אילת 2013: יש ים, בתי מלון ותיירים - אבל אין עיר - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
מכת שמש

אילת 2013: יש ים, בתי מלון ותיירים - אבל אין עיר

החלום של ראש עיריית אילת להכפיל את מספר התושבים ולהפוך אותה לבירת מסחר אזורית נראה כרגע רחוק ■ בעוד הנופשים מדברים על הכיף, הקניות, הים והחופש, לבעלי העסקים הקטנים קשה לשרוד נוכח עודף הרשתות והדילים בבתי המלון

121תגובות

“ אני איש של חלומות”, אומר ראש עיריית אילת, מאיר יצחק הלוי, ומתקשה להסוות את החיוך הרחב שמתפשט על פניו. זהו ערב הפתיחה של פסטיבל ג’אז בים האדום, ומאות מבקרים מתחילים למלא את הנמל הוותיק של העיר הדרומית. על אף שזו כבר הפעם העשירית שהלוי מקיים את הפסטיבל מכיסא ראש העירייה, ניכר שהוא מתרגש. מכל עבר הוא מחובק, מנושק, מבורך. השנה היא שנת בחירות, והעובדה הזאת ניכרת בכל מבט, בכל נגיעה, בכל הבטחה להחזיר צלצול. אחרי הכל, אילת היא עיר קטנה, ואין מי שלא יזדקק לטובה מראש העירייה בשלב זה או אחר.

הלוי, יליד ירושלים, מכהן כראש העירייה מאז 2003. כשנכנס לתפקיד, הוא אוהב לספר, העירייה הוגדרה בפועל כחדלת פירעון. כיום, לפחות על פני השטח, נראה שהיא פורחת: מיד עם סיום פסטיבל הג’אז תיפתח התימניאדה, ובאוקטובר תיערך הספורטיאדה - משולש פסטיבלים שנועד למצב את אילת כבירת תרבות.

כתבות נוספות באתר TheMarker

מה השווי הכלכלי של קביעות בשוק העבודה הישראלי?

"חיים פעם אחת, קיבינימט. אנשים פה הולכים לעבודה וסובלים"

אם לשפוט לפי הנוכחות הערה בחופים, נראה שזרם המבקרים באילת - גם לקראת סופה של עונת התיירות הישראלית - אינו מאט. אף שיולי היה חודש קשה והציג ירידה בתפוסות, בתי המלון שמרו באוגוסט על תפוסה דומה לזו של 2012, עם רמה של כ–85%.

מחירי הדירות עולים, והעיר נמצאת בימים אלה על סף פריצת דרך: הדחפורים כבר מכשירים את הקרקע להקמתו של שדה תעופה בינלאומי חדש ‏(על שם אילן ואסף רמון‏) בתמנע, שיחליף את זה המיושן והמתפורר בעיר. שדה התעופה החדש ישתרע על פני 5,000 מ”ר ויוקם בעלות של 1.7 מיליארד שקל. בתוך כך, נראה שהכוונות לבטל את הפטור ממע”מ בעיר ירדו מהפרק.

עופר וקנין

“הכותרת שלי? אילת מנצחת”, אומר הלוי. “בישראל יש כיום שתי ערים שראש הממשלה הקים צוות מיוחד שמטפל בהן: אילת וירושלים. למה זה? כי אילת היא כיום, בהגדרה, נכס אסטרטגי של ישראל. בשנתיים האחרונות החזרנו את ההשקעות בתיירות, החזרנו את הטבות המס, הצלחנו לעצור את הרצון לפגוע במע”מ, נהפכנו לעיר אוניברסיטאית - לא רבים יודעים שיש לנו אוניברסיטה חיה ושוקקת ‏(שלוחה של של אוניברסיטת בן גוריון, א"ש‏), שבה כל סטודנט מקבל מלגת לימודים מלאה. והכי חשוב - הובלנו לאימוץ של תוכנית השער הדרומי”.

תוכנית השער הדרומי היא החזון הגרנדיוזי של הלוי, שאמורה לחולל מהפך באילת. מדובר בהקמת מרכז תחבורה, לוגיסטיקה וסחר בינלאומי בהשקעה של 3–3.5 מיליארד דולר, שיכלול נמל מים עמוקים חדש בקצה תעלה שתיכרה בסמוך לגבול עם ירדן - ברוחב של 70 מטר ועומק של 20 מטר, בנוסף לשדה התעופה החדש וקו הרכבת. ב–2012 אישר הקבינט החברתי־כלכלי קידוח ראשוני במקום, שנועד לאמוד באופן ראשוני את עלויות הכרייה של התעלה ושל בניית הנמל.

