דפני ליף לא מרפה: "אין לי את הפריווילגיה לחכות שמישהו יאשר לי חיים טובים יותר" - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

דפני ליף לא מרפה: "אין לי את הפריווילגיה לחכות שמישהו יאשר לי חיים טובים יותר"

24 חודשים אחרי המחאה, ליף בטוחה יותר, ערנית יותר ונחושה יותר: "זו רק לא מחאה על מחירים, זה הקושי היום־יומי - יחד עם נדבך של יושר ומסר של 'מושחתים נמאסתם'"

153תגובות

ל דפני ליף עדיין לא נוח להצטלם. בשנתיים האחרונות היא צולמה אלפי פעמים - עומדת, יושבת, עם אוהלים מאחוריה, עם כובע על הראש, עם דגים ביד - אבל היא עדיין לא מרגישה לחלוטין בנוח מול המצלמה, לפחות לא כמו שהיא מרגישה מאחוריה. "אני לא מבינה אנשים שמתרגלים לזה", היא אומרת, שנייה לפני שהיא גוררת את הצלם לפינה נידחת, מצחינה ובקושי מוארת של חניון דרום תל־אביבי, בחיפוש אחר "השוט המושלם".

החדשות הטובות הן ששנתיים אחרי שהתחילה את המחאה הגדולה בתולדות ישראל, ליף מרגישה הרבה יותר טוב עם התפקיד שהיא ממלאת כסמל המחאה. גם כשנהג מכונית מגיע ומנסה להטריד אותה מילולית באמצע צילום, בצעקות "תראי איך את עומדת, כמו קוף בגן חיות. שאני אתן לך בננה?", היא מתעלמת ממנו - ומבקשת ממנו, בנימוס, להציק לה בזמן אחר.

גילוי נאות: אני מכיר את דפני ליף היטב. ראיינתי אותה עשרות פעמים, הן לעיתון והן לספר שכתבתי על המחאה. אני מחשיב אותה לחברה טובה, ואף יותר מכך. הכרנו ברוטשילד, באחד הרגעים השקטים יותר של היום השני למחאה, ובמהלך השנתיים שעברו מאז ראיתי אותה נהפכת מהצעירה האלמונית שהקימה אוהל ברוטשילד ל"דפני ליף", האדם המפורסם, המדובר, המצולם, האהוב והמושמץ במדינה - שכל קשר בינו לבין ליף האמיתית היה רופף, במקרה הטוב.

ראיתי אותה גם כשהמצלמות הלכו וההמונים הפסיקו לבוא, וכשההמונים חזרו, וכשהם עזבו שוב. ראיתי אותה נאבקת על מקומה בקבוצות שתמיד התקשו לקבל אותה, גם כשהובילה אותן, וראיתי אותה משוחחת עם אוהבים, שונאים, מעריצים, מטרידים, מתנגדים וגם סתם אנשים, עוברי אורח, כאלה שחיים בישראל אבל באמת ובתמים לא יודעים שהיתה מחאה. פעמים רבות היא היתה מוקפת בשותפים ואוהבים, לפעמים היא היתה לבדה, אבל היא תמיד היתה שם, נלחמת קרב שרבים בכל יום מתנדבים לומר לה שהוא אבוד מראש, ומסרבת לאבד תקווה.

דניאל בר און

בראשון הקרוב, 14 ביולי ‏(ע"ע J14‏), ימלאו שנתיים ליום שבו ליף ושותפיה לגרעין המייסדים של המחאה הקימו את האוהלים הראשונים ברוטשילד והתחילו את המחאה החברתית. לרגל יום השנה, בשבת הקרובה מארגנת ליף הפגנה שהיא מקווה שתהיה יריית פתיחה לחידוש המחאה. מחאה אחרת הפעם, חיובית יותר. כזאת שלא רק מתלוננת, אלא מבקשת ליצור מציאות חדשה תחת המציאות שהיא יוצאת כנגדה, כזאת שתיצור המשכיות של מעורבות ציבורית שלא תסתיים עם תום הקיץ.

