"אנחנו אוהבים להתנדב, אבל לא להכניס את היד לכיס" - מגזין TheMarker - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
ניהול

"אנחנו אוהבים להתנדב, אבל לא להכניס את היד לכיס"

לחנך לפילנתרופיה, להימנע ממתן בסתר ולעודד את היזמות במגזר הערבי. מה למד אורני פטרושקה מייסד סקורפיו, כרומטיס ופרסיד מהקריירה העסקית והפילנתרופית שלו

22תגובות

בשנתיים האחרונות עסוק אורני פטרושקה, יזם היי טק ופילנתרופ, ביזמות חברתית במשרה מלאה. לא תמיד הוא היה שם. בשנת 2000 מכר עם שותפיו את כרומטיס לחברת לוסנט תמורת 4.75 מיליארד דולר - האקזיט הגדול ביותר עד כה של חברת היי טק בישראל - וחמש שנים אחר כך הקים עם רפי גדרון את פרסיד, חממה לחברות בתחום האנרגיה החלופית שפעלה עד 2010.
כיום ממוקד פטרושקה בנושאים “שנויים במחלוקת שאינם פופולריים בקרב פילנתרופים ובעלי השפעה”, כהגדרתו. הוא ממייסדי יוזמת “עתיד כחול לבן” לקידום פתרון שתי מדינות, ועומד בראש עמותת יוזמות קרן אברהם הפועלת לשוויון ולשילוב אזרחי ישראל הערבים. את עמותת “עיגול לטובה” שהקים, הוא מתחזק מכספו. על פי ההערכות הוא תורם מדי שנה 2–1.5 מיליון שקל למיזמים שבהם הוא פעיל.
פטרושקה נולד בארצות הברית וגדל בקרית אונו. בצבא שירת כטייס קרב. הוא בעל תואר ראשון בהנדסת חשמל מהטכניון, ותואר שני בהנדסת חשמל מאוניברסיטת קורנל.

אילייה מלניקוב

 

“כשהקמנו את פרסיד חשבנו בטעות בכלים המוכרים לנו. נכנסנו לתחום האנרגיה החלופית כדי לעשות משהו טוב, וגם, לא אתיפייף, ראינו פה הזדמנות עסקית. הטעות היתה שחשבנו בכלים של יזמי היי טק שהקימו חברה אחת - סקורפיו שהצליחה ונמכרה, והקימו חברה אחרת - כרומטיס. חשבנו שמה שעבד בתחום המוכר לנו, יעבוד גם פה. עם הזמן, בעיקר אחרי שראינו איך מגיב השוק למשבר 2009־2008, הבנו שהתחום הזה דורש מודלים מימוניים שהכלכלה כיום לא מאפשרת. פעילות בתחום האנרגיה חלופית דורשת זמן, אורך רוח ומומחיות - שילוב שקשה למצוא היום, על אף התלהבותן הזמנית של קרנות הון הסיכון. סגרנו את החממה בעצב.

“מומחיות טכנולוגית היא כמו שפת אם. צמחתי בתחום מערכות התקשורת, שם יש לי מומחיות מקצועית, אינטואיציה חזקה והבנה עמוקה של השוק. בתחום חדש היכולת לרכוש את אותה רמת הבנה מוגבלת. אתה מתחיל לדבר בשפה זרה, ושפה זרה אף פעם לא תדע לדבר כמו שפת אם. יזמים ששוקלים לעבור לתחומי השקעה אחרים צריכים לזכור שהיכולת לעבור מתחום טכנולוגי אחד לשני מוגבלת.

“בעלי הון מתבלבלים לפעמים. נדמה להם שהם הרוויחו את הונם רק בזכות כישוריהם המופלאים, אבל הם שוכחים שהם קיבלו הרבה מהחברה: חינוך, הכשרה, ובעיקר הזדמנות לפעול בחברה חופשית. השאלה החשובה היא איך מאפשרים גם לאחרים להגיע לשם.

“כלכלה חופשית אינה כלכלה אנטי־סולידרית. ב־30 השנים האחרונות הבנו שכלכלה חופשית עדיפה כדי ליצור עוצמה כלכלית, אבל יש לזה מחיר שאנחנו לא יכולים להתעלם ממנו - חוסר שוויון. אי אפשר ליצור מצב של שוויון מוחלט בכלכלה חופשית, אבל אפשר ליצור כלכלה סולידרית בהבנה שהדרישה לרסן את התערבות המדינה, מטילה יותר אחריות על אנשים פרטיים, בוודאי על אלה שיכולים לתת יותר.