“אילת הולכת להיות המטרופולין החמישי של ישראל”, אומר הלוי בביטחון מוחלט וללא היסוס. אבל רגע־רגע, בכל זאת: אילת? העיר המבודדת, 400 ק"מ מגוש דן, מוקפת ב–200 ק"מ של חול וחול? זאת שמספר תושביה הרשומים אינו עולה על 47 אלף איש? אילת שמככבת במדורי הפלילים כמעט באותה התדירות שבה היא מככבת במדורי התיירות? אילת שספגה אלפי פליטים בשנים האחרונות, שמילאו את רחובותיה והובילו למשבר חברתי? שממוצע ההכנסות של תושביה הוא מהנמוכים במדינה, שקרוב לחצי מתלמידי התיכון בה לא מסיימים בגרות ושמדורגת באשכול 5 בדירוג החברתי־כלכלי של הלמ”ס? אילת שלפני שבוע בלבד יירטה מערכת כיפת ברזל רקטה שנורתה לעברה - לראשונה בתולדותיה - מכיוון סיני, תקדים מבהיל שעלול לסמן את הפיכתה ליעד טרור?

כן, על אילת הזאת הלוי מדבר, רק שכשהוא מדבר עליה זו אילת אחרת, אילת חדשה, של מדע ושל היי־טק ושל תרבות גבוהה, בירת מסחר אזורית ומוקד תיירות עולמי שמקבל יותר מ–7 מיליון תיירים בשנה; אילת שבה יותר מ–100 אלף תושבי קבע משכילים ויצרניים, שהיא לא סתם עיר מבודדת שידועה בעיקר בזכות האלמוגים והטמפרטורות הקיצוניות.

“פרויקט השער הדרומי יהפוך את אילת לצומת דרכים בין אירופה לאפריקה, מה שייצר פה חיים כלכליים מסעירים וישדרג את כל האזור”, אומר הלוי. לפי התוכנית השאפתנית שלו, עד 2030 תשלש אילת את מספר חדרי המלון בה ל–35 אלף, מספר התושבים יוכפל פי 2.5 ל–120 אלף, ו–50 אלף יחידות דיור, מרכזי שעשועים, מרכזי כנסים ותערוכות, מרכז אוניברסיטאי ואזורי תעשייה והיי־טק יהפכו אותה למטרופולין מזרח־תיכוני שוקק שיקלוט מיליוני תיירים בשנה, אבל לא תהיה תלויה באופן בלעדי בתיירות כפי שהיא כיום.

זאת תוכנית כמעט מופרכת, אבל הלוי דבק בשלו: “אנחנו לא רוצים להיות עיר ספר, השקיעו פה מיליונים על מיליונים”, הוא אומר, ונימה קלה של תוגה ניכרת בקולו.

אף שהוא איש שיחה נחמד ולבבי, הלוי דואג לציין שהוא מקליט את השיחה בינינו. טוב, אי אפשר להיזהר יותר מדי במקום כמו אילת. בטח לא אחרי שזרקו לך רימון רסס לבית, כפי שקרה להלוי ב–2006, שנתיים אחרי שהכריז על השקת תוכנית “עיר ללא אלימות” להפחתת הפשיעה בעיר. במשך יותר משנתיים לאחר מכן הוא נאלץ ללכת עם מאבטח צמוד. האבטחה הצמודה הוחזרה לו בתחילת השנה, בעקבות מידע שהגיע לידי המשטרה והצביע על איומים כלפיו, אולי שאריות מקרב החורמה שניהל בשנים האחרונות ברוכלים בדוכנים הוותיקים על הטיילת, שאותם הוא מבקש לפנות.

דניאל בר און

הריחוק והבידוד הפכו את אילת תמיד לעיר מפלט, נקודה במדבר שאליה בורחים אלה שרוצים להמציא את עצמם מחדש, או רק להתרחק מצרותיהם. עד היום, חלק לא קטן מהמבקרים בה הם אלה שאין להם ברירה אחרת, כמו מאות אלפי מעוכבי יציאה מהארץ שנאסר עליהם לצאת לחופשה בחו”ל.

עם זאת, הלוי מעוניין לנתק את העיר מהתדמית המבודדת ולהפוך אותה מיישוב של נוודים לעיר של קבע. הוא מכיר היטב את הסטריאוטיפים: שזו עיר של ערסים ובאסטיונרים, שהיא אלימה ולא בטוחה, שהיא מוצפת בפליטים אפריקאים, שאין בה דבר חוץ מבתי מלון. ניכר שהוא מבלה חלק משמעותי מזמנו במלחמה נגד אותם סטריאוטיפים. “יש פער דרמטי בין תחושת הביטחון באילת, שהיא אחת הערים הבטוחות בישראל בעיניי, לבין הפוזה שאנחנו מייצרים”, הוא אומר. “30% מ’התוצרים הבעייתיים’ הם יבוא - זה לא שלנו, אלה התיירים. אלה אתם. אנחנו לא ערסים”.

