"ויכוח על ההתנחלויות? אירופה צריכה לתת לנו בונוס - לא קנס" - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"ויכוח על ההתנחלויות? אירופה צריכה לתת לנו בונוס - לא קנס"

באזור התעשייה ברקן שבשומרון התפוסה מלאה, העובדים מרוצים, העסקים פורחים והחשש מפני החלטת האיחוד גדול - גם בקרב העובדים הפלסטינים

56תגובות

לצפייה בסמארטפונים ובטאבלטים

ש עת בוקר מוקדמת של אמצע השבוע, והעסקים באזור התעשייה ברקן, השוכן בדרום השומרון, מתנהלים כבכל יום אחר. אלפי העובדים של עשרות המפעלים השוכנים בפארק התעשייה, חצי מהם ישראלים וחצי מהם פלסטינים, מגיעים לעבודה: חלקם במכונית פרטית וחלקם בהסעות מאורגנות, חלקם מתוך הקו הירוק או מההתנחלויות הסמוכות וחלקם מהכפרים והעיירות המקיפות את האזור, כמו שכם או סלפית.

ב–9:30 היום כבר בעיצומו, והמכונות במפעלים פועלות במרץ. לכאורה, סתם עוד יום. עסקים כרגיל. אלא שמעל אזור התעשייה מרחפות הנחיות חדשות של האיחוד האירופי שמגבילות את שיתוף הפעולה עם ההתנחלויות, בזמן שבאירופה מתעצמים הקולות הקוראים להחרים מוצרים ישראליים המיוצרים מעבר לקו הירוק.

למרות זאת, נראה שהעסקים בברקן מעולם לא היו טובים יותר. פארק התעשייה, שהוקם ב–1982 ומשתרע על פני 1,300 דונם, נמצא בשיאה של התרחבות מוצלחת. "להחלטה האחרונה של האיחוד האירופי אין שום השפעה עלינו", אומר בביטחון גרשון מסיקה, ראש המועצה האזורית שומרון, שאליה משתייכים אזור התעשייה והיישוב ברקן הסמוך אליו. "ברוך השם, יש לנו 140 דונם שפיתחנו והשכרנו ב–450 אלף שקל לדונם, ולא נשאר אפילו סמ"ר אחד פנוי. אילו היו לי עוד 1,000 דונם לתת, הייתי מצליח להשכיר גם אותם".

למרות הרושם שהעניקו הכותרות שבישרו בשבועיים האחרונים על "חרם אירופי על ההתנחלויות", להנחיות החדשות של האיחוד האירופי אין בפועל שום השפעה על התנהלות העסקים הישראליים ביהודה ושומרון. ההנחיות החדשות, שהעניקו חותמת רשמית למציאות שכבר היתה קיימת בפועל, משפיעות בעיקר על פרויקטים ממשלתיים, על מענקי מחקר ופיתוח ועל מימון פרויקטים.

אייל טואג

מקורה של הבעיה אחר: במקביל להנחיות החדשות, מפתחת הנציבות האירופית הנחיות שימליצו ל–28 המדינות החברות באיחוד האירופי לסמן ברשתות השיווק שלהן מוצרים שיוצרו בהתנחלויות בתוויות מיוחדות שמבהירות מהיכן יובאו. אותן הנחיות לא מחייבות, אם ייצאו לפועל, עשויות ליהפך בעתיד לתקנות מחייבות, אבל עוד לפני כן הן עשויות לגרום לרשתות שיווק אירופיות להחרים מוצרים שיוצרו מעבר לקו הירוק. סנונית ראשונה לחרם כזה התרחשה לפני שבועיים.

ממשלת הולנד המליצה במארס ליבואנים לסמן מוצרים שיוצרו בהתנחלויות. ארבעה חודשים לאחר מכן, לפני שבועיים, החליטו הזרוע ההולנדית של רשת הסופרמרקטים הגרמנית אלדי ושתי רשתות הולנדיות להחרים מוצרים שיוצרו מעבר לקו הירוק. כמה ימים לפני כן דיווח העיתון ההולנדי "טראו" שסניפים מקומיים של הרשתות ההולנדיות הוחפליט וג'אמבו יחרימו גם הם מוצרים שיוצרו ביהודה ושומרון.

