מחבר התנ"ך הכלכלי של נתניהו רוצה להציל את הקפיטליזם מהקפיטליסטים - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מחבר התנ"ך הכלכלי של נתניהו רוצה להציל את הקפיטליזם מהקפיטליסטים

הכלכלן האיטלקי־אמריקאי לואיג'י זינגלס מעולם לא פגש את בנימין נתניהו, אך ספרו האחרון כבש את רה"מ הישראלי, שמדבר בשבחו בנאומים ובפגישות ■ מה עומד מאחורי הפילוסופיה הכלכלית של האיש שקורא לפוליטיקאים להקשיב לפופוליסטים לפני שיהיה מאוחר מדי?

73תגובות

לראש הממשלה בנימין נתניהו יש תנ"ך כלכלי חדש. למרבה ההפתעה, מדובר בספר חדש יחסית: "קפיטליזם לעם: שחזור הגאונות האבודה של השגשוג האמריקאי" (A Capitalism for the People: Recapturing the Lost Genius of American Prosperity), רב המכר של הכלכלן האיטלקי־אמריקאי לואיג'י זינגלס, שיצא לאור בסוף 2012. במפגש סגור שנערך באחרונה הצביע נתניהו על הספר, שהובא ממיטתו, ואמר: "אתם רואים את הבחור הזה? אני אתו".

זאת לא היתה הפעם היחידה שבה הזכיר נתניהו את ספרו של זינגלס. הוא חלק לו שבחים ודיבר עליו בהרחבה בשני נאומים נפרדים שנשא השבוע. בטקס השבעתה של קרנית פלוג לנגידת בנק ישראל הזכיר אותו נתניהו בהקשר של החזרת ההוגנות לכלכלה, ובנאום בכנסת הוא השתמש בספר כדי להצדיק את הרפורמה במינהל מקרקעי ישראל.

כתבות נוספות באתר TheMarke:

האמת על מחיר הדירות והאוברדרפט הישראלי

רוצים להופיע בטלוויזיה? שלמו 42 אלף שקל

אייל טואג

מי הוא הכלכלן שכבש בצורה כל כך גורפת את לבו של ראש הממשלה? זינגלס, פרופסור בבית הספר למינהל עסקים של אוניברסיטת שיקגו, הוא אחד מהכלכלנים המובילים בארה"ב כיום והוכתר בשנה שעברה כאחד מ–100 ההוגים החשובים בעולם על ידי המגזין הנחשב "פוריין פוליסי". הוא גם, ואולי בעיקר, הוגה וצלבן שהקדיש את חייו למאבק בקפיטליזם למקורבים, נביא זעם שנמלט מאיטליה המושחתת לארה"ב ומצא בשנים האחרונות שהיא נהפכת לדומה יותר ויותר לאיטליה של ברלוסקוני. בספרו (לו קדם הספר "להציל את הקפיטליזם מהקפיטליסטים", שכתב עם הכלכלן המשפיע רגוראם רג'אן, כיום נגיד הבנק המרכזי של הודו) משרטט זינגלס את מסלול שקיעתה של הכלכלה האמריקאית, ובמקביל גם את מסלול שקיעתה של הכלכלה המערבית כולה, שנפלה טרף לקשרים הדוקים בין אינטרסים עסקיים לבין ממשלות.

הוא מעולם לא פגש את נתניהו, ולא ידע שהספר שכתב זוכה להמלצות חמות כל כך מראש ממשלת ישראל. "אני מוחמא, כמובן. קיוויתי שמישהו יראה את הערך של הרעיונות שאני מעלה בספר", אומר זינגלס, 50, בראיון ל–Markerweek. "כמובן שזה גם מפתיע אותי, במיוחד משום שהרעיונות שלי בדרך כלל פחות קוסמים לפוליטיקאים, משום שהם לא ממוקמים בבירור בימין או בשמאל".

את הפילוסופיה הכלכלית של זינגלס אפשר להגדיר במלה אחת: "מורכבת". דרך אחרת להגדיר אותו תהיה לומר שאי אפשר, בשום פנים ואופן, להכניס אותו לאף סטריאוטיפ מוכר. בעיני רבים נחשב זינגלס לכלכלן שמרני: הוא מלמד באוניברסיטת שיקגו, ערש השוק החופשי, והוא מגדיר את עצמו במוצהר ככלכלן שוק חופשי. איש אינו יכול לחשוד בו בסוציאליזם, הוא לא מחבב ארגוני עובדים, ושני ספריו מאופיינים בחרדה עמוקה כלפי מה שהוא מזהה כאיום חסר תקדים על זהותו של הקפיטליזם האמריקאי כפי שהכרנו אותו במאה השנים האחרונות.

עם זאת, הרבה מהדברים שזינגלס אומר לא היו משתלבים במחנה הכלכלי השמרני: הוא תוקף באופן תדיר את החיבור המושחת, בעיניו, בין העסקים הגדולים לבין הממשל בארה"ב, ומאמין ברגולציה חזקה - במיוחד על המגזר הבנקאי - וברשתות ביטחון חברתיות. שוק, הוא אומר, אינו יכול לתפקד ללא כללים מוגדרים היטב. הוא "אחד מהם", כפי שהוא כותב בספרו - פרופסור אמיד לכלכלה, חבר במועדון ה–1% - ועדיין הוא יוצא נגד המעמד שאליו הוא משתייך ומזדהה עם Occupy Wall Street. הוא אינו מחשיב את עצמו לכלכלן שמרני, אלא, לדבריו, ל"רדיקלי". באופן כללי, הוא אומר, "ההבחנות הישנות בין שמאל לימין הן עבשות. הקיטוב המדומה בין אנשים שתומכים באיגודים לאנשים שתומכים בעסקים הוא מזויף. אין יותר ימין ושמאל. יש רק שני צדדים: פרו־עסקים או פרו־אנשים".