אם להאמין להלוי, מצבה של אילת מעולם לא היה טוב יותר: המסחר מתפתח, הפשיעה בירידה, החינוך בעלייה, האפריקאים עוזבים ‏(“המסתננים הם אפיזודה חולפת”, אומר הלוי: פליטים סודנים כבר עזבו את העיר בחודשים האחרונים, הוא מציין, ותוך שנתיים־שלוש יישארו ככל הנראה רק מאות מהם‏) והתיירות פורחת.

האם אילת באמת פורחת? לא בטוח. המציאות שמתחת לפני השטח, מתחת לסיסמאות, לפרויקטים הנוצצים ולהצהרות הגאות של הלוי, מצביעות על עיר שתושביה עניים ושבעלי העסקים בה נאנקים תחת הנטל. עיר על סף קריסה, אם לא אחרי הקריסה. לפי מדד ההגירה של מכון ירושלים, שהתפרסם החודש, אילת היא אלופת ההגירה השלילית בישראל - 7.9% מתושביה עזבו ב-2011.

הרשתות השתלטו על העיר

שדה דב בתל אביב, 4:30 בבוקר. אורנה, אם לארבעה מנתניה, מחכה שייתנו לה לעלות למטוס. “אנחנו חוזרים לאילת פעמיים בשנה”, היא אומרת, “הילדים קטנים, אז זה נוח, וזה מה שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו”. הילדים שלה, למרות השעה המוקדמת, צועקים ורצים מסביב בהתרגשות. לצדה ממתינים עוד עשרות אנשים, רבים מהם חובשי כיפות וערבים. רבות מהנשים כבר לובשות את הביקיני מתחת לגופיות, כאילו שעם הנחיתה ב-5:30 בבוקר הן ירוצו מיד לטבול בים.

עיראד פראללה מדיר אל־אסד ובני משפחתו המורחבת, ובהם בני הדודים עם נשותיהם והילדים, חוזרים לאילת מדי חודשיים־שלושה. הם הגיעו לפני יומיים, ויישארו עוד שלושה ימים. כמו רבים באילת, הם לא מתרשמים מהקניות, הם שם בשביל הים. “בקבוק מים עולה 10 שקלים - על מה? אצלנו קונים שישייה ב–10 שקלים”, אומר פראללה.

יקרה או לא, אילת היא עדיין בירת הנופש הבלתי מעורערת של ישראל, והשבוע האחרון של אוגוסט ושל החופש הגדול מביא להתנפלות רבתי של משפחות המבקשות לנצל מבצעים של הרגע האחרון שיזכו אותן בכמה רגעים של מנוחה יקרה.

חבורות בני נוער המבקשים לנצל את הימים האחרונים של החופש הגדול כדי להשתכר ולבלות הרחק מעיני ההורים ממלאות את החדרים הפנויים בבתי המלון. “אנחנו הולכים לדפוק את הראש ברצפה, להשתכר עד המוות”, אומרת נערה לחברותיה שעה שהן יוצאות מהסופרמרקט הסמוך לבית המלון שלהן עם שקית מלאה בבקבוקי זכוכית בידה.

גלעד ואשתו עדי, המתגוררים במושב ליד עפולה, מבקרים גם הם באילת למשך חמישה ימים עם ארבעת ילדיהם הקטנים. הוא מנהל לוגיסטיקה בחברת מזגנים והיא מורה. הם חוזרים לעיר הנופש מדי שנה בשביל הים, אבל גם בשביל השופינג. “זה כמו לנסוע לחו”ל, כאילו עברת בדיוטי פרי ולא שמת לב”, אומר גלעד. “יקר? עזוב אותך משטויות, מה זה משנה. כשזה מגיע לחופש הכסף הוא לא פקטור”.

עם זאת, לצערם של בעלי העסקים באילת, כנראה שעבור הרוב המוחלט של המבקרים הכסף הוא דווקא כן פקטור. לפי המספר העצום של חנויות היוקרה באילת נראה שמתכנני העיר ציפו לגדודי אוליגרכים שישטפו את הרחובות ויבזבזו אלפי שקלים בכל חנות, אבל הליכה באזור הטיילת ובתי המלון באילת כיום שקולה לביקור בקניון גדול וריק.

מספר מרכזי הקניות באזור התיירות של העיר בלתי נתפש. MALL הים, הוותיק שבקניוני העיר, פארק הקרח ‏(אייסמול‏) החדש יחסית, קניון מלכת שבא הלא רחוק, שדרת החנויות לה בולווארד הכמעט צמודה שמנסה לחקות שדרות חנויות אירופיות, כולל פנסי רחוב פסאודו־אירופיים ומדרכה מרוצפת, מרכזי הקניות אמפוריום ופנינת אילת, מרכז חנויות המעצבים של הרוד’ס או אחת ממאות החנויות, המסעדות, הדוכנים ושלל האטרקציות המסחריות האחרות שכל מבקר באילת נאלץ לעבור על פניהן בדרך הקצרה לים - אי אפשר לדרוך באזור התיירות בלי להיות מותקף בפרסומות.

