שבע השנים הרעות 
של דיוויד פדרמן - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
בדרך למטה

שבע השנים הרעות 
של דיוויד פדרמן

מההחלטה שלא לחבור ליצחק תשובה ועד ההימור הכושל על בזן - דרך הייסורים של דיוויד פדרמן מאיש עסקים ממולח ונזיל בשנות ה-90 ועד להסדר חוב שמתגבש בימים אלה רצופה בהחלטות שגויות מצדו והתנהגות מחפירה מצד המדינה ■ אפילו במכבי תל אביב הוא כבר לא יכול להתנחם

33תגובות

י שיבת הדירקטוריון של חברת בתי זיקוק ‏(בזן‏) במחצית יוני היתה עליזה במיוחד. הדירקטורים בירכו את חברם דיוויד פדרמן על הישגה הסנסציוני של קבוצת הכדורסל המאומצת, מכבי בזן חיפה, כמה ימים לאחר שהסירה את כתר האליפות מהאלופה הנצחית מכבי תל אביב, במשחק צמוד ורב תהפוכות. זו היתה רק עוד מנת מרור שהאכילה בזן את פדרמן, האיש שעשה את הונו משוקולד; עוד תפנית אירונית בסיפור השקעה שכמעט דבר לא הלך בו כמתוכנן.

מכבי תל אביב, הקבוצה שייסד אביו יצחק פדרמן ושהוא אחד מבעליה, היא לא רק בבת עינו, אלא גם הסחת דעת מהבעיות הפיננסיות שמעיקות על פדרמן בשנים האחרונות. הבעיה העיקרית היא מצוקתה של חברת פטרוכימיים, שפדרמן מחזיק ב–30.5% ממניותיה. מצוקה זו אילצה את החברה להודות בפני בעלי האג"ח כי היא זקוקה להסדר חוב.

פטרוכימיים היא חברת השקעות שהנכס העיקרי שלה הוא 30.7% ממניותיה של בזן, השקעה שמימנה בהלוואות בנקאיות וחוץ־בנקאיות ובהנפקת אג"ח 
ב–1.9 מיליארד שקל. אלא שהקריסה במניות בזן הפחיתה את שווי ההחזקה בזן ל–1.25 מיליארד שקל.

כתבות נוספות ב-TheMarker

המשקיע הארגנטיני אדוארדו אלשטיין נסוג מכוונתו להשקיע באי.די.בי

דור אבוד, ממשלה מרושעת, פוליטיקאים פחדנים

כך, תמצית הבעיה של פטרוכימיים היא חוסר יכולתה של בתי זיקוק לחלק דיווידנדים לבעלי מניותיה, כתוצאה מחוב עצום של 2 מיליארד דולר שרובץ עליה. פדרמן אמור להיות מתוסכל במיוחד, ביודעו כי מצבו היה יכול להיות אחר לגמרי, אם רק היה בוחר נכון בשעת הכושר שזומנה לו.

ניר קידר

הכל נראה מבטיח באותו בוקר של מארס 1997, אז נקש נציגו של פדרמן בדלתו של דוד שלכט, יו"ר שטראוס אחזקות, והפקיד בידו מעטפה. זו הכילה את הכרזתו של פדרמן על מימוש זכותו - על פי הסכם בעלי השליטה בחברת עלית - להציע למשפחת שטראוס לרכוש את חלקה בעלית ‏(לפני מיזוגה עם שטראוס‏), או לדרוש ממנה לרכוש את חלקו בעלית לפי אותו מחיר.

זה היה מהלך מתוחכם של פדרמן. הוא ניצל את מבנה ההון הייחודי של עלית, שהיה מבוסס על שני סוגי מניות ועל אחזקות השונות שלו מצד אחד ושל משפחת שטראוס מצד שני. זה גם היה תחילתו של הליך ההתמחרות, במב"י ‏(Buy Me, Buy You‏), המפורסם ביותר בתולדות שוק ההון הישראלי.

יו"ר שטראוס אחזקות דאז, מיכאל שטראוס, היה המום ופרק את תסכולו באמצעי התקשורת על כך שפדרמן קרא את המהלך שהוא עצמו תיכנן לבצע, והקדים ללחוץ על הדק הבמבי. עם זאת, בתום שבועיים של קיטורים ואנחות, הודיע שטראוס על רכישת חלקה של משפחת פדרמן בעלית תמורת 342 מיליון שקל, והותיר בידו של פדרמן רווח מתואם מדד של 215 מיליון שקל.