"אני כלכלן שוק חופשי, כן. אני לא סומך על המערכת הפוליטית שתחליף את יכולת הבחירה של בני האדם. במובן הזה, אני שייך למסורת האינטלקטואלית של רייגן. אני רוצה שאנשים יהיו חופשיים ככל שניתן", אומר זינגלס. "מצד שני, אני מזהה שהשוק החופשי הוא יצירה של בני אדם, ולא תופעת טבע. מדובר באיזון עדין, שצריך לבנות מראש ולהגן עליו. הרבה פעמים אנשים שמתארים את עצמם כתומכי שוק חופשי יודעים רק לומר 'הכל מותר, הכל מותר' (Laissez faire). אבל לא: יש עיוותים בשוק, וצריך להתערב כדי לצמצם את העיוותים האלה. השיח הפוליטי מתחלק כיום בין אלה שאומרים שלא צריך להתערב בכלל בכלכלה ואלה שאומרים שצריך להתערב באופן מסיבי משום שהם לא סומכים על השוק שבכלל יתפקד. אני אומר: אם התנאים נכונים, השוק יכול לתפקד. אבל לעתים קרובות התנאים לא נכונים, ונוצר מצב שבו יש יותר מדי מונופולים, יותר מדי כוח פוליטי, יותר מדי שחיתות. בהינתן המצב הזה, לומר שעלינו לא לעשות כלום ולתת לשוק לפתור הכל זה פשע. זה לא שוק, זה ג'ונגל. באופן אישי, אני רואה מעט מאוד מהמצב הנוכחי שהייתי רוצה לשמר".

בדצמבר 2012 ביקר זינגלס בישראל. בראיון ל–TheMarker שהעניק באותו ביקור הוא תיאר באריכות את מה שהוא ראה כקשר בין החוליים הכלכליים של איטליה מולדתו, מדינתו המאומצת ארה"ב וישראל: התחברות של כל מוקדי הכוח הכלכליים - חברות גדולות, איגודים מקצועיים וממשלות - לכדי אליטה אחת שדואגת לשמר את כוחה על חשבון כל השאר. "אין הבדל מהותי בין ארה"ב לאיטליה לישראל. בשלושתן הבעיה היא הקשר ההדוק בין עסקים לממשלה. שלוש המדינות אמנם נמצאות בשלבים שונים של מערכת היחסים הזאת, ובשלושת המקרים המרוויחים מהעסקה אולי שונים, אבל המנגנון הוא אותו מנגנון", הוא אמר אז, והוסיף: "העסקים, האיגודים והממשלה הם חלק מאותו משחק. הם משתמשים אחד בשני כדי לקדם את האינטרסים שלהם, האיגודים משתפים פעולה והממשלה תומכת. זה מצב מאוד מסוכן".

ב"קפיטליזם לעם" מרחיב זינגלס על הקשר בין ארה"ב של היום לאיטליה של ברלוסקוני, ומתריע מפני הברלוסקוניזציה שעוברת ארה"ב בחסות היחסים ההדוקים בין הון לשלטון. באותו ראיון ב–2012 הוא זיהה לא מעט דמיון בין איטליה לבין ישראל. "בישראל הבעלות במגזר העסקי מרוכזת, בדיוק כמו באיטליה, מה שנותן לבעלי החברות הגדולות כוח פוליטי גדול", הוא אמר אז. "שתיהן מדינות קטנות יחסית, ונוצר בהן מצב שבו אליטה עסקית קטנה נמצאת במיטה עם הממשלה. בשתי המדינות יש מפלגות שמאל שעושות רוב הזמן הצגה של מלחמה בקפיטליסטים, אבל בפועל הן יותר מחוברות אליהם מאשר מתנגדות להם. בשתיהן יש תקשורת שמתקשה לשמור על עצמאות, ותקשורת עצמאית היא חיונית לשמירה על דמוקרטיה. בלי דמוקרטיה שמתפקדת היטב אין שוק חופשי".

זינגלס, שב–2003 זכה בפרס ברנסר לכלכלן האירופי המצטיין מתחת לגיל 40 והוגדר על ידי העיתון האיטלקי "קוריירה דלה סרה" כ"אחד מהמוחות המבריקים שמאחורי הגלובליזציה", מבלה את השנים האחרונות כשהוא מיטלטל בין כעס לפחד. הוא מפחד מגלי הפופוליזם הכלכלי והפוליטי שהוא מזהה משמאל ומימין, אלה שקוראים להפיל את המערכת ושהביאו לעלייתן של תופעות כמו Occupy Wall Street ותנועת מסיבת התה בארה"ב, מפלגת "חמשת הכוכבים" של בפה גרילו באיטליה ובמידה מסוימת גם הצלחתה של מרין לה פן בצרפת, וזועם, משום שהוא מודה שהוא מסכים עם הרוב המוחלט של הדברים שאומרים הפופוליסטים. הוא זועם, משום שהקפיטליזם האמריקאי והמערבי נחטף לשיטתו על ידי ברית מושחתת בין בעלי ההון לפוליטיקאים, ברית שמבוססת על קשרים אישיים וסובסידיות ממשלתיות. הוא זועם, משום שהשיטה הכלכלית הנוכחית מבטיחה שהעשירים יתעשרו והעניים יישארו מאחור. הוא זועם, משום שהוא עזב את איטליה כדי לברוח ממערכת ששדדה את ההזדמנות של העם האיטלקי לשגשוג - וגילה שאיטליה עקבה אחריו לארה"ב.

