החיים הכפולים שניהל סגן יו"ר טבע: נסיעות מסתוריות לפרס לצד ניהול מחלקה בביה"ח - שוק ההון - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
מר מַני

החיים הכפולים שניהל סגן יו"ר טבע: נסיעות מסתוריות לפרס לצד ניהול מחלקה בביה"ח

במשך שנים יצא פרופ' משה מני, כיום סגן יו"ר טבע, לנסיעות מסתוריות, שבהן פגש את השאה הפרסי, את עדנאן חשוגי ואת שליט סודן, שאותו גייס לטובת עליית יהודי אתיופיה ■ ואם זה לא מספיק לפרק חיים אחד, מני גם הניח את היסודות לרפואה ולהשכלה הפרטיות. היום הוא מודאג מהתוצאות

35תגובות

בשנות ה-60 המוקדמות, התגלגל למחלקה האורולוגית בבית החולים תל השומר תיק רפואי חשאי אודות אישיות בכירה בשלטון השאה הפרסי. את המידע מסר יעקב נמרודי, שהיה אז נספח צה"ל בשגרירות ישראל בטהרן. הפציינט: בן דודו של השאה, קולונל בצבא הפרסי, שבעקבות תאונת דרכים קשה סבל מאי ספיקת כליות. מצבו, כך אמרו רופאיו הבריטיים, לא מאפשר ניתוח, ועל השתלה כמעט שלא היה מה לדבר באותם ימים. מנהל המחלקה, פרופ' משה מני, עיין בחומרים וחרץ: צריך לנתח אותו. תהיה מוכן לקחת את הסיכון ולנתחו בישראל? שאלו המתווכים. כן, השיב מני - והציל את שתי כליותיו של בן הדוד של השאה.

הפעולה הכירורגית המוצלחת הזאת שינתה את נתיב חייו של מני וזימנה לו הרפתקאות שכמו לקוחות מסרט של אינדיאנה ג'ונס, הגרסה המזרח־תיכונית: הוקרת התודה של הקולונל לא איחרה לבוא והוא הזמין את מני לטייל איתו בכל רחבי פרס. בסיומו של הטיול הביא אותו לארמון והכיר לו את השאה, "שמאוד אהב צרפתית - ואני רהוט בצרפתית. וכך פיתחנו יחסים שנמשכו עד שהוא גלה מרצונו וברוב טיפשותו לאן שגלה ונפטר סמוך לזה", מספר מני, כיום בן 84, בצלילות ובבהירות, כאילו התרחשו האירועים אך לאחרונה.

אייל טואג

כתבות נוספות ב-TheMarker:

תקציב הבריאות: השחיקה בקופ"ח נבלמת; טיפולי שיניים לילדים בחוץ

OECD: שיעור העוני בישראל - הגבוה ביותר מבין הכלכלות המפותחות

הכירו את המורים שהחליטו למרוד במערכת החינוך המסורתית

"כמו גולדה, גם השאה היה חולה בסרטן הדם, וכמו אצלה, גם מחלתו נשמרה בסוד", מספר מני, כיום סגן יו"ר דירקטוריון טבע. "אנחנו תכננו את הטיפול בו, שניתן לו בטהרן. אני קיבלתי אישור לנסוע לשם מדי פעם. הוא היה שולח מטוס להביא אותי, כדי שאראה שהכל בסדר וכדי ליצור מסך עשן, שיחשבו שזה לא מחלה סופנית, וזה עבד. כמה שנים אחרי שהוא מת דיבר אתי נציג ה-CIA בתל אביב ואמר לי, 'מתברר שהשאה היה חולה שמונה שנים ושאתם טיפלתם בו'. אישרתי את הדברים, והוא היה מופתע מכך שה-CIA אפילו לא חשד.

