חברה עם הכנסות של 2 מיליארד שקל בשנה מחפשת מושיע - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

חברה עם הכנסות של 2 מיליארד שקל בשנה מחפשת מושיע

עם מחלקות פיתוח מעוטרות, מגוון מוצרים מצליחים, מכירות יציבות בחו"ל וביקושים שרק גדלים, איך זה שתעש מפסידה רבע מיליארד שקל כל שנה וצריכה תמיכה ממשלתית כדי לשרוד? והאם ההפרטה המתוכננת תשנה את מצבה?

72תגובות

גם היום, ב–2013, נסיעה בשטחים הנרחבים של התעשייה הצבאית ‏(תעש‏) בין רמת השרון לכפר סבא היא חוויה מיוחדת. בין המבנים המרכיבים את המפעל מחברים כבישים ארוכים שמשני צדיהם צמחייה. יותר ממפעל, נדמה כי מדובר בעיר קטנה. אפילו הלב הפועם של החברה, מבנה ההנהלה המרשים בן שבע הקומות, כמו נתלש מזמנים אחרים. זהו בניין רחב וכהה, המזכיר מבנים סובייטיים. בשער המפעל עומדים מהנדסים לבושים במכנסיים קצרים ובנעלי ספורט, או לכל היותר בג’ינס.

תעש נמצאת עדיין על קו התפר בין מפעל של עובדי כפיים לבין חברה טכנולוגית. “תעש, כמו חברות ממשלתיות אחרות דוגמת המרכז למחקר גרעיני או המכון הביולוגי, היא מפעל שנראה כמו קיבוץ, שמתנהל כמו קיבוץ ושאנשים בו מרגישים שהם בקיבוץ”, אומר עובד לשעבר בתעש. “בתוך המתחם שבו עבדתי היה פרדס. המכונית הצמודה שאתה מקבל היא אופניים. בתקופת עבודתי שם ישב בתוך המפעל פנצ’ר־מאכער, שהיה חלק ממחלקת האחזקה. זה היה מקום מדהים עם אנשים מדהימים, אבל בלי שום שיקול מסחרי”.

כתבות נוספות באתר TheMarker:

10 דברים שכדאי לדעת לפני ששולחים הודעה בווטסאפ

פרשנות // למה להקים מפעל אם אפשר לעשות אקזיט?

תעש

בדצמבר תחגוג תעש, הראשונה בתעשיות הנשק הישראליות, 80 שנה להיווסדה. האירוע יצוין בדרך אנכרוניסטית משהו: הנפקת בול מיוחד לכבוד החברה, צעד סנטימנטלי בעולם ההיי־טק הקר של ימינו, שמציין אירועים מיוחדים בדרכים מתוחכמות יותר.

עם חגיגות ה–80 גוברים הסיכויים שתעש תעשה סוף־סוף את הצעדים הנחוצים להפיכתה לחברה מודרנית המתחרה בשוק החופשי של תעשיית הנשק. בתחילת ספטמבר נחתם ההסכם המסדיר את מתווה ההפרטה שלה, והסאגה שיצאה לדרכה לפני יותר מ–20 שנה, כשתעש נהפכה מיחידת סמך של משרד הביטחון לחברה ממשלתית, מתקרבת לסיומה - ייתכן כי בשנה הקרובה תעבור החברה לידיים פרטיות.

בשבועות האחרונים עסוקים באגף התקציבים בניסוח המתווה שיוצג בפני ועדת השרים לענייני הפרטה. סוגיות כמו מה יהיה היקף הרכישות של משרד הביטחון מהחברה עדיין לא נפתרו, משום שאנשי המשרד טוענים כי הקיצוץ בתקציבו ימנע מהם לעמוד בסכומים שבהם דובר בעבר. רשות החברות, המפקחת על תעש, כבר מקבלת פניות מקבוצות אנשי עסקים המתעניינים בעסקה. גם אם ההחלטה על הההפרטה תעבור בוועדת השרים, צפויים לעבור עוד חודשים ארוכים לפני שייכתבו מסמכי המכרז, תקופה שבה אמורה תעש להתחיל בתהליכי ההבראה שלה: הפרשת העובדים המיותרים, ניסוח דו"חות כספיים והסדרת המבנה הפיננסי שלה.