הדים לגישה הכלכלית של זינגלס אפשר היה לזהות בנאום שנשא נתניהו בשבוע שעבר בכנס אלי הורביץ לכלכלה וחברה של המכון הישראלי לדמוקרטיה. נתניהו דיבר שם על "קרטלים ומונופולים" של בעלי הון פרטיים שהשתלטו על ישראל. "הקרטלים האלה עושים יד אחת עם פקידות, החוק והביורוקרטיה", אמר שם נתניהו, בנאום שהדגיש את חשיבותה של התחרות ככלי לשיפור המצב החברתי.

שבוע לאחר מכן שב נתניהו והעלה את הפילוסופיה הכלכלית של זינגלס. בטקס המינוי של פלוג הוא אמר: "יש הבדל בין להיות Pro–Business 
ו–Pro–Market. Pro–Business זה לסייע לקרטליזציה או למונופוליזציה של הכלכלה.
Pro–Market אומר הפוך: לעודד תחרות, כי התחרות מועילה. כל עוד אין התנקזות של גורמים שמונעים תחרות, ואין זה משנה אם מדובר בממשלה או בעסקים או בגורמים אחרים, כמידת יכולתנו לאפשר תחרות אמיתית, למנוע ריכוזיות, למנוע חוסר הוגנות, לאפשר חלוקת משאבים פיננסיים ואחרים כדי לאפשר באמת את אותם כלים, גם לצמיחה וגם לחלוקת הצמיחה, פירות הצמיחה. זו משימה לא פשוטה, כי במדינת ישראל נבנתה ריכוזיות לא קטנה".

אי–פי

עם זאת, קשה להאמין שלנתניהו, הנאו־ליברל המושבע, יהיה קל להסכים לכל דבר שזינגלס אומר. מאבק בארגוני העובדים הוא יכול להבין, אבל מה יקרה כשיצטרך ליישם את עצותיו של זינגלס לגבי ניתוק הברית בין הפוליטיקאים לעסקים הגדולים? הגברת התחרות היא סיסמה שכל פוליטיקאי פחות או יותר יכול להסכים אתה, אבל מה בנוגע למאבק פעיל באי־השוויון והשקעה ממשלתית בחינוך ובהכשרות מקצועיות? קל להזדהות עם ההשראה ששואב זינגלס מרייגן, אבל זינגלס לא רק מעריך את מורשתו הכלכלית של הנשיא האמריקאי המנוח: הוא גם קורא לפוליטיקאים להקשיב ל"פופוליסטים" בתנועות המחאה של השנים האחרונות ולהיענות לקריאותיהם.

"כדי להתקדם באיטליה צריך לסחוב תיקים לפרופסורים"

כדי להבין את הפילוסופיה הכלכלית של זינגלס, שמסרבת להשתייך לכל צד של המפה הפוליטית ודוחה במידה שווה תופעות של שחיתות מימין ומשמאל, חשוב להבין מאיפה הגיע. זינגלס נולד וגדל באיטליה של שנות ה–60 וה–70. זיכרונות ילדותו קשורים באופן הדוק בתופעות כמו אינפלציה משתוללת, אבטלה גבוהה ומהומות אלימות, אבל גם בתופעה אחרת, שבסופו של דבר גרמה לו לעזוב את איטליה: נפוטיזם. "הגעתי לארה"ב מאיטליה ב–1988 משום שניסיתי לברוח ממערכת שהיתה בבסיסה לא הוגנת", הוא כותב ב"קפיטליזם לעם". "איטליה המציאה את המונח נפוטיזם, ושיכללה את רעיון המקורבים לכדי שלמות: אתה מתקדם על בסיס מי שאתה מכיר, ולא על פי מה שאתה יודע".

בזמן שלמד באוניברסיטה במילאנו החל זינגלס לפתח עניין בכלכלה, וביקש להמשיך את לימודיו בתחום. מה שבכל מדינה אחרת היה דורש לימוד מתיש למבחנים והגשת בקשות, דרש באיטליה סוג אחר לגמרי של הכנה: "רבים, כולל אבי, אמרו לי שקודם אני צריך 'לשלם את חובי' ולעבוד בשביל פרופסור - 'לסחוב את התיק שלו'", הוא כותב בספר. "כלומר, לעבוד בחינם לא רק על הפרויקטים האקדמיים שלו, אלא גם על עבודות הייעוץ הפרטיות שעשה. במקום לעשות את זה בחרתי לנסות להתקבל לאוניברסיטאות בארה"ב".

