"בטר פלייס היא כת בשבילי; כואב לי להחזיר את המכונית" - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"בטר פלייס היא כת בשבילי; כואב לי להחזיר את המכונית"

בשבוע שבו החליט עידן עופר להכריז על מות המכונית החשמלית של בטר פלייס, יצאנו לחפש בעלי מכוניות ממורמרים וחוששים - ומצאנו חבורה של מעריצים נלהבים ■ איך זה שהחברה קורסת, והלקוחות ממשיכים להאמין במוצר?

28תגובות

"זה אוטו פנטסטי. כשאתה נוהג בו אתה פשוט לא שומע כלום מהמנוע. אין לו שעון טורים, הוא לא מתחמם, יש לו תאוצה כזאת שאני יכול לעשות צחוק גם ממרצדס כשאני מתחרה נגדה מרמזור לרמזור. זה אוטו שיכול לעוף כמו טיארה. כל כך חבל עליו. אנשים שקנו אותו לא רוצים שיחזירו אותם לבנזין".

בהתחשב בגילו, עזרא דרוקר, תושב רמת אביב בן 80, היה אחד המאמצים המפתיעים של המכונית החשמלית של בטר פלייס. הוא רכש אותה בחודשים האחרונים, ועכשיו הוא מבכה את העובדה שיצטרך להיפרד ממנה. "שילמתי 75 אלף שקל ועוד 600 שקל בחודש על חשמל. אחרי שלוש שנים אני מחליף את האוטו אם אני רוצה. האמת היא שהחוזה אתם לא עניין אותי. לא קראתי אותו. אני ממילא בן 80 - אז שהיורשים שלי ישברו את הראש".

מה יהיה עם ההשקעה שלך? תפסיד הרבה כסף.

"אני עלול להפסיד 75 אלף שקל. אבל כמו שאמרתי - זו בעיה של היורשים שלי".

דרוקר לא לבד. לא מעט מאלף הנהגים במכוניות של בטר פלייס רכשו את המכונית רק בחודשים האחרונים. "אני שלושה חודשים עם הרכב ואני מאוד מרוצה ממנו. קודם כל מאיכות הנסיעה", אומר אבירם שריד, סוכן ביטוח מנהריה שגילו מחצית מזה של דרוקר - ורכש גם הוא את המכונית בהסכם חכירה. "לאשתי יש מכונית ליסינג מהחברה שהיא עובדת בה - טויוטה קורולה 2012 עם מנוע 1,600 סמ"ק - והיא פשוט עגלה ליד הרכב החשמלי. אלה ביצועים שאנחנו לא מכירים ולא מבינים. זה רכב חזק משמעותית מכל רכב אחר. אתה לוחץ על הדוושה ונדבק אל הכיסא - האוטו עף. הבעיה היחידה אתו היא שאין מקום לכוסות".

אז מה יהיה עם ההשקעה שלך עכשיו?

"לקחתי הלוואה מבנק אגוד ויש לי הסכם לחכירה של האוטו. קניתי 60 אלף ק"מ. עכשיו הרכב יישאר אצלי ואני אטעין אותו מהבית" (העסקה לרכישת המכונית כללה התקנה של עמוד טעינה בחנייה הביתית. המשמעות היתה שרק נסיעה של יותר מ-100 ק"מ הצריכה עצירה בתחנות ההטענה).

באופן אירוני למדי, בחודשים האחרונים הרגישו במחלקת השיווק של בטר פלייס כי החברה פיצחה את המודל שעליה להציע כדי למכור מכוניות. החברה נכנסה לקצב מסירה של כ-100 מכוניות בחודש - ובכירים בחברה לא התביישו להגדיר את מאי כחודש "היסטרי" בהיקף המכירות שלו - שהיה להערכתם אמור להסתיים עם מכירה של 200 מכוניות. לדברי מקורות בחברה, רק ביום חמישי האחרון הגיע נציג של חברה ישראלית למשרדי החברה, כשהוא מעוניין להזמין 40 מכוניות.