"מזה צמח רעיון שאני אצור קשרים ואטמע בעולם של המפרץ הפרסי. נמרודי הכיר לי את איש העסקים הסעודי עדנאן חשוגי שהיה ידוע בעסקות הנשק כ'מיסטר 20%', בגלל העמלות הנדיבות שקיבל. לחשוגי היתה תדמית של האיש העשיר בעולם. לפי איך שהוא חי, התדמית הזאת היתה נכונה. שנתיים הייתי אתו והוא חי בצורה ובסגנון שקשה להאמין".

איפה היית אתו?

"איפה לא? בריביירה, בלונדון, בספרד, במרוקו. המקומות היחידים שסירבתי לנסוע אתו אליהם היו סוריה ועיראק, כי הוא ידע בדיוק מי אני. כמובן שבלי ידיעת המוסד זה לא היה אפשרי. אבל המוסד לא טיפל בזה, אני רק הייתי צריך לדווח למוסד על כל מה ששמעתי, וכך פיתחתי יחסים מצוינים עם כל אורחיו של חשוגי שהיו באים לבלות בריביירה".

אבל במקביל היו לך חיים נורמליים לכאורה באותן שנים. היית אמור להיות מנהל המחלקה האורולוגית של תל השומר.

"היו לי חיים נורמליים, אבל היתה שיטה. יש לי עדיין מכתב ששלח להנהלת בית החולים מנחם בגין, ראש הממשלה דאז, שביקש לאפשר לי להיעדר ללא שאלות. חוץ מזה חינכתי אסיסטנטים מבריקים וחרוצים, ולכן יכולתי להיעדר מהמחלקה. המלך הסעודי, פאהד, אהב אותי מאוד כל עוד היה בהכרה. הוא היה סוכרתי פרוע שלא ניתן היה להשתלט על ההרגלים הרעים שלו. הוא אכל כל מה שהיה אסור, והרי סוכרת פוגעת בין היתר בתפקודי הכליות וכמובן בכל מה שנוגע ליחסי מין. כאורולוג יכולתי לתרום לו בשטח זה ועל כך הוא נשאר אסיר תודה כל חייו. זה היה ב-1968 עד 1970. הייתי נוסע אליו ונעדר לסירוגין".

איך היית נוסע?

"היו שולחים לי מטוס לקפריסין, ומשם הייתי טס לערב הסעודית במטוס פרטי. אני שמח בדברים האלה, כי לא הרבה אנשים זכו לכך בחייהם. אני גם גאה בתועלת שזה הביא. אמנם לא הצלחנו להציל את השאה, אבל כן הצלחנו לנטוע בערב הסעודית את הביטחון שאם יום אחד יהיה שלום - אפשר יהיה לקיים שיתוף פעולה יוצא מן הכלל עם הכסף שלהם, השכל שלנו ועם כוח העבודה הזול של מצרים. אחר כך, בשנות ה-80, התבקשתי ליצור קשר עם שליט סודן ג'עפר נומיירי, לקראת מבצע משה. חשוגי סידר לי את המפגש. הוא הביא אותו לאירופה ושם פינקתי אותו שבוע־שבועיים על הריביירה, ואחר כך לקחתי אותו לאיי הבהאמה".

צילום משפחתי

חיים קשים היו לך בתקופה הזו.

"זה היה למען המדינה. הצלחתי לשכנע אותו לתת חלק משדה התעופה של חרטום למוסד. מטוסים היו נוחתים שם אחרי שעות החשיכה, בקטע משדה התעופה שהופקע ונשמר על ידי חיילים סודניים שלא ידעו בעצמם מה קורה. המטוסים היו נוחתים, אוספים את יהודי אתיופיה שחצו את הגבול רגלית והגיעו ישירות לשדה התעופה, ומשם מטיסים אותם לישראל. כך העלינו 15 אלף איש. הבטחתי לנומיירי שני דברים. אחד מהם, פרס נובל לשלום, לא קיימתי - כי קצרה ידי. שלחנו המלצה אבל היא לא התקבלה. חוץ מזה, הוא קיבל הרבה כסף".

כמה זה הרבה כסף?

"40 מיליון דולר".