בעשור האחרון השתלטו הרשתות על אילת, והשתלטו בגדול. תנופת בנייה אדירה של שטחים מסחריים הובילה לכך שבטווח של פחות מק"מ הוקמו לפחות שלושה סניפים של סופר פארם, לפחות ארבעה סניפי מקדונלד’ס, לפחות שלושה סניפי ארומה ועוד סניפים רבים של רשתות אחרות: קסטרו, רנואר, איי־דיגיטל, סטימצקי, צומת ספרים, BBB ומוזס. נדמה שאין רשת ישראלית או בינלאומית שלא נטעה דגל - ועוד דגל, ועוד דגל - באילת.

לפי לשכת המסחר באילת, שטחי המסחר בעיר מסתכמים ב–125 אלף מ”ר, ו–11.3 אלף מ”ר נוספים נמצאים בבנייה. עוד 41 אלף מ”ר אושרו ועדיין לא נבנו, כולל שני מרכזים מסחריים שיוקמו במתחם התחנה המרכזית החדשה המתוכנן בעיר, ו–71 אלף מ”ר נוספים נמצאים בשלבי תכנון. בסך הכל, התכנון הוא שתוך ארבע שנים יהיו באילת 248 אלף מ”ר של מסחר, פי כמה וכמה מהממוצע הארצי.

עופר וקנין

אילת היתה תמיד עיר של שופינג הודות לפטור ממע”מ, אך בשנים האחרונות נראה שהיא נהפכת לחגיגה אולטרה קפיטליסטית שכל כולה קודש לצריכת מותגים. ואולם השתלטות המותגים גבתה מחיר כלכלי כבד: העסקים המקומיים, שגם כך נאבקו להתקיים בעיר לא פשוטה, נחנקים תחת התחרות. יש יותר מדי קניונים ופחות מדי קונים. עשרות פושטים רגל, ורבים אחרים נמצאים על סף התמוטטות.

“אילת הולכת להתרסקות”, קובע בזעם דני להב, יו”ר לשכת המסחר בעיר. “שיעור מאוד מאוד גבוה של בעלי העסקים בעיר במצב קשה. אני מדבר על חרפה, על גסיסה אמיתית. רבים נמצאים בסכנה מוחשית של סגירת העסק לקראת החורף הקרוב”. לפי סקר שנערך השנה על ידי מכון המותגים, אומר להב, 34% מהבעלים של עסקי המסחר בעיר מגדירים את מצב העסקים שלהם "קשה עד קשה מאוד", ו-9% מגדירים אותו "קטסטרופה" ו"סכנה לפשיטת רגל".

הטרגדיה של אילת, שלמסעדות שלה קוראים “שיקגו” ו”בוסטון” ולרחובות שלה ניתנו שמות כמו “אנטיב”, הוא שרוב המבקרים בה ישראלים, ולכן הישרדותה תלויה לחלוטין במצבו של המשק הישראלי. כך, ההאטה הנוכחית פירושה שהישראלים, גם אם מגיעים לאילת, מוציאים פחות. “תגיע לפה בדצמבר ותראה שתגיד ‘הסנונית הראשונה היתה בקיץ’”, אומר להב. “אילת נמצאת על סף מדרון תלול, על קצה תהום שממנה אי אפשר לחזור. אנחנו צועקים הצילו”.

בעלי העסקים תולים את חלק הארי של האשמה במצבם בהלוי, שלדבריהם הוביל לתנופת פיתוח הרסנית שמחריבה את הכלכלה המקומית. במקום לטפח את העסקים המקומיים, הם טוענים, איפשר הלוי לרשתות הגדולות להשתלט על שטחי המסחר, ולתושבי אילת אין אפשרות להתחרות. המצב הנוכחי, הם אומרים, מעניק לאילתים רק ברירה אחת: לעבוד בארומה, בקסטרו, במוזס או באחת הרשתות האחרות תמורת שכר של 5,000 שקל בחודש.

פעם, אומרים כמה מהם בעצב, הם היו הבעלים של בתי הקפה. “לאילת יש תוצר גולמי של 14 מיליארד בשקל בשנה, ש–90% ממנו שוהה בעיר לחצי שנייה לפני שהוא טס לכיכר המדינה בתל אביב”, אומר להב. “העיר לא מרוויחה כמעט שום הטבה כלכלית מהרשתות”.

בעל עסק מקומי שביקש לשמור על עילום שם מסכים: “בונים עוד קניון ועוד קניון ואת כולם בונים בטיילת, לא בעיר, נותנים לחברים שלהם זיכיונות וקוברים את העסקים המקומיים. במצב הנוכחי אני לא יודע אם אשרוד עד הקיץ הבא”.