פדרמן, שחיפש זמן מה אפיק השקעה לכסף שהרוויח בעלית, כמעט מצא אותו פחות משנה מאוחר יותר. יצחק תשובה, אז עדיין קבלן בסדר גודל בינוני ובעל חברות נדל"ן והשקעה אפרוריות, יזם את אחת ההשתלטויות העוינות המסעירות בתולדות הבורסה. כמו שחקני בורסה אחרים שזיהו כי קבוצת דלק, שבשליטת משפחת רקנאטי, נסחרת בשווי נמוך משמעותית מהונה העצמי, התחיל תשובה לאסוף את מניותיה.

תשובה לא היה מצליח להמם את אצולת ההון של אותם ימים אלמלא קיבל עזרה מהטובים ביותר: אליעזר פישמן, שהחזיק ב–7% ממניות דלק והסכים למכור אותן לתשובה; חנה פרי־זן, מנהלת מחלקת ניירות ערך של בנק הפועלים, שהחזיק במניות דלק והיה להוט לסגור חשבון עתיק עם הרקנאטים היהירים; ואפילו עדי פדרמן, בנו של דיוויד פדרמן, אז צעיר בן 26 ובעל ניסיון במסחר באופציות בשוקי הסחורות העולמיים, שעזר לפרי־זן לרכוש את מניות דלק שהבטיחו לתשובה את השליטה.

מודגל כן, תשובה לא

תשובה ועסקיו עתידים ללוות את פדרמן ומשפחתו ב–15 השנים הבאות. איש העסקים, שמימן את רכישת דלק בהלוואות של מיליארד שקל, חיפש באותה תקופה משקיע שישתתף בגרעין השליטה של החברה ויפחית את העומס והסיכון הפיננסי שנטל. פדרמן היה נזיל ופנוי להשקעות חדשות, והחיבור ביניהם היה מתבקש לכאורה. ואולם פדרמן המחושב חשד כי היחסים הבין־אישיים עם תשובה האינטואיטיבי והמגלומן לעתים לא יעבדו - והעדיף להתרחק.

גודל הטעות התחוור לו תוך זמן לא רב. במקום לחבור לתשובה, השקיע פדרמן במארס 1999 את רווחי המימוש בעלית ברכישת 89% ממניות חברת מודגל מידי חברת איטונג תמורת 114 מיליון שקל. מודגל עסקה בייצור אביזרים לתעשיית החשמל, התקשורת והחקלאות.

תומר נויברג / ג'יני

בתוך זמן קצר עבר פדרמן ליעד הבא, תוך שימוש בקופת המזומנים של מודגל. רק חודש מאוחר יותר, באפריל אותה שנה, הוא רכש מקבוצת דלק של תשובה 30% ממניותיה של חברת מפעלים פטרוכימיים, שייצרה, באמצעות החברה הבת כרמל אולפינים, חומרי גלם לתעשיית הפלסטיק. פדרמן שילם 21 מיליון דולר, בהתחשב בדיווידנד שקיבל, עבור נתח בחברה ששוויו כיום 6 מיליון דולר. פטרוכימיים, קצת קשה לדמיין את זה כיום, היתה אז חברה נקייה מחוב, חילקה דיווידנדים בקביעות, וברקע היה חלום המיזוג עם בזן, ספקית חומרי הגלם של כרמל אולפינים.

פדרמן העריך כי יוכל להחזיר את עלות הרכישה בעזרת חלוקת דיווידנד גדול מרווחיה הצבורים של פטרוכימיים, 136 מיליון דולר, בעוד הוא נערך למיזוג עם בזן. אלא שהוא לא העריך נכונה כמה תתעכב הפרטת בזן ואת עוצמת ההתנגדות של שותפיה, משפחת פפר מברזיל, למדיניות דיווידנדים אגרסיבית.

משפחת פפר פתחה במסע רכישה מהיר של מניות החברה במטרה לחסום את פדרמן, וביולי 1999 הגדילה את אחזקתה בפטרוכימיים ל–40%. פדרמן, שרק שנתיים קודם לכן לימד את שטראוס לקח שלא ישכח בנושאי שליטה, הושם ללעג במגרש שלו. מודגל עמדה להיוותר עם אחזקת מיעוט בחברה שרכשה בהלוואות לא זולות. לכן נאלץ פדרמן לבלוע את גאוותו, ובאמצעות מודגל רכש ממשפחת פפר 31% ממניות פטרוכימיים תמורת 81 מיליון דולר, כלומר לפי שווי חברה של 262 מיליון דולר - פרמיה של 37% על מחיר השוק.

