האם התחנות בקריירה של מריו בלכר מלמדות כיצד ינהג כנגיד? - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
נגיד הגיאות והשפל

האם התחנות בקריירה של מריו בלכר מלמדות כיצד ינהג כנגיד?

אחרי מפח הנפש עם פרנקל וליידרמן, הרחיק נתניהו עד ארגנטינה כדי למצוא נגיד ■ מבט על פועלו בקרן המטבע הבינלאומית, הבנק העולמי והבנק המרכזי בארגנטינה מספק כמה תובנות

64תגובות

כ בר זמן רב לא נראה בכלכלה הישראלית שחקן חדש שהצליח לעורר כל כך הרבה סקרנות כמו המועמד המועדף של ראש הממשלה (לפחות עד אתמול אחר הצהריים) לתפקיד נגיד בנק ישראל, מריו בלכר. אף שהוא נחשב לכלכלן בולט קרוב ל–20 שנה, ומילא שורה של תפקידים בכירים בקרן המטבע הבינלאומית, בבנק המרכזי של בריטניה ובבנק העולמי, ישראלים רבים שמעו לראשונה את שמו של בלכר לאחרונה, כשהוזכר במפתיע כמועמד המוביל מבחינת בנימין נתניהו לרשת את סטנלי פישר.

מאז מנסים רבים לעמוד על טיבו, והוא אינו מקל עליהם. למעט הפרט העסיסי הנוגע למערכת היחסים בין אשתו לשעבר, הכלכלנית ההונגרייה פירוסקה נאג'י ‏(אז אשתו בנפרד‏), ליו"ר קרן המטבע הבינלאומית לשעבר דומיניק שטראוס־קאהן, לא הרבה ידוע על חייו האישיים של בלכר בן ה–65, דובר העברית השוטפת, שבהרצאה באוקטובר 2012 אמר שהוא "חובש כיפה רק בבית, לא בעבודה, ולא כשאני עושה דברים שהם 'פחות בסדר'".

כתבות נוספות באתר TheMarker:

מכפיל 80 // אנטי-וירוס לבנקים ששווה 800 מיליון דולר

ראיון // "תעשיית התוכן מתמוטטת - כל הכסף הולך לגוגל ופייסבוק"

הוא למד בישראל ולימד בה, מגיע הנה מדי כמה חודשים כדי לבקר את בתו שמתגוררת כאן, ומוכר לרבים בצמרת הכלכלית של ישראל. עיון בקורות חייו של בלכר מספק רק תשובה חלקית לשאלה "מי אתה, מריו בלכר?". הוא נולד ב–1948 בקורדובה שבארגנטינה, סיים תואר ראשון בכלכלה ובהיסטוריה יהודית ותואר שני בכלכלה באוניברסיטה העברית, השלים בגיל 27 דוקטורט באוניברסיטת שיקגו, ערש הניאו־ליברליזם, ביתו של נביא המוניטריזם מילטון פרידמן וגם המקום שבו השלימו הנגידים הפוטנציאליים לשעבר יעקב פרנקל וליאו ליידרמן וסרבן הנגידות יוג'ין קנדל את הדוקטורטים שלהם.

בלומברג

לאחר שלימד במשך חמש שנים במחלקת הכלכלה של אוניברסיטת בוסטון, הצטרף בלכר לקרן המטבע הבינלאומית ב–1980. הוא נשאר בקרן כיועץ בכיר במשך 21 שנה, ובאמצע הספיק לעבוד בבנק העולמי וגם ללמד לסירוגין באוניברסיטאות שונות, בהן אוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון, אוניברסיטת ניו יורק והאוניברסיטה העברית.

בכהונתו בבנק העולמי ובקרן המטבע שיחק בלכר תפקיד מפתח בכמה אירועים כלכליים משמעותיים, בהם המשבר הפיננסי בדרום־מזרח אסיה ב–1997, המעבר של רוסיה מקומוניזם לכלכלת שוק והמשבר הפיננסי שממנו סבלה הכלכלה הרוסית ב–1998 ("משבר הרובל"), ולאחר מכן עזב את קרן המטבע כדי להתמנות לסגן נשיא הבנק המרכזי של ארגנטינה הקורסת ב–2001. ב–2002, בעיצומו של המשבר הכלכלי החמור ביותר שחוותה המדינה מאז שנות ה–30, הוא מונה לנשיא הבנק המרכזי הארגנטיני, כהונה סוערת שנמשכה חמישה חודשים בלבד.

