המנהל שלכם מהגיהנום? אל תתנו לו להרוס לכם את החיים - קריירה - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

המנהל שלכם מהגיהנום? אל תתנו לו להרוס לכם את החיים

רבים יודעים, אך מעדיפים לשתוק ■ העובד מקווה שהרעה תחלוף ולבסוף מתחיל להאמין שככה זה בעולם העבודה ואין מה לעשות ■ "אחד מכל ארבעה עובדים בישראל יחווה התעללות נפשית מצד הממונה עליו", אומר איתן מאירי, פסיכולוג תעסוקתי ומחבר הספר "המגיפה השקטה במקומות העבודה"

336תגובות

מיכאל, איש מחקר והוראה בעל תואר שלישי, התקבל לפני שש שנים לעבודה בחברה למוצרים ביטחוניים. הוא רווה נחת מעשייתו, וכך גם הממונים עליו. ואולם, לפני שנתיים הגיעה ממונה חדשה, וסדרי עולמו השתנו.

בשבוע הראשון לעבודתה, הציג בפניה מיכאל פרויקט חדש שיזם, אך היא ביטלה את המשך פיתוחו. כעבור חודש גילה שהפרויקט שעליו שקד מתממש, אך במחלקה אחרת, ותחת חסותה של הממונה החדשה. כשביקש לברר את העניין, נזפה בו והאשימה אותו שהוא עסוק בטובתו האישית, ולא בטובת הארגון.

מיכאל, שעד אז זכה להערכה על עבודתו, נדחק לפינה. הקרדיט לעבודתו נלקח ממנו. ההזמנה לכנס מקצועי בחו"ל, שאושרה זה כבר, בוטלה ברגע האחרון ללא נימוק. בישיבת צוות אחת, כשניסה לדבר, השתיקה אותו הממונה לפני שהספיק להוציא מלה.

כתבות נוספות באתר TheMarker:

כמה זמן מקדיש לכם הרופא שלכם?

למה רובנו מנצחים בקרב אך מפסידים במלחמה להחזר חובות?

איור: אילה טל

לפתע חש מיכאל כאב בחזה ותחושת חנק, וחשש כי הוא עובר התקף לב. הוא נסע לחדר המיון, שם בישר לו הרופא כי מדובר בהתקף חרדה. רק לאחר זמן, כששוחח עם בני משפחתו וקרא חומר מקצועי בנושא, הבין שעבר התעללות נפשית במקום העבודה.
"אחד מכל ארבעה עובדים בישראל יחווה התעללות נפשית במקום העבודה", אומר איתן מאירי, פסיכולוג ארגוני ותעסוקתי ומחבר הספר "המגיפה השקטה במקומות העבודה - התעמרות, הצקה, התנכלות, התעללות פסיכולוגית". מנתוני משרד התמ"ת מפברואר 2012 עולה כי שיעור העובדים שנפגעו מהצקות בעבודה ב–2011 אף גבוה יותר מהערכותיו של מאירי, ומגיע ל–55.4% ‏(הסיבה לשוני בנתונים היא ההגדרות הממוקדות יותר שבהן משתמש מאירי‏).

"המודעות הציבורית לתופעות של התעללות רגשית בתוך המשפחה הולכת וגוברת, אך בעולם העבודה המצב שונה מאוד", אומר מאירי. "התופעה רווחת בהיקפים עצומים, אבל בשקט, בהיחבא, מתחת לפני השטח. כל הגורמים המעורבים, החל במנכ"ל, עבור בממונים וכלה באחרון העובדים, מעדיפים להתעלם ולשתוק, כל אחד מסיבותיו הוא".

מאירי התוודע לתופעה ב–2006, כשקרא על עובד צווארון לבן בארה"ב שהתאבד בעקבות התעמרות שממנה סבל, ועל פיצויים בכמה מיליוני דולרים שנפסקו לאלמנתו בבית המשפט. "התחלתי לחקור את הנושא ולראיין אנשים. הבנתי שמדובר בתופעה שקיימת באינספור מקומות עבודה בכל ענפי המשק, גדולים וקטנים", הוא מספר. "הסיפורים הצביעו על התנהגויות קשות וניהול חריג. מתברר שיש בישראל לא מעט מנהלים מהגיהנום".

על פי הנתונים שבידיך, מי נפגע הכי הרבה?

