12 שנה אחרי אסון ורסאי: הפצועים עדיין נלחמים על הפיצויים - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

12 שנה אחרי אסון ורסאי: הפצועים עדיין נלחמים על הפיצויים

380 הפצועים באסון ורסאי, שמתקשים מאז לשקם את חייהם, הגישו תביעות פיצויים בהיקפים של מיליונים ■ הנתבעים - מדינת ישראל ועיריית ירושלים - מציעים לפצועים סכומים מעליבים ■ כך למשל, אחד הפצועים תובע 3.6 מיליון שקל - המדינה מציעה לו 3,000 שקל בלבד

39תגובות

ד וד סרור היה בן 25 בלבד כשנפצע יחד עם 380 אורחים נוספים בחתונה של בן דודו אסף דרור עם זוגתו קרן. היה זה כאשר רצפת אולם ורסאי בירושלים, שהוקמה בשיטת פל־קל, קרסה וקברה תחתיה 23 בני אדם, בהם אמו של סרור ושני אחיו. בעקבות האסון, שנבע מרשלנות תכנונית וביצועית של גורמים רבים, הוקמו ועדות, הוסקו מסקנות בנוגע לתכנון ובנייה ונכתבו נהלים חדשים. לסרור, כמו לרבים מבאי האולם באותו ערב אומלל, זה כבר לא ממש עזר.

12 שנה אחרי, מתקשה סרור להתאושש. את הנזק שנגרם לו בעקבות האסון מעריכים עורכי דינו בכ-1.5 מיליון שקל, וכעת הוא תובע אותם מכמה גופים - ובהם הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה מחוז ירושלים, מכון התקנים, כל המעורבים בפיתוח ויישום שיטת הפל־קל, בעלי אולם האירועים וחברות הביטוח שביטחו את האולם. הנתבעים, מצדם, טוענים שהנזק שנגרם לו מסתכם ב-50 אלף שקל בלבד. לא יותר.

כתבות נוספות ב-TheMarker

העסקה שמטילה צל על עתידה של טבע

מגדלי הסלאמס: צפו בשכונת העוני שממוקמת בקומה 28 בלי מעלית

אמיל סלמן

"הפיצוי שהם מוכנים לשלם לי מקומם, הנזק הנפשי חמור הרבה יותר", אומר סרור, שהצטרף לפני שנתיים למכבי האש. מבחינתו, המלחמה היא גם על עיזבונותיהם של אמו ואחיו. לעיזבון של אמו הם מוכנים לתת 700 אלף שקל. "זה אבסורד שמעריכים חיים של בן אדם בסכום הזה", הוא אומר. "אדם שמאבד רגל בתאונת דרכים מקבל מיליון שקל, ועל חיים שלמים של אמא שלי מוכנים לשלם 700 אלף שקל בלבד? כל משפחתי שירתה בצבא ושילמה מסים, מעולם לא היינו נטל על המדינה, ודווקא אותנו המדינה מזניחה? זה מכעיס". גם לעיזבונות של שני אחיו שנהרגו מציעים הנתבעים פיצויים אבסורדיים לטענתו. לאח אחד הם מציעים פיצוי בסך 260 אלף שקל, ולאח השני 800 אלף שקל.

מכל משפחתו של סרור נותרו לו רק אב ואחות. "החיים קשים מאוד מאז. אנחנו לא מדברים על זה, כל אחד מנסה להתמודד עם הסבל לבד. אנחנו ממשיכים לחיות כלפי חוץ, אבל אנחנו סוחבים המון כאב". שלושתם נפצעו באסון, אך עד היום הם לא קיבלו פיצוי. "עברו כבר יותר מעשר שנים, לא קיבלנו עדיין פיצוי וזה לא מזיז לאף אחד. הנתבעים מעבירים את האחריות מאחד לשני, בינתיים האנשים שמגיע להם פיצוי מתים מזקנה ומצער, ובסופו של דבר הם לא יזכו לקבל את הפיצויים בחייהם. הרי כל בר דעת מבין שמגיע לנו פיצוי. למה אנחנו צריכים להילחם כדי להוכיח את זה? בתקציב של מדינה זה גרושים, למה המדינה לא יכולה לסגור את הסיפור הזה?"