“אילת נמצאת במקום הראשון בישראל בשיעור הסיכון הגבוה של העסקים”, אומר להב. “ייתכן 
ש-3%–4% מהעסקים במצב סביר, אבל כל השאר נמצאים על הרולטה. כל פעם מישהו אחר נופל ויוצא מהמשחק, סוגר ונכנס לפשיטת רגל. זו קריסה כמעט מוחלטת של כל העסקים בעיר. אני לא רואה עסק אחד שיכול להתקיים. תקשיב למה שאני אומר לך, אין סיכוי שכולנו נעבור את החורף הקרוב. כולם נמצאים עמוק־עמוק בתוך הלוואות. אנשים השקיעו מיליונים בעסקים ועכשיו כולם נאחזים בציפורניים”.

עופר וקנין

עם זאת, אומר להב, הרשתות הן לא האויב היחיד וגם הן סובלות מירידה חדה בפעילות. MALL הים, פעם הקניון המצליח בישראל, ירד למקום החמישי ב–2012. הפדיונות של כל הקניונים והרשתות, הוא אומר, ירדו בחדות.

הסיבה? בשתי מלים: הכל כלול. בחמש השנים האחרונות תפסה תאוצה שיטת הכל כלול בבתי המלון באילת, במיוחד על רקע המעבר של תיירים ישראלים רבים מטורקיה לאילת, וכיום יותר מחמישית מבתי המלון משתמשים בשיטה זו או דומה לה ‏(הכל כלול, פנסיון או חצי־פנסיון‏). הכל כלול נהפכה לשיטה פופולרית בקרב משפחות ישראליות שמבקשות לחסוך ומעדיפות לבלות את החופשות באילת בתוך בית המלון, בלי לדאוג להאכיל את הילדים, ובעיקר בלי צורך להוציא עוד שקל מעבר למה שכבר שילמו.

לדברי להב, שני הגורמים האלה - תנופת הפיתוח ומדיניות הכל כלול - הובילו את העסקים באילת למצב קשה. “יש ירידה של 30%–40% בפדיונות בקניונים”, הוא אומר. “גם הרשתות סובלות. אין פה גורם שמגן על העסקים שמחיים את העיר”.

הלוי לא מתרשם מהביקורת של בעלי העסקים. “כל המלינים לוקחים את המצב האופטימלי, שעוד לא בנוי, ומכניסים אותו למצב הקיים. יש פה טעות אופטית”, הוא אומר. “כשמדברים על מרכז שהולך להיבנות - זה לא קורה היום או מחר. צריך ללכת עקב בצד אגודל: להגדיל את מספר חדרי המלון, ובמקביל לפתח שטחי מסחר כדי לדאוג שהארנק של התייר ייצא החוצה ולא יישאר כלוא בתוך בית המלון. מה גם שיש יתרון לשוק החופשי: הוא מוריד את מחירי השכירות, ותחרות היא תמיד דבר טוב”.

בעיית שטחי המסחר חדרה עמוק למרוץ לראשות העירייה, שבו מתחרה הלוי בכמה מועמדים, שהמוביל בהם הוא איש העסקים דובי כהן. “מי דואג לקבלנים על חשבון התושבים? מי מפסיד לנו מיליונים?", שואלים שלטים רבים שתלויים על מרפסותיהם של בנייני מגורים באילת. “תקשיב לי טוב־טוב”, אומר איש עסקים מקומי, “הלוי לא ינצח בבחירות האלה, אין סיכוי”.

שטחי המסחר אינם הבעיה היחידה של העיר. בנוסף סובלת אילת ממחסור חמור בעובדים. “יש לנו בעיה קשה בשוק העבודה המקומי”, אומר אריה חדד, עולה מצרפת שמתגורר באילת. הוא עוסק בארגון אירועים ומשכיר כמה חנויות שבבעלות משפחתו במרכז מור, אחד ממרכזי הקניות היחידים בשכונות הפנימיות של אילת - ישן, מתפורר ולא ממוזג, רחוק מהזוהר ומהקור הצונן של הקניונים החדשים.

“הבעיה הכי גדולה באילת היא שאין עובדים”, אומר חדד, “עבודה לא חסרה, אבל אין עובדים. פתחו את האייסמול ואין עובדים, החנויות משלמות סכומים אדירים לילדים בלי ניסיון, העיקר שיבואו לעבוד”.

