על בעיית העושר - שוק ההון - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

על בעיית העושר

ישראל מצויה בסכנת נטישה של הליבה התרבותית והיצרנית של החברה, אך היא מתרגשת יותר מהחשש שכמה מאות בעלי ממון יעבירו את עושרם אל מקום אחר - מתוך מוסף סוף השנה של "הארץ"

תגובות


למה אנשים רוצים להיות עשירים?

למה אנשים "מאוד עשירים" רוצים להיות "מאוד מאוד עשירים"? הכלכלה הסטנדרטית מתייחסת לכמיהה זו כאילו היא נובעת מהרצון להשיג באמצעות העושר עוד צריכה של לחם, בריכת שחייה, או ביטוח למקרה של מחלה. אבל עושר גדול משנה באופן זניח את רמת הביקוש של אנשים עשירים למוצרי צריכה סחירים.

גם ביל גייטס לא אוכל יותר מחמש ביצים ביום ולא נוסע בו זמנית בשני מטוסים פרטיים.

העובדה שאנשים עשירים מאוד אינם מסתפקים במה שיש להם נובעת מקיומם של רצונות אחרים שהתיאוריה הכלכלית מתעלמת מהם: השאיפה לכוח, היכולת להשפיע על אחרים. בעיית העושר היא ריכוזו של הרבה עושר ולכן הרבה כוח בידי מעטים.

מה הרע בכך?

מה הרע בכך? אותו רע שבגללו איננו מעוניינים ששכבת אצילים, קטנה ונאורה ככל שתהיה, תשלוט בחיינו. ריכוז העושר הוא אנטי דמוקרטי, שהרי הרעיון הדמוקרטי אינו מתמצה בקיום בחירות אחת לארבע שנים, אלא בשאיפה לפיזורו של הכוח הפוליטי באופן שוויוני בין כל האזרחים. מי שאינו מוטרד מאוליגרכיה, מי שאינו רוצה לקחת אחריות ולהשפיע, מי שמעדיף שאחרים יקבעו את אורחות חייו, צריך רק לקוות שעילית העושר תתגלה כקהילת מלאכים שאינה מנצלת את כוחה לרעה.

נזקי ריכוז העושר נחשפים בעדויות היום יומיות על השפעת בעלי הון על פוליטיקאים, אמצעי התקשורת וזכויות השימוש בשטחים ציבוריים. אבל גם, הפילנתרופיה, הפן הנדיב של העושר, אינו בהכרח מבורך כפי שנדמה. כשהחברה מאצילה סמכויות לפילנתרופים היא משאירה להם גם את קביעת סדרי העדיפות. כך למשל, כווני ההתפתחות של החינוך האקדמי רחוקים מלהיות תוצאה של שיקולים אקדמיים, אלא הם ביטוי להעדפתם של בעלי שררת הממון להנציח את עצמם ואת מקורביהם על קירות של דיסציפלינות פסאודו-אקדמיות מאשר להעניקם לפקולטות של רוח ומדע טהור.

מה לעשות?

גם ללא סטטיסטיקות מהימנות קשה שלא להתרשם שחלקו של ההון הפרטי בישראל המצוי בידי האלפיון העליון עלה באופן דרמטי. למיותר


גם ללא סטטיסטיקות מהימנות קשה שלא להתרשם שחלקו של ההון הפרטי בישראל המצוי בידי האלפיון העליון עלה באופן דרמטי
לציין כי אין עיני צרה באנשים עשירים מאוד. רבים מהם השיגו את העושר ביושר וכישרון תוך שתרמו רבות לרווחתם של אחרים ולכן הטיפול בבעיית העושר צריך להיעשות לא מתוך קנאה וזלזול. הנה שלוש מהדרכים הפחות כואבות לצמצם את ריכוז העושר בידי מעטים.