ראשון הקרוב יהיה גם יום השנה להפגנה שבה משה סילמן הצית את עצמו במחאה על המצוקה שהוא ורבים כמוהו הגיעו אליה, ומת מפצעיו כשבוע לאחר מכן. גם האירוע הזה, והמצוקה שממנה נבע, יצוין בהפגנה, שתתחיל ב-20:30 בערב בכיכר הבימה בתל אביב.

לצפייה בסמארטפונים ובטאבלטים - לחצו כאן

"האנשים יבואו?"

שנתיים אחרי תחילת המחאה, ארגון הפגנות - בניגוד לצילומים - טבעי לליף הרבה יותר מאשר פעם. "זאת האווירה הכי טובה שעבדתי בה מאז שאני במחאה", היא אומרת, בהליכה מהירה מפגישה אחת לאחרת, במצב של היפר־ערנות. היום שלה התחיל ב-5:30 בבוקר וצפוי להסתיים בשעות הקטנות של הלילה, כפי שהתחילו והסתיימו כל הימים האחרונים. "וזאת אני אחרי שלא ישנתי שלושה ימים. אני ערה, ערה לגמרי", היא אומרת.

זאת דפני הרבה יותר בטוחה בעצמה ובמקומה, בעולם ובתוך המחאה. היא גם בדיוק מצאה עבודה חדשה. זה לא אומר שאין עדיין חוסר ביטחון, התלבטויות, היסוסים, ספקות. "האם אנשים יבואו? תמיד יש את השאלה הזאת, לפני כל הפגנה", היא אומרת. מדי פעם הספקות האלה עולים לפני השטח, מן הבעת פנים שכאילו שואלת "מה אני עושה כאן?", ששבריר שנייה לאחר מכן מלווה בהבעת פנים שכאילו עונה: "אה, כן, נזכרתי: אין אף אחד אחר".

וזה לא ששנתיים של מחאה הפכו את מלאכת גיוס הישראלים להפגנות קלה יותר, להפך. התקווה הגדולה שהביא קיץ 2011 נהפכה מאז לתחושה מרה של אכזבה, ולהרגשה מסוכנת אפילו יותר של אדישות בקרב רבים. אודי, למשל, נהג המונית שמסיע אותה חזרה לחדר המצב שבו היא ופעילים אחרים עובדים על ארגון ההפגנה, לא מתכוון להגיע. "אין לי עניין להגיע להפגנות, זה לא מעניין אותי", הוא אומר. "זה לא יעזור".

ליף, עקשנית כתמיד, מתעקשת להילחם באדישות, גם כשהאדישות אדישה למאבק בקיומה. "לא אכפת לך מהחיים שלך?", היא שואלת. "ביבי נבחר שוב", הוא אומר. "הוא ירד בעשרה מנדטים", היא משיבה לו. "נו, אז לפיד יהיה, אותו דרעק", הוא אומר. הוא עצמו לא הצביע בבחירות האחרונות, והעדיף לעבוד. "אתה תשכח את העובדה שהיתה מחאה חברתית באותו קיץ?", מנסה ליף להסביר לו. "אנשים שכחו כבר", אומר נהג המונית. "אנחנו עם ששוכח מהר. המע"מ עלה ל-18% - כשיתיישר קצת המצב הוא יוריד אותו ל-16%, ואנשים ישכחו והוא יהיה נסיך. אם לא תהיה פה מהפכה, לא יקרה כלום". "נו, ואיך תהיה מהפכה אם לא תצא להפגין?", מתעקשת ליף. "יש לך שאלות שמאוד קשות לתשובות", אומר נהג המונית, רגע לפני שהוא מבטיח שוב לא לבוא בשבת, וממליץ לה לרוץ לכנסת במקום.

"צריך להפסיק להתנצל"

בחדר המצב של ההפגנה, ששוכן במשרד שנתרם לצורך העניין על ידי הסטארט־אפ שהעסיק את ליף עד לאחרונה, עובדים שבעה פעילים במרץ על ארגון האירוע, מרימים טלפונים לפעילים, שולחים הזמנות בפייסבוק, מחפשים עוד ועוד אנשים שאפשר להניע לפעולה, לגייס לטובת המאבק, או לכל הפחות להפיץ את הבשורה. פעילים שנעלמו אחרי קיץ 2011 מדווחים על התעוררות מחודשת, ומתגייסים מחדש למחאה. אחרים עדיין לא השתכנעו. על הקירות תלויים פתקים שעליהם רשומים שמותיהם של ארגונים, פעילים, קבוצות, כאלה שצריך לגייס וכאלה שהבטיחו לעזור.