עופר וקנין

פתרון אפשרי למצוקת העבודה באילת נמצא בשנים האחרונות בדמותם של אלפי פליטים אפריקאים ‏(7,000 לפי כמה הערכות‏) שהגיעו לאילת והתמקמו בשכונת יעלים. אלא שהגעת הפליטים יצרה משבר חמור ועוררה זעם מצד התושבים, שהאשימו אותם בפשיעה ובאלימות. במקומות מסוימים בעיר עדיין אפשר למצוא כתובות גרפיטי גזעניות כמו “כושים רעים” ו”זין על הכושים העונסים” ‏(הטעות במקור‏).

“זאת עיר גזענית מאוד”, אומר חדד. “אני נתקל בזה כל הזמן. גם כשרציתי להשכיר דירה לאריתראים וגם כשאני הולך לסופר וצועקים לי כל יום ‘תלך, תחזור למדינה שלך’. אני פה כבר 20 שנה. אז נשאר לי קצת מבטא, זה אומר שאני לא ישראלי?”.

בדוכן הקטן שלו בטיילת, בין שרשראות לב וצמידים של בוב מארלי, לדינו בורסה, מראשוני הרוכלים בטיילת של אילת, לא אכפת מהפליטים הסודנים. הבעיה הכי גדולה שלו בחיים היא הלוי, שכבר שנים נאבק לפנות את בעלי הדוכנים בטיילת. הליך הפינוי של הרוכלים בטיילת החל לפני כעשור לאחר שהמדינה תבעה לבטל את ההסכמים שחתמה העירייה עם הרוכלים לפני עשרות שנים, בטענה שהם בלתי חוקיים. ואולם הרוכלים עדיין תולים את האשם בהלוי. על הדוכנים תלויים סטיקרים עם דיוקנו של הלוי ולידו הכתובת “מחסל הפרנסה”.

“אני פה כבר 25 שנה”, אומר בורסה, “אני לא יודע לעשות שום דבר אחר. זה המקצוע שלי”. בורסה, בשנות ה–70 לחייו, אחד הבאסטיונרים הראשונים בטיילת, הגיע לטיילת כשעוד היתה מקום מושבם של הנרקומנים. הוא מכר את המוצרים ממזוודה ולאחר מכן מדוכן מתקפל. במשך 20 שנה הוא תיעד את פעילות הדוכנים, ואפילו כתב ספר על הטיילת. כמוהו, גם רבים מבעלי הדוכנים האחרים נמצאים שם זמן רב, חלקם יותר מ–20 שנה - מוכרים קונכיות וכפכפים בעידן האייפדים. חלקם מפחדים להידרדר לעוני אם יפונו, ואיש מהם אינו אופטימי. “אני מאמין שזה הסוף”, אומר בורסה ומסתכל לעבר סניף ממוזג של סטימצקי, הממוקם לא רחוק מדוכן הפח המבולגן והמט ליפול שלו. “כבר הפסדנו, בינואר יבואו לפנות”.

אילת קורסת?! 
אילת כבר קרסה

בשעות הצהריים של יום חול, בעיצומו של החודש העמוס ביותר בשנה, קניון אייסמול, יהלום הכתר של תנופת הפיתוח העירונית, שומם כמעט לחלוטין. המוני ילדים אמורים להיות פה עכשיו כשהם גוררים את הוריהם בכוח לרחבת ההחלקה על הקרח במרכז המבנה האליפטי העצום, דמוי היורט. הורים מותשים עם מבט מיואש בעיניים אמורים להיכנס ולצאת מחנות לחנות, כורעים תחת עומס השקיות המתרבות שבידיהם. ואולם במקום זאת, באחד מבתי הקפה הרבים שבמקום, כשהוא יושב לגמרי לבדו, אילן פיפסון וקורא עיתון.

פיפסון, 52, שמתפרנס מיחסי ציבור ושיווק, הוא אגדה אילתית, סלב מקומי שגם זכה לככב בסדרה התיעודית “הים הדרומי” בערוץ 8. הוא מוקפד למראה, ומקפיד לטפח, גם בגילו, תדמית של פלייבוי אילתי. אביו היה בעצמו אגדה מקומית, והוא, שנולד באילת, חזר אליה אחרי השירות הצבאי ומתגורר בה מאז.

עופר וקנין

פיפסון מכיר באופן אינטימי את מצבם של בעלי העסקים בעיר, והמסקנה שלו חד־משמעית וכואבת. “אילת כבר קרסה, פשוט לא רואים את זה”, הוא אומר. “שיהיה ברור, הסיפור של אילת די גמור”. פיפסון אוהב לדבר במשלים. כשהוא מתבקש לתאר את מצבו של בעל עסק ממוצע באילת, הוא מצטט את יורם טהרלב: “ברחובנו הצר גר נגר אחד מוזר, הוא יושב בצריפו ולא עושה דבר”.

כשהוא נדרש לריבוי שטחי המסחר בעיר והשתלטות הרשתות הזרות, הוא עונה: “אילת היתה אגם קטן עם קצת אוכל. עיר קטנה. יום אחד, לפני 12–13 שנה, הגיע לפה כריש, ראה שיש קצת אוכל וסיפר לכל האוקיאנוס. כולם מיהרו אחריו, קפצו לאגם ומתחרים על אותו ארנק מצומק”.

