כמה שווה החיוך של רוחאני - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

כמה שווה החיוך של רוחאני

מחירי המזון יורדים, רפורמות מתבצעות ותומס פרידמן מהגג עליה כ"סין של המזרח התיכון" ■ אבל אירן היא עדיין כלכלה חולה ועמוסת שחיתות, הסובלת מאבטלת צעירים גדולה ומתקשה להתמודד עם הסנקציות הבינלאומיות ■ העולם פתוח בפניה - אבל קודם היא צריכה להיפתח בפניו

16תגובות

השבוע האחרון היה לא רע עבור הכלכלה האירנית. ראשית, הממשל האמריקאי הושבת. זה דבר טוב עבור האירנים, ולא רק בשל השמחה לאיד כלפי "השטן הגדול": ההשבתה שלחה הביתה 90% מעובדי המחלקה במשרד האוצר האמריקאי האחראית לאכיפת הסנקציות על אירן ‏(TFI‏), ופגעה באופן זמני ביכולתה של ארה"ב לעקוב אחר יישום הסנקציות.

שנית, בפעם הראשונה מזה זמן רב, הכלכלה האירנית קיבלה את מה שהכופרים במערב מכנים "באזז חיובי". "גרדיאן" מדווח על "אופטימיות זהירה" וביטחון מתחדש בקרב האירנים בנוגע לכלכלה המקומית, "פייננשל טיימס" מרחיב על הרפורמות של הנשיא הטרי חסן רוחאני, ומדווח כי היזמים והתעשיינים במדינה חשים "ניצוץ של תקווה לאחר שמונה שנים של בשורות כלכליות גרועות יותר ויותר", ותומס פרידמן אפילו הרחיק לכת וכתב ב"ניו יורק טיימס" טור שבו התייחס להפיכתה הפוטנציאלית של אירן ל"סין של המזרח התיכון". אין מה לומר, "מתקפת החיוכים" האירנית היא הצלחה.

כתבות נוספות באתר TheMarker:

קילומטר הזהב // שוק המגה-יוקרה בטיילת של תל אביב שובר שיאים

לאן נעלמו 30 מיליארד דולר של אולימפיאדת החורף?

אי–פי

אבל מעבר לסיקור התקשורתי החיובי, הכלכלה האירנית מתחילה להראות לאחרונה סימנים שגם אם היא עדיין לא רחוקה מאוד מהתהום, ההידרדרות שלה מתחילה להיבלם. לא קפיצה גדולה קדימה נוסח סין, אמנם, אבל התייצבות מסוימת - אטית, אך מבטיחה - ושביב של תקווה, לאחר שנים של משבר מתמשך. לאחר שנים קשות של סנקציות מחמירות, אינפלציה משתוללת, קריסת מטבע ורעב שהפכו את החיים באירן לתערובת של אלימות ותסיסה חברתית וכמעט הובילו את הכלכלה המקומית לקריסה מוחלטת, נראה שמשהו טוב - או לכל הפחות, טוב יותר - עובר על הכלכלה האירנית.

נכון, האינפלציה עדיין נעה בין 39% ‏(לפי הממשלה‏) ל-60%, האבטלה גבוהה מ-20%, וההכנסות מיצוא נפט - שמהוות 80% מהכנסותיה של הממשלה - נחתכו ביותר מחצי מאז שהאיחוד האירופי הטיל על המדינה אמברגו נפט ביולי 2012. אבל מחיריהם של מוצרי המזון הבסיסיים - בשר, סוכר, לחם - שנסקו ב-50% בשנה האחרונה, החלו לרדת, לפי "הגרדיאן". הריאל, שהתרסק בשנה שעברה ביותר מ-50% והוביל לבהלת דולרים, לתורים ארוכים מול משרדיהם של חלפני הכספים וסוחרי הזהב, לקטטות אלימות ולהסתערויות על בנקים, החל להתייצב. חלפני הכספים ברחובות טהרן, דיווח ה"גרדיאן" בשבוע שעבר, מוכרים דולרים תמורת 30 אלף ריאל לדולר - נפילה של 25% לעומת השבוע שעבר והמחיר הנמוך ביותר השנה. עם זאת, הסנקציות הפיננסיות שהוטלו על המדינה עדיין מאלצות אנשי עסקים להעביר מזוודות מזומנים בחשאי לבנקים מעבר לים דרך מתווכים מפוקפקים וכשהם מסתכנים בגניבות.