היקף הפעילות של החברה מרשים. צבר ההזמנות שלה הוא 5.6 מיליארד שקל ויש לה מחזור מכירות של 1.9 מיליארד שקל בשנה. היא עוסקת בתחומים מגוונים: השבחת טנקים, נגמ”שים וכלי רכב, ייצור פגזי ארטילריה, פצצות אוויר, רקטות מדויקות ותשתיות אסטרטגיות מסווגות, הרכבת אפודי מגן, פצצות מרגמה, מנועים למשגרי הלוויינים ועוד עשרות סוגי נשק וחימוש.

המוצרים של תעש נמכרים בישראל, אבל בעיקר למדינות כמו איטליה, צרפת, טורקיה, קזחסטן, וייטנאם, קוריאה הדרומית ומדינות שונות באפריקה. 70% מהמכירות הם בחו”ל. 80% ממוצריה הם תוצר של מחלקות המחקר והפיתוח שלה, ו–30% מפעילותה מגיעים מהזמנות של מפעלים זרים המעוניינים בשירותי המחקר והפיתוח שלה כדי לייצר מערכות נשק ייחודיות. למרות זאת, תעש סובלת מהפסדים כבר 14 שנה ברציפות, ובשנים האחרונות היא מסיימת כל שנה עם הפסד נקי של רבע מיליארד שקל - ונסמכת על הזרמות כספים של הממשלה כדי לשרוד.

סמי קצב
דודו בכר

לא מעט גופים במשק בוחנים בימים אלה את מה שהמדינה תעמיד בקרוב על המדף. איש העסקים מאיר שמיר הביע בה עניין בעבר, וכך גם איש העסקים סמי קצב, שכבר רכש את מפעל הנשק הקל של תעש ב–2005, ויו"ר תעש לשעבר אריה מזרחי, שמנסה בימים אלה לגבש קבוצת משקיעים. גם עבור חברות ביטחוניות ישראליות, דוגמת אלביט ופלסן סאסא, רכישה כזו יכולה להרחיב את נפח הפעילות ולהשתלב בעסקיהן הנוכחיים.

המתעניינים בתעש רואים לנגד עיניהם את התקדימים של חברות הביטחון הממשלתיות שהופרטו. הדוגמה הקרובה ביותר היא החברה הבת של תעש, עשות אשקלון, חברה ציבורית הנסחרת בבורסה, שמנייתה הציגה בחמש השנים האחרונות תשואה של 430%. 85% מעשות, שהונפקה ב–1992, מוחזקים עד היום בידי תעש והשאר בידי הציבור. לא מדובר בחברת היי־טק: עשות מייצרת מערכות מבוססות גלגלי שיניים, גלים למנועי סילון וממסרות. ובכל זאת, היא סיימה את 2012 עם רווח תפעולי בשיעור של 13% מההכנסות, ומאז 2010 צמחה שורת ההכנסות שלה ב–17% בשנה, בעוד שמספר העובדים שלה צמח בין 2011 ל–2012 ב–5% בלבד.

דוגמה אחרת ניתנה לפני שמונה שנים, כשתעש מכרה את המפעל לייצור הנשק הקל שלה לסמי קצב תמורת 2 מיליון דולר. קצב, שלקח על עצמו התחייבויות של 8 מיליון דולר נוספים, מנהל כיום מפעל ששוויו הוערך באחרונה בחצי מיליארד שקל.

דוגמה מוכרת היא זו של רפאל, שנהפכה מיחידת סמך לחברה ממשלתית בתקופה שבה תעש עשתה את המהלך, וסיימה את 2012 עם רווח נקי של יותר מחצי מיליארד שקל. דוגמה נוספת היא החברה הביטחונית אלביט מערכות: גם אם מנייתה לא מפגינה ביצועים טובים כמו זו של עשות, היא מניבה לבעלי המניות תזרים רבעוני יציב של דיווידנדים כבר שנים ארוכות. עסקות כאלה מזכירות כי תעשיות ביטחוניות הן עדיין עסק משתלם.