מאז שעזב את הבנק המרכזי של ארגנטינה הוא הצטרף למחלקת המחקר של הבנק המרכזי של בריטניה וניהל את המרכז ללימודי בנקאות מרכזית של הבנק. הוא עבד בבנק ב-2003-2008, ואז התפנה להרצות בכנסים ברחבי העולם, להופיע כפרשן טלוויזיה, לכתוב מאמרי דעה לאתר פרוג'קט סינדיקט, ולכהן במשרות לוקרטיביות כיועץ וכדירקטור בחברות כמו הקונצרן IRSA של איש העסקים אדוארדו אלשטיין - שמנסה כיום לרכוש את השליטה באי.די.בי - וחברת הנפט הארגנטינית המולאמת YPF, משרה שבגינה הוא מוזכר כנתבע בתביעה אזרחית נגד החברה.

במשך השנים צבר בלכר שורה ארוכה של חברים בעלי פרופיל גבוה בממשל האמריקאי, בממשלות אירופה, בקרן המטבע, בבנק העולמי ובבנקאות הפרטית. במאמר ב"ניו יורק טיימס" מיוני 2002 הוא מתואר כ"בכיר לשעבר בקרן המטבע, עם קשרים נרחבים בוול סטריט". בידיעה מינואר אותה שנה הוא מתואר, שוב, כ"בכיר לשעבר בקרן המטבע הבינלאומית עם מוניטין טובים בקרב בנקים בינלאומיים".

השבוע, לפני שחיתן את בתו במסעדה בירושלים, הוא התפנה לשיחה קצרה עם חדשות ערוץ 10. "אני מקווה לעבור (את ועדת טירקל)", הוא אמר, "ושהוועדה תכריע שאני נקי".

אי־נחת בקרן המטבע

עיון בקורות חייו של בלכר מגלה שהוא עשוי באותה המידה להיות יעקב פרנקל, יוג'ין קנדל או סטנלי פישר. על פני השטח, אין הבדל גדול ביניהם. אפשר לומר שהם היו במילואים יחד: כשפישר הכתיב את המדיניות של קרן המטבע במשבר הפיננסי באסיה ב-1997-1997 כמספר שתיים בארגון באותה תקופה, שימש בלכר כיועץ מיוחד לחטיבת אסיה והפסיפיק של הבנק. לפני כן, כשפישר וחבריו הכלכלנים בקרן המטבע והבנק העולמי התוו את נתיב המעבר של רוסיה מקומוניזם לשוק חופשי, בלכר היה ביניהם. עם ליידרמן ופרנקל הוא כתב ספרים, וכך גם עם צבי אקשטיין, שמתמודד כיום מולו על תפקיד הנגיד.

כדי לעמוד על טיבו של בלכר ולהבין כיצד ינהג כנגיד יש להסתכל לעבר המקומות שעיצבו את משנתו ואת המסלול המקצועי שלו: קרן המטבע הבינלאומית, הבנק העולמי והבנק המרכזי של ארגנטינה.

בתפקידו האחרון בקרן המטבע, לפני שעזב לטובת הבנק המרכזי של ארגנטינה, עבד בלכר ככלכלן בחטיבת אסיה והפסיפיק. הוא היה שם כשהמשבר הפיננסי בדרום־מזרח אסיה פרץ ביולי 1997 עם קריסת הבאהט התאילנדי והפתיע לחלוטין את כלכלני הקרן, כפי שבלכר הודה בעצמו בראיון לאל־ג'זירה ב–2011. חלק גדול מהאחריות למשבר הוטל על הקרן, שחתרה לליברליזציה של כלכלות דרום־מזרח אסיה, שעד המשבר כונו "נס כלכלי", ובתוך כך עודדה את המדינות להסיר את הפיקוח על זרימת ההון כדי לעודד השקעות זרות. התוצאה היתה כמות גדולה של "כסף חם" שנכנס לכלכלות המזרח־אסיאתיות, והוביל לבועת נכסים שפקעה ואיימה להפיל את כלכלותיהן של מדינות כמו תאילנד, קוריאה הדרומית ואינדונזיה לחדלות פירעון.

תגובתה של הקרן החמירה את המצב עוד יותר: כלכלני הקרן התייחסו למשבר הפיננסי במזרח אסיה כמקרה רגיל של חדלות פירעון ודרשו מהמדינות לקצץ בהוצאות בתמורה לסיוע. אלא שהגירעונות של הכלכלות המזרח־אסיאתיות - אלה מהן שהחזיקו גירעון - היו קטנים, והמדיניות רק האיצה את המשבר.