מודגל השקיעה, לפיכך, 141 מיליון דולר ‏(572 מיליון שקל, כי אפילו שער דולר ממוצע של 4.085 שקל היה מעורב במזלו הרע של פדרמן‏) ברכישת 61% ממניותיה של פטרוכימיים - חבילת מניות ששוויה הנוכחי, לאחר חלוקת דיווידנדים של 269 מיליון שקל למודגל, הוא 45 מיליון שקל.

בעוד פדרמן נערך לרכישה העתידית של בזן, קידם תשובה חלום גדול בהרבה, שלמזלו התממש במהירות. עשרות שנים של חיפושי נפט וגז מתסכלים של ממשלות ישראל ויזמים הרפתקנים הסתיימו בדצמבר 1999, אז הכריזו שותפויות אבנר ודלק קידוחים על תגלית גז ברישיון נועה 1 שבים התיכון. שלושה חודשים מאוחר יותר הוכרזה תגלית גז נוספת בים, ברישיון מרי, 25 ק"מ מערבית לחוף אשקלון.

חלון ההזדמנויות של פדרמן נסגר. תשובה כבר לא היה זקוק לאף אחד. היה לו מספיק כסף לפרוע את ההלוואות ששימשו לרכישת דלק, ואף נותר לו עודף לכמה השקעות טיפשיות משל עצמו.

עוד שבע שנים חלפו לפני שהחלה רשות החברות הממשלתיות להניע את מהלך הפרטתה של בזן, לא לפני שבית הזיקוק באשדוד, שהיה אחד משני בתי הזיקוק של החברה, נמכר לחברת פז של צדיק בינו בספטמבר 2006.

פטרוכימיים ניצלה את הזמן הממושך שחלף כדי לגייס לצדה ב–2005 גופים מקושרים ונזילים כמו חברת גלנקור, אחת מחברות הסחר בסחורות הגדולות בעולם, ואת חברת מנטפ שבשליטת המיליארדר ליאוניד נבזלין (נבזלין הוא בעל מניות בקבוצת "הארץ"), שהשקיעו בקבוצת פטרוכימיים. איש מבעלי השליטה בפטרוכימיים ובחברה הבת סקיילקס לא חשב אז, בעידן חברות הסחר הבינלאומיות והאוליגרכים הנזילים, על השקעה זניחה כמו אחזקה ב–23% ממניותיה של יצרנית המדפסות התלת־ממדיות אובג'ט.

בסוף יוני 2005 מכרה אותה סקיילקס תמורת 3 מיליון דולר, לפי שווי של 13 מיליון דולר. שש וחצי שנים אחר כך, בעוד פטרוכימיים שוקעת בבעיות תזרימיות, מוזגה אובג'ט לתוך חברת Stratasys לפי שווי של 1.4 מיליארד דולר - סכום שאם פטרוכימיים היתה נוגסת ולו ב–10% ממנו, היה מונע את הידרדרותה לסכנת פירוק.

שיטת השקשוקה לא עבדה

המכרז למכירת אחזקותיה של המדינה בבזן התקיים בפברואר 2007. במבט לאחור ובניגוד לתפישה המקובלת, המדינה עשתה עסקה מצוינת. רשות החברות הממשלתיות מכרה 46% מהמניות לחברה לישראל ‏(36.8%‏) ולחברת PCH‏ (9.2%‏), חברה נכדה של פטרוכימיים ‏(80%‏), תמורת 3.3 שקלים למניה - ובתמורה כוללת של 2.43 מיליארד שקל.

פטרוכימיים, שהמתינה זמן כה רב להפרטה, לא הסתפקה ב–9.2% מבזן, ומתוך ראיית "פוטנציאל ההשבחה של בזן, הנובע ממהלך ההפרטה והמעבר לסטטוס של חברה ציבורית שפועלת בשוק שנפתח לתחרות", כפי שנכתב בדו"חות הכספיים, רכשה בבורסה עוד 6.6% ממניות החברה תמורת 407 מיליון שקל. כך הגיעה אחזקתה הכוללת במניות בזן ל–15.8%, בהשקעה של 1.014 מיליארד שקל.