אף שגם תהליך הקבלה ללימודים בארה"ב לא היה קל - זינגלס התקשה להשיג מכתב המלצה מאחד הפרופסורים שלו, משום שהתברר שלפרופסור היה זמן לכתוב מכתבי המלצה רק לאנשים שזכו לתמיכתם של אנשים בעלי השפעה - הצליח זינגלס להתקבל ל–MIT, וב–1988 היגר לארה"ב. הוא העריץ את ארה"ב וביקש להגשים בעצמו את החלום האמריקאי, זה שמאפשר לאדם להצליח בזכות כישוריו ולא בזכות קשריו. זה שבזכותו אדם מוכשר יכול להשיג ולהיות כל מה שירצה - בניגוד לאיטליה, שבה היה עלול ליהפך לאחד מאלפי המוכשרים שנתקעו בעבודות זוטרות משום שלא הכירו את האנשים הנכונים, בזמן שחבריהם הבינוניים שהשכילו להתחנף לאנשים הנכונים או להיוולד להורים הנכונים קודמו. "אפילו רופאים בחדר מיון באיטליה מקודמים על בסיס הקשרים הפוליטיים שלהם, במקום על בסיס יכולותיהם. במקום ללמוד מייעצים לצעירים 'לסחוב את תיקיהם' של אנשים חזקים, בתקווה שהם יעשו להם טובה", הוא כותב בספרו. בשלב מסוים הוא שקל לחזור לאיטליה, אך כבר היה מאוחר מדי: זינגלס גילה שאף שהוא חוזר על ידי אוניברסיטת שיקגו היוקרתית, באיטליה לא היו לו מספיק קשרים כדי להשיג משרה טובה.

זינגלס התאהב בארה"ב. "אני חב יותר מאשר ההצלחה שלי למדינה הזאת: אני חב לה את חיי", הוא כותב בספרו. עד המשבר הפיננסי של 2008, הוא כותב, הוא לא ממש היה מעורב בשיח הפוליטי האמריקאי. אבל הוא כן הבחין, במשך השנים, בסימנים שגרמו לו "להרגיש בבית": החילוץ של קרן הגידור לונג טרם קפיטל מנג'מנט (LTCM) ב–1998, למשל, שבוצע בחסות ממשלתית והדגים למופת מהו קפיטליזם למקורבים. או שנותיו של ג'ורג' בוש בבית הלבן, שבהן זכו התאגידים ליהנות מחסות כפולה של הרפובליקאים ושל הדמוקרטים באותו זמן.

כשהמשבר הפיננסי היכה, התוצאות של התהליכים האלה כבר ניכרו בשטח. השכר החציוני הריאלי של משקי הבית בארה"ב ירד, אבטלת הצעירים עלתה בחדות, ובזמן שמעמד הביניים נאנק תחת הנטל, הבנקאים שהפילו את ארה"ב למשבר החמור ביותר שלה מזה 80 שנה המשיכו להעניק לעצמם בונוסים שמנים - מכספם של משלמי המסים שחילצו אותם - ולהיכשל כלפי מעלה. הזעם הציבורי שנוצר בעקבות החולי העמוק והיסודי הזה בלב הכלכלה האמריקאית הוביל לגל פופוליסטי שתרם ליצירתן של שתי תנועות: מסיבת התה מימין, שבחסות מיליארדרים כמו האחים קוך ורופרט מרדוק רתמה את הזעם העממי של הרפובליקנים כנגד השיטה, ו–Occupy Wall Street משמאל. למרות ההבדלים האידיאולוגיים העמוקים בין שתי התנועות, זינגלס מזהה את קווי הדמיון ביניהן, ורואה אותן כשני צדדים של תופעה משותפת.

"כל פוליטיקאי אינטליגנטי צריך לפחד ממה שקורה בשיח הפוליטי", אומר זינגלס. "בכל העולם המערבי רואים עלייה בפופוליזם. בבחירות שנערכו בתחילת השנה באיטליה זכתה מפלגה שבראשותה עומד קומיקאי מקצועי ל–25% מהקולות. מה שקרה באיטליה מבשר על מה שעתיד לבוא בעוד מדינות: המפלגה המובילה בצרפת כיום, לפי הסקרים, היא מפלגתה של לה פן. ביוון נחלקת ההובלה בין הקומוניסטים והנאו־נאצים. חוסר שביעות הרצון של אנשים גדל, וכל פוליטיקאי ששכלו בראשו - משמאל ומימין - צריך להכיר בבעיות האלה ולנסות לפתור אותן".

המשבר הפיננסי הוביל גם את זינגלס לשנות רבות מדעותיו. "המשבר גרם לי להיות הרבה יותר מודאג מחוסר היציבות של הכלכלה המערבית, ומהשילוב ההרסני בין תמריצים גרועים לרגולציה רעה. אם היית שואל אותי ב–2005, הייתי אומר לך שבנקים שהם 'גדולים מכדי ליפול' לא מהווים בעיה משמעותית. כמובן שטעיתי. היום אני תומך בהחזרתו של חוק גלאס־סטיגל, שהפריד בין בנקי ההשקעות לבנקים המסחריים. מערכת בנקאית הומוגנית שיש לה יותר מדי כוח פוליטי היא דבר שלא יכול להתקיים בד בבד עם שוק מתפקד".