לפני שהגיע לחטיבת אסיה והפסיפיק שימש בלכר בתפקיד משמעותי אחר בקרן המטבע, כיועץ בכיר למחלקת אירופה ומרכז אסיה. בתפקיד זה, ולפני כן בתפקידו כראש מחלקת המקרו־כלכלה בבנק העולמי, הוא היה אחד האדריכלים של העברת הכלכלה הרוסית מקומוניזם לכלכלת שוק, ושיחק תפקיד מרכזי בטיפול של הקרן במשבר הפיננסי שהפיל את הכלכלה הרוסית לקרשים ב–1998. כלכלני הקרן והבנק העולמי היו מעורבים עד הצוואר בהתוויית המעבר של רוסיה מקומוניזם לכלכלת שוק חופשי. בספרו "אי־נחת בגלובליזציה" תקף הכלכלן חתן פרס הנובל ג'וזף שטיגליץ את התנהלות קרן המטבע באותה תקופה. הוא טען כי התמסרותם של כלכלני הקרן להפרטה בכל מחיר, גם במחיר פגיעה בדמוקרטיה הרוסית הטרייה, לצד צעדים נוספים שעליהם המליצו כמו הסרת פיקוח מיידי על המחירים, הובילה לקריסה באיכות החיים, לנסיקה בשיעור העוני ולפגיעה אנושה בפוטנציאל של הכלכלה הרוסית.

רויטרס

כשהמשבר פרץ צידדו אנשי הקרן באוליגרכים ששדדו את אוצרות הטבע של רוסיה. במידה מסוימת, הם גם אלה שיצרו את תופעת האוליגרכים: ההפרטה המואצת, שבמסגרתה נמכרו נכסי המדינה בפרוטות לאנשי עסקים פרטיים, ללא תחרות וללא מסגרות רגולטוריות מתאימות, הביאה לצמיחת המעמד האוליגרכי שהשתלט על הכלכלה. "השיטה שבה הופרטו מונופולים לפני שהוקמו רשות רגולטורים או תחרות יעילה החליפה את המונופול הממשלתי במונופול פרטי, שהיה אכזרי אפילו יותר בניצול הצרכנים", כתב שטיגליץ, לשעבר הכלכלן הראשי של הבנק העולמי.

ב–1993, חמש שנים לפני המשבר הפיננסי ברוסיה שהפיל את ערכו של הרובל ב–40%, פירסם בלכר מאמר תחת הכותרת "הרפורמות הכלכליות ברוסיה לא היו כישלון". "המדדים האובייקטיביים אכן שליליים", הוא כתב. "אם משווים את המצב ששרר בינואר 1993 לתנאים ששררו לפני תחילת הרפורמות, נניח באוקטובר־נובמבר 1991, נראה שדבר לא הלך כשורה. האינפלציה נעה סביב 10%, ואילו כיום היא קרובה יותר ל–30%. התפוקה ירדה ב–15% ב–1991, וקרסה ב–20% ב–1992". עם זאת, הוא טען, "ההישגים בתקופתו של איגור גיידר ‏(ראש ממשלת רוסיה בפועל ביוני־דצמבר 1992 והאדריכל הראשי של טקטיקת ההלם שבה בוצעו רפורמות מרחיקות לכת בכלכלה הרוסית מיד לאחר קריסת בריה"מ, א"ש‏) הם יוצאי דופן, אפילו אם התוצאות האמיתיות של כל מדיניות ספציפית נראות מאכזבות". ב–1998, אחרי שפרץ המשבר, נאלצה הקרן להעביר לרוסיה יותר מ–20 מיליארד דולר לאחר שהגיעה לחדלות פירעון.

חמישה חודשים בסערה

ב–1999 נקלעה כלכלת ארגנטינה לאחד המשברים החמורים בתולדותיה. המדינה הדרום־אמריקאית סבלה מאבטלה כרונית, השחיתות היתה נפוצה וכך גם העלמות המסים, היצוא היה במשבר בגלל התחזקות הדולר, הצמיחה קפאה והממשלה לקחה על עצמה יותר ויותר חובות, שעד מהרה נהפכו לאסון כלכלי שרק חיכה להתרחש. בשנים שלפני כן, בעידוד מערבי, הובילה ארגנטינה שורה של רפורמות ניאו־ליברליות, בהן קיבוע של המטבע המקומי, הפסו, לדולר כדרך להילחם בהיפר־אינפלציה המשתוללת ‏(ב–1989 היא הגיעה לרמה של 5,000%‏) והפרטת חלק מהחברות הממשלתיות במדינה, בין היתר כדרך להפחית את חובותיה. אך הכלכלה המקומית נותרה אטית, עמוסת שחיתות וחולה בבסיסה.