לעוד כתבות באתר TheMarker

הכלכלה שלנו מחולקת לשניים, אבל לא כמו שסיפרו לכם

"לנהוג בטסלה זה כמו להוג באייפד"

מוטי מילרוד

הסיבה לכך היא כנראה העסקה האטרקטיבית שהוצעה ללקוחות: תמורת מקדמה של 19,900 שקל ותשלום חודשי של 1,999 שקל יכול היה הלקוח לקבל את המכונית החשמלית עם טווח נסיעה 12 אלף ק"מ בשנה ללא תשלום נוסף. לפי החוזה שהוצע, לאחר שלוש שנים הלקוח יכול היה לבחור אם להמשיך במסלול זה עם המכונית שרכש - ולהפוך לבעליה לאחר 72 תשלומים במצטבר, או להחזיר את המכונית לחברה - ולקבל מכונית חדשה.

הצעה אחרת היתה תשלום מקדמה גבוהה יותר, תשלום חודשי נמוך יותר וקילומטראז' בלתי מוגבל. "ברגע שאנשים קיבלו קילומטראז' לא מוגבל הם הרגישו שהם דופקים את המערכת - והתלהבו מההצעה", אומרים על כך מקורבים לחברה.

אלא שאז הגיע השבוע האחרון. ביום ראשון הודיעה החברה לישראל כי היא מפסיקה לממן את מיזם המכונית החשמלית ולקראת סוף השבוע כבר מונתה מפרקת לחברה. מעבר לקריסה הפיננסית, אירועי השבוע קברו סופית את התדמית של החברה. נכון להיום, גם אם יימצא בדרך נס מי שייקח את החברה במצבה הנוכחי - קשה לראות אותו מצליח לשכנע לקוחות ישראלים לשים את כספם על המכונית.

בהתאם, תחנות החלפת הסוללות של בטר פלייס נראו השבוע תלושות מהמציאות הישראלית אפילו יותר מתמיד. 37 תחנות כאלה מפוזרות ברחבי הארץ. מבצבצות במקומות הלא צפויים ביותר שניתן לחשוב עליהם - אם זו צומת לידו בים המלח ואם זו צומת חולדה על כביש 3, או באזור התעשייה הישן של בית שמש. שם הן ניצבות, לא קשורות בשום צורה למוסכים ולעסקים המסורתיים האחרים הסובבים אותן, כמו תחנת חלל לא מאוישת שנחתה לתוך המציאות הישראלית המהבילה - שליחה של מיקום עתידני שבו כולנו נוסעים ברכבים ירוקים ולא מזהמים, ומחליפים בטריות בתחנות החלפה כחולות.

"אנשי המכירות סנובים"

את הסיור בעקבות המכונית החשמלית הישראלית התחלנו בצומת ביל"ו שליד רחובות. כאן הוקמה תחנת ההחלפה הראשונה של החברה. התחנה נראתה השבוע ריקה, אבל אסור לטעות - התחנות הנראות נטושות היו עדיין פעילות השבוע. לא מצבה של החברה הוא שגרם להן לעמוד שוממות: מדובר בתחנות שאמורות לפעול ללא מגע אדם. אפילו התחנות שתריסיהן מוגפים אמורות להיפתח כאשר מגיע אליהן בעל מכונית של החברה - ומזוהה באופן אוטומטי.

כמו רובוט ענק, כל תחנה כזאת היא בעצם מערכת אוטומטית שאמורה להחליף את הסוללה בלי שתצא מהאוטו. תשכחו מהצעות של המתדלק למכור לך תוסף שמנקה את המנוע או ממישהו שיואיל לנגב לכם את השמשה. רק במקרה של תקלה ניתן להסתייע במרכז השליטה והבקרה של החברה בראש העין, ולקבל סיוע.

אנחנו תוהים למי משתייך הרכב החשמלי החונה בצמוד לתחנה. טכנאי של החברה המזדמן למקום לביקורת מסביר כי ליד כל תחנה ניצב רכב חשמלי רזרבי, למקרה שלקוח שיגיע למקום יזדקק לרכב חלופי. במקרה כזה הוא ייצור קשר עם מרכז הבקרה שיפתח עבורו את הביתן שצמוד לתחנה - וממנו הוא יונחה לקחת את המפתחות. אחרי שאנו נואשים מלהמתין לנהגים שיעצרו בתחנה - אנחנו פונים לחומוסייה הצמודה לתחנת ההחלפה. "כולם ישבו פה וניגבו חומוס", אומר לנו אבי טל, הבעלים של המקום. "שי אגסי ומשה קפלינסקי היו עושים מסיבות עיתונאים, ואחר כך באים לפה. כולם חזו שהעסק שלי יפרח בגלל שאני ממוקם ליד תחנת ההחלפה. מזל שלא בניתי עליהם".