לוח גיר מציין את הסטטוס הנוכחי של ההפגנה: 76 אלף מוזמנים בפייסבוק, נכון לרביעי ב-15:00. 3,108 אישרו השתתפות. בתחתית הלוח מצויר בגיר אי טרופי, עם דקלים וים והר שמטיל צל על המים, וציפורים שעפות מעל - מראה פסטורלי שכאילו לועג למחאה, שנועדה להקל על החיים במדינה מדברית קטנה במזרח התיכון, או בעצם שואל: למה לא? יש לנו ים ודקלים וציפורים בשמים והרים שמטילים צל. אבל בינתיים, הבעיה הכי גדולה היא שיש מצוקת כוח אדם, ושצריך לגייס כסף לפוסטרים.

לכתבות נוספות ב-TheMarker:

שנתיים אחרי המחאה: דפני ליף, מה את היית עושה במקום יאיר לפיד?

אלפי מוחים בהפגנות שהתקיימו מול בתי נתניהו ותשובה ובתל אביב

89% מהישראלים: צריך מחאה כדי לטפל בבעיות חברתיות

אביב 2013: הזעם על התקציב מעורר מחדש המחאה החברתית בסדרת הפגנות

גבר הצית עצמו ונפצע קשה בהפגנה בת"א: "לא אהיה חסר בית; אני מוחה כנגד כל העוולות שהמדינה עושה לי ולשכמותי"

ניכר שליף מרגישה בנוח בתוך הקבוצה הזאת, שמורכבת בחלקה מפעילים ותיקים ובחלקה מפעילים חדשים יותר. בשנתיים האחרונות התחלפו לעתים קרובות האנשים שמקיפים אותה. חלק הלכו ללמוד, חלק הלכו לעבוד, חלק הלכו למחות בדרכים אחרות, וחלק פשוט הלכו. "גם אני נעלמתי מהשטח באיזשהו שלב", אומרת ליף, "היו מקומות שנעדרתי מהם, חלקם באופן מכוון וחלקם מתוך צורך לבנות מחדש חיים, להתמודד עם דברים כמו המשפט שלי".

ליף עדיין עומדת בימים אלה למשפט. היא הואשמה בתקיפת שוטרים במהלך הניסיון להקים מחדש את האוהלים ברוטשילד ב–23 ביוני 2012 - הפגנה שבמהלכה נעצרה באלימות ונקעה את ידה. אף שבית המשפט המליץ למשטרה לחזור בה מכתב האישום שהוגש נגד ליף, המשפט עדיין נמשך, רק שבאחרונה הופרד התיק נגד ליף מתיקיהם של פעילים אחרים שנעצרו במהלך אותה הפגנה, או בהפגנת המחאה הסוערת ביום שאחריה, שבה נעצרו יותר מ–70 איש.

מחר בגיליון השנתיים למחאה של ה-Markerweek:

  • רותם שטרקמן סוקר את אירועי השנתיים האחרונות שנתנו תקווה לעם והכניסו את המחוברים ללחץ
     
  • גיא רולניק על המהפכה התודעתית שעבר הציבור
     
  • המומחים להון במשק יודעים שהמחאה הבאה תהיה "הרבה פחות מנומסת"
     
  • לפנתרים השחורים של 2013 נמאס מה"חננות של רוטשילד" - מה התוכניות שלהם?
     
  • מדד יד 2: השינויים האחרונים במגמות של מחירי הדיור; מי הוביל את העליות?
     