ב"קפיטליזם לעם" משרטט זינגלס גרסה מפחידה של האופן שבו הנפוטיזם ותרבות המקורבים החריבו את איטליה, ודרכה גם את העתיד הפוטנציאלי - והקודר - של שאר הכלכלות שמאיימות ללכת בעקבותיה, במיוחד ארה"ב: אמהות שדוחפות את בנותיהן לזרועותיהם של עשירים משום שהן רואות בשידוך לבעלי הכוח את הדרך היחידה לקידום חברתי, אנשים בינוניים שמגיעים לעמדות מפתח בגלל קשרים אישיים ולאחר מכן מעסיקים רק אנשים נחותים מהם. במדינות שבהן הנפוטיזם חוגג, הוא מזהיר, המוכשרים ביותר ממהרים לעזוב, וההון האנושי של המדינה מתפוגג. קפיטליזם למקורבים הוא מעגל אכזרי של שחיקה בתחרותיות, שמוביל לירידה בלתי נמנעת באיכות החיים ולסובסידיות ממשלתיות יקרות למגזר הפרטי שיוצרות חובות שאותם משלמים, בסופו של דבר, הדורות הבאים.

אי–פי

שורש הפתרון, אומר זינגלס, הוא קודם כל להבין את ההבדל בין להיות בעד השוק (Pro–Market) ללהיות בעד עסקים (Pro–Business). "חשוב מאוד שאנשים יבינו את ההבדל הזה. רוב הזמן, אנשים בזירה הפוליטית נוטים לזהות את עצמם כתומכים בשוק. אבל בעצם הם מתכוונים שהם תומכים בעסקים. יש הבדל: אנשי עסקים תמיד תומכים בשוק חופשי כשהם מנסים להיכנס לשוק מסוים, ואז, ברגע שהם בפנים, הם רוצים פרוטקציות והגנות". לכן, הוא אומר, הוא כתב את הספר: כדי לנסות להציל את הקפיטליזם האמריקאי מחורבן עצמי ולהחזיר את ארה"ב למעמדה הקודם כמריטוקרטיה, מדינה שבה המוכשרים יכולים להצליח על בסיס כישרונם, ולא על בסיס ההון של הוריהם או היכרותם עם שר זה או אחר שהיה פעם מנכ"ל גולדמן סאקס.

זינגלס עשה עוד ניסיון להציל את איטליה. יחד עם שישה פרופסורים אחרים לכלכלה הוא הקים את מפלגת "עצרו את ההידרדרות" (Fermare il Declino), ששאפה להוביל רפורמות מרחיקות לכת בכלכלה האיטלקית, כשהיא שואבת השראה מהמפלגה הפופוליסטית (The People's Party), המפלגה קצרת הימים ששינתה את השיח הפוליטי בארה"ב במאה ה–19. כוונתה של התנועה היתה לנתק את השיח הפוליטי באיטליה מהקיטוב שהשתלט עליו: הימין טען שהבעיה היא הממשלה הגדולה מדי, והשמאל טען שהבעיה היא המגזר העסקי. בינתיים, איש לא התעסק עם הברית שהתקיימה בפועל בין שני הצדדים.

אלא שהתנועה לא זכתה להצלחה שלה קיוו זינגלס וחבריו. זמן קצר לפני הבחירות התגלה שמנהיג המפלגה - העיתונאי אוסקר ג'יאנינו - זייף חלקים נרחבים מקורות החיים שלו, בעיקר את תאריו האקדמיים. זינגלס עצמו, שלא התכוון להתמודד בבחירות, הוא זה שחשף את התרמית. "זה פגע במפלגה בצורה נוראית, אבל הייתי חייב לעשות את זה", הוא אומר.

"אין שמאל ואין ימין יותר"

גם לולא היתה קורסת, קשה להאמין שמפלגה שנוסדה על בסיס רעיונותיו של זינגלס היתה זוכה לתמיכתם של ההמונים. המסר הכלכלי שלו מורכב מדי, קשה למסגור. מצד אחד הוא תומך בשוק חופשי, ומצד שני הוא תומך בפיקוח הדוק על אותו שוק. מצד אחד הוא רייגניסט מוצהר שמעדיף מינימום של התערבות ממשלתית בכלכלה, ומצד שני הוא תומך במסים, ברשתות ביטחון חברתיות ובהשקעה ממשלתית בחינוך. מצד אחד הוא דוחה את האיגודים המקצועיים כחממה לנפוטיזם ושחיתות, ומצד שני הוא מוקיע את שחיתותם של התאגידים הגדולים ואת הפוליטיקאים שנמצאים בכיס שלהם. בשיח הפוליטי הנוכחי, לא משנה באיזו מדינה מדובר, זינגלס הוא עוף מוזר.

בספרו מתאר זינגלס בדקדקנות את חולייה הנוכחיים של המערכת האמריקאית: הקרבה בין המערכת הפיננסית לרגולטורים, הכסף הגדול שהפך את זרועות הממשל לשפחותיהן של הלוביסטים, התרבות שמאפשרת לאנשים כמו ג'ים ג'ונסון, המנכ"ל לשעבר של ענקית המשכנתאות הממשלתית פאני מיי שתרם במידה רבה להיווצרות התנאים שהובילו למשבר ועדיין משמש כדירקטור בגולדמן סאקס, להתקדם למרות האסונות שלהם היו אחראים. שבעה מתוך עשרת המחוזות העשירים ביותר בארה"ב, הוא מציין, נמצאים באזור וושינגטון. "מה וושינגטון הבירה מייצרת? שום דבר", הוא אומר. "כל העושר הזה הוא תוצאה של רדיפת רנטות".