האובליגו של החברה (היקף ההתחייבויות שהבנקים מאפשרים לה ליטול על עצמה) הוא 200 מיליון שקל בלבד, היקף שלטענת גורמים בחברה "מתאים יותר לחנות מכולת מאשר לחברה עם מחזור מכירות המתקרב ל-2 מיליארד שקל". עם זאת, אפשר להבין את הבנקים לאור העובדה שהגירעון בהון העצמי של תעש הוא 2.1 מיליארד שקל וסך התחייבויות החברה מגיע ל-4.7 מיליארד שקל.

“כבר בתקופתי תעש שילמה לספקים רק בצ’ק מזומן, עם ערבות אישית של מנכ”ל החטיבה”, מספר עובד לשעבר. “רק אחרי שהצ’ק היה נפרע הספקים היו מוכנים להעביר את הסחורה. אני זוכר שהיו מביאים אותנו לכל מיני מקומות באוטובוס, וכשהיינו מחכים שייקחו אותנו בחזרה, האוטובוסים לא היו מגיעים - כי לא שילמו להם”.

שליש מהעובדים לא נחוצים

מצבה של תעש כל כך מטריד, עד שרשות החברות לא פירסמה את הדו"חות הכספיים של החברה מחשש שתיאלץ להצמיד להם אזהרת עסק חי. הדבר בעייתי במיוחד נוכח העבר המפואר שלה: יצואנית שלדברי ותיקי החברה היתה אחראית בתקופות מסוימות ל–10% מיתרות המט”ח של המדינה. מבחינת הנהלת תעש, ההסבר להפסדים פשוט וכך גם הפתרון: הדרך שבה הופרדה החברה ממשרד הביטחון גרמה לכך שהיא סחבה אתה כמה משקולות, ובראשן ההתחייבויות לכוח האדם של החברה. היא נאלצה לממן את ההתחייבויות הפנסיות הגבוהות לעובדים שפרשו ממנה בשני העשורים האחרונים, והיתה מחויבת להם על בסיס ההסכמים שנעשו עם המדינה בשנים עברו.

כיום מחזיקה החברה 950 עובדים שאין לה צורך בהם, אך היא מעדיפה שלא לפטרם כדי לא להידרש לתשלומי הפיצויים והפנסיה שלהם. זהו עודף כוח אדם משמעותי - שליש מתוך 3,000 עובדי תעש ‏(בחברה הבת עשות מועסקים 500 נוספים‏) - במפעל שבו העלות הממוצעת של עובד היא 240 אלף שקל בשנה. זהו אמנם שכר נמוך ביחס לנהוג בחברות ממשלתיות, אך הוא נמצא בעלייה בשלוש השנים האחרונות. העובדים המדוברים הם אנשי עמל בשנות ה–50 לחייהם, שקווי הייצור שבהם עבדו נסגרו או התייעלו. “מי שעבד בייצור לא יכול לעבור פתאום לטפל באלגוריתמים של הגנה אקטיבית”, מסביר מקור בכיר בחברה.

עם ההתנתקות ממשרד הביטחון נפרדה תעש מנכסי הענק שלה: שטחים בהיקף של 70 אלף דונם הפזורים ברחבי הארץ - קריית שמונה, חיפה, נצרת, רמלה, צומת מסמייה, רמת בקע, אשקלון והמתחם הגדול בין הרצליה, רמת השרון, תל אביב, כפר סבא ורעננה. כתוצאה מכך היא לא היתה יכולה להעמיד את הקרקע כבטוחה כדי לקחת אשראי הנחוץ לפעילותה.

יעל אנגלהרט

בנוסף, תעש נאלצה להמשיך לשאת על גבה את בעיות איכות הסביבה שנוצרו בשנים ארוכות שבהן הזרימה שפכים תעשייתיים, וכך גם את תשלומי העתק שנדרשו לטיהור הקרקע. התוצאה היתה שנים ארוכות שבהן היא הוציאה מאות מיליוני שקלים מדי שנה לטיהור קרקע.