פטרוכימיים למדה רק בדיעבד כי "שיטת השקשוקה" היא נושא טוב לסרטי דוקודרמה ולקריירות פוליטיות, אבל במציאות המדינה יודעת למכור את נכסיה במחיר מפולפל. לעומת זאת, על העונג של עשיית עסקים עם המדינה - המוכרת והרגולטור בעת ובעונה אחת - למדה פטרוכימיים מהר למדי.

על פי צו החברות הממשלתיות המבקש לרכוש 24% ממניותיה של בזן, שמוגדרת כמתקן אסטרטגי, נדרש לקבל היתר שליטה מראש הממשלה ומשר האוצר. פטרוכימיים, שעם השותפות שלה נמנו גלנקור, חברת סחר במוצרי דלק שעושה עסקים ענפים במדינות ערב, ומנטפ של נבזלין, היו יעד טבעי לחקירה ולדרישה על פי הוראות הצו. הממשלה רשאית לדרוש פרטים ומסמכים נוספים מהמבקש לרכוש את החברה, ומתחייבת להשיב תוך 60 יום לכל היותר.

הממשלה אכן גילתה עניין רב בגלנקור, ובכל פעם שחלפו 58 יום מהפעם האחרונה שבה נמסרו לה הפרטים שדרשה, הקפידה לדרוש פרטים נוספים, בדרך כלל בדברי זוטות. כך חלפה שנה תמימה עד שרשות החברות הודיעה לפטרוכימיים כי לא תקבל היתר לשליטה משותפת עם החברה לישראל כל עוד גלנקור היא חלק מהקבוצה. זאת, לא לפני שפרטים על עסקיהם של גלנקור ומנטפ, שנרדפה על ידי נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, כולל חברות ונכסים פרטיים שבבעלותם, דלפו באופן מסתורי. כך נאלצה פטרוכימיים לרכוש במארס 2008 מגלנקור את מניותיה בחברה הנכדה PCH תמורת 57 מיליון דולר, הסכום שהשקיעה גלנקור ב–PCH.

מיד לאחר שהרחיקה את גלנקור מאחזקתה העקיפה בבזן, פנתה רשות החברות הממשלתיות לטפל בעניינה של מנטפ. שנה אחר כך, במארס 2009, רכשה מודגל, בעלת השליטה בפטרוכימיים, את חלקו של נבזלין במודגל תמורת סכום שלא צוין, אם כי לא היה נמוך בהתחשב בכך שכחלק מהעסקה רכשה מודגל מנבזלין גם את חברת Alder Finance, שהנכס העיקרי שלה היה הלוואה של 115 מיליון דולר למודגל לצורך רכישת השליטה בפטרוכימיים.

שנתיים לאחר שהשקיעה מיליארד שקל ברכישת 15.8% מבזן, נותרה פטרוכימיים ללא גב פיננסי, כשהיא מממנת מהונה העצמי ומהנפקה של שש סדרות אג"ח בסך 1.1 מיליארד שקל את רכישת חלקן של גלנקור ומנטפ בקבוצה, בעוד שהעולם כבר שקוע עמוק במשבר פיננסי, שבעקבותיו הצטמצמו מקורות המימון הבנקאיים.

שנתיים חלפו במגעי סרק עם רשות החברות הממשלתיות על מועמדים שזהותם היתה ידועה לרשות מלכתחילה. בשל ההתנהלות המחפירה של המדינה, איבדה פטרוכימיים גם את שעת הכושר להנהיג מיד עם כניסתה לחברה תהליכי עבודה חדשים ולייעל אותה. באיחור של שנתיים גילתה פטרוכימיים מה שגילו לפניה רוכשי אל על ודיסקונט: אין שחר לתקווה כי המעבר מחברה ממשלתית לחברה ציבורית כשלעצמו יביא להשבחת הנכס, כל עוד הסכמי העבודה הקיבוציים, ה–DNA שמגדיר את התרבות הארגונית בחברה, נותרו כשהיו.

בזן היתה זקוקה לניעור יסודי. החברה העסיקה 700 איש, שליש מהם בהנהלה ומרביתם ותיקים ויקרים, מה שהביא את העלות המומצעת לעובד ל–27.5 אלף שקל בחודש. המדינה הותירה מאחוריה מערכות מידע מיושנות, הזנחה ממושכת של הטיפול באיכות הסביבה ורשימה מאיימת של צווים אישיים שהטילו אחריות אישית על מנהלי החברה והצריכו השקעות של 900 מיליון שקל.