התקשורת, הוא אומר, מילאה תפקיד מרכזי בהשחתת הקפיטליזם. "השתלטות העסקים על התקשורת תרמה במידה רבה להידרדרות המערכת. עצמאות התקשורת וההתפתחות שלה הן חלק חיוני מכלכלה מתפקדת. מה גם שחלק גדול מהמדיה, במדינות אירופה למשל, מסובסד על ידי הממשלה, וגם זה לא טוב. אם אתה שומר עסקים כושלים אתה שומר מידע רע. באיטליה, אגב, באופן אירוני, תחנת הטלוויזיה הכי עצמאית והכי אופוזיציונית שייכת דווקא לרופרט מרדוק".

התוצאה המובנת של המצב הזה, הוא אומר, היא עלייתם של הפופוליסטים משמאל ומימין. בניגוד לכלכלנים רבים, שמזלזלים באנשי המחאות החברתיות או פשוט בוחרים את הצד המתאים לאמונות הפוליטיות שלהם, זינגלס מעדיף להציע לפוליטיקאים להתעלם מהפרטים שמבדילים בין תנועות המחאה מימין ומשמאל ולהקשיב לאבחנות הדומות להפליא שלהן על חולייה של המערכת. הפתרון שעליו חולם זינגלס, בהתאם, הוא מפלגה פופוליסטית שתתמוך בשוק חופשי ותתאפיין בחוסר אמון מוחלט כלפי הממשלה, העסקים הגדולים והאיגודים, שתחזיר את השלטון לציבור. "האי־שוויון לא יפתור את עצמו. אני מודאג לגבי סיכויי ההישרדות של הדמוקרטיות המערביות. ב–50 השנים האחרונות הן תיפקדו היטב, כי הן נהנו מקונצנזוס די רחב. אי־שוויון מתגבר עלול לערער את הקונצנזוס ולעורר קיצוניות משני הצדדים, כפי שקורה במדינות כמו ארגנטינה, שבהן האי־שוויון תמיד היה עצום".

זינגלס מגדיר את עצמו כ"קפיטליסט ישן", כזה ששואב השראה מאדם סמית' באותה מידה שהוא שואב השראה מכלכלנים מודרניים יותר. בספרו הוא מבקר בחריפות את הכלכלה האמריקאית, שהופכת לדבריו ל"כלכלה של סופרסטארים": כלכלה שבה "המנצחים מחזיקים בנתח לא פרופורציונלי של השוק והשאר מקבלים פירורים". התוצאה הישירה של כלכלה שכזו, שהיא בחלקה גם תוצאה של הקדמה הטכנולוגית ונפוצה במיוחד בתעשיית התוכנה, היא עלייה באי־שוויון.

זינגלס מציע כמה פתרונות פרקטיים להצלת הקפיטליזם המערבי מהבור שחפר לעצמו: הגברת התחרות, במיוחד בתחומים נטולי תחרות כמו חינוך ובריאות, במקביל לחיזוק הצרכנים באמצעות רגולציה ותמריצים לחברות לנהוג כראוי - בהתאם למודל החינוך הפיני; לוחמה באי־שוויון באמצעות תחרות, במקביל להכשרות מקצועיות ורשתות ביטחון חברתיות שיבטיחו שוויון הזדמנויות ויעבירו את המשאבים הממשלתיים לעובדים ולא לחברות לא תחרותיות שנמצאות בסכנת סגירה; צמצום מספר הסוכנויות הרגולטוריות ופישוט הרגולציה, אך הבטחה שהרגולציה תהיה יעילה ותתמרץ חושפי שחיתויות; הטלת מסים על לובינג; הגבלת הסובסידיות הממשלתיות לתעשיות שנהנות באופן לא הוגן מחסות של משלמי המסים; ורפורמה במיסוי שתסתום פרצות בחוק ותבטיח שכל חברה תשלם מסים למדינה, ובתמורה תוריד את שיעור מס החברות הכללי. כשהוא מתבקש לסכם את התורה שלו בקצרה הוא עונה בפשטות: קץ ללוביזם, קץ לסובסידיות, הגברת תחרות וחיסול הפריווילגיות שמהן נהנים רק מעטים על חשבון כל השאר. "אנשים לא נוטרים טינה לביל גייטס או לסטיב ג'ובס, כי הם יכולים להבין איך הם נעשו עשירים. הם נוטרים טינה לאנשים שהם לא מבינים איך הם התעשרו", הוא אומר.

אתה בעצם מבקש להוציא מהקפיטליזם את הקפיטליסטים.

"מה שאני מנסה לעשות זה לחסל את מה שנקרא 'הפוליטיקה התעשייתית', כלומר את התמיכה הממשלתית בתעשיות מסוימות. בכל פעם שמדינה נוקטת מדיניות תעשייתית, היא מעצימה מישהו על חשבון כל שאר האזרחים. אני קורא לניתוק הקשרים הפוליטיים בין העסקים הגדולים לבין הממשלה. זה לא קפיטליזם. אני לא טוען שיש לי שרביט קסם, אבל יש לי גישה קוהרנטית ואני מזהה את הבעיות, דבר שלצערי רוב האנשים לא עושים".