שתי המשקולות האלה - העובדים המיותרים ובעיות איכות הסביבה - אמנם נכפו על החברה, אבל גם לה יש חלק במצב שאליו נקלעה. הרווח הגולמי ב-2012 – 238 מיליון שקל - היה הנמוך בשלוש השנים האחרונות, ורחוק מהשיא של 2010, שבה הוא הגיע ל-400 מיליון שקל. גם ההכנסות רחוקות מהשיא של 2008, אז מכרה החברה ב-2.4 מיליארד שקל. בשורה התחתונה האחרונות החברה לא מציגה בחמש השנים שיפור עקבי בפרמטרים האלה.

אחת ההשלכות של כוח האדם המיותר בתעש, אומר עובד שעזב את החברה ב–2005, היא אבטלה סמויה וגלויה. “בתקופתי עבד בחברה אחראי תקשורת לנושא הסלולר, תפקיד שהצריך עבודה של חצי יום בשבוע, אבל הוא אייש אותו במשרה מלאה וקיבל משכורת לא קטנה. חלק מהעובדים המיותרים קיבלו בעיטה למעלה לוועד, חלק נזרקו למחלקת השיווק והתבקשו לחפש פרויקטים - כשאמרו להם ‘אם תמצאו פרויקטים יופי, ואם לא, לא נורא’. ראינו אנשים עם תארים שונים כמו מנהל מפעל, סגן מנהל מפעל, ממלא מקום של מנהל מפעל - והכל זה בעצם אותו תפקיד, ומי שעושה בסוף את העבודה הוא אחראי המשמרת”.

העודף בכוח האדם ייצר תגובת שרשרת של חוסר יעילות עסקית. “כשאנחנו צריכים לקנות חומרים לצורכי ייצור אנחנו מטיסים אותם, אף שעלות ההובלה האווירית גבוהה פי כמה וכמה לעומת שינוע ימי. אבל אין לנו יכולת לערוך תכנון ארוך טווח”, אומר מקור בכיר בחברה.

“היינו מגישים הצעות מחיר לפרויקטים שבהם שולי הרווח הגולמי שלנו היו 3%, פחות משיעור הסטייה של שערי המטבע”, מספר העובד לשעבר. “המשמעות היתה שמספיק ששער הדולר יזוז קצת ימינה ושמאלה - ואנחנו בהפסדים. לעתים קרובות מטרתם של הפרויקטים היתה לייצר עבודה, ולא רווח”.

מאיר שמיר

“שורש הבעיה הוא בכך שהפיכת תעש מיחידת סמך לחברה ממשלתית בשנות ה–90 נעשתה בתהליך שונה מזה שעשו ברפאל ושאיפשר לרפאל להמריא”, אומר אבנר רז, יו”ר תעש עד 2010. “התהליך השאיר את החברה עם חובות גדולים של פנסיות, שהכניסו אותה לשרשרת תהליכי הבראה שלא הגיעו לקו הגמר. האוצר לא רוצה להשקיע בהבראה אלא במסגרת הפרטה. בעשור שחלף מאז התרחשו שינויים טכנולוגיים רבים, ובעולם כבר לא זקוקים לסוג מסוים של מוצרים ואנשים. כיום יש בתעש כ–1,000 עובדים שהוועד מוכן להוציא מהחברה, וצריך לדאוג רק לתקציב הנדרש, אבל כדי לא לפגוע באנשים האלה מחלקת כוח האדם של תעש לא עושה הרבה בנוגע אליהם. בלעדיהם תהיה תעש חברה מאוזנת, אם לא יותר מזה”.

מחקרים שנערכו במחלקה הכלכלית של תעש מתארים מה היו תוצאות החברה אילו היא היתה מפרישה את 950 העובדים המיותרים ב–2009, שנה לאחר שהמנכ”ל הנוכחי אבי פלדר יזם את תוכנית ההפרטה בשיתוף נציגות של עובדי החברה. לפי התוכנית, 2010 היתה אמורה להיות שנת מעבר של תעש, שבה היא היתה קולטת 150 עובדים - עובד אחד במקום כל שישה שהיו פורשים. על פי הניתוח הכלכלי, ההכנסות שהציגה החברה ב–2011, 1.7 מיליארד שקל, היו מביאות אותה לרווח EBITDA של 84 מיליון שקל ולרווח תפעולי של 42 מיליון שקל.