איפה הפקדתם את זה?

"בזה לא אני טיפלתי. אחר כך היתה הפיכה והוא השתקע בארה"ב. כמובן שעם 40 מיליון דולר אפשר לחיות לא רע, אבל הוא היה אסלאמיסט מושבע, ויום אחד החליט לחזור. הוא ניהל בעצמו משא ומתן עם מובארק. נתנו לו להיות במעצר בית בתנאי לוקסוס בקהיר וגם זה לא הספיק לו. בסוף הרשו לו לחזור לסודן. הוא יושב עדיין בהסגר. הוא חי יפה אבל חוששים שיהיה מעורב בהפיכה צבאית, אז הוא יושב מטופח, מפונק, אבל לא יותר מזה. התקופה הזו יצרה לי מאגר לא קטן של קשרים עם אנשים חשובים בעולם הערבי, ובכל פעם שיכולתי לעזור עשיתי זאת".

"ניתוחים מיותרים זה נושא למשטרה"

הסיפורים הצבעוניים של מני עלולים ליצור רושם מוטעה על האיש, אבל די בעיון חלקי בלבד בביוגרפיה שלו כדי לתקן את המעוות: חוץ מהיותו מנהל מחלקה בבית החולים שימש מני לאורך השנים יו"ר מגן דוד אדום ונשיא אוניברסיטת תל אביב; הוא היה ממקימי המרכז הבינתחומי בהרצליה, נשיא מכללת אשקלון, סגן יו"ר קופת החולים מכבי ומי שהוביל לרכישת פעילותו של בית החולים הפרטי הגדול בישראל, אסותא ברחוב ז'בוטינסקי בתל אביב, מידי כלל מקבוצת אי.די.בי, אז עוד בניהולם של אהרון דברת ויצחק שרם.

מה דעתך על דו"ח מבקר המדינה שפורסם בשבוע שעבר? נדמה שזו לא בדיוק שעתה הגדולה של מערכת הרפואה הציבורית בישראל.

"אני מקווה שאף אחד לא מופתע", אומר מני, ומתייחס בין היתר לחשדות המבקר בדבר ניתוחים מיותרים המתקיימים משיקולים כלכליים, ניצול משאבים של הרפואה הציבורית לטובת הרפואה הפרטית, ניגודי עניינים בתפקודם של רופאים שעובדים בשתי המערכות, הציבורית והפרטית, ועוד ועוד.

עופר וקנין

ומה דעתך על היחסים בין רפואה פרטית לציבורית כפי שתוארו בדו"ח המבקר?

"אני בא מהרפואה הציבורית, ולכן קל לי יותר לשאת נאום סנגוריה עליה. אם הרפואה הפרטית תפוקח על ידי אנשים אחראיים, לא נשמע יותר על דברים שאני אישית מתבייש בהם, כמו מה שנכתב בדו"ח המבקר - שנעשים ניתוחים מסיבות שאינן רפואיות, אלא כלכליות. בעיני זה גובל בפשע".

וזה לא כמעט בלתי נמנע, לנוכח ניגודי העניינים המובנים בקיומה של רפואה פרטית לצד רפואה ציבורית?

"בוודאי, אבל ניתוחים מיותרים זה נושא למשטרה, לא להסתדרות הרפואית. אין לי מתכון איך עושים את ההפרדה בין רפואה פרטית לציבורית, אבל אין ספק שדרושה הפרדה - והיעלמות: או רפואה ציבורית או רפואה פרטית. הן לא יכולות לחיות אחת ליד השנייה מבלי שתתפתח שחיתות".

במלים אחרות, אתה אומר שצריך לבטל את הרפואה הפרטית?