לפיפסון אין ספק או אשליות, הוא מכיר היטב את אנשי העסקים בעיר שכורעים תחת הנטל. הוא מכיר טוב מדי את הריקנות של מרכזי הקניות החדשים בימים שאחרי ההשקות הנוצצות. כשהוא מנתח את טעויותיהם של מנהלי העיר, החטא הקדמון שמסמן פיפסון הוא היבריס. “המון אנשים נפלו בפח בעיר הזאת, כי זאת עיר משכרת, היא עיר מטעה”, הוא אומר, “ועל אחת כמה וכמה לגבי אנשים שמנהלים את העיר אבל לא מכירים אותה ולא מבינים אותה.

“יש לה מגבלות שאנשים לא מבינים. המקום הקרוב ביותר נמצא 240 ק"מ מכאן. אם אני פותח עסק בחדרה ולא הלך לי, אני תמיד יכול לפתוח באולגה, בנתניה או בהרצליה. כך גם לגבי אנשי מקצוע שיכולים לתת ולקבל שירותים במקומות אחרים. אין לנו את זה באילת, אנחנו אי קטן ומבודד. אי אפשר לחשוב על תל אביב ולומר ‘שם כולם פותחים’. יש מיליון תושבים באזור תל אביב, פה יש רק 50 אלף תושבים עניים”.

אף שהוא לא מעריך את מנהיגי העיר, פיפסון דווקא מבין את הטעות. “המקור לכל זה הוא חשיבה שבכל זמן נתון יש באילת 20 אלף נופשים, אבל בוא נחשוב על זה רגע. בעל משפחה ממוצעת, עם 7,000 שקל לבזבז על חופשה. 6,300 שקל כבר הוצאת על טיסות ומלון. עם מה נשארת? עם שום דבר. בבית המלון יש לך אוכל ליד הבריכה ושירות חדרים, וזה עוד לפני שדיברנו על פנסיון או חצי־פנסיון, שזה אורח שאני לא צריך בכלל. מבחינתי, אם הוא נסע לכרתים או ננעל פה בחדר שלו זה היינו הך”.

בדיוק ברגע שהוא מסיים את המשפט, אורח בלתי צפוי מגיע לבית הקפה - ראש העירייה קופץ לביקור פתע בליווי שר התיירות עוזי לנדאו. ברבע השעה הבאה משתדלים הלוי ופיפסון, שנאלצים לבלות כמה דקות יחד בחלל קטן, בעיקר להתחמק זה מזה; אחד ממהר לשירותים, אחד מעמיד פנים שהוא מדבר בטלפון. בעיר קטנה כמו אילת אין הרבה מקומות להסתתר בהם מאנשים שאתה לא מחבב.

הנזק כבר נעשה

בתיאור מצבה של אילת פיפסון מקפיד לדבר בלשון עבר: קרסה, גמרה, התמוטטה, פשטה רגל. העובדה שאת הקריסה עדיין לא רואים כלפי חוץ לא מטרידה אותו כהוא זה. “אני מספר לך סיפור שכבר נכשל”, הוא אומר בעצב. “ייקח 10–15 שנה לתקן את זה, הנזק כבר נעשה”. חוץ מזה, הוא אומר, “הסתכל סביבך, תראה כמה ריק. וזה באוגוסט, בשיא של השנה! אני אקח אותך לסיבוב ותראה מרכזים שלמים ריקים מאדם. מול מלון הרוד'ס, במיקום שהוא מהיוקרתיים בעיר, יש מרכז שלם, יפה וחדיש שנסגר. אילת בקריסה מוחלטת. עוד חצי שנה הקניון הזה יהיה פיל לבן. זאת שערורייה שבכלל פתחו אותו. צריך לפתוח כזה מקום בריו דה ז’ניירו, או בניו יורק ובמוסקווה, לא באילת, שמה היא בסך הכל? ירוחם עם ים. 50 אלף תושבים עניים שעובדים בבתי מלון”.

פיפסון לא מעריך במיוחד את האנשים שעומדים בראשות העיר. הוא משוכנע שהם רתמו את העגלה הרבה לפני הסוסים. “המצב הזה, הריק, זה כשהתפוסות בבתי המלון הן 85%. אם התפוסה היתה 30%–40% מילא, אבל כשהמצב הוא כפי שהוא והקיבולת של בתי המלון מלאה כבר - מה האינטרס לפתוח עוד? בביזנס, כשמדברים על התרחבות מדברים על הרחבת מאגר הלקוחות. פתחת את השוק לתחרות והכנסת לי שני מתחרים? נהדר. אבל תכניס 17 נוספים ותהרוג את כולם. כשמספר הלקוחות קבוע ואתה מחלק את העוגה למספר גדול יותר של אנשים ובונה עוד ארבעה מרכזי קניות כשחמישה כבר גמורים לגמרי, אז אתה או טיפש, או רע או נתון לשיקולים זרים”.