את 2012 - שהחברה סיימה עם מכירות של 1.8 מיליארד שקל - היתה מסיימת תעש עם רווח של 62 מיליון שקל. בעולם האוטופי הזה, 2013 - שאותה שואפת החברה לסיים עם הכנסות של 1.9 מיליארד שקל - היתה מסתיימת ברווח תפעולי של 85 מיליון שקל. אם בוחנים את מכפיל הרווח שבו נסחרת אלביט מערכות, לדוגמה, רווח כזה יכול לתת לתעש תג מחיר של כ–2 מיליארד שקל, קרוב למחיר שעליו מדברים גורמים בחברה בשיחות פנימיות. בפועל הסתיימו 2011–2012 בהפסד של יותר מחצי מיליארד שקל במצטבר.

אנשי תעש הגיעו לתוצאות האלה בהתבסס על תחשיב שלפיו עלות משכורותיהם של 950 העובדים העודפים מסתכמת ב–200 מיליון שקל בשנה, עלות אחזקת קווי ייצור מפסידים אך חיוניים למדינה היא 75 מיליון שקל, והתשלומים לגימלאי עבר מסתכמים ב–25 מיליון שקל. לכך מוסיפים בחברה את היעדר האפשרות להתייעל, שעולה לה 50 מיליון שקל בשנה.

גם התוכנית העסקית של תעש ל–2016, שבוקרה על ידי פירמת רואי החשבון ארנסט אנד יאנג, מציגה תמונה ורודה שנועדה למשוך קונים פוטנציאליים. התוכנית הזו מתארת צמיחה בהכנסות כתוצאה מגידול פנימי אורגני ‏(שאינו מתבסס על רכישות‏) של 10% בשנה, שתביא את תעש למכירות של 2.7 מיליארד בשנה ב–2016; וצמיחה של 20% בשנה ברווח הגולמי, שתביא אותה לשיעור רווח גולמי של 23% ב–2016 לעומת 12% כיום - שיעור שלא מספיק כדי לשרת את הוצאות ההנהלה, הוצאות המחקר והפיתוח והוצאות השיווק של החברה. לבסוף, תעש שואפת לעבור ב–2016 לרווח נקי של 6.5%. אמנם לחברה יש כמה מוצרים ששיעור הרווחיות ממכירתם הוא 10%–11%, אך בכל זאת זהו יעד שאפתני בעולם התחרותי של התעשיות הביטחוניות.

תעש

לפי גורמים בחברה, בתעש פועלים כיום כמה צוותים הבוחנים תהליכי התייעלות. “עד היום עסקה החברה רק בשרידות שלה”, אומר מקור בכיר בחברה. “התרבות העסקית של החברה השתנתה. החברה מחזיקה כיום המון כדורים באוויר, ובמקביל להפרטה ניישם את כל צעדי ההתייעלות. עברנו לשיטה של

Design To Cost, שיטת ייצור שבה מחיר המטרה של המוצר ורכיביו המהותיים נקבעים מראש. צימצמנו משמעותית את ה–Time to market, פרק הזמן החולף מתחילת הפיתוח עד ליציאתו לשוק. אנחנו מוציאים לשוק מערכת ביטחונית תוך שלוש־ארבע שנים, במקום 10–12 שנה לפני 15 שנה”.

“בעשות אשקלון עלינו מ–400 עובדים ל–460, ולמרות העלייה הקטנה הזו מכרנו 60% יותר”, אומר מנכ"ל תעש אבי פלדר, המשמש גם כיו"ר עשות. “את המהלך הזה אפשר לעשות גם בתעש”. כדי לעשות זאת חייבת תעש לקבל הזמנות חדשות בהיקף כספי הגדול ב–20%–30% ממכירותיה בכל שנה, לצמצם את מספר החטיבות בחברה מחמש לשלוש, לצמצם את המטות ואת ההנהלה, לאחד פעילויות, לייעל את הרכש ולשדרג את מערכות המידע.