ואיך אפשר לעשות את זה?

"הדבר החשוב ביותר הוא האופן שבו המערכת הפוליטית מאורגנת. אתה לא רוצה שתהיה לכסף גדול השפעה לא פרופורציונלית, כמו בארה"ב. הדבר השני הוא לאכוף את חוקי ההגבלים העסקיים: כשעסק נהפך לגדול מדי זה לא רק עיוות כלכלי, זה גם עיוות פוליטי. צריך להימנע ממלכודת הפרוטקציוניזם: צרפת היא דוגמה טובה לכך. הפחד מהשתלטות זרה הוביל לפרוטקציות שמהן נהנו האליטות העסקיות המקומיות, וכעת הן אלה שמכתיבות את האג'נדה הפוליטית. הרצון להגן על חברות מקומיות מתחרות מחו"ל הוא בהרבה מקרים רק ניסיון להגן על החברות הגדולות במשק. בנוסף, כדי להקשות על בעלי אינטרסים לצבור כוח פוליטי, אני חושב שצריך לעבור ממדיניות שמבוססת על סובסידיות למדיניות כלכלית שמבוססת על מסים מכוונים היטב".

כלומר?

"מבחינה כלכלית מדובר באותו דבר. אבל מבחינה פוליטית, סובסידיות הן דבר הרבה יותר מושך מאשר מסים. אני אתן לך דוגמה: בארה"ב אנחנו מסבסדים אנשים שקונים בית. זה שווה ערך למס על אנשים ששוכרים דירה. מבחינה פוליטית אי אפשר להטיל מס על אנשים ששוכרים דירות, אבל הרעיון של סבסוד בעלי משכנתאות הוא פופולרי מאוד. אני רוצה להגביל את היכולת של פוליטיקאים להעניק סובסידיות, להגביל אותם רק לפעולה באמצעות מסים, כי זה מקשה על בעלי אינטרסים לצבור דריסת רגל, אבל לא הופך התערבות של הממשלה בשוק לבלתי אפשרית".

מעניין. אתה כלכלן שוק חופשי שתומך במסים.

"מסים נכונים. אני מעדיף להעלות מסים על עיוותים כלכליים מאשר על דברים שאנחנו רוצים לעודד, כמו אנשים שעובדים. כל כלכלן יודע שכשאתה רוצה למנוע משהו - אתה מטיל עליו מסים. מסים כבדים על העובדים יובילו אנשים בהכרח לעבוד פחות, וזה לא מה שאנחנו רוצים. לעומת זאת, אני חושב שהדרך הטובה ביותר לטפל בפליטות פחמן היא באמצעות מסים, ולא באמצעות סובסידיות לאנרגיה סולארית".

מה עם מסי חברות? בזמן שמדינות מתחרות מי תציע לתאגידים בינלאומיים את שיעורי המס הנמוכים ביותר, רבים מהם נמנעים מתשלום מסים לחלוטין. זה עוד היבט חשוב של חוסר ההוגנות של השיטה הנוכחית.

"בהחלט. התחרות הבינלאומית הזאת חשובה ברמה מסוימת, כי היא מגבילה את יכולתה של הממשלה להטיל מסים מוגזמים על חברות. מצד שני, חלק גדול מהחברות האלה עושות טריקים חשבונאיים ומשלמות מעט מאוד מסים, אם בכלל. המצב כיום הוא שאם אתה חברה גדולה בארה"ב ויכול להרשות לעצמך מחלקת מסים גדולה ומחלקה משפטית גדולה, אתה תשלם מעט מאוד מסים, וזה יהיה חוקי לחלוטין. אם אתה חברה בגודל קטן או בינוני, לעומת זאת, זה יהיה הרבה יותר קשה. זה מעוות ולא הוגן".

אמיל סלמן

אז מה הפתרון?

"אני לא יודע עד כמה זה יכול להיות תקף בישראל, אבל ההצעה שלי לארה"ב פשוטה: במקום שמס החברות יהיה 35%, כפי שהוא היום, והמס על רווחי הון יהיה 15%, למה שלא נהפוך את היוצרות? שמס החברות יהיה 15% והמס על רווחי הון יהיה 35%. הנטל על המשקיעים יהיה זהה, אבל נהפוך את שיעור המס ליותר תחרותי עבור חברות אמריקאיות, וחשוב יותר: נוכל לסתום פרצות בחוק כך שלא יהיו עוד תירוצים לא לשלם מסים".

אתה מתייחס באריכות לעליית הפופוליזם בשיח הפוליטי בארה"ב ובאירופה. איך אתה מסביר את העובדה שהפופוליזם מתעורר דווקא עכשיו?

"צמיחה נמוכה ואי־שוויון מתגבר הם שילוב גרוע. הסבלנות שפעם היתה לאנשים למערכת מושחתת היתה מבוססת על כך שבכל שנה איכות החיים שלהם עלתה. אם אתה מרוויח בכל שנה יותר משהרווחת בשנה הקודמת, אתה מוכן לסבול הרבה. ברגע שאתה מבין שלא רק שאתה לא עושה יותר כסף, אלא פחות כסף, אתה מתחיל לכעוס מאוד".

