"בשלב מסוים הבנו שאנחנו המוגבלים, לא הם" - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
ללא כוונת רווח

"בשלב מסוים הבנו שאנחנו המוגבלים, לא הם"

מתנדבי עמותת אתגרים רוכבים על אופניים, רצים וחותרים עם בעלי מוגבלויות ומודים כי לפעמים החניכים הם אלה שסוחבים אותם

תגובות

שישי ב-9:00 בבוקר, תל אביב עדיין מנומנמת, אבל בית שניאור, המרכז החדש של עמותת אתגרים בפארק הירקון, שוקק חיים. לשערי המרכז נכנסת חבורת רוכבי אופניים מלאת מרץ. הרוכבים, לבושי חולצות כחולות ומכנסי רכיבה, מחזירים את האופניים לאחר שרכבו מרבע לשבע בבוקר, ומתפנים להחליף חוויות, לאכול ולשתות. לולא חלק מהרוכבים הללו היו בכיסאות גלגלים או עם קביים, קשה היה לדעת שמדובר בחוג של עמותת אתגרים, שמעודדת ספורט אתגרי בקרב בעלי מוגבלויות.

לליב גל מתנדבת בחוג רכיבה על אופני טנדם ‏(אופניים המיועדים לשני רוכבים‏), שמתקיים פעם בשבועיים בימי שישי בפארק הירקון. בת הזוג הקבועה שלה לרכיבה מגיעה ביחד עם חבריה מהוסטל לבעלי אוטיזם ופיגור שכלי בתפקוד נמוך, והשתיים רוכבות ביחד, תוך שהן משוחחות על מוסיקה ושרות.

לכל הכתבות במוסף השנתי של Markerweek

אייל טואג

"החניכים בחוג שבו אני מתנדבת בדרך כלל הם אנשים לא עצמאיים, שצריכים להתמודד ביום-יום עם כל כך הרבה דברים קשים, כך שמאוד כיף להם לצאת פעם בשבוע או שבועיים מההוסטל ולרכוב בחוץ. המדריכים שלהם גם מספרים שאחרי הפעילות הם הרבה יותר רגועים ופחות אלימים".

האתגר ברכיבה אינו רק של החניכים, אלא גם של המתנדבים. "חשוב מאוד להיות כל הזמן קשובים לרוכבים מאחור - חלק גדול מהמשתתפים בחוג שלי לא מדברים בכלל", מספרת גל, שעובדת בחברת מדיה וכותבת בלוג באתר סלונה.

"חלק גדול מהם לא יודעים לקשור לבד את השרוכים, ולכן אני אחראית שהשרוכים קשורים בסדר, אחראית לעזור להם לשים את הקסדה. לבחורה שרוכבת אתי יש ידע עצום במוזיקה קלאסית, ולפעמים היא מספרת לי דברים שאני לא יודעת על כל מיני מלחינים - אבל להגיד לי 'תעצרי רגע, נפלה לי הקסדה' היא לא יכולה להגיד".

עם זאת, הרכיבה בזוג דווקא עוזרת לפעמים גם למתנדב הבריא להתגבר על קשיים. "מה שיפה הוא שכשעוסקים בפעילות גופנית גם למתנדב יש קשיים, ואז מתגברים עליהם ביחד", מסביר אלון רז, שמתנדב באתגרים כבר 12 שנה ורכב במשך השנים עם מאות חניכים. "יש מקרים שבהם דווקא לחניך שיושב מאחור יש כוח פיסי רב יותר, והוא מסייע למתנדב שיושב מקדימה".

לדברי רז, ככל שהאתגר קשה יותר, כך מרגש יותר להגיע ביחד לנקודת הסיום. "אני זוכר שהצלחתי להביא אדם עם פגיעת ראש לסיים את הקפת הכנרת. זה לא היה מהר, עשינו את זה בחמש שעות, אבל לראות את השמחה על פניו בסוף - זה היה מרגש מאוד".

"פתאום יש לי זמן"

עמותת אתגרים נוסדה ב-1995 על ידי קבוצת נכים ואנשים המתמחים בשיקום, ומטרתה לקדם ולשלב בחברה ילדים, בני נוער ובוגרים בעלי מוגבלויות דרך פעילויות ספורט אתגרי. כ-5,000 ילדים וכ-1,000 בוגרים משתתפים כיום בפעילויות העמותה ברחבי ישראל, שכוללות חוגי רכיבה על אופניים, הליכה וריצה, שיט מפרשיות, קיאקים, וגם חוג אתגר, המאפשר לאנשים עם נכויות לטייל ואף לישון בשטח בעזרת הגילגולון - עגלה הנישאת על גבי גלגל אחד בלבד שאפשר להסיע בכל מקום, בעזרת המתנדבים כמובן.