לפני שנה בלבד, באוקטובר 2012, הכל נראה אחרת. אירן היתה אז בעיצומו של המשבר הכלכלי החמור ביותר שחוותה מאז מלחמת אירן־עירק בשנות ה-80. רק כמה חודשים לפני כן התגאה נשיא ארה"ב ברק אובמה שכלכלת אירן "נהפכה לעיי חורבות", ומאז המצב רק הידרדר: הריאל נפל לשפל של יותר מ-34 אלף ריאל לדולר, לאחר שהסנקציות המערביות והחשש ממלחמה עם ארה"ב וישראל הובילו לחוסר אמון מוחלט בכלכלה האירנית - יותר מכל, חוסר אמון מצד האירנים. הריצה שלהם להחליף את הריאלים שברשותם בדולרים ובזהב הובילה לקריסה של 57% בערכו של הריאל תוך שלושה חודשים. מחירי המזון - גם מוצרי יסוד כמו לחם, סוכר, עוף וחלב - זינקו בעשרות אחוזים. ממשלתו של מחמוד אחמדינג’אד ניסתה בתוקף לבלום את נפילת הריאל, בין היתר באמצעות העלאת הריבית ליותר מ-21%, ולהילחם בשוק השחור שהתפתח סביב המסחר במט"ח, אך לשווא.

האינפלציה המשתוללת, יחד עם צופרי המלחמה, עשו את שלהם: האירנים איבדו אמון בכלכלה, מיהרו לרכוש מט"ח בכל דרך אפשרית וערכו הפגנות סוערות בטהרן במחאה על מחירי המזון הנוסקים. המשטר הגיב בפניקה וניסה לפתור את הבעיה באמצעות הדרת המלה "דולר" מהשיח הציבורי, בין היתר באמצעות איסור על השימוש במלה בהודעות SMS ומעצר בלוגרים ועיתונאים. הסנקציות הכלכליות, שכוונו נגד המשטר, השפיעו בעיקר על האזרחים הפשוטים, על הסוחרים ועל הצרכנים, שהתקשו לעקוב אחרי עליית מחירי המוצרים בחנויות ואחרי שווי המשכורת החודשית שלהם, שהלך והידרדר.

בעוד שבאירן ספרו האזרחים אחורה את הימים עד המשכורת הבאה וקיוו שעוד תהיה שווה משהו, ניסו חלק מהמחוקקים בקונגרס האמריקאי לקדם אמברגו מוחלט על אירן, כלומר החרפה בסנקציות שהיתה דוחפת אותה אל הקצה.

אחמדינג’אד גרוע מהסנקציות

כיום הדברים נראים אחרת - לא משום שהבעיות נפתרו או שהמשבר נגמר, אלא משום שנראה שהכלכלה האירנית אחוזת הטירוף מתחילה להתייצב ולתקן שמונה שנים של ניהול כלכלי מחפיר, שדחף אותה לקריסה לא פחות מהסנקציות של המערב. כשצופרי המלחמה כבר לא רועמים ברקע ורוחאני ואובמה עושים את הבלתי ייאמן ומשוחחים בטלפון, הכלכלה האירנית מתחילה להראות סימנים של רגיעה מהוססת. לפתע נזכרו רבים שלכלכלתה של אירן יש גם פוטנציאל.

רויטרס

השינוי העיקרי שאירן עברה בשנה החולפת הוא בחירתו של רוחאני, שנכנס לתפקידו כנשיא אירן באוגוסט. רוחאני אמנם נודע במערב בזכות גישתו הליברלית יחסית כלפי המערב ורטוריקת הפיוס שהרגיעה את רוחות המלחמה והובילה לאותה שיחת טלפון היסטורית עם נשיא ארה"ב, אולם האג’נדה הכלכלית השאפתנית שלו היא זו שתרמה במידה רבה לבחירתו בסיבוב הראשון של הבחירות ברוב מוחץ של 51% מקולות המצביעים.

"למצב שאליו הגיעה אירן לא אחראיות רק הסנקציות, אלא גם שמונה שנים של ניהול כלכלי כושל. השילוב הזה התברר כקשה מאוד עבור המשק האירני", אומר המזרחן דורון פסקין, מנהל אגף המחקר בחברת אינפו פרוד מחקרים. "העובדה שרוחאני מכיר בברוך הכלכלי היא כבר שינוי מבורך. אחמדינג’אד התעלם ממסגרות ומתיאוריות כלכליות. הוא לא האמין בתכנון לטווח ארוך ובתוכניות חומש".

כמעט מיד עם בחירתו, אותת רוחאני על כוונותיו למחוק כל זכר למורשתו הכלכלית של אחמדינג'אד. בנאום שנשא בפני הפרלמנט האירני חודש לאחר היבחרו, הוא האשים את ממשלתו של אחמדינג’אד בחוסר יכולתה של אירן לרסן את האינפלציה ולצמצם את האבטלה, ואמר שהממשלה הקודמת הציגה לאזרחים תמונה אופטימית מדי של מצב הכלכלה ובאופן כללי "השאירה לנו הרבה עבודה". האינפלציה, הוא גילה, קרובה יותר ל-42% מאשר לנתון הרשמי, שהיה ביולי 32%. הגירעון התקציבי האדיר שהשאיר אחמדינג’אד אחריו היה 30 מיליארד דולר, והמשרות שיצרה התנהלותו הכלכלית הלא אחראית לא עלו על 15 אלף מקומות עבודה בשנה, מספר נמוך ביותר כשמביאים בחשבון שבאירן יש 4 מיליון בוגרי אוניברסיטאות מובטלים. הכלכלה, אמר רוחאני בהופעה טלוויזיונית בפני האומה, סובלת מסטגפלציה: צמיחה שלילית של 5.4% ברבעון הראשון של השנה, ואינפלציה של 44% ב-12 החודשים שהסתיימו ב-10 בספטמבר. וזה עוד מבלי להזכיר את המדיניות העוינת של קודמו כלפי המערב, שתרמה לסנקציות שעלו לכלכלה האירנית עשרות מיליארדי דולרים בהכנסות אבודות.