חשבת לקנות את הרכב?

דודו בכר

"לא, אנשי המכירות שלהם היו סנובים. השאירו לי כרטיס ביקור ואמרו 'תבוא לתל אביב'. הם לא הבינו שגם במכוניות - קונים מה שקרוב. לנסוע לתל אביב זה לקחת אוטו, זה דלק, זה זמן".

אז למה לדעתך הם נכשלו?

"אני יכול רק לומר שהחבר'ה שיושבים פה בחומוס - אנשי עסקים, אנשי נדל"ן - אף אחד מהם לא האמין בחברה. כל מי שדיבר עליהם תמיד דיבר על אותו נושא - המחיר. אמרתי את זה גם לאגסי עצמו, כשהוא ישב פה. הוא ניסה לשכנע אותי בהסבר שלו שאני אחסוך על החשמל 25%. אז אמרתי לו 'גם אני איש מכירות, דבר אתי תכל'ס".

והוא נתן תשובה אחרת?

"לא".

המוטו של בטר פלייס בהצעותיה לצרכנים לאורך רוב התקופה שבה שיווקה מכוניות אכן היה שאולי מחיר הרכב לא נמוך מזה של מכוניות בנזין - אבל הרוכש ייהנה מהמחיר המופחת שישלם על אנרגיה. אלא שהכדאיות הזאת היתה כרוכה בהיות הלקוח "צרכן כבד", שנוהג קילומטרים רבים. הצרכן הישראלי הצביע ברגליים - והבהיר שהוא נזקק להנחה מוחשית וחד־משמעית הרבה יותר.

לדמיין רובוט מפהק

מצומת ביל"ו אנחנו יוצאים מזרחה, לכיוון בית שמש. בחיפוש אחר תחנת ההחלפה בבית שמש אנחנו הולכים לאיבוד. הסוללות בסמארטפונים במצב לא מזהיר, כך שאין גישה לתוכנת הניווט - ואנחנו נזכרים בבעיה הגדולה שבהסתמכות על טעינה חשמלית.

עוברי האורח לא יודעים היכן נמצאת תחנת ההחלפה. אחרי שעתיים של נהיגה בחמסין המכונית מתחילה להתחמם, ואנחנו מתחילים להתעייף. למנוע קשה לסחוב בחום הקיץ הישראלי שנחת בפתאומיות. מודעים לכל מיליליטר בנזין שצינור היניקה של המנוע גומע מהמיכל, אנחנו מביטים בדאגה במד הטמפרטורה של המנוע - ובכאב לב על מד הדלק של היורד לאטו.

אם רק היתה לנו מכונית חשמלית, אולי לא היה צריך לשבור את הראש בזוטות שכאלה, שהן נחלתן של צרכני הבנזין. "אני יושב עכשיו ברכב החשמלי שלי, אחרי שנסעתי 40 אלף ק"מ בשנה וחצי בלי שום תקלות", מהדהדים דבריו של בכיר בחברה, שהסביר בעודנו מדברים ש"אני לא שואל את עצמי לאן אני רוצה לנסוע, אני לא מחשב את הקילומטרים שאני עובר ואת הדלק שאני שורף. בסופו של דבר הבאנו את הישראלים למצב שבו אם אתה רוצה לרכוש כיום רכב חשמלי - יש לך פתרון אידיאלי".

דודו בכר

בסופו של דבר אנו מוצאים את התחנה, רק כדי לגלות שגם היא נראית כאילו לא ראתה לקוח זמן רב, ומחליטים לנסוע לתחנה בצומת מסובים - שאמורה להיות עמוסה. התחנה בצומת מסובים צמודה לתחנת דלק רגילה. אלא שבעוד בתחנת הדלק הצמודה העובדים לא מצליחים לנוח - אפשר לדמיין את הרובוט בתחנת ההחלפה של בטר פלייס מפהק. המתדלקים לא יודעים לומר דבר על רמת הפעילות בתחנה הצמודה - "לא סגרו אותה כבר?"