(עדכון) כעבור כמה ימים, הכחישו שלוש הרשתות את הדיווחים על החרם. דובר הוחפליט אמר כי החברה אינה מחרימה מוצרים שיוצרו בהתנחלויות, היא פשוט אינה מוכרת כאלה כרגע. דובר אלדי טען כי מקור הדיווח השגוי שהופיע ב"טראו" הוא "מידע לא נכון" שהועבר לעיתון על ידי החברה. בכל מקרה, שלושתן טרחו לציין שהן לא מוכרות כרגע מוצרים שיוצרו בשטחים, לכאורה ללא קשר למקום בו יוצרו.

אייל טואג

ההיגיון שעומד מאחורי הקריאות האירופיות (והישראליות) לחרם ברור: סנקציות כלכליות יטילו מחיר מיידי וכואב על ישראל, מבלי לנהוג באלימות, ויובילו לקץ הכיבוש. אחרי הכל, הסנקציות הכלכליות על דרום אפריקה הובילו לקץ האפרטהייד.

חרם כזה, אם יתממש, יכול לפגוע קשות במפעלים בברקן, שחלק גדול מתוצרתם - עד 80% - מופנה ליצוא. כך שגם אם העסקים באזור התעשייה של ברקן טובים מאי פעם, עדיין אפשר לזהות בקרב בעלי המפעלים והעובדים, יהודים ופלסטינים כאחד, אווירה של חרדה וחשש מפני העתיד.

החששות האלה אינם בלתי מבוססים. בשנה שעברה העבירה יוניליוור את מפעל בייגל בייגל מברקן לצפת, על רקע החלטתה של דרום אפריקה לסמן מוצרים שיוצרו בהתנחלויות. יצרנית המנעולים השוודית מולטילוק הלכה בעקבותיה והעבירה את המפעל שלה ליבנה.

"אם אירופה תחרים אותי, המפעל ייהרס", אומר יהודה כהן, מנכ"ל חברת ליפסקי הוותיקה, שמייצרת מוצרי סניטציה ואינסטלציה. המפעל של כהן מעסיק כיום כ–90 עובדים, מחציתם ישראלים ומחציתם פלסטינים. כהן גאה במיוחד בעובדה הזאת - הוא מכנה את המפעל "גשר בין העמים" - ומציג בגאווה תמונות מטיולים משותפים של עובדי החברה. בכל שנה, הוא אומר, מעניק המפעל נופש בבית מלון לעובדיו: היהודים מעדיפים את בתי המלון של אילת, הפלסטינים את עקבה.

לכתבות אחרות ב-TheMarker:

המועמד המוביל לתפקיד הנגיד: מריו בלכר, לשעבר הנגיד של ארגנטינה

אייל טואג

האם אפשר לסמוך על האתרים להשכרת דירות בחו"ל?

המפעל של ליפסקי, פעם חלק מקבוצת כתר וכיום חלק מקבוצת מרחב של יואב גולן, הוא אחד מ–120 מפעלים שפועלים באזור התעשייה של ברקן ומעסיקים בסך הכל 6,000 איש, מחציתם פלסטינים. ברקן הוא אחד מ–14 אזורי תעשייה שפועלים כיום בשטחי יהודה ושומרון ומעסיקים קרוב ל–20 אלף עובדים, כמחציתם פלסטינים.

פארק התעשייה של ברקן, פארק התעשייה של מעלה אדומים ופארק התעשייה עטרות, שנמצא במזרח ירושלים, הם הגדולים שבהם. בסך הכל פועלים בהם כ–780 מפעלים, רובם בתעשיות מסורתיות כמו פלסטיק, אינסטלציה, ריהוט, טקסטיל ומזון. באזור השומרון לבדו, לפי מסיקה, עובדים 12 אלף פלסטינים. החוק מחייב את החברות להעניק להם שכר מינימום, בנוסף להטבות הקבועות בחוק כמו דמי הבראה, ימי חופשה והפרשות לפנסיה.

"השכר הממוצע ברשות הפלסטינית הוא 1,500–2,000 שקל", אומר כהן. "פה העובדים מתחילים בשכר מינימום ויכולים לעלות גם ל–9,000 שקל - פי שלושה ויותר מהממוצע ברשות. הם עובדים כתף אל כתף עם ישראלים, וזו אפשרות לעבוד אחד עם השני, לדבר עם השני, להאמין אחד לשני. אנחנו תעשייה של מוצרי שלום".