את אסון ורסאי תיאר השופט משה גל מבית המשפט המחוזי בירושלים, שדן בהליכים הפליליים, כ"טראומה שלא תישכח במהרה". הוא ציין כי "ההרג והפגיעות ההמוניות בגוף החוגגים פגעו וקרעו משפחות שלמות, שעולמן חרב עליהן באחת". גל ציין כי בבית המשפט נשמעו עדויות של מקצת מבני משפחות הנפגעים על האסון שפקד אותם, שמלווה אותם מאז יום אחר יום ושעה אחר שעה. "הנזקים לבני משפחות הנפגעים הם גופניים, נפשיים וחומריים. מבין האורחים היו כאלה שאיבדו משפחה שלמה", ציין גל בגזר הדין של אלי רון, ממציא שיטת הפל־קל, של אורי פסח, שהועסק בחברת פל־קל ושימש כמשנה לרון, ושל דן שפר ושמעון קאופמן, המהנדסים האחראים לשלד הבניין שבו שכנו אולמי ורסאי.

כ-380 פצועים נאלצו להמשיך את חייהם כשהם נושאים צלקות בגוף ובנפש. גל התייחס גם לעדותה של אמו של החתן, איריס דרור, שנפטרה לפני כחצי שנה לאחר מאבק בסרטן. דרור מנתה את רשימת האבידות שספגה מהאסון - עדות שגם שופטי בית המשפט העליון, שדנו בערעור, לא נותרו אדישים אליה. "איבדתי את אחי, את אבי, גיסתי, אשת אחיו של בעלי ושני הילדים שלה. חברה טובה שלי, יחד עם בעלה, שהשאירה ארבעה יתומים. חבר וחברה של הבן שלי שהיו כמו בני בית אצלי, שגם נהרגו באסון ביחד. האבא של כלתי וקרובי משפחה של חמי, קרובי משפחה של חמותי, בן אחיה של חמותי נהרג וכל השאר שהם מדרגה קצת יותר רחוקה. 23 הרוגים שכמעט כולם קשורים אלי, ביניהם חברים לעבודה כמובן. קשה מאוד. קשה כל הימים, ובמיוחד באזכרות".

בימים אלה מוגשים לבית המשפט תחשיבי הנזק של התובעים מצד אחד והנתבעים מהצד השני. מהתחשיבים האלה אפשר לראות כי סרור אינו היחיד שלו מוכנים הנתבעים לשלם סכום נמוך ביחס לנזק. "האסון הניב מספר גדול של תביעות נזיקיות, וסכומי הפיצויים עשויים להצטבר לסכום גבוה במיוחד. לכן לנתבעים יש אינטרס להפחית במידת האפשר את הפיצוי שיידרשו לשלם, וקביעת סכומים נמוכים במיוחד בכתב ההגנה היא חלק מהטקטיקה שהם נוקטים", אומרת ד"ר נילי קרקו־אייל, מרצה בכירה בבית הספר למשפטים על שם שטריקס במסלול האקדמי המכללה למינהל.

אוריאל סיני

א', למשל, נפל מגובה ארבע קומות כשהוא וארוסתו מחובקים, והוא נקבר תחת ההריסות כשהוא שכוב מעליה. הנפילה שלו ונפילת הסלעים והאבנים עליו גרמו לו לפציעות קשות: שברים באגן, במפרקי הירכיים, בברכיים, בצלעות ובאף. ריאותיו קרסו, הוא התקשה לנשום וסבל מכאבים עזים ותחושת חנק. א' היה בטוח כי הוא עומד למות ונפרד מארוסתו, כששניהם קבורים בהריסות. לאחר שעה ארוכה שבה היה קבור בהריסות, חולץ א' ופונה לבית החולים ביקור חולים במצב של הלם, כשהוא חיוור ובמצוקה נשימתית. מהו הפיצוי לנזק שנגרם לו? לשיטתם של הנתבעים מדובר ב-3,323 שקל בלבד. עורכי דינו דורשים כ-3.5 מיליון שקל.

לב' מציעים הנתבעים פיצוי של 20 אלף שקל, לעומת פיצוי של כ-3 מיליון שקל שדורשים עורכי דינה. ב' נפלה ונקברה באדמה, ועד לחילוצה ראתה מקרוב את כל האנשים שנפגעו זועקים מכאבים. היא סבלה משברים ברגליה והיתה בגבס במשך חודשיים. אחר כך עברה טיפולי פיזיותרפיה במשך יותר מחצי שנה. היא התחילה לסבול מסחרחורות, ולאחר שעברה סדרת בדיקות התברר כי נגרם לה נזק נוירולוגי. לצד זאת פנתה גם לפסיכולוגית, כדי להתמודד עם הטראומה שעברה.