מחודשיו הראשונים בתפקיד אפשר להסיק שרוחאני אינו מתכוון להתמהמה במאבק נגד מורשתו הכלכלית של אחמדינג’אד. את התקציב "הלא ריאליסטי" שהגיש הנשיא הקודם, למשל, ביקשה הממשלה לשנות כדי להביא בחשבון את העובדה שהכנסות המדינה יהיו נמוכות ב-30% מכפי שצפה התקציב הקודם. במקביל, היא החלה לעבוד על רפורמות שנועדו לתקן כמה מחולייו המרכזיים של המשק האירני, וכאלה יש הרבה.

"אחמדינג’אד האמין בצמצום הפערים החברתיים", אומר פסקין. "הוא האמין במגזר העסקים הקטנים. לכן הוא היה נוסע מדי כמה שבועות למחוז אחר ושופך שם כספים על פרויקטים מופרכים, משקיע במקומות הלא נכונים. הבנק המרכזי לא היה גוף מקצועי שאמור לנהל מדיניות מוניטרית ופיננסית, אלא כלי שרת פוליטי. הציפייה היא שרוחאני יהיה הפוך ב-180 מעלות. הוא אמנם נשיא רק זמן קצר, אבל הוא כבר משנה את המדיניות מן הקצה אל הקצה".

אחת הבעיות שבהן נדרש רוחאני לטפל היא הסובסידיות על מחירי הדלקים. לפני שנתיים ניסה אחמדינג’אד לבטל בהדרגה את הסובסידיות על דלק באירן ולהעניק סיוע רק למשקי בית עם הכנסה נמוכה, אולם בשל ההרעה במצב הכלכלי במדינה הוא הרחיב את התוכנית לכל משקי הבית, וכך תרם לעלייה הרסנית באינפלציה. אחת הרפורמות הראשונות שרוחאני מבקש להוביל היא רפורמה במדיניות הסובסידיות, שתכלול העלאה מסוימת במחירי האנרגיה והשארת הסיוע רק לשכבות החלשות באמת. אבל למרות התקוות לרפורמות, התוכנית הכלכלית של רוחאני מתעכבת בינתיים ואיש אינו מצפה לנס, למרות האמון בחבורת הטכנוקרטים שהציב לצדו.

בלומברג

מצבה הכלכלי הקשה של אירן הוא גם זה שהוביל ל"מתקפת החיוכים" של רוחאני. השילוב בין הניהול הכלכלי הכושל של אחמדינג’אד לבין משטר הסנקציות המחמיר שהטילו מדינות המערב על אירן הוא שאיפשר את ההתקרבות הנוכחית בין אירן לארה"ב, ולכן גם את ההתייצבות במצבה הכלכלי של אירן בשבועות האחרונים. לאחר שנתיים קשות במיוחד שאילצו את אירן להתנחמד למערב, אפשר להגדיר את הסנקציות עליה כהצלחה מסחררת. לפני אמברגו הנפט האירופי, שנכנס לתוקף ביולי 2012, ייצאה אירן 2.5 מיליון חביות נפט ביום. מאז נפל המספר הזה לפחות ממיליון, ואירן הפסידה יותר מ-40 מיליארד דולר בהכנסות מיצוא. על פי מחקר שפרסמה השנה קרן קרנגי לשלום בינלאומי, מאז 2010 איבדה אירן 100 מיליארד דולר בהכנסות מיצוא נפט. אירן גם נדחקה מחוץ למערכת הבנקאית העולמית כמעט לחלוטין, וגם מרבים מנתיבי הספנות בעולם. עתודות המט"ח שלה, שבעבר הסתכמו לפי אחמדיג’אד ב-100 מיליארד דולר, התכווצו ל-80 מיליארד דולר, לפי מחקר שערכה חברת המחקר RGE של הכלכלן נוריאל רוביני, ולאירן אין גישה לחלק גדול מהכסף הודות לסנקציות שהוטלו עליה והניתוק שלה ממסלקת הכספים הבינלאומית סוויפט ‏(SWIFT‏).