"60% מהפוגעים הם גברים, ורק 40% הן נשים. רוב הפוגעים, 75%, הם הממונה הישיר, והשאר הם עובדים ומנהלים בכירים. גברים פוגעים קצת יותר בנשים מאשר בגברים, ואילו נשים פוגעות פי שניים יותר בנשים מאשר בגברים".

אייל טואג

תסמונת העד השותק

אחת הבעיות הכרוכות בפוגענות במקום העבודה היא קשר השתיקה האופף אותה. "לא רק העובד שותק, גם העובדים הסובבים אותו. העובד לא רוצה להיתפש כקוּטר. הוא חש בושה, חושש מדחייה חברתית. מאחר שמדובר בהצקות נקודתיות, למשל בתגובה על איחור זניח בהגשת דו"ח, הנפגע לא רוצה "לעשות עניין גדול מכל דבר קטן". הוא מאמין שבכוחו לפתור את בעיותיו בעצמו. אבל כשמגיעה ההתנכלות הגדולה - למשל גערות בוטות מול שאר העובדים, או העברת העובד לחדר צדדי ולא מואר - הנפגע כבר מוחלש. הוא לא שיער שמישהו בעמדת כוח ינסה לחבל בעבודתו, או עד כמה הפוגען יכול להיות שפל. בלא מעט מקרים הנפגע מזדהה עם התוקפן, כחלק ממנגנון הישרדות פסיכולוגי".

לטענת מאירי, ב–95% מהמקרים אנשים בסביבת העבודה יודעים על מסכת ההתעמרות, אך רובם בוחרים לשתוק, או אף לשתף פעולה עם הממונה הפוגען. "האדם הסביר במקום העבודה, שנוכח בהפעלת טרור נפשי נגד עובד אחר, לא יגיב ולא יושיט עזרה לנפגע", הוא אומר. "יש לכך כמה סיבות: העד חושש שהוא עצמו ייהפך מטרה להתעללות; הוא חש שכל עוד למתעלל יש קורבן תורן, שאר העובדים מוגנים; הוא משכנע את עצמו שהנפגע נושא במידה מסוימת של אשמה; הוא סבור שעל כל אדם לעסוק בענייניו הוא.

"לעתים הנפגע עצמו מבקש מחבריו העדים שלא יעשו דבר, משום שהוא כבר חש מאוים ומפוחד כל כך, שהוא חושש שכל פעולה מסוג זה רק תרע את מצבו. לעתים הוא מאבד אמון גם בחבריו לעבודה, ואינו מאמין שיפעלו לטובתו; יש עדים שבטוחים כי פגיעה במעמדו של האחר תסייע לקידומם שלהם, והם יפיקו ממנה תועלת. ויש גם לציין את תסמונת העד האדיש: כולם יודעים מה קורה, הוא אומר לעצמו, למה דווקא אני צריך לפתוח את הפה?"

האם כל עובד יכול להיהפך לנפגע, או שיש פרופיל מסוים לעובד כזה?

"לעובד הנפגע יש לפחות חלק מהתכונות הבאות: הוא אדם ישר, מחויב, חרוץ, אהוד, נוטה לרצות את האחר, מאמין שאנשים הם טובים והגונים, בעל יכולת הכלה גבוהה ואינו נוטה להגיב על תוקפנות בתוקפנות מצדו; ויש לו קושי בהצבת גבולות - קשה לו להגיד 'לא', או 'לא עכשיו', או 'עד כאן!'.

הפוגען, אומר המאירי, הוא איש אחר: אינטליגנטי, בעל קסם אישי וכריזמטי. "הוא עשוי להיות מניפולטור מן השורה הראשונה, אשף בפוליטיקה פנים ארגונית, בזיהוי מוקדי כוח ובחבירה אליהם. הוא חסר רגישות למצוקה של הזולת אך מסוגל להיראות אמפטי. הוא "חולה שליטה" - חייב לשלוט בכל מה שקורה במקום העבודה. הוא חסר גבולות - הוא ייכנס למחשב של הנפגע, יחטט במגירותיו, לא יהסס לרגל אחריו ולפלוש לפרטיותו. הוא אגוצנטרי ‏("אני ואני ואני"‏). הוא נקמן ואלים ומשתמש בדרכים מרושעות ואף פליליות. רוב הפוגענים מפגינים אגרסיביות שמחפה על חוסר ביטחון עצמי".

מה צריך הנפגע לעשות כדי לצאת מן המצב הזה?