האבסורד לא נגמר כאן. חלק מהתובעים, כך מתברר, לא קיבלו עדיין אפילו את תחשיב הנזק. נטלי שלף, חברתה הטובה של הכלה, נפלה יחד אתה והן נפצעו באופן דומה. "אנחנו 12 שנה אחרי האסון ושום דבר לא זז. לא הגיוני שלא קיבלנו עדיין פיצוי", היא אומרת. "החיים שלי לא חזרו למסלול מאז, אני כבר שנים בטיפולים אורתופדיים, פסיכולוגיים, פלסטיים, ועד היום אפילו לא הוגשו תחשיבי הנזק שלי. ההשלכות עדיין משפיעות עלי, והכי עצוב זה שאני אפילו לא יודעת איך זה ייגמר. לסיפור הזה אין סוף. אף אחד לא תיאר לעצמו שזה ייקח כל כך הרבה זמן".

שלף, 35, רכזת בוועדת חוקה, חוק ומשפט בכנסת, נזכרת ברגעים הקשים: "כמה דקות לפני קריסת הרצפה ליוויתי את קרן לשירותים ואחר כך הלכנו לרחבה. אני לא רקדתי כי הייתי אחרי תאונת דרכים. הייתי שש שעות מתחת להריסות, התרסק לי האגן והרגל שלי התרסקה לגמרי, לא יכולתי לצעוק כי הפה שלי היה מלא באבנים". תהליך השיקום שלה היה ארוך וכואב. "התעוררתי רק בבית החולים. הכניסו אותי לניתוח ברגל. הייתי מלאת חבלות ומנופחת, כל הגוף שלי היה מכוסה בדם. הייתי כמה ימים בטיפול נמרץ ואחר כך העבירו אותי לשיקום שנמשך חודשיים". לעבודה היא חזרה באופן הדרגתי רק חצי שנה מאוחר יותר. שנתיים אחרי האסון היא התחתנה, אבל לא היתה מסוגלת לחגוג את האירוע באולם.

לא רק שהנתבעים לא חושבים שעליהם לשלם סכומים גבוהים, אלא שמחלק מהנפגעים הם גם דורשים בעצמם תשלום. ג' היה אחד מאורחי החתונה, ובמהלך החילוץ הוא נפגע ביד ובראש ופונה לבית החולים הדסה, שם נחבש ונרשמו לו תרופות. במשך שבועות לאחר מכן היה במעקב צמוד של אורתופד וטופל במשככי כאבים. בהמשך הוא נשלח ל-CT והתברר שהוא סובל מפגיעות גם בעצם החזה, אולם הפגיעה לא דרשה גיבוס, רק מנוחה עד להחלמה. ארבעה חודשים וחצי הוא נשאר בבית בחופשת מחלה, ובנוסף טופל על ידי פסיכיאטר של קופת החולים. שנתיים לאחר האסון מצא ג' את מותו בשבץ מוחי, ללא קשר ישיר לאסון. מהו סכום הפיצוי המגיע לעיזבונו? הנתבעים סבורים כי לא רק שלא מגיע לו פיצוי, אלא שהוא זה שצריך לשלם להם. בתחשיב שהגישו הם דורשים מעיזבונו לשלם להם סך של 4,640 שקל, עלות חוות הדעת של האורתופד שלא קבע לו נכות צמיתה.

גם מנפגע אחר דורשים הנתבעים לשלם להם 4,620 שקל, עלות חוות הדעת הרפואית. בעקבות האסון הוא טופל אצל פסיכולוגית, ובהמשך אצל פסיכיאטר שרשם לו כדורים. לאחר האסון הוא החל לסבול מצפצופים באוזניים. בחוות הדעת הרפואית קבע לו הרופא נכות של 10%, בתנאי שיוכח שהיה באירוע רעש גדול של פיצוץ חשמל. הנתבעים טענו שזה לא הוכח, ולכן דרשו ממנו לשלם את עלות חוות הדעת.