"הסנקציות על אירן היו מאוד מאוד חכמות", אומר ד"ר אלדד פרדו ממכון טרומן באוניברסיטה העברית. "הן איפשרו לאירן לייצא נפט, ובכך מנעו עלייה במחירי הנפט בעולם, אבל במקביל חסמו אותם בדרכים אחרות והכריחו אותם לייצא בתנאים הרבה יותר קשים מהמתחרים, כך שהם נוצלו ונסחטו כשהגיעו לשוק. למעשה, השילוב הזה של סנקציות חזקות, איום צבאי ופתיחות הוא שיצר שינוי פנימי באירן".

אותו שינוי פנימי והתקרבות למערב גם יצרו תקוות שהסנקציות על אירן יוסרו או ירוככו בעתיד הקרוב, והיא תוכל להשתלב שוב בכלכלה העולמית. בדובאי, שנהפכה בשנים האחרונות למוקד מרכזי של סחר אירני בעקבות הסנקציות הבינלאומיות והזרימה של אירנים למדינה, כבר יש מי שתופר חליפות: לפי רויטרס, אנשי עסקים בדובאי מתכננים להגביר את המשלוחים לאירן אם וכאשר תחול רגיעה נוספת במתיחות בינה למערב. "סוחר שקונה משלוח אורז עשוי להגדיל אותו ב-20%, ולעשות זאת אם המצב יהיה מתאים", אמר חוסיין אסרר חג’יג’י, נשיא מועצת העסקים האירניים בדובאי, לסוכנות הידיעות.

התקוות שאירן תצליח להתאושש ושהשיחות בינה למערב יובילו להפשרת היחסים גרמו לרבים, במיוחד בדובאי, לתהות מה יקרה אם וכאשר אירן תורשה לממש את הפוטנציאל העצום שלה. עם אוכלוסיה של 77 מיליון נפש ומיליוני צעירים שאפתניים ויזמיים, אירן תהיה הכלכלה הגדולה ביותר שהצטרפה מחדש למערכת העולמית מאז קריסת בריה"מ. יצרניות הרכב הצרפתיות פיז’ו ורנו, שהפסיקו למכור לאירן בעקבות החרפת הסנקציות בשנה שעברה והפסידו בשל כך חלק משמעותי ממכירותיהן הבינלאומיות, יהיו מהמרוויחות המיידיות של כל הקלה בסנקציות, וכך גם דובאי, שקיבלה כל כך הרבה אירנים בשנים האחרונות, עד ש-10% מאוכלוסייתה מורכבת מתושבים ממוצא אירני.

תומס פרידמן, הפרשן הבכיר של "ניו יורק טיימס", הרשה לעצמו השבוע להפליג מעט על כנפי הדמיון ולהשוות בין ההשתלבות האפשרית העתידית של אירן בכלכלה העולמית לבין ההשתלבות המוצלחת שביצעה כלכלה אחרת: סין. "אם נהיה זהירים מספיק, אסטרטגיים מספיק, ולא נתפתה לנסות ולעצב מדינות בדמותנו, נוכל להתחיל לראות את אירן כסין פוטנציאלית של המזרח התיכון - עם כל ההבטחות שמעמד כזה נושא וכל האתגרים שעמדו בפני הדרך הקשה של סין מאז ביקורו של ניקסון במדינה", ציטט פרידמן את נאדר מוסאביזדה, המייסד האירני־אמריקאי של חברת הייעוץ מאקרו אדבייזרי פרטנרס ולשעבר יועץ בכיר למזכ"ל האו"ם קופי אנאן. "בעולם מושלם", הוא המשיך וציטט, "היינו רואים מעבר הרבה יותר מהיר לחברה חופשית באמת. אבל אם הפגת המתיחות עם המערב יכולה למנוע מהמשטר האירני את התירוץ לאויבים זרים והסתבכויות בינלאומיות, אירן עשויה לראות את דרכה ללגיטימציה גם באמצעות רפורמה וניצול הפוטנציאל האדיר של אזרחיה - בכלכלה, בטכנולוגיה ובחינוך. בדיוק כמו סין".

בין אם ההשוואה לסין במקומה או לא, איש אינו חולק על כך שלאירן יש פוטנציאל אדיר, ושלו היתה מעוניינת להשתלב בכלכלה העולמית היא היתה יכולה ליהפך למעצמה. למרות הסטיגמה שלה כמדינה מוסלמית קיצונית, אירן היא גם אומה משכילה, עם ידע טכנולוגי והון אנושי, עם מחצבים טבעיים חשובים ומיקום מרכזי ויקר מפז. התוצר הכלכלי לנפש כפול מזה של מצרים, ונמוך רק ב-15% מזה של טורקיה, לפי בלומברג. "באירן יש מאות אוניברסיטאות, יש בה מעמד בינוני משכיל ורחב, יש בה יחסית אחדות לאומית, דבר שהתגלה בצורה מאוד יפה בבחירות האחרונות", אומר פרדו. "יש בה יזמות. יש בה חופש יחסי בשיח הציבורי. יש בה המון ידע. זאת מדינה ענקית, גדולה פי שלושה מצרפת. עתודות הגז הטבעי שלה הן השניות בגודלן בעולם. מבחינת מיקום, היא דומה לטורקיה במרכזיות שלה. האירנים משכילים, יזמיים, יצירתיים, יש להם את כל הדברים הנדרשים כדי להיכנס לעידן המידע ולהוביל".