לאחר חצי שעה של המתנה, אנחנו צוהלים למראה מכונית חשמלית ראשונה הנכנסת לתחנה. הנהג, מילואימניק על מדים שיצא הביתה, מצטער לאכזב אותנו באומרו שהוא עובד של בטר פלייס - ואינו מתראיין. הוא נעצר מול השער האוטומטי, אבל זה לא נפתח. התחנה אינה מזהה אותו. טלפון זריז למוקד, המחסום מורם - והמכונית מוסעת לתוך התחנה כמו במתקן שטיפת מכוניות. הרובוט של בטר פלייס מרים אותה, הזרועות המכניות נשלחות, שולפות את הבטרייה הריקה, ומכניסות במקומה בטרייה חדשה. התחנה כמו נלקחה ממשחק פליימוביל. אין ריח של בנזין. אין צורך לחשוש שיטפטף עליך סולר. הכל סטרילי.

לא עובר זמן רב ונכנסת מכונית נוספת. בחורה צעירה ואחותה החיילת יושבות בה. שמה אסנת ווייט, הרכב הוא רכב שקיבלה מהחברה שבה היא עובדת - והיא מרוצה ממנו מאוד. "אני מאד שמחה שזו ההחלטה שקיבלנו", היא אומרת.

את מחליפה הרבה סוללות?

"לא. בדרך כלל אני מטעינה בבית ובעבודה".

יש לך הסבר לכישלון?

"לא קל להוביל שינוי. לוקח לאנשים זמן לצאת מהקופסה שלהם. הצטערתי שזה מה שקרה להם. אנחנו ממתינים לבשורות, ובינתיים נוסעים ונהנים. הנהיגה היא כיפית. זו פשוט סקפטיות של בני האדם. זה מה שעצר אותם".

ווייט יוצאת מהתחנה, ואחריה מגיע רפי נשיא, יועץ ארגוני עצמאי, שרכש את המכונית לפני חצי שנה, ונהג בה מאז 25 אלף ק"מ. "זה הפרדוקס הגדול", הוא אומר, בהתייחס לחוויית הנהיגה. "אני נוסע הרבה - והנהיגה ברכב הזה היא כיף גדול. המוצר הוא מוצר מצליח. כל מי שרכש אותו מאוד מרוצה".

"הקונספט נכון. גם 5 הדקות של העצירה להחלפת הבטרייה מתאימות לי. אני רק מחכה לעשות אותן - זה נותן לי זמן לדפדף קצת באייפון, והתחנות תמיד בדרך", מסביר נשיא. "היה לי שווה לשלם את המחיר של הרכב תמורת חוויית הנהיגה. זה אוטו שטס, מאיץ מעולה. הוא מגיב טוב, והוא ממש חלק ממך. אני לא יודע למה, אבל אני פחות מתעייף בנהיגה. אולי זה משהו בשקט שלו - וחסכתי כבר עשרות אלפי שקלים בחשבון שלי מאז שקניתי אותו. אני משלם כיום רק חצי שקל לקילומטר".

איך הגעת להחלטה לרכוש את המכונית?

דודו בכר

"הייתי אחראי על פעילות הסוכנות היהודית בהולנד - תפקיד שבו שיווקתי כל היום את הדימוי של הסטארט־אפ ניישן הישראלית בחו"ל. כשחזרתי לארץ הייתי חייב לקנות רכב חשמלי. זה בדיוק הסטארט־אפ ניישן", הוא אומר.

מה המשמעות הכלכלית מבחינתך?

"אני עוד לא יודע. בטר פלייס חייבת לי קילומטרים ואני חייב להם את הבטרייה שברשותי. רק שאם החברה פושטת רגל אין ערך להתחייבות שלה. אני מאד מקווה שיהיה פתרון. בינתיים נחליף מכוניות ואשתי - שנוסעת פחות - תסע עליה. גם ככה אנחנו רבים מי ינהג על האוטו הזה. זה פשוט נגד הטבע מה שקרה פה. משהו פה לא יכול להסתדר. נעשו פה טעויות ששוות חקירה".