בזמן שאזורי התיירות עוברים תנופת פיתוח מאסיבית, אומר פיפסון, העיר הוזנחה קשות. במקום לפתח את שאר אזורי העיר, ראשיה פיתחו את בתי המלון, שמצדם דפקו את העיר כשהחלו עם הכל כלול. “כובד המשקל הועבר לאזור התיירות, והתוצאה היתה שהעיר נהפכה לחורבה אחת שלמה”, הוא אומר. “אותם מרכזים גדולים היו יכולים להיפתח גם בתוך העיר, ולא באזור בתי המלון”.

יוסי חן, חבר מועצת העיר והמחזיק בתיק התיירות בעירייה, לא סותר אותו: “כשאתה עולה לשכונות, זה שכונה. פלאפלייה אחת, שניצלייה אחת, מכולות, חנויות למחברות וקלמרים. התיירים בקושי מגיעים לשם”.

“אילת היתה אמורה להיות של האילתים”, אומר פיפסון. “כל החברות הגדולות רצו ליהנות מהכספים הגדולים שנכנסים לעיר, אז הכסף מגיע לפה והולך מיד צפונה, ולא נשאר לתושבים כלום. הם לא נהנים מהעוגה. מה נשאר לתושב אילת, להיות עובד של רנואר? הלוי כל הזמן מדבר על יצירת מקומות עבודה, אבל איזה מקומות עבודה אתה יוצר בשכר של 5,000 שקל? אנשים פה רוצים להיות בעלי הבית קפה”.

ושוב, הוא מדגיש, כבר מאוחר מדי להפוך את התהליך. “אילת קרסה, קרסה, קרסה. אתה לא תרגיש את זה. אתה אף פעם לא רואה את הפצוע שמטופל בבית החולים. מנקים את התאונה ונראה לך שהכל בסדר, אבל הכל לא בסדר. יש ארבעה שמאושפזים בבית לווינשטיין. באותה מידה אתה לא רואה את האדם שיושב עם נציג הבנק עכשיו, או בבית המשפט ומנסה להבין איך הוא מתנהל וסוגר את החובות שלו, ואני אומר לך שאין כמעט בעלי עסקים פה שהם לא כאלה. אם תשאל אותם הם גם ישקרו לך ויגידו שהמצב כרגיל, זאת טקטיקת מכירה, אבל אני אומר לך שהמצב נורא ושהוא לא יכול להימשך.

“היו מיליון דרכים לפתור את הבעיות של אילת ולהגן על העסקים המקומיים. בערי נופש בכל העולם יש חוקי עזר עירוניים שנועדו להגן על התושבים המקומיים מרשתות. אני, באופן אישי, הייתי מציף את העיר בדוכנים, בבאסטות, ונותן לתושבי אילת. זה ימכור סידקיות וזה ימכור נעליים. זאת המלחמה שלי בכל החזירים התל־אביבים, בכל הרנוארים”.

הלוי עדיין מאמין ביעד השאפתני של הכפלת אוכלוסיית העיר והקמה של תעשיית היי־טק - דווקא בה. “פוליטיקאי רגיל לא יודע לדחות סיפוקים, אבל לי יש תוכניות לטווח הארוך”, הוא אומר. “בראש וראשונה, האתגר הכי גדול שלנו הוא להפוך את העיר לרנטאבילית, לעיר שמחזיקה את עצמה, עיר שמייצרת חיים כלכליים מסעירים, שמדברת בשפה אחרת של תיירות, שמייצרת תעסוקה מקצועית ולא נשענת על רק על תיירות. כדי שהכל יקרה, אתה צריך 100–120 אלף תושבים, ואז הבעיות של המסחר יעלמו”.

יש כאלה שאינם מתרגשים מהבעיות שרודפות את אילת, לפחות לא אלה של בעלי העסקים, שבשבילם היא עדיין עיר של נופש תמידי.דיוויד, שעובד במסעדה בחוף, לא שמע את האזהרות על קריסת העיר. הוא עלה מפאריס לפני שנה וחצי עם אשתו ושני ילדיו, והוא מרוצה מהבחירה שעשה. הוא אוהב את החום המעניש והחונק של אילת. הוא אוהב את הקור של מי הים. הוא אוהב את האנשים שהכיר. הוא אוהב את העברית. למעשה, קשה לו למצוא משהו שהוא לא אוהב בעיר. “לפאריס? לא, לא הייתי חוזר לפאריס”, הוא אומר. “בצרפת רע ליהודים”.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#