הבעיה המרכזית, הוא אומר, היא שעל כל הפוטנציאל הזה מרחף משטר האייתוללות. "אני מגדיר את אירן כרפובליקה צרפתית/אמריקאית שעליה הרכיבו משטר אפיפיורי תוקפני", אומר פרדו. "יש בה שלוש רשויות - המחוקקת, המבצעת, השופטת - אבל המשטר שולט בכולן. וזאת הבעיה המרכזית".

בלומברג

חייהם הסודיים של האוליגרכים האירנים

באבאק זאנג’אני הוא אחד מאנשי העסקים הבולטים באירן. חברת האחזקות שלו, סורינט, היא קונגלומרט הכולל בנקים, מלונות, חברות תעופה, חברות תשתיות, חברות בנייה, חברות IT, חברות נדל"ן וחברות קוסמטיקה. לפי האיחוד האירופי, שהכניס אותו לרשימה השחורה שלו והטיל עליו סנקציות, הוא גם דמות מרכזית בניסיונותיה של אירן להתחמק מהסנקציות שהוטלו עליה - אך במקביל הוא חב חלק ניכר מהונו לאותן סנקציות.

זאנג’אני, שחשבונותיו הוקפאו על ידי משרד האוצר האמריקאי באפריל, היה השבוע מושא כתבת פרופיל נרחבת ב"ניו יורק טיימס", שסימנה אותו כאחד מהטייקונים במעגל הקרוב של אחמדינג’אד שסייעו לאירן להתחמק מהסנקציות שהוטלו על יצוא הנפט שלה, ובתמורה לקחו קצת מרווחי הנפט לכיסם. לפי ה"טיימס", זאנג’אני נוהג לכנות את עצמו "הבסיג’ הכלכלי" - התייחסות לארגון המתנדבים הצבאי שמגן על משמרות המהפכה. הוא נוהג במרצדס SL500 שחורה וטוען שבגיל 39 יש לו הון של 13.5 מיליארד דולר.

זאנג’אני, שהחל את הקריירה שלו בשנות ה-80 כסוחר עורות וזכה להזדמנות הראשונה שלו בסוף שנות ה-90, כשמונה לנהגו של נגיד הבנק המרכזי האירנימוחסן נורבקש, הוא תוצר מתבקש של הכאוס שלו גרמו הסנקציות באירן. לפי ראיון שהעניק למגזין אירני, מאז 2010 הוא השתמש ברשת של 64 חברות בדובאי, בטורקיה ובמלזיה כדי למכור מיליוני חביות נפט תמורת 17.5 מיליארד דולר, שאת רובם העביר לדבריו למשרד הנפט האירני, לבנק המרכזי ולמשמרות המהפכה, שנזקקו נואשות לכספים.

זאנג’אני שייך לשכבה מצומצמת של אליטות אירניות שהצליחו להתעשר כתוצאה מהסנקציות על המדינה, ושחבות את הונן לקובעי המדיניות של ארה"ב והאיחוד האירופי שהחליטו להטיל על אירן את אותן סנקציות. אלא שכעת נראה שמזלו של זאנג’אני נגמר: בנוסף לחקירות נגדו בארה"ב ובאירופה, הממשל החדש של רוחאני חוקר אותו בחשד שהעלים הכנסות נפט בסך 1.9 מיליארד דולר. זאנג’אני מייחצן כיום את מעשיו לטובת המדינה בכל כלי תקשורת אפשרי ‏(בתוך אירן. ל"ניו יורק טיימס" הוא דווקא סירב להתראיין‏), בניסיון להגן על עורו, על הונו ועל מעמדו במדינה.

אבל זאנג’אני הוא רק אדם אחד בשכבה רחבה של מקורבים לצלחת שהתעשרו כתוצאה מהסנקציות המערביות, רובם קצינים לשעבר במשמרות המהפכה או אנשים הקשורים למשמרות המהפכה בדרכים אחרות, שביצרו בשנות שלטונו של אחמדינג’אד את אחיזתם במדינה ונהפכו, לפי פסקין, "לכוח הכלכלי החשוב ביותר באירן". "משמרות המהפכה התבססו והתעצמו במידה רבה בזכות הסנקציות", הוא אומר. "ארבעה מתוך חמישה פרויקטים באירן מבוצעים על ידם. אני לא רואה אותם מוותרים על נכס כזה".