ההחלטה האחרונה של האיחוד האירופי, הוא אומר, לא משפיעה עליו ישירות, אבל גם לפניה לא היה פשוט לנהל מפעל שנמצא בשטחים. מאז שנחתם הסכם אזור הסחר החופשי בין ישראל לאיחוד האירופי ב–2005, בוטל הפטור ממכס שממנו נהנו עד אז המפעלים בהתנחלויות, וכיום מוצרים שמיוצאים מהמפעלים ביהודה ושומרון למדינות אירופה מחויבים במכס של 7% (שלא תמיד נאכף, ושעליו המדינה משפה את בעלי המפעלים במלוא הסכום). "החלטת האיחוד היא סטירת לחי לישראל, אבל לא לי כתעשיין", אומר כהן. "אני התרגלתי לסטירת הלחי הזאת: אנחנו מסומנים כבר קרוב לעשר שנים".

ב–2010, כשהרשות הפלסטינית הכריזה באופן רשמי על החרמת המוצרים שמיוצרים בהתנחלויות, נחתך מחזור המכירות של ליפסקי ב–17% והחברה נפגעה קשות. כדי להשתקם היא היתה צריכה להגדיל משמעותית את היצוא, בעיקר לאירופה. כעת גם זה נמצא תחת איום. "טענתי שאסור למדינה לאפשר את התיוג של המוצרים מההתנחלויות", אומר כהן. "או שכל מדינת ישראל מתויגת או שאף אחד לא מתויג. אנחנו לא שתי מדינות. או שתגידו שאנחנו לא נמצאים במדינת ישראל ותסגרו את המקום הזה, או שאף אחד לא מתויג ולא מעניין אותי מה יהיה המחיר. אני לא משלם פחות מס הכנסה, אז למה שאהיה מתויג?".

כהן, שהצטרף לחברה לפני שבע שנים, כועס מאוד בימים אלה. אבל לא רק על האירופאים, אלא גם - ואולי בעיקר - על מדינת ישראל, שלדבריו לא נלחמת למען התעשייה. "פוליטיקאים ועובדי ציבור, בישראל וגם באירופה, מקבלים החלטות שנוגעות לתעשיינים, מזיזים כוחות, בלי להבין מה המשמעות", הוא אומר. "הם מבינים בכלל כמה פלסטינים יפסידו את העבודה שלהם אם אנחנו נעזוב? הם יודעים כמה אנשים ייפלו למצוקה ולעוני? מה הם יעשו, האיחוד האירופי ישלם להם דמי אבטלה?".

"המצב שלנו טוב יותר בגלל המפעלים"

לא קשה להבין מה מושך חברות ישראליות לפעול דווקא ביהודה ושומרון. המיקום מרכזי, עלות הבנייה נמוכה, הארנונה נמוכה, הן מקבלות הטבות מס כחלק מההגדרה של פארקי התעשייה כאזורי פיתוח א', וחשוב מכל: יש עובדים בשפע. "היתרון הכי גדול של הפעילות פה הוא העובד הפלסטיני", אומר כהן. "עובד פלסטיני קודם כל זקוק לעבודה. כשאתה נותן לו תנאי שכר הוגנים, כבוד ויחס, אתה מקבל עובד שאתה לא מוצא בשוק הישראלי. הם לא זולים - הם מקבלים את אותו שכר שהיו מקבלים עובדים ישראלים - אבל אם חסרים לי עובדים, יש אנשים שעומדים בתור כדי לעבוד אצלי. קל לנהל חברה ככה. אני לא מתעסק עם בעיות של אנשים. איפה עוד שמעת על מנכ"ל לואו־טק בארץ שלא מתעסק בבעיות של אנשים? פועל פלסטיני מקבל את אותו שכר כמו פועל ישראלי, אבל הוא יותר אמין ויותר מסור, וזה מה שהופך אותו ליותר זול".

ההטבות הישראליות הידועות לשמצה למפעלים בשטחים, הוא אומר, הן לא בדיוק מה שחשבתם. "גרוש לא קיבלתי ממדינת ישראל, גרוש אחד. למעשה, אני חושב שהופליתי לרעה. כשמשרדי הממשלה משיקים תוכניות לפיתוח למוצרי לואו־טק אף פעם לא רוצים לסייע לנו, כי משרד התמ"ת רוצה לסייע רק למפעלים עם 70% עובדים ישראלים. לי יש 50%–50%, אולי".

לא קשה גם להבין מה מושך את העובדים הפלסטינים לעבוד עבור החברות הישראליות. השכר הממוצע ברשות הפלסטינית נמוך, וגם זה במקרה של בני המזל שהצליחו למצוא עבודה. החברות הישראליות מציעות שכר גבוה יחסית, הסעות, ארוחות ותנאים סוציאליים. ב–2010 הודיעה הרשות הפלסטינית על כוונתה לאסור על תושביה לעבוד בהתנחלויות, אך הרעיון ירד לבסוף מהפרק - לטענת בעלי המפעלים בהתנחלויות, מפני שהעובדים הפלסטינים היו מתקוממים על כך.