"הצעירים לא נשארים בחברה"

מתווה ההפרטה הנוכחי, שאמור להיות מאושר על ידי ועדת שרים ב–15 באוקטובר, צפוי לפתור את בעיות כוח האדם של תעש: המדינה תמחול לתעש על הלוואות וחובות בהיקף של 2.5 מיליארד שקל, 950 העובדים יפרשו בעלות של מיליון שקל כל אחד, ותוקם קרן שבה ינוהלו בנאמנות 830 מיליון שקל כדי להבטיח את תנאי הפרישה של עובדים ותיקים שלא יפרשו מתעש בהפרטה.

במקביל עתידים מפעלי החברה לעבור מהקרקעות היוקרתיות שבהן הם יושבים בשרון לרמת בקע שבנגב, צעד שיחסוך עלויות ארנונה גבוהות ותשלום מיותר של החברה על שטחים ריקים בנגב ובמרכז. על הקרקעות שיתפנו אפשר יהיה להקים עשרות אלפי יחידות דיור, ששוויין מוערך ב–20 מיליארד שקל - סכום שהמדינה תזדקק לו כדי לשלם את ההתחייבויות שתיטול על עצמה בהפרטה ואת העלויות הגבוהות של טיהור הקרקע. המדינה גם תתחייב לרכוש מדי שנה כמות קבועה של מוצרים מקוויי הייצור הלא רווחיים אך החיוניים לביטחונה.

אלא שיש הטוענים כי הפרשת 950 העובדים המדוברים אינה פתרון קסם שיציל את החברה. “לא בטוח ש–950 העובדים שיעזבו יעזרו לפתור את כל הבעיות”, אומר עובד לשעבר בתעש. “מי שירכוש אותה יקבל הרבה עובדים שאיבדו את החשק לעבוד. כיום מייצרים עם כוח האדם הקיים את מה שמצליחים, חלק מהמוצרים מוציאים החוצה, ויש ספקים שעובדים תחת הנחיית תעש. כשניסיתי לשנות דברים אמרו לי ‘עזוב, זה ככה, אל תנסה לשנות’.

"הבעיה של החברה היא שאין לה דור עתידי של אנשים מקצועיים. עבדו אתי אנשים מדהימים, בני 50 שחישבו את הזמן עד ליציאה לפנסיה. חלק מהפורשים הם מוקד ידע לאומי שאין לו דור המשך, וזו ממש פגיעה ביטחונית. תעש צריכה לגייס עובדים צעירים במקום הפורשים. זו חברה עם פיתוחים טכנולוגיים מדהימים, אבל גם 2,000 העובדים שיישארו יהיו זקוקים לבעיטה שתגרום להם לעבוד במרץ. אלה אנשים טובים, אבל ב–10–15 השנים האחרונות הוציאו להם את המיץ ואת החשק”.

בתעש מנסים בשנים האחרונות לשנות את הרכב כוח האדם בלי קשר להפרטה, ודו"חות רשות החברות מעידים כי לאחר שנים ארוכות של קיצוץ במספר העובדים, בשלוש השנים האחרונות הוא נמצא בצמיחה. “בחמש השנים האחרונות קלטנו 500 איש בתחומים כמו חומרה, תוכנה, אווירונאוטיקה והנדסת תוכנה”, אומר מקור בכיר בחברה. עם זאת, גם עובדים אלה לא נקלטו על בסיס חוזים אישיים אלא בהסכם הקיבוצי הקיים כיום בחברה. זה אמנם לא הסכם קיבוצי דור א’, שהשית על החברה התחייבויות עתק, אבל עדיין מדובר בהסכם שמגביל את היכולת לתגמל עובדים מוכשרים במשכורות גבוהות.

“היינו עשרה חבר’ה צעירים, שהיו אמורים להיות דור העתיד של תעש”, מספר העובד לשעבר. “קבוצת העובדים מעלינו היתה של בני 50 וצפונה. בסופו של דבר, אף אחד מאתנו לא נשאר בחברה. הציעו לנו משכורת התחלתית מגוחכת שכללה השתתפות במימון הלימודים, וכך היה אמור להיות לנו אופק בחברה. כשקיבלתי הצעה מחברה אחרת ישבתי עם הממונה עלי ושאלתי אותו אם יש סיכוי שאגיע למשכורות האלה בחברה. הוא הוציא את תלוש השכר שלו - משכורת של סמנכ”ל בתעש עם ותק של 30 שנה - והיא היתה זהה להצעה שקיבלתי כמהנדס צעיר בן פחות מ–30”.