ד' היתה באירוע עם בעלה ושניהם נפלו יחד. היא איבדה את ההכרה, וכשהתעוררה נתקפה בהתקף בכי וצעקות. בעקבות האסון, לצד החבלות הרבות בגופה, היא טוענת שפיתחה הפרעה פוסט־טראומטית ושקעה בדיכאון כבד, שבגינם אף ניסתה להתאבד שלוש פעמים. לדבריה, מאז האסון היא מטופלת בתרופות פסיכיאטריות. מומחית פסיכיאטרית שמינה בית המשפט נתנה המלצה חד־משמעית שתקבל טיפול פסיכותרפי, וכן קבעה שעליה להימצא תחת השגחה צמודה 24 שעות ביממה. ד' אף פיתחה תלות בבעלה, ולא מאפשרת לו להתרחק ממנה. תחשיב הנזק שהגישו עורכי דינה הוא כ-7 מיליון שקל, אולם הנתבעים סבורים כי היא זכאית לכ-280 אלף שקל בלבד.

בשל מצבה הקשה של ד', בעלה לא התפנה לטפל בעצמו עד כמה ימים לאחר האירוע. רק לאחר כמה ימים פנה לטפל בפגיעה שספג ברגלו, שהתבררה כשבר ברגל וקרע בשרירי הברך. הוא קיבל חופשת מחלה למשך חצי שנה, פיתח חרדות והחל לסבול מסיוטים כמעט מדי לילה. המומחית הפסיכיאטרית מטעם בית המשפט איבחנה שגם הוא, כמו אשתו, סובל מפוסט־טראומה, המלווה בניתוק רגשי ובפלאשבקים מהאירוע. התחשיב של עורכי הדין שלו הוא כ-2.5 מיליון שקל. תחשיב הנתבעים הוא כ-50 אלף שקל בלבד.

עו"ד אסף פוזנר ועו"ד אתי ליבמן־עפאים ממשרד כהן וילצ'יק קמחי, המייצגים כ-280 תובעים, אישרו שבימים אלה מוגשים תחשיבי הנזק, אולם סירבו להתייחס לפרטים. עו"ד חיים זליכוב ממשרד עורכי הדין זליכוב בן־דן ושות' מייצג את עיריית ירושלים בהליכים המשפטיים הנוגעים לאסון, אך משרדו מרכז את כל תחשיבי הנזק מטעם הנתבעים. לדבריו, "זה לא דבר חדש שכשבאים לתת תוכן כספי לנזקים, יש התייחסויות שונות מצד התובע והנתבע. בתיק של ורסאי, עורכי הדין שמייצגים את התובעים פיתחו מודל של חישוב נזק שממנו הם גזרו את הסכומים. מודל זה אינו עולה בקנה אחד עם הקריטריונים של פסיקת בתי המשפט. לטעמנו, הסכומים המופיעים בתחשיבי הנזק הם מוגזמים ומופרכים.

"המודל שעל פיו אנחנו עובדים בתיק זה, כמו בתיקים אחרים, הוא חישוב נזק שלטעמנו מתיישב עם הפסיקה המקובלת בנזקים מסוג זה - בהתחשב באחוז הנכות, בגילו של התובע, ובמקרה של פטירה, במה שנהוג לפסוק בגין קיצור תוחלת החיים. הבאנו בחשבון גם את נתוני העבודה והשכר של כל תובע כפי שהם בפועל, לרבות העובדה כי בחלוף הזמן חלק מהתובעים הפסיקו לעבוד או נפטרו מסיבות שאינן קשורות לתאונה".

"מזניחים את הנפגעים"

בשנים שחלפו מאז האסון הספיק השופט שדן בתביעות הנזיקין בתחילה, בעז אוקון, לפרוש לגמלאות. לפני פרישתו וכדי לזרז את ההליכים הציע אוקון כי התביעות ימשיכו להתנהל כפניו כבורר ללא שכר, אך נוכח התנגדות המדינה, התיקים ממשיכים להתנהל בבית המשפט.