אמג'ד, צעיר גבוה וכריזמטי בשנות ה–30 לחייו, עובד כבר 13 שנה במפעל מגה פרינט בברקן, שמייצר ביגוד חד־פעמי כמו חלוקים, כובעים ומסיכות לבתי חולים, מפות חד־פעמיות ומוצרי קוסמטיקה שונים, כמו רצועות להסרת שיער מהרגליים. בכל יום הוא מגיע לעבודה מהכפר הסמוך כיף אל־חארס. "ברור שאני מרוצה פה", הוא אומר, "אם לא הייתי מבסוט לא הייתי נשאר. אשתי לומדת באוניברסיטה, קניתי אוטו ובניתי בית. אתה יודע כמה מרוויחים אנשים בעזה, שאין להם מפעלים כאלה? 10 שקל ליום. המצב שלנו הרבה יותר טוב, בגלל המפעלים".

אף שהוא מעדיף שלא לדבר פוליטיקה, הלחשושים על חרם מטרידים אותו. "שמע, מי שנדפק פה זה אנחנו, לא אף אחד אחר", אומר אמג'ד, ומצביע על תופרת בחדר הסמוך. "היא מהכפר שלי. אתה יודע כמה מרוויחה תופרת בכפר שלי, כזו שיש לה מזל ומצאה עבודה? 400 שקל בחודש. זה הכל. לבעל בית זה לא מפריע לסגור ולייצר במקום אחר, אבל אנחנו, שנמצאים באמצע, לאן נלך? זה הבית שלנו. זה לא שיש אלטרנטיבות. המצב קשה, אין עבודה. ואפילו אם תהיה - אני למשל יכול ללכת לעבוד במפעלים במדינות בעולם הערבי, ירדן למשל, אבל לך תבדוק כמה פועל שם מקבל וכמה פה. כפול, לפחות כפול. במקום לחשוב על התנתקות ועל חרם עדיף שאנשים יחשבו על אנשים כמוני, ויחשבו איך אפשר להרוויח ולעשות שלום".

הפועלים הפלסטינים, שתלויים לפרנסתם באזורי התעשייה הישראליים, הם הקורבן הלא מכוון של מדיניות החרם שמנסים לקדם ארגוני שמאל באירופה ובישראל. כשיוניליוור ומולטילוק סגרו את המפעלים שלהן באזור, 200 עובדים פלסטינים פוטרו. בעלי המפעל תמיד יכולים להעביר את הייצור למקום אחר, בישראל או בחו"ל, שבו העבודה זולה, והעובדים היהודים יכולים לפחות לקבל דמי אבטלה בזמן שהם מחפשים חלופות מקצועיות. אבל לפלסטינים אין שום דבר אחר.

"החרם לא יפגע בי באופן אישי, אלא יותר בהם", אומר רפי לוי, הבעלים של מגה פרינט, שמעסיקה בברקן כ–70 עובדים, כ–50 מהם פלסטינים. "האירופאים שמתיימרים לדאוג לפלסטינים לא חושבים. ברגע שלא תהיה פה עבודה, מי ילך ראשון הביתה? אנחנו נדאג לעצמנו, תאמין לי. אני יכול לקחת את אותו מפעל ולהעביר אותו לכפר ערבי בצפון, וגם שם יהיו לי עובדים בשכר מינימום. יהיה לי אפילו קל יותר במידה מסוימת, כי כאן יש לעתים הפרעות בעבודה: אם יש סגר בשכם לא באים לעבודה. אז אני לא אמות מזה. אבל העובדים שלי? הם יצטרכו לשבת בבית. מישהו ימצא להם תעסוקה חלופית? מי יאכיל אותם, אבו מאזן? מה, אתם מראים שאתם דואגים להם בזה שאתם לוקחים להם את העבודה? קודם שיסדרו להם פרנסה ואחר כך שיגידו להם לא לעבוד פה".