לרוכשים הפוטנציאליים יהיה כדאי לשים לב לכך שמהחברה שתימכר ייגרע חלק ניכר מחטיבת גבעון, העוסקת בייצור מערכות מסווגות, שהמדינה אינה מעוניינת שיעברו לידיים פרטיות. לדברי רז, “אני מבין שיש שיקולים ביטחוניים. אבל ברמה העסקית גבעון היא מוקד רווחי ומעניין”.

"עם ניהול נכון החברה תפרח"

למרות התוכניות הגרנדיוזיות, כלל לא בטוח שההפרטה היא עניין סגור. החברה עומדת על סף הפרטה שנים כה רבות, עד שגם עתה איש לא יופתע אם העניין יתמסמס. המנכ”ל פלדר נחוש בדעתו להתחיל בתהליך, אבל תעש כבר ראתה לאורך השנים מנהלים שבאים ועוזבים מיואשים, כשהם מגלים שדבר לא משתנה.

כבר ב–2005, בתקופתו של עמיר פרץ כשר הביטחון, החליטה ההממשלה להפריט את תעש. היא הודיעה על כך ליו”ר ההסתדרות עופר עיני, ובתגובה השתלט ועד העובדים של החברה על בניין ההנהלה כדי לדאוג לזכויותיו. פרץ פינה את מקומו לאהוד ברק, וב–2007 החליטה הממשלה על המשך הליך ההפרטה. ב–2009 כבר סוכם על מתווה ברור להפרטה, אלא שאז התגלעו חילוקי דעות עם ההסתדרות בנוגע להבטחת זכויות העובדים.

בזמן שהצדדים התווכחו על היקף רשת הביטחון - 600, 700 או 800 מיליון שקל ‏(הסכום שלפי המתווה הנוכחי יופקד בקרן נאמנות עבור עובדי החברה הוותיקים‏) - נכנסה רפאל לתמונה והכריזה שהיא מעוניינת להתמזג עם תעש. לאחר מכן הודיעה התעשייה האווירית שגם היא מעוניינת בכך. בסופו של דבר, נוכח התנגדויות ועדי העובדים שלהן, לא רפאל ולא התעשייה האווירית היו מעוניינות במיזוג, ומתווה ההפרטה חזר לשולחן. באוקטובר 2012 הגיעה הנהלת תעש לסיכום עם העובדים לגבי המתווה, אלא שהבחירות לכנסת עיכבו את ההתקדמות.

“לפעמים המדינה מביאה חברה למצב גרוע ואז מוכרת אותה כי צריך להיפטר ממנה”, אומר מקור בכיר בחברה. “זה כאילו שהמדינה אומרת ‘נעשה את זה קשה, שלעובדים יימאס, להנהלה יימאס ויהיה קל למכור”.

היו אלה היו שנים יקרות למשרד האוצר, שהוציא 1.5 מיליארד שקל מאז 2005 כדי להחזיק את תעש. לטענת גורמים בחברה, תעש שילמה מחיר כבד יותר על העיכוב בתהליך ההבראה - הוצאות של 2.1 מיליארד שקל על עובדים עודפים ופנסיות מופרזות.

“במקרה של תעש, שכר ההפרטה הוא ההפרטה”, אומר אלדד אברהם, העוסק בייעוץ ובליווי עסקי בתחום המיזוגים והרכישות. “הרווח של המדינה הוא בעצם הסרת המשקולת. מבחינה עסקית יכול להיות שעדיף למכור חלקים מתעש ולא את כולה במקשה אחת כפי שמוצע. מכירה בחלקים יכולה להגדיל את התמורה שתקבל המדינה, אך יכולה להעמיד בסכנה את הליך ההפרטה. יש לשקול אפשרות שהמדינה תישאר שותפה בחברה, גם כדי להבטיח שהאינטרסים הביטחוניים נשמרים וגם כדי לממש את אחזקותיה בעוד כמה שנים בשווי גבוה יותר משווי העסקה כפי שייסגר היום".