בתנאי שטח ומזג אוויר קשים זה לא קל בכלל, מודה גל, שמשתתפת בטיולי החוג ואף מנהלת את הקבוצה שלו בפייסבוק, אבל בסופו של דבר הפעילות מאוד מהנה. "מכינים ארוחת ערב ביחד, יש חבר'ה שמביאים גיטרה ואנחנו שרים ורוקדים, זה מחבר בין אנשים", היא מספרת.

רז, 46, פיזיולוג של מאמץ ומדריך בחדרי כושר, מכיר גם את הצד השני של המתרס. בשירותו הצבאי בעורב נח"ל היה רז מעורב בתאונה שבה התהפכה טיולית בדרך ללבנון. "שכבתי מחוסר הכרה במשך שבוע, כיום יש לי פלטינות בראש ואני סובל מבעיות ריכוז, אבל יום אחרי ששוחררתי מבית החולים כבר יצאתי לרוץ".

לדבריו, הפעילות הספורטיבית מסייעת להחלמה. "לאנשים שלא נולדו נכים, אלא עברו תאונה ונהפכו למשותקים, קשה עם הירידה הזו ביכולת, והפעילות הזו נותנת להם הרבה ביטחון - הם רואים עוד אנשים במצבם, יש פה צחוקים והומור, זה מוציא אותם לדרך יותר בקלות. הם רואים שאפשר לעשות מסלול של 100 ק"מ, ושגם לבד הם יכולים לעשות דברים גדולים".

ניצן קריסטל, בחור חייכן שעומד ומחלק קרטיבים לכל מסיימי הרכיבה התשושים, מספר כי יצר לא מעט קשרים במהלך הפעילות. "בשלב מסוים מתחילים להתעלם מהנכות ומבינים שאנחנו המוגבלים, לא הם", הוא אומר. את המסעות הגדולים עושה ניצן עם קטוע רגליים. "עשינו ביחד סובב כנרת, סובב עמק יזרעאל, סובב תל אביב. התיידדתי פה גם עם בחור עיוור שלפעמים אני הולך אתו להצגות". לדבריו, ההתנדבות באתגרים הובילה אותו לעשות קורס מהנדסי נגישות.

קריסטל, 40, מנהל פרויקטים בבנייה ויועץ בטיחות, מגדיר את עצמו כ"כלבויניק" בעמותה. "אני מתנדב פעמיים בשבוע, אבל כשצריכים אותי קוראים לי, כי אני עצמאי", הוא מספר. לאתגרים הוא הגיע מטעמי בריאות, "כשהחלטתי להפסיק לעשן ולעשות ספורט". אבל לדבריו, "זה מאזן אותי, נותן הפסקה מהחיים המטורפים כאדם שכל היום נמצא בלחצים. פתאום יש לי את כל הזמן שבעולם לשמוע את החניכים פה".

"אנשים מדברים הרבה על החשיבות שבתרומה לקהילה, אבל זה בולשיט - אנחנו קודם כל עושים את זה בשביל עצמנו", מודה גל. "הנה, תוך כדי הרכיבה אני גם עושה ספורט". אבל חלק גדול מהעניין הוא כמובן גם סיפוק. "אני מרגישה שבעבודה עם אוטיסטים הנתינה היא הכי גדולה. יום אחד רכבתי כשמאחוריי בחור בתפקוד נמוך שלא מדבר כמעט בכלל, ופתאום באמצע הרכיבה אני שומעת אותו אומר 'כיף, כיף'".

עם זאת, גל מודה כי קשה לשכנע אנשים לבוא להתנדב. "מאז שהתחלתי להתנדב באתגרים הרבה אנשים אמרו לי כמה זה מדהים ושהם רוצים לבוא גם, אבל כמה באמת באו? אחת". בסופו של דבר, היא אומרת, "כל אחד צריך למצוא את ההתנדבות המתאימה לו. אם זה משהו שלא אוהבים ואין חשק ורצון זה לא ילך, כי צריך להשקיע המון. כמובן שמקבלים גם בחזרה המון, אבל רק אם אוהבים את מה שעושים".

עשו לנו לייק לקבלת מיטב הכתבות והעדכונים ישירות לפייסבוק שלכם



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#