"כשאני יושבת בבית המשפט, אני יושבת שם לבד. אין שם אנשים שצועדים, רק אנשים שבאים לתמוך, כאלה שהיו עקביים בתמיכה שלהם", היא אומרת. למרות המשפט, ולמרות הנזקים הכלכליים שחוללו לה שנתיים של מחאה, היא ממשיכה לנסות להניע אנשים לצאת לרחובות, להפגין נגד השיטה, להילחם. מדי פעם היא נתקלת במבטים של זיהוי, ב"כל הכבוד" שנתקל בתודה חפוזה בדרך לפגישה הבאה. "תבואו בשבת?", היא שואלת לפעמים. הם לא יודעים. "יש צורך לחזור להפגין. ליצור אופוזיציה למהלכים של הממשלה", היא אומרת. "לוותר על הכלי הזה זה לקבל את המצב הקיים, את הסטטוס קוו, ואין לנו באמת את האפשרות לעשות את זה בלי להידפק".

לאחר מכן, בפגישה אחרת, הפעם עם אנשי תנועת "מהפכה של אהבה" - שעליהם היא סומכת שיחזירו קצת חיוביות למחאה שמאז רוטשילד נטשה לחלוטין את השמחה לטובת הזעם - מתפלא אחד הפעילים מכך שעיניה של ליף עדיין נוצצות, כאילו לא עברו שנתיים של אכזבות ומציאות שוחקת. "אני נדהם מכך שאת ממשיכה קדימה, גם כשכוחנו תש ואין לנו עוד כוח לזוז", הוא אומר לה, והיא מעדיפה לדבר תכל'ס: האם הם יבואו להפגנה? האם הם יספקו לצעדה ליווי מוסיקלי? "אם נהיה שם שוב יגידו שזה וודסטוק", דואג פעיל אחר. "אז מה? שיגידו. צריך להפסיק להתנצל", היא פוסקת. "אין ולא היתה מחאה בלי מוסיקה".

"המקום הזה מתפורר"

באותה פגישה מתבהר אפילו יותר התפקיד שממלאת ליף בתוך המחאה שהיא הקימה. לכאורה, אין שום קשר בין ההיפים חובבי המדיטציות של "מהפכה של אהבה", המחאה נגד יוקר המחיה ומאבקיהם של פעילי השכונות והדיור הציבורי ברחבי המדינה - רבים בציבור הישראלי רואים זאת כך, וגם רבים מהפעילים שאתם היא משוחחת. אבל ליף רואה את הקשר.

טל כהן

"התפקיד שלי הוא לחבר, כך אני רואה את זה", היא אומרת. "ובמקרה נקלעתי למקום שמאפשר לי לעשות משהו קטן, תזוזה קטנה של המחוג בכיוון הנכון". בכל פגישה היא חוזרת על אותו מסר, על אותו משפט, במלים האלה: "אני לא יכולה לעשות את זה לבד".

"לפני שנתיים לא יצאתי להפגין", היא מסבירה את ההבדל בין דפני של לפני שנתיים ודפני של 2013. "לפני שנתיים עזבתי את הבית והחלטתי לעבור לגור באוהל בגלל שכר הדירה. זה לא אותו דבר. כל הדיון הזה של 'מה הם רוצים', זה לא קרה מיד: בהתחלה היינו ההומלסים החדשים, זאת היתה הכותרת הראשונה. אחר כך היינו מחאת האוהלים, אחר כך מחאת הדיור, ואז פשוט המחאה החברתית".

כשהיא נשאלת למה, חרף הקשיים הכלכליים והאישיים ולמרות האדישות הציבורית, היא ממשיכה להילחם, ליף לא מהססת. "מפני שאני רוצה לעמוד במלה שלי", היא מסבירה. "'אני לא ארפה', עמדתי על במה ואמרתי את המלים האלה. כמו שאמרתי שאני לא ארוץ לכנסת, הבטחתי לא להרפות. אני נלחמת על המקום הזה, נלחמת על זה שהוא ישנה כיוון. אכפת לי. לפני שאני יהודייה אני ישראלית, ואם לא יהיה שינוי כיוון בשנים הקרובות, המקום הזה יהיה בלתי נסבל. המקום הזה מתפורר פנימה, לא רק החוצה. זאת שעת השין, זה עכשיו או אף פעם".

כשהיא נשאלת לאן נעלמו מיליוני הישראלים שיצאו להפגין בקיץ 2011, ומאז מיאנו לצאת מהבית, היא פשוט אומרת: "אני מציעה שתשאל אותם". "הכי קל להרים ידיים", היא מוסיפה, "אבל אני לא מרגישה שיש לי פריווילגיה לבלות את החיים שלי בהמתנה שאולי מישהו יאשר לי יום אחד חיים טובים יותר".