התחזקות הדולר, המשבר הפיננסי באסיה ב–1997 ולאחריו המשבר הפיננסי ברוסיה ב–1998 והשחיתות המתגברת עשו לבסוף את שלהם: הכלכלה נכנסה למיתון עמוק, שעורר חשש שארגנטינה לא תוכל לפרוע את חובותיה, שבינתיים תפחו ל–140 מיליארד דולר. בדצמבר 1999, כשפרננדו דה לה רואה מונה לנשיא, הוא נאלץ לבקש סיוע חירום מקרן המטבע הבינלאומית. זו אכן הסכימה להעניק לארגנטינה סיוע של 40 מיליארד דולר, אך בתמורה אילצה את המדינה לנקוט שורה ארוכה של צעדי צנע ורפורמות התייעלות, שכללו קיצוצים בשכר, בפנסיות ובמשרות במגזר הציבורי, וכאשר יושמו בעיצומו של מיתון חריף הובילו רק להחמרת המצב.

בין 1999 ל–2002 צנח התמ"ג הארגנטיני בקרוב ל–20%, האבטלה עלתה לרמה של 25% והפסו נפל ב–70%, לאחר שבוטל הקיבוע שלו לדולר ולאחר שניסיון לקבע אותו מחדש נכשל. לאחר שהתשואה על האג"ח הממשלתיות הארגנטיניות עלתה ל–16%, נאלצה הממשלה לבקש סיוע נוסף מקרן המטבע, מהבנק העולמי וממשרד האוצר האמריקאי. אלא שהקרן, שלא היתה מרוצה מהתקדמות הרפורמות, החליטה להעניש את המדינה והקפיאה את העברת הסיוע. עד מהרה נסקו התשואות על האג"ח הממשלתיות, ואזרחים מבוהלים משכו דולרים מחשבונות הבנק שלהם ולשלוח אותם לחו"ל, ובכך עוררו משבר בנקאי שאילץ את הממשלה להגביל את משיכת הפיקדונות לסכומים קטנים של עד 250 דולר בשבוע. המהומות שפרצו בתגובה הותירו עשרות הרוגים. ארגנטינה הספיקה להחליף לא פחות מחמישה נשיאים תוך שבועיים בלבד. בשבוע האחרון של 2001 היא הגיעה לחדלות פירעון.

בלכר חזר למולדתו ארגנטינה במארס 2001, לאחר שקיבל את הצעתו של דה לה רואה לשמש כסגן הנשיא של הבנק המרכזי. הוא שימש אז כיועץ בכיר לקרן המטבע, לאחר 21 שנה שבהן כיהן בכמה תפקידים בקרן ויצר קשרים הדוקים עם דמויות משפיעות בוול סטריט, בממשל האמריקאי ובבנק העולמי. הוא גם קיים יחסים חמים עם חלק מהדמויות הפוליטיות הדומיננטיות בארגנטינה, במיוחד שר הכלכלה דאז דומינגו קוואיו, אך כפי שהוא גילה מיד, התחלופה במערכת הפוליטית הארגנטינית באותה תקופה היתה כל כך מואצת שלקשרים אישיים לא היתה משמעות רבה. שמונה חודשים אחרי שמינה אותו, קוואיו כבר נאלץ להתפטר.

בינואר 2002 מונה בלכר לראש הבנק המרכזי הארגנטיני, כתוצאה מפרישתו של הנגיד הקודם, רוקה מקרונה. תקופתו של בלכר כנגיד היתה קצרה וסוערת, ונמשכה חמישה חודשים בלבד. באמצע הוא איים כמה פעמים להתפטר בשל חילוקי דעות בינו לבין שר האוצר החדש, רוברטו לבאניה. "לא הייתי נלהב במיוחד לקחת את התפקיד, אבל אמרו לי שאנחנו חייבים לפתור את הבעיה הזאת, שאני יכול לעזור 'לטפל בפצועים'", אמר בלכר בראיון למגזין Central Banking ב-2002.

