שהשתלטו על הפוליטיקה. התנועה הזאת, שקראה לעצמה מפלגת העם, לא היתה אנטי אינטלקטואלית, אלא דווקא נודעה כמפלגתם של האוריינים - המפלגה של הכותבים והקוראים. חבריה יצאו נגד האליטות, משום שסברו שהאליטות נלכדו על ידי כוחות כלכליים חזקים. המסר של המפלגה היה: ״זאת המדינה שלנו, אנחנו הריבונים, יש לנו זכות לממשלה של האנשים, אבל הכוח נלקח מאתנו על ידי פוליטיקאים מושחתים ואליטה שלא מייצגת אותנו ובוגדת באינטרסים שלנו, מתעלמת מדעותינו ומתייחסת אלינו בבוז״. זהו מסר שמהדהד כיום, קובע זינגלס.

בישראל המסר הזה עדיין לא מהדהד באופן כה חד וצלול. האלימות והחזירות - ולעתים גם הבהמיות והוולגריות - של הטייקונים, הבנקאים והמונופוליסטים הוציאו שם רע לשוק החופשי בישראל. כנראה שהגיעה השעה לתנועות חברתיות פופוליסטיות, שמאמינות בכלכלה חופשית, במריטוקרטיה ובשוויון הזדמנויות אמיתי שמקטין אי-שוויון. התפריט שמציגות כרגע המפלגות הקיימות - הן בקואליציה והן באופוזיציה - הוא מאכזב, לא מבטיח ובעיקר לא אינטיליגנטי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#