למרות הפוטנציאל הרב, אירן היא עדיין מדינה מושחתת ביותר ‏(בדירוג השחיתות העולמי של ארגון טרנספרנסי אינטרנשיונל ב-2012 היא זכתה לאותו דירוג כמו רוסיה וקזחסטן‏) שנמצאת תחת משטר דתי קיצוני שהפך בעשור האחרון את מקורביו למעמד חדש של אוליגרכים עשירים במיוחד, שחיים בעולם מנותק לחלוטין מקשייהם היום־יומיים של מרבית האירנים. ב-2012, בזמן שהכלכלה הייתה על סף קריסה והמונים השתוללו ברחובות, המשיכו עשירי טהרן לנהוג במכוניות יוקרה כשהם שומעים מוסיקה מערבית כאילו הכל כרגיל. "תהליך ההפרטה באירן מזכיר את מה שקרה ברוסיה עם האוליגרכים", אומר פרדו. "נוצר מצב שבו מוסדות ממשלתיים נהיו פרטיים, אבל לא פרטיים".

אף שבמקור הם נוסדו לפני 34 שנה ככוח צבאי שתפקידו להגן על המשטר האסלאמי, משמרות המהפכה נהפכו בשנים האחרונות לכוח כלכלי ופוליטי אדיר שחולש על כל תחום בחברה ובכלכלה האירניות. לצד פיקוח על תוכנית הגרעין, הם מחזיקים באימפריה עסקית ששולטת בכל ענף במשק. המשמרות מחזיקים בחברות שבונות מכוניות, סוללות כבישים, בונות גשרים, מנהלות מרפאות עיניים. הם מפתחים שדות גז ונפט ומ-2009 גם שולטים, לפי "ניו יורק טיימס", בהברחות לשוק השחור. המימון שלהם חוץ־תקציבי ואינו נתון לפיקוח של אף גורם ממשלתי או פרלמנטרי. תחת שלטונו של אחמדינג’אד התעצם מעמדם של 130 אלף אנשי משמרות המהפכה אפילו יותר, וכך גם המעמד של מקורביהם. תוכנית ההפרטה באירן, שבה הופרטו באופן חלקי כ-60% מהחברות הממשלתיות ויצרו מעמד חדש של חברות שנמצאות לכאורה במגזר הפרטי אך בפועל עדיין נשלטות על ידי סוכנויות ממשלתיות, חיזקה את דריסת הרגל שלהם. יש להם מושבים בפרלמנט ותפקידים בכירים בממשלה וכן מעמד חשוב במערכת החינוך ובתקשורת.

אי-אף-פי

משמרות המהפכה, שקובעים את הסדר הקיים באירן ונהנים ממנו, הם גם האויבים המיידיים של כל רפורמה שתבקש לחולל שינוי באותו סדר. הם אינם נענים לנשיא המדינה, אלא רק למנהיג הדתי העליון, עלי חמינאי. לכן יהיה רוחאני זקוק לתמיכתם כדי להעביר כל רפורמה שירצה, ומכיוון שכל רפורמה שהיא תפגע בפריווילגיות שלהם - זה עלול להיות בעייתי. רוחאני יודע זאת ופנה בפומבי למשמרות המהפכה בבקשה שיסייעו לו לבצע את הרפורמות הדרושות להבראת הכלכלה. החודש הוא גם הבטיח להם שליטה בפרויקטים לאומיים שהמגזר הפרטי לא יוכל ליישם. "לפני שיצא לאו"ם, רוחאני אמר שלדעתו המשמרות צריכים להתרחק מהפוליטיקה, אבל שיבח אותם בהיבט הכלכלי", אומר פסקין.

אחד העשירים המופלגים שהונם גדל למרות הקשיים הכלכליים של אירן הוא האייתוללה חמינאי עצמו. ב-2010 חשף הבמאי האירני הגולה מוחסן מחמלבף את סגנון חייו הנהנתני של המנהיג הדתי העליון של אירן ואת ההון העצום שצבר במהלך שנותיו בשלטון - 30 מיליארד דולר, לפי מחמלבף, שביסס את ממצאיו על ראיונות שערך עם בכירים לשעבר במשרד המודיעין האירני ועובדים במשק הבית של חמינאי, ופירסם את הממצאים באתר האינטרנט שלו. לפי מחמלבף, מאז שנות ה-80, אז שימש כנשיא אירן, השתלט חמינאי על הכלכלה באמצעות הענקת תפקידי מפתח לבני משפחה ולבעלי ברית כמו אחיו חסן, שלו העניק את משרד הנפט. כך, טען מחמלבף, הצליח חמינאי לגרוף מיליארדים מרווחי הנפט של אירן לעצמו, 10 מיליארד דולר מתוכם בארבע שנותיו האחרונות של אחמדינג’אד בשלטון. רוב כספו של חמינאי, טען מחמלבף, אינו מוחזק בחשבונות בנק אירניים מחשש שהוא יפסיד את הונו אם יודח בהפיכה, אלא בחשבונות בנק ברוסיה, בסוריה, בסין, בבריטניה ובמדינות אחרות. לפי העדויות שאסף מחמלבף, לחמינאי שמונה מטוסים, חמישה מסוקים, 1,200 מכוניות ושישה ארמונות.