"לא לעשות כמה טעויות נפוצות שעושים נפגעים בניסיון לבלום את הקללה הזאת. לעתים הנפגע מתחיל להאמין ש"ככה זה בעולם העבודה ואין מה לעשות". מובן שזה מרפה את ידיו במלחמה נגד הפוגענות. גם ניסיונות של הקורבן לרצות את הפוגען על ידי עוד מאמץ, עוד קצת השקעה ועוד הבלגה לא מסייעים בדרך כלל; הניסיון 'לתקן' את הפוגען באמצעות שיחות נפש, הפגנת יחס חיובי בלתי מותנה והבנה ‏('הוא אדם מוכשר כל כך, אני בטוח שרע לו עם עצמו ושהוא סובל. פשוט לא מבינים אותו'‏) יביאו בדרך כלל ליחס הפוך. לא יעזור גם לקוות שהיחס המחפיר ייעלם מעצמו או לקחת אחריות ולהגיד 'מגיע לי, זה קורה לי בגללי'".

אם כך, מה כן אפשר לעשות?

"כשמישהו מתחיל לדבר אליך בצורה פוגענית, למשל בזלזול או בהרמת קול, אמור לו בטון שקט: 'אני מעוניין לשמוע את מה שאתה אומר, אבל לא באופן הזה'. חשוב להציב גבולות, ואם הנפגע לא יקבע אותם, יעשה זאת המתעמר, שיתווה אותם על פי ערכיו המעוותים. חשוב להשתמש בתקשורת אסרטיבית, המעבירה מסר שעיקרו: אני מכבד אותך ואת סמכויותיך, אך דורש שתכבד באותה מידה את זכויותי, את כבודי ואת המרחב שלי".

ואם זה לא עוזר?

"אם זה לא עוזר, מומלץ לשתף אדם קרוב שיש לך אמון מלא בו ושאינו קשור לארגון, כדי לקבל עוד נקודת מבט. לעתים המעשה הנכון הוא לנתק מגע, להתפטר. נכון, זה לא פשוט, כי לא כל אדם יכול להרשות לעצמו לאבד את מקום העבודה ואת הפרנסה, אבל יש לייחס משקל לנזקים הנפשיים והבריאותיים שנגרמים לנפגע עקב התעמרות מתמשכת מצד הממונה. בית הדין מכיר בהתפטרות בשל התעללות נפשית כהרעה מוחשית בתנאי העבודה, ויכול לפסוק פיצויי פיטורים לטובת העובד העוזב, אם כי לא קל להוכיח זאת במשפט. לפיכך, חשוב לאסוף הוכחות בשטח באמצעות רישום המקרים והקלטה של הפוגען".

"החוק לא עומד לצד הנפגעים"

לדברי עו"ד אייל שטרנברג, מומחה לדיני עבודה שכתב את הפרק המשפטי בספר, בישראל יש מערכת עניפה של חוקי עבודה, המבטיחים שכר מינימום ושלל זכויות סוציאליות, כמו גם חוקים המחייבים שמירה על בטיחות במקום העבודה, שוויון הזדמנויות בעבודה, מניעת אפליה בקבלה לעבודה ובפיטורים ומניעת הטרדה מינית ‏(שהיא לעתים חלק מההתעמרות‏), אך החקיקה אינה עוסקת בהתנהגות הראויה במקום העבודה ואינה מתייחסת למקרים של התעללות נפשית, הצקות ויחס משפיל כלפי העובד ולזכויות הנובעות לעובד הנפגע מהתעמרות זו.

"אין בחקיקה מזור, ישיר או עקיף, לתופעת ההתעללות וההתעמרות הנפשיים במקום העבודה, אף שהתופעה הופכת את העובד לחבול וחבוט למשך שנים ארוכות, ולעתים אף לכל חייו", הוא אומר. הפתרון שהוא מציע: חקיקה נרחבת שתתייחס לכללי ההתנהגות הנאותה במקומות העבודה ותכלול הגנה מפני תאונות עבודה, מחלות מקצוע, הטרדה והתעללות מכל סוג שהוא, כפי שנעשה במדינות סקנדינוויה.

אפשרות שנייה, לדבריו, היא חקיקה ייחודית להתעללות ולהתעמרות, שתכלול מנגנוני טיפול ואכיפה, מנגנון פיצוי ללא הוכחת נזק וחיוב בפרסום תקנונים מתאימים בכל מקום עבודה. "כאשר שיעור כה גבוה של עובדים סובלים מהתעללות במקום העבודה בדרגה זו או אחרת, הגיעה השעה לחקיקה עם שיניים, שתתחיל לבלום את התופעה".
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#