“אנחנו אוהבים להתנדב ולשרת את הקולקטיב, אבל לא להכניס את היד לכיס. ישראל היא האחרונה מבין מדינות ה־OECD ברמת הפילנתרופיה. האתוס הציוני בנוי על תנועות הנוער, הקיבוצים, הצבא. כולנו נשמח לצבוע בית אבות, שיש עליו כבר 30 שכבות צבע, אבל לא נתרום כסף לטיפול נאות ביושביו.

“יש לחנך לפילנתרופיה מגיל צעיר. עיגול לטובה מאפשרת לכל אדם להפוך לפילנתרופ בעזרת תרומה המעגלת את סכומי העברות בכרטיס האשראי שלו. הממוצע החודשי לתרומה הוא ארבעה שקלים. המטרה היא להרגיל אנשים כבר בגיל צעיר לתת למישהו אחר. כשהם יתבגרו ויהפכו לבעלי הון - הנתינה תהיה חלק מהדי.אן.איי שלהם.
“כאלף ישראלים בלבד תורמים היום יותר מ־100 אלף שקל בשנה. אני משתתף במיזם ‘יכולים, נותנים’ ויחד עם 20 פילנתרופים נוספים, שמנו לנו למטרה להכפיל את מספר התורמים בתוך שלוש שנים.

“המגזר השלישי הוא חלק מרכזי בחברה, ולכן לא צריך להיות ממומן בסתר. בעולם מודרני שקיפות היא חלק מערכי הליבה, ולטעמי ערך השקיפות גובר על ערך המתן בסתר. גם לי לקח זמן ‘לצאת מהארון’ הפילנתרופי מתוך הבנה שכדי לקדם את נושא הנתינה אסור להתבייש לתת בפומבי. חשוב גם לזכור שלא מעט אנשים מסתתרים אחרי טענת המתן בסתר, בעיקר כי אז לא יודעים למי וכמה הם נותנים, וגרוע מזה - אם נתנו בכלל.

“ההתייחסות לשכר מנכ”לי עמותות נגועה בפופוליזם. שכר של 100 אלף שקל בחודש לא נראה לי מוגזם יחסית לתועלת שמביא רופא בכיר שעובד בפריפריה. מיותר להיתפס לזה ולשכר מנכ”לי עמותות או לרמת התקורות של העמותה. אנחנו רוצים שלמגזר החשוב הזה יגיעו אנשים מוכשרים, לכן צריך לשלם להם, וכמובן לדרוש מהם עבודה שקופה ואפקטיבית.

“אפליה יכולה לנבוע מחוסר מודעות. במהלך גיוס העובדים לחברות שהקמתי כלל לא נתקלתי בקורות חיים של ערבים. באותו זמן אפילו לא ראיתי שאני לא רואה. היום, אני יודע שההתעלמות ממגזר שלם נובעת לאו דווקא מרצון להפלות אלא גם מחוסר מודעות בקרב מנהלים רבים. שילוב המגזר הערבי בשוק העבודה הוא קרש קפיצה חברתי־כלכלי לכולנו.

“תחושת חופש היא תנאי ליזמות. באחת מהרצאותי בכנס תעסוקה, בעודי מספר על חוסר המודעות האישי שלי לאפליה קם בחור ערבי ואמר: ‘הרעיונות שלך מצוינים, אבל מה אני אומר לבני בן השמונה שכבר הודיע לי שכשיהיה גדול יהיה טייס?’. השאלה הזו הבהירה לי כמה קשה להיות מיעוט ערבי פה ואז גם הבנתי למה אין כמעט יזמות היי טק במגזר הערבי: התחושה שהשמיים הם הגבול חסרה אצל 20% מאזרחי המדינה.

"תן לאמת הפנימית שלך להוביל אותך. בבית הוריי למדתי שאפשר לתת מעטפת תומכת גם מבלי לפנק יתר על המידה. שם גם למדתי את חשיבותה של יושרה. אדם צריך לפעול על פי קול מצפונו. זה גם עיקרון מוביל ביזמות - קח את גורלך בידיך, וככל שזה קשור בניהול - הצף את הבעיות ואל תדחיק אותן.

“חזרנו מארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות לארץ המגבלות הבלתי אפשריות. ההחלטה לחזור ארצה אחרי הלימודים בארצות הברית לא היתה קלה, אבל חזרנו כי בישראל יש אלמנטים בחינוך, לאו דווקא הפורמלי, שמעניקים כישורי חיים שלא ניתן ללמוד במקומות אחרים. מדובר ביכולות חברתיות וברמת אינטימיות שישראלים מגיעים אליה בינם לבין חבריהם. באמריקה אי אפשר למצוא דברים כאלה.

הכתבה מתפרסמת בגיליון מאי של  מגזין TheMarker

לקבלת גיליון היכרות חינם, חייגו: 1-700-700-250


 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#