תומר אפלבאום

כיום מתנהלות התביעות בפני השופט משה סובל. ב-2009, כדי לקצר את התהליך, הציע סובל כי כל אחד מהתובעים יגיש לבית המשפט תחשיב נזק תמציתי מטעמו, ומנגד יגישו הנתבעים תחשיבי נזק מטעמם. השופט קבע כי כל נפגע יוכל להגיש לבית המשפט שני עמודים ולצרף אליהם נספחים ללא הגבלה. לסיכום תוגש לבית המשפט טבלה שבה יופיע תחשיב התובעים מול תחשיב הנתבעים. נקבע כי ההחלטה בנוגע לפיצוי תינתן לגבי כל תובע על יסוד התחשיבים האלה, ותחייב את שני הצדדים.

וכך היה. לגבי כל נפגע הוגשה בקשה המתייחסת לנתונים ולפגיעה האישית שלו. ככל שהיתה הסכמה בין התובעים והנתבעים על חלק מהמומחים, מונה מומחה בתחום המוסכם. אם לא היתה הסכמה, בית המשפט הכריע בנושא. כל מומחה שאליו הופנה נפגע התבקש להביע את דעתו אם יש צורך במומחה מתחום נוסף, ובמידת הצורך נשלח הנפגע למומחה זה. התחשיבים של כל תובע נעשו לפי אותה חוות דעת רפואית. ארבע שנים חלפו, ובימים אלה מוגשים לבית המשפט תחשיבי הנזק מטעם התובעים והנתבעים.

ואכן, הפיצויים שנתבעים בעקבות האסון הזה גבוהים בכל קנה מידה. בתביעת נזיקין רגילה הבירור הראשוני הוא אם הנתבע אחראי לנזק, ואם השופט קובע כי הנתבע אחראי - הוא עובר להעריך את הנזקים. הבירור הזה כולל חוות דעת מטעם התובע, חוות דעת מטעם הנתבעים ולפעמים גם חוות דעת שניתנת על ידי מומחה שממנה בית המשפט. לאחר מכן מגיש התובע תצהיר שבו הוא מפרט את נזקיו, ולאחר הגשת התצהירים זכאי כל צד לזמן את המצהירים לחקירה. כשמדובר בתובע בודד, ההליך עשוי להימשך בין שנה לשנתיים. "בשל מגבלות של המערכת המשפטית אין עדיין פיצויים, למרות המאמצים הניכרים של השופטים לקצר הליכים", אומר עו"ד פוזנר. "אפשר היה לצפות שהמדינה תיחלץ לעזרת הנפגעים, כי בשונה מתיק רגיל של נפגע יחיד, שבדרך כלל נתמך על ידי סביבה מסייעת, כאן נפגעה קהילה שלמה".

לדברי זליכוב, "התיק מורכב מפני שיש 380 נפגעים. מצער שזה לוקח הרבה שנים, אבל זו תביעה לא שגרתית. כבר בתקופתו של השופט אוקון נעשה בעזרת בית המשפט מהלך מקדם לטובת התובעים בכך שפטרו אותם מצירוף חוות דעת רפואיות לתביעה. אם נביא בחשבון את מספר הנפגעים, מדובר במאות בדיקות רפואיות. כמו כן, הלכנו לקראת התובעים בכך שהסכמנו שלא לשמוע עדויות בסוגיות הנזק".

ב-2002 נחקק חוק לסיוע נפגעי אסון ורסאי, אולם לדברי פוזנר, "היו פוליטיקאים שלקחו קרדיט ציבורי על החוק, כשבפועל העמידו סכומים מגוחכים. משפחות ההרוגים קיבלו 80 אלף שקל, ומי שנפגע קיבל אולי מחצית מהסכום, וגם זה לאחר ועדות רפואיות שלקחו זמן רב". לדבריו, "אנשים אמרו שהם 'פוחדים מתקדים', אבל כמה בניינים עם מאות נפגעים כבר קרסו בישראל? אם תהיה רעידת אדמה, האם אנחנו צפויים לאי טיפול בפצועים מסיבה דומה? העיכוב מלמד על הזנחה של הנפגעים באירועים המוניים. פיצוי אחרי כל כך הרבה שנים לא יאפשר את השיקום שנדרש בשנים שהלכו לאיבוד". שלף, למשל, קיבלה פיצוי חד־פעמי של 40 אלף שקל בלבד בעקבות החוק. לדבריה, "זה לא מכסה אפילו עשירית מההוצאות שהיו לי".

עשו לנו לייק לקבלת מיטב הכתבות והעדכונים ישירות לפייסבוק שלכם



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#