הסדרת היתר השליטה נתנה את האות להיערכות למימוש תוכנית השקעות של 1.1 מיליארד דולר, שבמרכזה הקמת מתקן לייצור דלקים נקיים שיגביר את הגמישות של בית הזיקוק בבחירת חומרי הגלם ובתמהיל המוצרים שיזקק, בהתאם לרמת המחירים השוררת בשוק. לקראת תוכנית ההשקעות מכרה פטרוכימיים 50% ממניותיה בכרמל אולפינים לבזן, שהחזיקה ביתרת המניות, תמורת הקצאת מניות בזן. המכירה הגדילה את אחזקותיה של פטרוכימיים בבזן מ–15.8% ל–.30.7%.

דודו בכר

המיזוג עם כרמל אולפינים, שמייצרת חומרי גלם לתעשיית הפלסטיק מנפטא, אותה היא רוכשת מבזן, נועד לייצר תשלובת פטרוכימית שתייצר את כל שלבי שרשרת הערך - החל בזיקוק ועד לייצור מוצרי המשך, ותמקסם את רווחיותה של פטרוכימיים מבלי שתהיה כפופה לניגודי עניינים הנובעים מהבעלות השונה על בזן וכרמל אולפינים.

התוצאה המשולבת של המיזוג בין כרמל אולפינים לבזן והכניסה של בזן לתוכנית השקעות שאפתנית, היתה תלות מוחלטת של פטרוכימיים בבזן: בקצב יישום תוכנית ההשקעות שלה, בעמידתה באמות המידה הפיננסיות שלהם התחייבה כלפי הבנקים המממנים את ההשקעות, וביכולתה לשוב לחלוקת דיווידנדים. תלות זו נהפכה משמעותית במיוחד לפטרוכימיים בעקבות מסע הרכישות היקר של מניות בזן מצד אחד והצורך לרכוש בחזרה את מניותיה של גלנקור. פטרוכימיים, שלפני עשור בלבד נשאה על גבה חוב פיננסי נטו קטן של 77 מיליון שקל, נהפכה בסוף 2009 לחברה שמתמודדת עם חוב פיננסי נטו של 1.6 מיליארד שקל.

החברה הפרטית מודגל, החברה האם של פטרוכימיים, לא היתה יכולה לסייע בהקלת העומס הפיננסי, משום שגם היא סבלה ממינוף שנבע מרכישת מניותיה של דלק ממשפחת פפר בפטרוכימיים ונבזלין במודגל במחירים מפולפלים.

לאחר שהיה אחד האנשים הנזילים והמחוזרים בסוף שנות ה–90, שם פדרמן חלק מכריע מכספו בהימור על מניית בזן וביצועיה. ככל מהמר, הוא פעל תחת לחץ, מה שלא סייע ליחסיו עם מנכ"ל בזן פנחס בוכריס, לשעבר מנכ"ל משרד הביטחון ומפקד יחידת 8200, אך איש חסר כל ניסיון קודם בניהול עסק כה מסובך מימונית ותפעולית.

ההימור של פדרמן על בזן הסתבך עם קפיצה בהוצאות המימון, תוצאה של מימון השקעת ענק בהלוואות בריבית דולרית של 4.8% ובאג"ח צמודות למדד בריבית של 4.8%. כל זאת בימים שבהם הסביבה העסקית לא תומכת ואינה מאפשרת לחברה לממן חלק מההשקעות מרווחיה.

העלייה במחירי הנפט הגולמי מצד אחד, בשל המהומות במזרח התיכון, והביקוש הירוד כתוצאה מהמשבר הכלכלי באירופה מצד שני, חתכו את מרווחי הזיקוק ‏(הפער בין מחיר הנפט הגולמי שבזן רוכשת למחיר הסולר, הבנזין, המזוט ותוצרי הזיקוק האחרים שהחברה מוכרת‏) וגררו את רווחיות החברה כלפי מטה. בזן רשמה הפסד תפעולי מצטבר של 45 מיליון דולר ב–2010–2012, שאילץ אותה לבסס את מימון השקעותיה על הלוואות בנקאיות והנפקה של אג"ח בלבד בנפח מעיק של 2 מיליארד דולר. סכום זה גרם לגידול עקבי בהוצאות המימון עד ל–169 מיליון דולר ב–2012, שהם 66 מיליון דולר יותר מהרווח הגולמי שייצרה החברה.