"לתעש יש פוטנציאל גדול מבחינת סל המוצרים והיכולות שלה", אומר אהוד גנני, מנכ"ל החברה עד 2005. "אבל במקום להשקיע אנרגיה בייצור ובפיתוח, הוא עסוקה בהישרדות. כל יום שבו ההפרטה לא יוצאת לפועל עולה למדינה הרבה מאוד כסף, ומישהו חייב להתעשת ולהוציא את התהליך לדרך. עם ניהול נכון החברה תפרח".

המלה "רווח" לא היתה חלק מהלקסיקון / אורה קורן

מצבה של תעש מעיד כי כנראה לאף אחד, פרט למשרד האוצר, לא ממש אכפת שכל יום שבו היא נתמכת על ידי המדינה עולה למשלם המסים מיליון שקל. בעשור האחרון היה ברור שלחברה אין תקומה אלא בהפרטה, אבל זו מבוששת לבוא. הבעיה הרווחת בהפרטת חברות ממשלתיות היא ועד העובדים, שמקשה על הממשלה עד שישיג יותר עבור חבריו. כך זה, לדוגמה, בתעשייה האווירית, חברה ביטחונית ממשלתית אחרת, שיו”ר הוועד שלה חיים כץ מונע את הפרטתה בשנים האחרונות, ולהנהלה ולממשלה אין עניין להתעמת אתו.

ההבדל בין התעשייה האווירית לתעש הוא שהראשונה מצליחה להרוויח גם במצב הנוכחי, שבו היא אינה מנצלת את מלוא הפוטנציאל שלה. בתעש הבעיה חמורה בהרבה, מכיוון שבמצב הנוכחי לחברה אין זכות קיום. אם הממשלה תחליט להפסיק להנשים אותה, היא פשוט תמות. והממשלה מנשימה אותה כבר שנים.

עד לפני שנה־שנתיים היו אלה המחלוקות בין העובדים למשרד האוצר שטירפדו את ההפרטה. ההנהלה, שלא ממש רצתה להתעמת עם הוועד, הרימה ידיים. בחצי השנה האחרונה העובדים דווקא תמכו בהפרטה, לאחר שמשרד האוצר נענה לרוב דרישותיהם. מי שמעכב את החתימה על המסמכים הסופיים הוא משרד הביטחון, שצריך להתחייב להזרים כספים לתעש כדי לשמור על קווי ייצור אסטרטגיים. תחילה הוא כרך את הסדר המימון בתקציבו הרב־שנתי, אחר כך דרש שמשרד האוצר ישתתף במימון הקווים. המחלוקת היא על כ–300 מיליון שקל בשנה.

החידוש היחיד בתהליך ההפרטה הנוכחי, שהממשלות עוסקות בו זה 10–20 שנה, הוא שנקבע מועד להצגת המתווה בפני ועדת שרים בראשות ראש הממשלה באמצע אוקטובר. עתה נותר להמתין ולראות אם משרד הביטחון יגיע להבנות עד למועד זה, או שראש הממשלה יידרש להכריע בסוגיות האחרונות שיישארו פתוחות.

משקיע פרטי שיקנה את תעש יגלה שהתרבות העסקית של החברה לא באמת השתנתה. ייתכן שלמעלה, בדרגים הבכירים, יודעים מה צריך לעשות. אולם כפי שאומר אחד מאנשי תעש לשעבר, כשהגיע לחברה, המלה “רווח” כלל לא היתה חלק מהלקסיקון הרווח בה. דיברו שם על נסיעות לחו”ל, כיבודים, כבוד וכסף, אבל לא על רווח. בשנים האחרונות ניסתה ההנהלה לקדם בחברה חשיבה עסקית, אבל כששליש מהעובדים מתבטלים קשה לראות איך העובדים הנותרים משקיעים ימים כלילות וחותרים במרץ להשאת תשואה גבוהה לחברה.

מנגד, לחברה יש טכנולוגיות שיכולות להעמיד אותה בחזית החברות המובילות בעולם בתחום התחמושת המדויקת וההגנה האקטיבית, כך שיש בה פוטנציאל שמנוצל חלקית בלבד. על זה בונים בחברה, כשמדברים שם על מכירתה לפי שווי העולה על 2 מיליארד שקל.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#