דניאל בר און

המסרים של ההפגנה בשבת ברורים למדי: בשנתיים שעברו מאז המחאה יוקר המחיה רק עלה, התקציב הקרוב צפוי לכלול שורה ארוכה של גזירות קשות, הדיור הציבורי מחוסל, הפערים החברתיים גדלים והחלטה גורלית כמו יצוא הגז מתקבלת ללא דיון בכנסת. אבל לכל הסיבות האלה, שחלקן הגדול הצית את המחאה ב–2011, היתווסף נדבך חשוב נוסף, לפי ליף: "זאת רק לא מחאה על מחירים. זה הקושי היום־יומי. נוסף לה נדבך של יושר, של 'מושחתים נמאסתם'.

"אין הרבה דברים מושחתים יותר שפוליטיקאים יכולים לעשות מאשר לעשות שימוש מניפולטיבי ברצון של הציבור בשינוי. אני חושבת שיותר מהכל, אנשים מרגישים עלבון, והעלבון הזה, התהליך הזה של מסמוס התקווה, הוא מסוכן. המחאה היתה יכולה להיות ההזדמנות הגדולה של נתניהו. לא רציתי להפיל את הממשלה כשהתחלנו. אני זוכרת שהתעוררתי בבוקר שאחרי הפגנת המיליון בקטע של אנחנו הולכים לקבל את זה, הולכת להיות מסיבת עיתונאים שממנה יעלה המסר 'הקשבנו'. אבל הוא לא רצה. הוא בחר להתנכל לנו".

בשעות הערב, חדר המצב של ההפגנה כבר כולל קרוב ל-20 איש, והפעילות בשיאה. ישיבה ארוכה על תוכני ההפגנה, שכרגיל בישיבות מחאה גולשת גם לדיונים מהותיים על משמעותה של דמוקרטיה ושל מחאה אזרחית ולווידויים על הסיבות האישיות הכואבות שמשכו את הנוכחים אל תוך המאבק, נמשכת אל תוך הלילה.

מוטי מילרוד

"אנשים כבר יצאו זועמים, זו אחריות שלנו לאזן את האנרגיה הזאת, שאנשים לא יפחדו לצאת מהבית בפעם הבאה", אומרת ליף. האם הצעדה תנוע לרחוב קפלן, שאליו היא מתוכננת להגיע, ותישאר רק בו מבלי לנוע הלאה? האם יש לנקוט שיטות אחרות? האם דקת דומייה לזכרו של משה סילמן מספיקה, או שצריך גם לקרוא את מכתב ההתאבדות שחילק למפגינים לפני שהצית את עצמו? תכנון הפגנה הוא עניין עדין: צריך לתכנן בקפידה כל דבר, אבל במקביל גם תמיד לזכור שהבלתי צפוי כמעט בוודאות קורה.

בסביבות 2:00 בלילה מסתיימת הישיבה הארוכה. התכנים הוסכמו, והמטלות חולקו בין הפעילים השונים. כולם, מבלי להסס, שבים לעבודה. העבודות האמיתיות שלהם יחכו לבוקר. מספר מאשרי ההגעה להפגנה עלה ל–3,244 מאז הצהריים. מספר המוזמנים עלה ל–79,131.

ליף עומדת לבדה מול השולחן, מתבוננת במתרחש סביבה, שוקלת. זה העולם שלה, ואחרי שנתיים אפשר לומר שהיא למדה לשחות בו. היום הבא שלה יתחיל ב-5:30, שלוש שעות וחצי מעכשיו, וגם בו היא תמשיך לנוע קדימה, תנסה לגייס כסף לפוסטר, תתמודד עם מטרידים, תנסה לשכנע את האדישים, תתלבט, תהסס, תנסה למצוא את השוט המושלם ותצא פעם נוספת למלחמה שרבים יאמרו שהיא אבודה מראש, אבל לא היא, שנשבעה להמשיך בה עד הסוף. והיא ערה, ערה יותר מאי פעם. אולי, יום אחד, גם כל האנשים שהולכים סביבה מתוך שינה יתעוררו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#