העיתון הקנדי "נשיונל פוסט" הרחיב באפריל על האימפריה הכלכלית שבנה לעצמו חמינאי. באמצעות קרן אימאם חומייני, אחת מכמה קרנות שנמצאות בשליטתו, הוא שולט לפי הדיווח בנדל"ן בשווי 45 מיליארד דולר. הקרן שולטת בעשרות חברות שנסחרות בבורסה בטהרן, והיא גם מבעלות השליטה בחברת הטלקום האירנית.

פרדוקס הידע האירני

נדה אגא־סולטאן היתה אמורה להיות כיום בת 31. הצעירה האירנית, שנורתה ב-2009 במהלך הפגנות המחאה שנערכו לאחר ניצחונו של אחמדינ'אד בבחירות וכונו "המהפכה הירוקה", וסרטון יוטיוב המתעד את ניסיונות ההחייאה שבוצעו בה הפך אותה לסמל להתנגדות של צעירי אירן למשטר האייתוללות, היתה יכולה לעבוד כמדריכת תיירים בטהרן, לעזוב לטורקיה - שם טיילה ועבדה כמדריכת תיירים - או לאחת ממדינות המערב. או שהיא הייתה יכולה להיות מובטלת, כמו 28% מהצעירים באירן.

ייתכן שאין פצצת זמן מתקתקת גדולה יותר באירן מזו של הצעירים. אירן היא אחת המדינות הצעירות בעולם: יותר מ-60% מאוכלוסיית המדינה נולדו לאחר 1979. בניגוד להוריהם, הם חשופים לתקשורת, למוזיקה ולתרבות מערבית, ורואים בעצמם חלק מהעולם. בדומה לבני גילם ברחבי העולם, גם הם סובלים מאבטלה נרחבת, מקשיים למצוא עבודה לאחר סיום לימודיהם, מיוקר מחיה ומעלויות דיור גבוהות שמקשות עליהם להתחתן. הם הצעירים שמעלים כיום תמונות שלהם בג’ינס כדי ללעוג לבנימין נתניהו בטוויטר. הם ההון האנושי שיכול להצעיד את אירן לעתיד משגשג יותר. הם הכוח שלה, אבל באופן אירוני הם גם נקודת החולשה: לאירן יש כיום לא פחות מארבעה מיליון בוגרי אוניברסיטאות מובטלים, ובשנים הבאות יגדל מספרם ל-4.5 מיליון.

"בשנים האחרונות חלה פריצת דרך בנושא החינוך באירן", אומר פסקין. "אבל הבעיה היא שכל אותם בוגרי אוניברסיטאות מסיימים את הלימודים ואז נתקלים בבעיית תעסוקה. השוק האירני לא יכול לספק כיום מספיק מקומות תעסוקה עבורם. רוחאני דיבר על זה באופן רציני לאחר שנבחר. בגלל האבטלה רואים זרימה החוצה של צעירים: מי שיכול נמלט משם".

בעיית הצעירים אמנם חמורה, אבל היא רחוקה מלהיות הבעיה הכרונית היחידה שעמה מתמודדת הכלכלה האירנית. לצד השחיתות ישנה גם התלות המוחלטת בנפט, שגזרה על המדינה להשתעבד לכסף קל ולזנוח את האפשרות לפתח מקורות הכנסה אחרים. ישנה התרבות הארגונית הכושלת והפיגור הטכנולוגי של תעשיית הנפט המקומית, שגרמו לכך שקטאר השכנה נהפכה לאחת המדינות העשירות בעולם במונחי תמ"ג לנפש, בזמן שחלק גדול מהאירנים מתבוססים בעוני. ישנם הפערים החברתיים, שמאיימים על האחידות החברתית של החברה האירנית. רוב הרשויות המקומיות במדינה פושטות רגל בפועל, והמערכת הבנקאית כל כך מושחתת ולא יעילה, עד ש-90% מההלוואות שמוענקות לחברות ציבוריות במדינה לא נפרעות. אפשר לומר שלכלכלת אירן יש יותר אתגרים מאשר הזדמנויות.