כת של מאמינים

מוסיקה נוגה מתנגנת ברקע. עשרות אנשים לבושים שחורים מתאספים בבית הקברות ומוחים דמעה. הנואם הראשי פוצח בדברים: "גבירותי ורבותי, התכנסנו כאן היום כדי לבכות את מותו של מישהו יקר וקרוב לנו. מישהו שכולנו הערכנו. התאספנו כדי לבכות את מותו של רעיון המכונית החשמלית" - כך נפתח סרטו מ–2006 של הבמאי האמריקאי כריס פיין, "מי הרג את המכונית החשמלית".

סרטו של פיין מתתמקד בעלילות מכונית חשמלית מדגם EV1, שיוצרה על ידי ג'נרל מוטורס ב–1996–1999, וזכתה לאהדה רבה מצד הנוהגים בה. למרות זאת, בסופו של דבר הופסק ייצור המכונית, דגמיה נאספו מידי הלקוחות - והושמדו. לפי הסרט, מה שהביא לגניזת הפרויקט המוצלח הוא מסע לחצים מצד תאגידי הדלק וגורמים רבים אחרים, שעמדו להפסיד הרבה כסף מהמעבר להנעה חשמלית.

ההערצה של נהגיה הישראלים למכונית החשמלית שלהם מזכירה את זו של הנהגים האמריקאים שהתנסו בחוויה בסרט. וכמו בסרט, גם הם לא שוכחים להזכיר את שלל הכוחות הכלכליים במשק שהיו מפסידים ממכונית חשמלית.

כפי שמגדיר זאת אחד הנהגים, נדב שניר, 39, איש היי־טק, "בטר פלייס זו כת". שניר יצא השבוע ברשת החברתית בפנייה נרגשת לשר האוצר יאיר לפיד, כשהוא מבקש שהמדינה תתמוך במכונית החשמלית כפרויקט בעל חשיבות לאומית. "אני נורא מתבאס להחזיר את הרכב", הוא אומר. "סידרו את התחנות די טוב. תמיד יש איפה להחליף סוללה. צריך לזכור גם שעם הרכב הזה, באופן בסיסי, אתה נכנס להרבה פחות תחנות - בגלל אפשרות הטעינה בבית. בנוסף, יש עמדות בכל מיני חניונים. אם אני בא לעבודה מוקדם ומתחבר לעמדת הטעינה - אני מסיים את יום העבודה עם רכב טעון. יכול היה לעבור חודש בלי שנכנסנו לתחנת החלפה. בשוטף, עם רכב בנזין, אנחנו יכולים למצוא את עצמנו נכנסים פעמיים בשבוע לתחנה.

"הפתרון הוא טוב. דבר עם כל מי שיש לו רכב שלהם. אחרי שאתה נוסע ברכב חשמלי אתה מבין שזה יהיה רכב העתיד. כל מה שקשור לאחזקה - הפלאגים, השמן, המים - פשוט לא קיים פה. היתה לי לפני כן רנו מגאן מהעבודה, ומהר מאוד התחילו לקרות לה כל מיני תקלות. פה, לעשות טיפול רכב זה בעיקר לבדוק את הברקסים. זו הסיבה שאם הוא היה מצליח זה היה הורס המון תעשיות, לא רק חברות הדלק היו סובלות - גם המוסכים ותעשיית החלפים. "מבחינה לאומית זה פספוס. למה לא אמרו למשל שאת כל המכוניות של הצבא לוקחים מבטר פלייס?"

לכל נהג יש הסבר אחר. כשנשאל מדוע רכש את המכונית, דרוקר מרמת אביב מספק נימוק גיאו־פוליטי. "אני לא רוצה לממן את הסעודים והאיראנים כשאני קונה דלק. רצינו לדפוק את הסעודים והאיראנים והערבים - ובסוף הם ידפקו אותנו".

אריק ליילייב, אח בחדר ניתוח, מספק נימוקים בריאותיים. "אני לקוח מקרי", הוא מספר. "ביוני שעבר הייתי בפי גלילות, בלובינסקי טרייד, כדי לקחת הונדה חדשה שקניתי כמה חודשים לפני כן לאשתי. כשהייתי שם חיפשתי אזור שיש בו רשת Fi–Wi, כדי שאוכל לעשות ביטוח דרך האינטרנט. אז עליתי למתחם של בטר פלייס. ושם תפס אותי איש מכירות ושאל אותי אם שמעתי עליהם. אמרתי שלא ממש, עשיתי נסיעת מבחן - ומאוד התלהבתי מהרכב. הרעיון הירוק הדליק אותי. אני עובד בתחום הבריאות ורואה כל הזמן את העלייה המדאיגה במחלות הסרטן.