התרבות הארגונית של חברה ממשלתית שלא השתנתה למעשה מאז הפרטתה בפברואר 2007. הנהלתה הבכירה של בזן נותרה במקומה, והחוזים היקרים של בכירים שסיימו את עבודתם אך המשיכו לקבל את שכרם זמן רב אחר כך לא סייעו, במיוחד כאשר בזן, ופטרוכימיים בעקבותיה, נקלעו לצרוף בלתי נתפש של נסיבות ואירועים שהכו בהן בזה אחר זה והפכו את ההשקעה של פטרוכימיים בבזן למעין גרסה מעודכנת של סיפור איוב.

תחילה היו אלה בעלי הקרקעות הדרוזים על הר הכרמל שמנעו את הנחת צינור הולכת הגז הטבעי בין תחנת הכוח חגית שליד צומת אליקים למפרץ חיפה עד לקבלת פיצוי כספי נדיב, וגרמו לעיכוב של שנתיים בחיבור בתי הזיקוק לגז הטבעי. אחר כך היה זה תשובה שהכה בבזן, אותו תשובה שהסתייע במשפחת פדרמן להשתלטות על דלק, הבסיס לאימפריה העסקית שהקים. תשובה סירב לחתום עם בזן בסוף 2010 על הסכם אספקה של גז טבעי ממאגר תמר, על רקע הקמתה של ועדת ששינסקי לבחינת נטל המס הראוי על הפקת נפט וגז באפריל 2010.

בעקבות פרסום מסקנות הוועדה בנובמבר 2010, נאלצה בזן לחתום חודש לאחר מכן על הסכם אספקה עם חברת EMG המצרית על חוזה לרכישת 40%–50% מכמות הגז הדרושה לה עד 2031 ב–2 מיליארד דולר, והותירה בידה אופציה לרכוש את המחצית האחרת ממאגר תמר. חודשיים בלבד לאחר חתימת ההסכם אירע הפיצוץ הראשון בצינור הנפט ובזן נותרה ללא גז טבעי.

תלוי בהחלטה של בעלי האג"ח

בצר להן, פנו בזן ומשפחת פדרמן לתשובה, אלא שהביקוש הגובר לגז בשדה מרי בעקבות הפסקתה של אספקת הגז המצרי, גרמה להידלדלותו המהירה. בזן ומשפחת פדרמן הצליחו לשכנע את דלק לפתח את שדה הגז נעה בהשקעה של 350 מיליון דולר, שמומנה למעשה בידי בזן בהסכם אספקה ל–27 חודשים עד לתחילת ההזרמה של הגז משדה תמר באפריל 2013, ובמחיר של 8 דולרים למיליון BTU ‏(יחידת אנרגיה‏) - 60% מעל המחיר שבזן היתה אמורה לשלם ל–EMG המצרית.

החמצן שסיפק תשובה הגיע מעט מדי ומאוחר מדי. הנזק הכולל שנגרם לבזן בשנתיים האחרונות עקב האספקה החלקית והיקרה של הגז, הגיע ל–250–300 מיליון דולר, הכביד משמעותית על תזרים המזומנים של החברה, ומה שקריטי במיוחד מבחינתה של פטרוכימיים של פדרמן - עצר לחלוטין את חלוקת הדיווידנדים מתחילת 2010.

קרן אור דקה הסתננה לפני כמה חודשים בין העננים הכבדים שמעיבים על קבוצת פדרמן. בראשית אפריל השנה עברה בזן לייצור מלא בגז טבעי, שלושה חודשים לאחר הפעלתו המסחרית של המתקן לייצור דלקים נקיים. שילוב זה היה אמור להגדיל את הרווח התפעולי התזרימי של בזן ב–300 מיליון דולר לשנה.

אלא שאז חזרה בזן לסורה ותקלה בלתי צפויה בסוף מאי באחד ממתקני השירותים שלה גרמה לירידה בתפוקות של כמה ממתקני הזיקוק ולהפסד של 15 מיליון דולר, מה ששוב הרחיק ככל הנראה את חלוקת הדיווידנד הבא בבזן עד לראשית 2015. פדרמן ופטרוכימיים נלכדו בדרך ללא מוצא, בחוסר יכולת להבטיח את פירעון ההתחייבויות לבעלי האג"ח והבנקים בסך 590 מיליון שקל עד לסוף 2014.