הגבלות בעלות: כל חברה קובעת מהם הנכסים שניתן להצמיד להם תג בעלות והאם ניתן לסחור בהם. זכויות הבעלות רחוקות מלהיות מובנות מאליו. אנו מאמינים שלכל אדם בעלות על גופו וזמנו ושאין לסחור בבני אדם. אנו רוצים שלפארקים ציבוריים וחופי ים לא תוצמד בעלות פרטית ושתישמר לאדם זכות קניין למה שיצר בעצמו. מעבר לעקרונות אלה הדברים פחות ברורים. בין קומונה בה אין לפרט נכסים פרטיים לבין חברה בה גם חירותו של האחר (עבדות) וגם גופו (זנות) נתונים למסחר, יש מרחב גדול של אפשרויות. הכרזתן של סחורות מסוימות כבלתי סחירות יכול להגביל את כוחו של העושר.

המועמדים הטובים להיות מוצאים אל מחוץ לתחום צבירת העושר הם נכסי הדלא ניידי ובמיוחד קרקע. מדובר בנכסים המצויים בצמצום ושאי אפשר להבריח אותם במזוודה או לשלוח אותם בהמחאה לשוויץ. אפשר לקיים מסחר בזכויות השימוש בקרקע לתקופות מוגבלות. אפשר להרשות בעלות על יחידת דיור אחת או שתיים. אבל חשוב שנכסים אלה לא ישמשו לצבירת עושר ולבסיס של כוח. ודרך אגב, שמירת הקרקע בבעלות הלאום היתה ערך יסודי של התנועה הציונית ויש מי שימצא שורשים לרעיונות אלה במצוות היובל המקראית.

הגבלות על ההפרטה: גם אני סבור שייטב לנו אם הממשלה תמשול יותר ותנהל פחות. הממשלה היא גוף גדול מדי עתיר בעיות ודילמות ואת הניהול הביצועי מוטב שתשאיר בידי אחרים. אבל גם אם מוכרים נכסי לאום אפשר למנוע מצב שבו השליטה עליהם תתרכז בידי מעטים. כך למשל אפשר לקבוע שנכסי לאום יועברו רק לחברות קואופרטיוויות, ואפשר לקבוע את ההגבלה שפרט בודד לא יוכל להחזיק יותר מחלק זעיר של נכס מופרט.

מס ירושה: מס ירושה מדלל את ריכוזו של ההון בידי מעט משפחות. מס על ירושות גבוהות הוא המס הצודק ביותר שאני מכיר, כל כך צודק שהיה בו טעם גם אם ממשלה לא היתה זקוקה למסים כלל. אין בו סתירה לעקרונות השוק החופשי: מס ירושה כבד מוטל במיטב מדינות המערב, לרבות ארה"ב. אפילו אם יש "מחיר" למס זה (כמו לכל מס אחר) יש גבול עד כמה "חברה לא צודקת" צריך לשלם כדי לחתור ל"יעילות".

חשש מדמוקרטיה פורמלית

פתיחת השווקים לתנועות הון חופשיות החריפה את בעיית העושר. העושר יכול תמיד לאיים "לעזוב". ישראל מצויה בסכנת נטישה של הליבה התרבותית והיצרנית של החברה הזו, אך היא מתרגשת יותר מהחשש שכמה מאות בעלי ממון יעבירו את עושרם אל מקום אחר.

בעיית העוני דחופה וזועקת, בעיית העושר שקטה, אך מאיימת להפוך את שיטת הממשל לדמוקרטיה פורמלית. במובן מסוים קל יותר לטפל בבעיית העוני שהרי מדובר ב"נתינה" בעוד שמול בעיית העושר צריך לטפל ב"לקיחה". כאשר פוקעת סבלנותם של אזרחים מתוסכלים רבים מדי או אחרי קטסטרופה היסטורית, נאלצת החברה לנקוט צעדים דרסטיים כדי להשקיט את האזרחים או לפצות את ההמונים על נכונות ההקרבה שגילו. כך למשל, מלחמת העולם השנייה הביאה לאימוץ עקרונות מדינת הרווחה האירופית ומלחמת ויטנאם תרמה לחיזוק זכויות האזרח בארה"ב. הבעיה היא שכשמבינה חברה שעליה לחלק מחדש את העושר היא מוצאת עצמה מפקיעה ומחרימה ומטילה מיסי רכוש. זה "לא נחמד" והדרך החכמה למנוע את האכזריות שבלקיחה היא למנוע את הקלות שבצבירה.

הכותב הוא פרופ' לכלכלה, חתן פרס ישראל בכלכלה ב-2002



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#