המפעל, אומר לוי, לא מייצא כיום כמעט בכלל לאירופה. "ידענו שיהיו לנו בעיות באירופה, אז מלכתחילה אנחנו לא משקיעים בה מאמצים. היצוא שלנו נעשה דרך חברה שהקמנו בארה"ב, שמוכרת את הסחורה לכל מיני מדינות". לדבריו, "תמיד אתה יכול להתגבר. תמיד יש דרכים לעקוף. זה הכל מס שפתיים. הרי הטילו מכסים כבר ב–2005, אבל לא אוכפים את זה. ואם אוכפים, אוכפים באופן נקודתי. יש לי לקוח ברומניה, שאני שולח לו סחורה כל חודש בלי שום בעיה. אם יכריחו אותו לשלם מס, אז אם ארוויח מספיק אשלם לו את המס רק כדי להוציא להם עיניים. ואם לא, אני לא אמכור לו. אני בכל מקרה אשרוד".

"צריכים לתת לנו עדיפות"

עמירם גיא רכש את סלטי שמיר, יצרנית הסלטים השלישית בגודלה בישראל, ב–2006, כשהחברה היתה במצב של פשיטת רגל. מתקן הייצור העיקרי שלה שוכן מאז 1988 בברקן. עובדים בו 140 איש, מתוכם 90 פלסטינים, שמייצרים 10 טונה חומוס ביום ו–800 טונה של סלט בחודש. מדי שבוע, אומר גיא, מגיעים אליו עובדים לשעבר במפעלים של בייגל בייגל ומולטילוק שפוטרו לפני שנה, כשהמפעלים עזבו, ונודדים מאז בין המפעלים באזור התעשייה, עדיין מחפשים עבודה.

"אנשים שרוצים להחרים אותנו באמת יורים לעצמם ברגל, אם הכוונה שלהם היא לעזור לפלסטינים", הוא אומר. "כשקניתי את המפעל, העובדים פה קיבלו 12 שקל לשעה. מיד הקפצתי להם את השכר לשכר מינימום. יש פה מנהלי מחלקות פלסטינים, אנשים שעובדים פה 20 שנה. היכן הם יעבדו אם לא כאן?

"אני עדיין לא יודע מה תהיה המשמעות של החלטת האיחוד האירופי, אבל אם מישהו חושב שזה עוזר לפלסטינים, הוא טועה בגדול. כשבייגל עזבו 150 פלסטינים הפסידו את העבודה, ו–1,500 נפשות נותרו ללא מקור פרנסה. כשמולטילוק סגרו, עוד 200 עובדים הלכו הביתה. זה עזר למישהו? מה הם עשו בזה? גרמו לעוד אנשים לרעוב, ללכת לזרוק אבנים. אולי זה מה שהם רוצים, האירופאים. אם מישהו רוצה לקיים מודל שבאמת ירים את הפלסטינים, ברקן הוא המודל. שיהיה ישראלי, שיהיה פלסטיני, אבל התעשייה פה מייצרת אלפי מקומות תעסוקה".

איברהים, שעובד בסלטי שמיר כבר 20 שנה, מגיע מדי יום לעבודתו במחסני החברה משכם. יש לו שמונה ילדים, ארבעה מהם באוניברסיטאות. שתיים מבנותיו לומדות בחו"ל - אחת רפואה ואחת כימיה. "בטח שאני מוטרד, זה מפריע לי", הוא אומר על הלחשושים שהוא שומע מסביבו על חרם אפשרי בעתיד הלא רחוק ועל החששות שהוא יוביל לפיטורים. "זאת הפרנסה שלי. גדלתי פה. אני עובד כאן מאז שהמפעל הזה היה קטן מאוד, ובמשך השנים ראיתי אותו גדל. אם לא אעבוד פה, איפה אעבוד? כבר שנים אני שומע 'חרם חרם' ולא מאמין שזה יקרה. אין סלטים אחרים חוץ משמיר".

"צריך להפריד בין ההתנחלויות לבין אזורי התעשייה", אומר כהן. "אנחנו לא התנחלות. גם אם יש ויכוח על ההתנחלויות, אסור שיהיה ויכוח על אזורי התעשייה. אנחנו אחד המנועים הכלכליים הכי גדולים של הרשות הפלסטינית. אנחנו מפרנסים 40–50 אלף עובדים פלסטינים, שאחר כך מביאים את הפרנסה לתוך הרשות: קונים במכולת, מוסיפים עוד קומה לבית. צריך להגיע להסדר, צריך להגיע להבנה, צריך למצוא סידור שיתאים לשני העמים, אבל אל תהרסו את המנוע הכלכלי הזה. אם המנוע הזה ייהרס, זה רק יוביל לעוני וסבל, ומעוני ומצוקה יוצאים רק שני דברים: אלימות וטרור".