"עוד באותו יום שילמתי 2,500 שקל ובחרתי מספר רכב. אחר כך התבשלתי חודש וחצי עם הרעיון, ומכרתי את ההונדה שבאתי לקחת. התלהבתי מהנסיעה ומהחזון של לנסוע ירוק ולא לזהם הסביבה. מספטמבר אני על הכביש, ואני מאוד מרוצה. אשתי בהתחלה פחדה לנהוג ברכב. אמרה 'תיגמר הבטריה, לא תיגמר'. בסופו של דבר, פעם אחת כשהייתי במילואים השארתי לה המפתחות ואמרתי לה 'תהני'"

אז ממה נבע הכישלון?

"היה פה מהלך פרסומי לא מספיק טוב. אני עליתי במקרה לקומה שלהם - אחרת לא הייתי קונה".

הנהגים מודעים גם לכך שהחברה שממנה לקחו את הרכב לא התנהלה כראוי בעוד כמה פרמטרים. "אני בא מעולם הביטוח", מסביר שריד, "וכשאתה בא עם טכנולוגיה חדשה אתה צריך דבר ראשון לרכוש את אמון הציבור. מה שהיה בעוכריהם זה היהירות. הגישה של 'אנחנו נמכור 4,000 מכוניות בשנה'. הם הציעו מחירים גבוהים ולא משתלמים בהתחשב בסיכון שאתה לוקח שהטכנולוגיה לא תיתפס. היו צריכים לעבוד מראש בשיטה שלפיה 4–5 שנים הם לא מרוויחים - ואז הם היו מחדירים את האוטו בקלות לשוק.

"קח חברות כמו יונדאי וקיה. אלה חברות שלקח להן 10–15 שנה להיכנס לשוק הישראלי בצורה מאסיבית - וכיום הן בראש. הן פשוט מכרו בהתחלה מכוניות במחיר נמוך מאוד - מה שלא קרה עם בטר פלייס. חוץ מזה, הם לא עמדו בהבטחות שלהם. הם דיברו בפרסום על טווח נסיעה של 160 ק"מ, ומניסיון שלי בקושי הגיעו ל–100. אני גר בגליל המערבי, באזור עם עליות וירידות - ובקושי מגיע ליעד. אני נוסע לתל אביב ומגיע על הקצה של הסוללה. הדבר האחרון הוא מיקום תחנות ההחלפה. אני נוסע על כביש 6 וההחלפה היא בבקעה - כך שאני נוסע 3 ק"מ כדי להגיע לתחנה".

כשמדברים על היהירות של בטר פלייס - מדברים על האנשים שעמדו מאחוריה. ברמה האנושית, לבטר פלייס היה לכאורה כל מה שצריך כדי להצליח. התייצבה מאחוריה אחת מהקבוצות העסקיות החזקות בישראל - החברה לישראל של עידן עופר. חברה שבזכות שליטתה על כריית האשלג מים המלח נהנית מהכיסים העמוקים ביותר בשוק. והיה לה לכאורה את המנכ"ל הטוב ביותר שיכול המשק הישראלי להעמיד - אדם שהציג קבלות של סטארטאפיסט מצליח, מנהל בחברה בינלאומית, יכולת הצגת חזון שגורמת למרצים בכנסי "TED" להיראות לידו ככבדי פה ולשון ומראה של כוכב קולנוע הוליוודי. ייתכן שזה היה יותר מדי. קשה שלא היה לחוש בשמץ של שמחה ציבורית לאיד בחודשים האחרונים.

היהירות התבטאה בכמה מישורים: בהצהרות של אגסי שלפיהן המכוניות שלה יהיו זולות בעשרות אחוזים ממכוניות רגילות - הצהרות שיצרו גיבנת עצומה של ציפיות על גב החברה; בחוסר השלמה עם כך שמטרת החברה צריכה להיות חדירה לשוק בכל מחיר; ובהתנהלות בזבזנית - שעליה מעידים גורמים בחברה - במשא ומתן מול ספקים של החברה.