מה דעתך על עבודה מאורגנת? מישהו הרי צריך להגן על העובדים מפני הברית בין הממשלה לעסקים הגדולים.

"מה שראיתי בארה"ב ובאיטליה הוא שעבודה מאורגנת נוטה להגן על מיעוט נבחר של עובדים שמסתדר היטב, על חשבון שאר העובדים, עד שהחברות שלהם קורסות. עובדי תעשיית הרכב בארה"ב, למשל, היו מיעוט נבחר שנהנה מפריווילגיות מרחיקות לכת ודחף את האינטרסים שלו על חשבון יכולת ההישרדות של החברות עצמן".

אפשר לטעון שארגוני העובדים, למרות הבעיות, הם הדבר היחיד שמגן על העובדים מפני הפראות של הג'ונגל הקפיטליסטי שאתה מתאר בספרך.

"המאבקים האמיתיים על זכויות העובדים מתנהלים כיום מחוץ לאיגודים. האיגודים התאימו לתקופה שבה אנשים עבדו באותו מקום כל החיים ולא היתה להם מוביליות או הזדמנויות. העובדים היום הרבה יותר מוביליים, והדרך להגן על האינטרסים של כולם ושל העובדים הוא שוק תחרותי ורשתות ביטחון חזקות, שמגנות על כל האזרחים מאבטלה ומעניקות למפוטרים הכשרה מקצועית".

מדיניות שמייצרת שוויון הזדמנויות - הכשרות מקצועיות, תוכניות חינוך - עולה כסף.

"בהחלט".

רוב המדינות לא מציעות רשתות ביטחון. איגודים מקצועיים לפחות מספקים מטריית הגנה - פגומה, אולי, אבל יעילה חלקית - נגד הג'ונגל.

"בהחלט, ואני לא אומר שאין להם תפקיד. אני אומר שעדיף שזה ייעשה באמצעות רשתות ביטחון חברתיות והכשרות מקצועיות. פעם אבטלה היתה בעיה של עובדי הצווארון הכחול. היום היא גם בעיה של צווארון לבן. אנחנו צריכים מפלגה שתייצג את כולם, לא רק איגוד שייצג קטגוריה. ארגוני העובדים המסורתיים, שנוטים לשמאל, נוטים יותר להגן על עובדים בעלי פריווילגיות על חשבונם של רוב העובדים האחרים".

הרבה אנשים יאמרו שאתה שמרן בגלל ההצהרה הזאת.

"לא אכפת לי במיוחד איפה אנשים ממקמים אותי בספקטרום הפוליטי. זאת דרך מיושנת להסתכל על דברים. אין שמאל ואין ימין יותר, יש רק פרו־אנשים או פרו־עסקים. עסקים, איגודים וממשלה - קשה מאוד להיכנס למערכות האלה מבחוץ, כי כל החוקים עוצבו כדי לתת למשתתפים בהן יתרון ענק".

אם לא באמצעות התארגנויות עובדים, כיצד ניתן לפתור את בעיית האי־שוויון?

"זאת בעיה ענקית, אני לא טוען שיש לי שרביט קסמים. אני כן אומר שחשוב להיות פרואקטיביים. אני לא בעד חלוקה מחדש של העושר, אני תומך הרבה יותר בלספק הזדמנויות שוות לכולם. הסיבה שהדמוקרטיות המערביות הצליחו כל כך היא משום שהן היו יכולות לספק לרוב הגדול של האנשים עתיד טוב יותר. ללא פתרון לבעיית האי־שוויון, יכולת ההישרדות שלהן תהיה בסכנה".

מצד אחד אתה תומך ברגולציה הדוקה, ומצד שני אתה קורא לצמצום – או פישוט – של הרגולציה. זה לא סותר?

"לא. רגולציה צריכה להיות פשוטה מספיק כדי שאנשים יבינו מה היא עושה, כי אז הם יוכלו ללחוץ על נבחרי הציבור שלהם לאכוף אותה".

הרבה מהרעיונות שאתה מציע הם כמעט בלתי אפשריים מבחינה פוליטית.

"הכל תלוי בציבור וביכולת שלו לעבוד יחד. הקרב של 20 השנים הקרובות הוא לשנות את השיח. צריך לשנות את השיח לפני שנוכל לשנות משהו. אבל אני אופטימי. אני מזהה הזדמנות גדולה, הזדמנות שבאה מייאוש. אני גם מאמין שכלכלה יכולה לשפר את חייהם של אנשים לטובה, בלי ספק. לולא הייתי מאמין בכך לא הייתי כותב ספרים ומלמד, אלא הולך לעבודות ייעוץ שבהן הייתי מרוויח הרבה יותר כסף".

יש לך מסר אחרון למעריץ מספר אחת שלך בישראל, בנימין נתניהו?

"אם הייתי הוא, הייתי עובד על שיפור הממשל התאגידי בישראל ועל הגנה על משקיעי מיעוט. אלה דברים חיוניים להתפתחות של שוק ההון. לישראל היה הרבה מזל: תעשיית ההון־סיכון שלה מאוד פעילה. אבל אם היא רוצה ליצור תנאים שבהם הסטארט־אפים של היום יגדלו וייהפכו לחברות גדולות, היא צריכה מערכת טובה של ממשל תאגידי".

עשו לנו לייק לקבלת מיטב הכתבות והעדכונים ישירות לפייסבוק שלכם



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#