במידה רבה מונה בלכר לתפקיד מתוך ציפייה שהוא יסייע לארגנטינה לשפר את מעמדה מול נושיה. ואכן, הוא החל לייצג את ארגנטינה במשא ומתן מול הנושים של המדינה, שחרדו מרמיזותיו של הנשיא דאז אדוארדו דואלדה כי ישמוט חלק מחובותיה של ארגנטינה. במקביל נאלץ בלכר להתמודד עם משבר בנקאי מחריף, שהוביל להסתערות על הבנקים ולהטלת המגבלות הממשלתיות על משיכת פיקדונות. בלכר התנגד למגבלות על הפיקדונות, והגה תוכנית להקל אותן באמצעות שטרי חוב שהיו אמורים להיות מועברים לבעלי הפיקדונות במקום מזומן. הוא ניהל ויכוחים מרים בנושא עם לבאניה ודואלדה. בלכר גם עבד במרץ על חידוש קו האשראי של קרן המטבע לארגנטינה, שהוקפא בדצמבר 2001, אך עד שסיים את תפקידו לא רשם התקדמות משמעותית. הוא גם התערב בשוק המט"ח, בהיקף של 2 מיליארד דולר – 15%-12% מיתרות המט"ח של ארגנטינה באותה תקופה – במטרה למנוע פיחות חד נוסף בערכו של הפסו.

בלומברג

ביוני 2002, חמישה חודשים לאחר שנכנס לתפקיד, הודיע בלכר על התפטרותו, לכאורה ממניעים אישיים כמו בעיות בריאותיות ורצונו לשוב למשפחתו בארה"ב - אך ההערכות היו שההתפטרות נבעה מהמתיחות בינו לבין לוואניה.

"היו כמה סיבות להתפטרות שלי, חלקן אישיות", הוא אמר ל-Central Banking. "המשפחה שלי לא היתה יכולה לעבור לארגנטינה בגלל המצב הביטחוני, ולכן חייתי בנפרד מהם. ומאחר שהיו לי בעיות בטיחות משלי, הרגשתי תחת מצור. לא יכולתי לנוע בחופשיות בגלל איומים, החיים לא היו נוחים. במונחי מדיניות היו לי חילוקי דעות, לא עם הנשיא, אלא עם שר האוצר החדש, שהיו לו רעיונות אחרים בנוגע לעצמאותו של הבנק המרכזי". במכתב ההתפטרות שלו הוא התלונן ש"עצמאותו של הבנק המרכזי הוחלשה שוב שוב בזמן האחרון וקרא לממשלה לא להיכנע ללחצים של גופים בעלי אינטרסים".

ההישג הכי גדול שלו בתפקיד, הוא אמר, היא שהצליח למנוע היפר אינפלציה, התרחיש שממנו חשש יותר מכל. "היו לנו 85 מיליארד דולר בפיקדונות בתחילת ההסתערות על הבנקים במארס 2001, וכעת יש 15 מיליארד דולר. אבל רק בנק אחד נסגר ומנענו קריסה", הוא הוסיף. עזיבתו של בלכר בישרה על תקופה ארוכה של כאוס בבנק המרכזי הארגנטיני. יורשו, אלדו פינאנלי, התפטר גם הוא אחרי חצי שנה. הנגיד הבא החזיק מעמד שנתיים בלבד.

נץ אינפלציה שהתהפך

אף שכל ניסיונו כנגיד מסתכם בחמשת החודשים שבהם כיהן כנשיא הבנק המרכזי של ארגנטינה, ואף שמאז עבר יותר מעשור, בלכר עדיין מוכר ברחבי העולם כ"נגיד הבנק המרכזי של ארגנטינה לשעבר". בשנה שאחרי עזיבתו את כס הנגיד הוא הצטרף לבנק המרכזי של בריטניה, תחילה כיועץ ולאחר מכן כראש המרכז ללימודי בנקאות מרכזית של הבנק. בתפקיד זה הוא קידם בעיקר את החשיבות של ריסון האינפלציה כמשימתו הראשית של בנק מרכזי. הוא הדגיש שוב שוב את החשיבות שיש לעצמאותו של בנק מרכזי מול מוסדות השלטון.