למכור לסוחרי מתכת

בתחילת השבוע התקשר לבקרת השירות של בטר פלייס אזרח זריז ומחפש הזדמנויות, שרצה לברר אם ניתן לרכוש את תחנות החברה באילת וביבנה. כשנשאל מה הוא רוצה לעשות אתן התברר שהוא רוצה לרכוש זיכיון. לא להפעלת מכונית חשמלית - להקמת סניף של ארומה.

מלאכת המפרקים שמונו לחברה לא צפויה להיות קלה. בהתחשב בכך שרוכש לחברה לא נראה באופק, חוץ ממיקומים נדל"ניים ומכוניות שניתן למכור לסוחרי מתכת - בישראל, כמו גם בהשקעות החברה בדנמרק - מדובר בפעילות ממוקדת, שיכולה להימכר רק לגורמים בחברה. מערכת השליטה והבקרה שפיתחה היא ייחודית - ועשויה לעניין גורמים בינלאומיים. את התחנות ההחלפה, על הבורות העצומים החפורים מתחתיהן, שבהם מאוכסנות הסוללות - קשה לראות מישהו רוכש.

כ–60 מבעלי המכוניות, שהתאגדו השבוע לעמותה, לא ידעו מה יעלה בגורלהם. מצבם סבוך בעיקר בהתחשב בכך שכל אחד מהם רכש בתשלום במסלול שונה. בסופו של דבר, נשארנו עם השאלה - האם נגזר על הישראלים לוותר על חלום האוויר הפחות מזוהם והשחרור מהתלות בנפט הערבי - ולשלם מאות שקלים בכל תדלוק בנזין? לא בהכרח. חברת ניסאן מוכרת כבר היום בישראל את דגם ליף החשמלי שלה. בנוסף, ניתן לראות פה ושם בארץ את הטוויזי של רנו, המונעת במקביל בדלק וחשמל, כמו גם מיצובישי אאוטלנדר וטויוטה פלאג־אין.

חברת ג'ינרג'י, המתמחה בשירותי טעינה וניהול אנרגיה, מספקת לבעלי מכוניות אלה שירותי טעינה, ונערכת להציע פתרונות גם לבעלי המכוניות של בטר פלייס. לדברי מנכ"ל ג'ינג'רלי, רן אלויה, הוא מקבל עשרות פניות מלקוחות לשעבר של החברה.

לבד מהתקווה שתלו בג'ינרג'י - נשענים נהגי בטר פלייס גם על נציג רנו העולמית, שהגיע השבוע לישראל במטרה לפתור את המשבר. לדברי נציגי עמותת הנהגים, רנו התחייבה להמשיך לתת שירותים לרכבים, כולל סוללות. בעמותה אף דיברו השבוע על יוזמה של רנו להחלפת הסוללות הקיימות בסוללות חדשות של רנו, עם טווח נסיעה של 200 ק"מ.

ויש גם פתרונות אחרים. כמה מאות מטרים מתחנת ההחלפה של בטר פלייס בצומת ביל"ו אנחנו נתקלים בתחנת תדלוק לרכבים המונעים בגז של חברת גזפרו. יחסית לתחנה המצוחצחת של בטר פלייס, שהושקעו בה מיליוני שקלים - התחנה של גזפרו נראית קטנה, ודורשת השקעה של מאות אלפי שקלים בודדים. בתוכה עומד דוכן בורקס, ומציע את מרכולתו למתדלקים. "כישראלי, מאוד כואב לי", אומר אודי תמיר, הבעלים והמנכל של גזפרו, על הכישלון של בטר פלייס. "הם לא היו איום ולא לקחו ממני נתח שוק. הם עבדו על הלקוחות שלא נוסעים הרבה. אני פונה לתחום השני - של מי שנוסע המון. מיכל גז מביא אותך לטווח של 500 ק"מ לפחות", אומר תמיר. "חוץ מזה, בגז יש חיסכון דרמטי. לא בספק ולא מותנה. חיסכון מיידי של יותר משלושה שקלים לליטר. יש בישראל 20–25 אלף רכבים שהוסבו לגז. אני מאמין שעכשיו, עם מציאת הגז הטבעי - והיעלמות הפנטסיות האחרות - התחום יקבל דחיפה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#