פדרמן נמצא עתה בידי הבעלים של שש סדרות אג"ח, בנק הפועלים וקרן המנוף בראשית, שלחלקם ביטחונות כמעט מלאים להחזר חובם, לחלקם אין ביטחונות כלל, ואחדים מהם דורשים ממנו הזרמת כסף לפטרוכימיים כתנאי להסכמתם לדחות את תשלומי הקרן של החוב בשלוש שנים, בתקווה להתאוששותה של בזן, הנכס היחיד של החברה.

ספק רב ‏(ראו מסגרת) אם מצבו הפיננסי האישי של פדרמן יאפשר לו להזרים סכומים משמעותיים לפטרוכימיים, אבל באופן אירוני, דווקא הצורך לקבל מהמדינה היתר שליטה אישי בבזן, שמירר את חייו לפני כשבע שנים, עשוי למלט אותו מאובדן הנכס העיקרי של פטרוכימיים.

בעלי החוב עשויים להעדיף לתת לפטרוכימיים מרווח נשימה נוסף, מתוך הערכה שתוצאותיה של בזן ישתפרו ובעקבותיהם גם המניה; תרחיש שהסיכון לאי מימושו עדיף אולי על הניסיון למכור את מניות בזן שמשועבדות להם בנסיבות של פירוק החברה והצורך לקבל היתר שליטה מהמדינה, או לחילופין למכור את המניות לחברה לישראל, בהתאם לזכות הסירוב הראשונה שיש לה כשותפה להסכם השליטה בבזן.

דיוויד פדרמן מוציא כסף מהבית

"אין סיכוי שאסכים לדחות תשלומי קרן לפטרוכימיים מבלי שהבעלים יביאו כסף מהבית", אמר השבוע אחד המשקיעים המוסדיים שמחזיק אג"ח שהנפיקה פטרוכימיים.

הבית הוא נושא רגיש מבחינתו של דיוויד פדרמן, מבעלי השליטה בפטרוכימיים עם אלכס פסל ויעקב גוטשטיין. פדרמן מכר באפריל את ביתו בכפר שמריהו תמורת 55 מיליון שקל ליזם ההיי טק חיים אמיר. הווילה המפוארת ברחוב השדות כללה מגרש כדורסל, מגרש טניס ובריכה, וכן מגרש ריק של 5 דונמים, שזכויות הבנייה מתירות לבנות בו שתי יחידות דיור.

ספי מגריזו

העסקה הוסברה ב"גילם המבוגר של הזוג פדרמן ובכך שילדיהם עזבו את הבית ואין להם צורך בבית כה גדול". עם זאת, סביר להניח שאם מניית פטרוכימיים לא היתה יורדת ב-87% בחמש השנים האחרונות, 62% מהם ב-12 החודשים האחרונים, ייתכן שהמשפחה היתה שוקלת פעם נוספת אם למכור וילה באחד המיקומים הטובים ביותר בישראל, שבה גרה עשרות שנים.

זמן קצר לאחר מכן, חווה פדרמן דילול מהותי נוסף באחזקתו במועדון הכדורסל מכבי תל אביב. באחרונה רכשו ריצ'רד ריץ', 47, יהודי אמריקאי ומנכ"ל חברת ניהול הנכסים VR Capital, ובן אשכנזי, איש נדל"ן שמנהל שטח כולל של 1.1 מיליון מ"ר, 27.5% ממניות המועדון לפי שווי של 30 מיליון שקל. ההשקעה של ריץ' ואשכנזי דיללה את אחזקתו של פדרמן במועדון הכדורסל מ-40% ל-29%.

מכבי תל אביב מפסידה 500 אלף דולר עד 2 מיליון דולר מדי שנה, ועל פי הערכות רשמה רווח של 100 אלף דולר פעם אחת בתולדותיה. למרות זאת, נכונותו של פדרמן לדלל את אחזקותיו במועדון שאביו היה ממקימיו ושימש כקפטן הקבוצה במשחק החוץ הראשון שלה בקהיר עוד לפני הקמת המדינה, כמו גם מכירת ביתו בגיל 69 - עדיין מצביעה על מצבו הפיננסי האישי הלא מזהיר ועל יכולת נמוכה, אם בכלל, להזרים סכום משמעותי להסדר חוב של 1.9 מיליארד שקל.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#