בלומברג

אחרי שעזב את הבנק המרכזי של בריטניה הוא התפנה לשורה של עיסוקים, בהם כתיבת טורי דעה והופעות כפרשן כלכלי בטלוויזיה, הקמת חברת ייעוץ בשם MAG, ועבודה כדירקטור בכמה חברות, בהן YPF, חברת הנפט הארגנטינית שהולאמה ב–2012 על ידי נשיאת ארגנטינה כריסטינה קירשנר. בלכר, אחד מ–12 דירקטורים שאינם נמנים עם הנהלת YPF, צוין אישית בתביעה שהגישה קרן הפנסיה של עובדי המגזר הציבורי במחוז מונרו שבמישיגן, שהשקיעה בתעודות סל שהוצמדו למניות YPF וצנחו מאז ביותר מ–70% מתחת למחיר ההנפקה. לטענת התביעה, YPF הטעתה את משקיעיה כשלא חשפה בפניהם את הסיכונים הכרוכים בהשקעה בחברה. מו כן, הוא משמש כסגן יו"ר בבנק המשכנתאות הארגנטיני בנקו היפוטקריו וכפרופסור אורח באוניברסיטת סן אנדרס בבואנוס איירס.

הוא שמר על קשרים טובים על הצמרת הפוליטית בארגנטינה. ב-2010 ביקש שר האוצר הארגנטינאי דאז (וכיום סגן ראש הממשלה) אמאדו בודו למנות אותו לנגיד הבנק המרכזי במקום הנגיד דאז מרטין רדראדו, אבל בלכר דחה את המינוי ורדראדו סירב להתפטר. נשיאת ארגנטינה כריסטינה קירשנר הוציא צו שהורה על הדחתו מהתפקיד, אך בית משפט דחה את הצו הנשיאותי ובודו זכה לכהן עוד כמה חודשים בתפקיד לפני שהוחלף.

המשבר הפיננסי העולמי, שפרץ אחרי שעזב את הבנק המרכזי של בריטניה, ומשבר החובות שפרץ לאחר מכן, חוללו מהפך במשנתו של בלכר. בראיון שפורסם בינואר ב"וול סטריט ג'ורנל", הוגדר בלכר כנץ אינפלציה שהפך את עורו: מאדם שהאמין באדיקות בעצמאותם של בנקים מרכזיים, הוא החל לתהות בקול רם אם האידיאולוגיה שקידם במשך שנים היתה מוגזמת, ואם אינפלציה באמת צריכה להיות הדאגה היחידה של בנקאי מרכזי. "אני חושב שהעצמאות של בנקים מרכזיים היתה רעיון שהיה לו בסיס פוליטי חזק מאוד, אבל אני לא בטוח לגביו יותר", הוא אמר לג'ורנל. "ויותר מכך", הוא הוסיף, "זה היה רעיון שהתבסס על יהירות אמיתית מצדם של כלכלנים".

יותר מכל, משבר החובות האירופי הוביל לשינוי בהתבטאויותיו של בלכר. במאמר שפירסם ב–2011 ב"פייננשל טיימס" הוא כינה את תוכנית החילוץ של האיחוד האירופי "הונאת פונזי", ואמר כי "המצב באירופה מזכיר הונאת פירמידה. כשיתברר שהמדינות לא יכולות לעמוד בתנאי הצנע והתנאים שנכפו עליהן, ולכן אינן יכולות לחזור לשוק, החובות האלה יגולגלו ויגדלו".

רמז נוסף לשינוי בעמדותיו של בלכר אפשר למצוא במאמר דעה שפירסם במארס בבלומברג, שבו קבע חד משמעית: עצמאותם של הבנקים המרכזיים שייכת לעבר. "המשבר הפיננסי והשלכותיו העלו שאלות בנוגע לבנקים המרכזיים והמנדט שלהם", כתב בלכר, והסביר כי המשבר הפיננסי חתר תחת הטיעון העיקרי לעצמאותם של הבנקים המרכזיים: יציבות מחירים. "לבנקים מרכזיים אין יתרון בהחלטות מדיניות, למעט במאבק באינפלציה", הסביר. "לכן עלינו לצפות לשחיקה מתמדת בעצמאותם. יש לכך גם צדדים חיוביים: זה יחזיר איזון לתהליך קבלת ההחלטות ויעזור לתיאום מדיניות, במיוחד בתקופה של משבר כלכלי. עצמאות של בנק מרכזי היא מבנה ייחודי, אבל באווירה הכלכלית של היום, שימור הפרדיגמה הזאת עשוי להביא לתוצאות שיפגעו בדמוקרטיה. בין אם נרצה ובין אם לא, עצמאותם של הבנקים המרכזיים תישחק. כדאי שנלמד להתמודד".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#