לכן, למרות סימני ההתייצבות שהחליפו את סימני הבהלה של אוקטובר אשתקד, ועל אף התקוות המופרכות שהסנקציות יוסרו או ירוככו עד לרמה שתאפשר לאירן ליהפך למעצמה כלכלית, נראה שהמומחים מסכימים על דבר אחד: גם אם היא נפגעת מהן, הבעיה של הכלכלה האירנית אינה הסנקציות. גם אם הסנקציות יוסרו מחר, כלכלת אירן עדיין לא תנסוק. "כרגע מתרחש גל של שיפור שנובע מכך שכבר לא חושבים שהאמריקאים יתקפו", אומר ד"ר עמוס נדן מאוניברסיטת תל אביב, מומחה לכלכלת המזרח התיכון. "אבל צריך להסתכל על זה כגל קטן, ולא כמגמה. מבחינת המשטר דבר לא השתנה. מבחינת זכויות קניין, כניסת זרים, מבחינת המעטפת הדתית המאוד נחרצת והתמיכה בטרור, דבר לא השתנה. לפני שנה וחצי, כשהיה חשש ממלחמה והאירנים שלחו ספינות למיצרי הורמוז, חלה נפילה בערך הריאל ואנשים רצו לקנות זהב, וכיום אנשים מרגישים בטוחים יותר.

"אף אחד לא מסתכל על אירן בזלזול, אבל לא נכון להשוות אותה למדינות מתפתחות שתפסו תאוצה כמו סין או שאר הנמרים האסיאתיים. אירן לא שם. זה נחמד לדבר ולחדש ולהגיד וואו, הולך לקרות פה משהו גדול, אבל אני לא רואה את זה קורה. הדברים הבסיסיים לא השתנו".

לדברי נדן, למרות הרפורמות השאפתניות של רוחאני ו"מתקפת החיוכים", עדיין אין סיבה לצפות שלשאפתנות שלו יהיה כיסוי במציאות. "מאז 1979 נותן הטון אינו נשיא המדינה, אלא אנשי הדת שמעליו. זה כמו שתגיד שאצלנו היתה אמירה יפה של שר זה או אחר, או של נשיא המדינה, אבל לא היתה החלטה אמיצה של ראש ממשלה שבאמת לוקח את הדברים קדימה".

פסקין מסכים: "הצפי הוא שיפור מסוים. מאז הגעת רוחאני יש התייצבות בשער הריאל, וזו אינדיקציה לכך שהציבור נותן איזשהו אמון בהנהגה החדשה. קרן המטבע הבינלאומית פירסמה באפריל דו"ח חיובי שצופה בשנה הבאה צמיחה סבירה של 1.4%. אני לא יודע אם אירן תהיה סין יום אחד, אבל אני באמת חושב שבעולם אופטימלי שבו אין סנקציות, אירן יכולה להיות סיפור הצלחה. ובכל זאת, קשה לראות שינוי דרמטי שיתרחש בעתיד הקרוב".

כשהאחיזה של הממסד הדתי־צבאי האירני בשלטון ובכלכלה כל כך חזקה, לא נראה שבעתיד הקרוב יחול בה שינוי מהותי, כזה שבאמת יוכל להקפיץ אותה, כפי שצפה מוסאביזדה, קדימה לעמדת "סין של המזרח התיכון". "באירן של היום אין שקיפות, ורמת השחיתות בה היא מהגבוהות בעולם. גם ללא סנקציות, אני לא רואה את אירן משנה את פניה", אומר פסקין.

"הכל תלוי בחמינאי", אומר פרדו. "הוא איש ערמומי וקשוח, שלמד ביסודיות את כל מהפכות הקטיפה. הוא היה רוצה להוביל את אירן לכיוון המודל הסיני. הוא מאוד, מאוד מדגיש טכנולוגיה, היא מאוד חשובה לו, אבל הוא לא מבין שיש הבדל בין טכנולוגיה למדע. במדע אתה חייב פתיחות, אבל הנרטיב של ‘השטן הגדול’ לא מאפשר לאירנים להיפתח ומעכב את ההתפתחות שלהם. יש פה פרדוקס".

"בטווח הארוך אין שום בסיס לשינוי מהותי באירן שיהפוך אותה לכלכלה מאוד מתפתחת, כי דבר לא השתנה", אומר נדן. "לשינוי מהותי עשויות להיות בעיות משלו, כי ברגע שרוחות המלחמה שוככות, מה יקרה לצבא ולמשמרות המהפכה? זה צבא גדול, אלה הרבה פיות להאכיל. מה יקרה כשלא יהיה בהם צורך? ראינו כבר במצרים שהצבא יכול לעשות הפיכה אם צריך.

"בשורה התחתונה ברור שאף אחד באירן לא רוצה מלחמה, ושאף אחד בארה"ב לא רוצה מלחמה, ולכן זה לא מפחיד את האירנים כפי שהפחיד אותם ערב אותה מלחמה שלא היתה. החלפת הנשיא יצרה הזדמנות לאירנים סולם לרדת מהעץ, לומר למערב ‘אנחנו לא כמו שחשבתם’. זה עדיין לא שינוי מהותי".

עשו לנו לייק לקבלת מיטב הכתבות והעדכונים ישירות לפייסבוק שלכם



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#