התעשיינים בברקן מעדיפים לא לדבר פוליטיקה, ואת ענייני הסכסוך והשטחים הם מעדיפים להשאיר למנהיגים. "גם אם יחליטו שהשטח הזה עובר לרשות הפלסטינית במסגרת הסדר ששני העמים יהיו מרוצים ממנו, והלוואי שזה הסדר, יש צורך להרוס את אזור התעשייה?", תוהה כהן. "מה, אין הולנדים שמחזיקים מפעלים בהונגריה? אם יהיה שלום אני יכול פשוט להמשיך להפעיל את המפעל תחת הרשות הפלסטינית".

לדבריו, העולם - וממשלת ישראל בתוכו - צריך להכיר תודה לתעשיינים הישראלים בשטחים, או לפחות לא לרדוף אותם. "להטיל עלי מכס של 7%? צריך לתת לי בונוס של 7%. אם אירופה רוצה לקדם את הפלסטינים, הם צריכים לתת לי עדיפות על פני הטורקי ועל פני היווני, כדי שאוכל להעסיק עוד שני פלסטינים שיוכלו לפרנס את המשפחה שלהם".

"זה לא ייגמר בהתנחלויות"

איש אינו יודע להעריך מה תהיה ההשפעה של הצעדים האירופיים. החשש הגדול הוא שהעידוד הממשלתי יוביל לתחילתו של חרם נרחב מצד הצרכנים ורשתות השיווק. "ביקרנו באירופה והסברנו להם מה תהיה המשמעות של חרם: היהודים יוכלו לחתום אבטלה ולמצוא אלטרנטיבות, אבל הפלסטינים שעובדים בברקן יצטרכו לשבת בבית", אומר מסיקה. "ואם הם יצליחו למצוא עבודה בתוך הקו הירוק, המעבר היום־יומי במחסומים ידרוש לוגיסטיקה שתאלץ אותם לקום ב–4:00 בבוקר ולחזור מאוחר בלילה, במקום שהמפעל יהיה להם ליד הבית. אני חושב שהם הבינו וירדו מזה".

כהן עדיין מודאג. "רוב הלקוחות שלנו רוצים לעבוד ורוצים למכור, וכל עוד הם לא קיבלו הנחיה אחרת לא קרה דבר. אבל אם עוד אלדי כזאת תגיד שהיא מחרימה את ההתנחלויות, אז מחר גם בלוקר ההולנדית תגיד שהיא מחרימה את ההנחלויות, ואז מחרתיים תבוא באוהאוס בשווייץ ותגיד שהיא מחרימה את ההתנחלויות. יש סיכוי שזה יקרה. כל מה שצריך הוא כמה הפגנות מחוץ לחנויות כדי שרשתות ישאלו את עצמן בשביל מה הן צריכות את הצרות האלה. הן הרי רוצות אנשים בתוך הסופר, לא מחוץ לסופר".

לוי דווקא לא מוטרד במיוחד. "אני מודאג, אבל אני אסתדר. אם אני צריך לייצא לאירופה אני תמיד אמצא דרך. אז אני אקח את הסחורה לארה"ב ומארה"ב לאירופה, ויהיה כתוב על זה 'מייד אין איזראל' ולא יהיו בעיות. אני אהיה בסדר. היצוא שלי הוא בסך הכל 10% מהמכירות, ורובו לא לאירופה, אבל בעלי עסקים שהיצוא הוא 80% מההכנסות שלהם צריכים לדאוג. הם והעובדים הפלסטינים, שמה יעשו אם יהיה חרם? ילכו לעבוד בבניין ב–1,200 שקל לחודש, בלי מיזוג ובלי תנאים סוציאליים?"

"יכול להיות שעוד רשתות כמו אלדי יודיעו על חרם", אומר גיא. "נו, ואז מה? אז בסוף הם יצליחו ואני אעביר את המפעל ו–100 איש יאבדו את הפרנסה. מה עשינו בזה? מי שעיניו פקוחות מבין שזה לא מתחיל ונגמר בהתנחלויות. חרם על ההתנחלויות יוביל בסוף לחרמות על מפעלים ישראליים".

"שמע, הלוואי שאנשים היו באים לפה ורואים איך אנשים עובדים יחד", אומר כהן. "רוצים שלום? מעולה, גם אני. למה צריך לפגוע בפרנסה של אלפי אנשים בדרך? למרבה הצער, אנשים באירופה לא מבינים מה זה אומר כשהם אומרים 'אנחנו לא קונים מהתנחלויות'"

עובד במפעלי סלטי שמיר
אייל טואג


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#