"אמת. בוא ניקח לדוגמה כירורג. הוא רוצה להתקדם לניהול מחלקה. כיום, מי שלא מגיע לדרגת מנהל מחלקה, מראים לו את הדלת, והוא הולך ומייצר את הרפואה הפרטית, אפילו אם היא לא רצויה. במצב שרפואה פרטית ורפואה ציבורית תתקיימנה זו בצד זו, הממשלה תוציא את כל הכספים להכשרת רופאים ומי שתיהנה ממנה תהיה הרפואה הפרטית שהרופאים המתקדמים, הטובים, המפורסמים והמוערכים יילכו אליה. זה רע, זה מרעיל את הבארות של הרפואה בכלל, והשכר הזעום על פני שנים מוביל לשם אנשים שיש להם רצון טוב ושאיפות".

אז צריך להעלות דרמטית את שכרם של הרופאים?

"צריך לתת משכורת נאותה ולדרוש מהם הצהרה בשבועה שיעסקו רק ברפואה ציבורית. כמו כן צריך שרופא לא יוכל לשמש בתפקיד היררכי במערכת לצמיתות, זה צריך להיות מינוי לתקופה של חמש שנים ועוד חמש שנים לנהל מחלקה לכל היותר, אחר כך צריך למסד את תפקיד ה-Tending כמו בארה"ב - רופאים בכירים מומחים שעוזרים בהוראת סטודנטים ובהוראת מתמחים".

מני אמנם מתנגד כיום נחרצות לקיומן המקביל של מערכת בריאות פרטית ומערכת בריאות ציבורית זו לצד זו, אך הוא היה מי שהניח את היסודות לסמל המזוהה ביותר עם מערכת הבריאות הפרטית, כאשר ב-1994, כסגן יו"ר קופת החולים מכבי, הוביל את רכישת פעילותו של בית החולים הפרטי אסותא ברחוב ז'בוטינסקי בתל אביב, שלימים נדד לרמת החי"ל ונהפך לבית החולים המשוכלל בישראל ואחד ממרכזי התיירות הרפואית הבולטים במדינה.

"ישבתי בקומה השנייה של בניין חברת טבע בפתח תקוה. שכני לדירקטוריון טבע היה אהרון דברת, יו"ר חברת כלל שבשליטת אי.די.בי. אמרתי לו 'אולי נעשה עסק'", מספר מני על הנסיבות שהביאו לרכישה. "כשהפכתי לסגן של שרה דורון ז"ל, יו"ר קופת חולים מכבי, זה היה בדיוק עם חקיקת חוק ביטוח הבריאות הממלכתי. מספר החברים בקופת חולים מכבי היה 600 אלף. אמרתי שאם רוצים לשרוד ולשגשג, צריך להכפיל לפחות ל-1.5 מיליון מבוטחים. דורון היתה בדעה שמוטב לנו להישאר עם הצעירים, העשירים והבריאים. אמרתי לה 'כן, אבל אז לא תגישי שירות רפואי'.

"אחד מהעקרונות של חוק הבריאות הממלכתי היה שכל אחד יכול להחליף קופה, ואז הייתי לחשן של שר הבריאות חיים רמון. החוק איפשר לנדוד מקופה לקופה, והיה ברור לאן הציבור ינדוד, ואכן עברו למכבי, ויש היום 1.7 מיליון חברים.

"באותם ימים הייתי משוכנע שצריך שתהיה רפואה פרטית עם נדבך ביטוח נוסף - כמו ביטוח משלים. דיברתי עם שרה דורון, אבל היא אמרה לי 'מה אנחנו צריכים בית חולים פרטי'. לא שמתי לב אליה וחיפשתי דרך לקנות את זה מבעלי המניות עבור מכבי. דיברתי עם רפי רוטר, מנכ"ל מכבי עליו השלום, והוא הסכים, אפילו התלהב. בישיבת הדירקטוריון אמרתי לדברת 'לא תהיה לנו הזדמנות טובה יותר'. באותה תקופה טבע היתה סוגה בשושנים, אז יכולנו לעשות קפיצה לצד ולגמור את העסק. שאלתי: 'עקרונית, אתם מוכרים?' דברת ענה: 'מוכרים ונדרוש מחיר'. אמרתי: 'נשלם'.

"חזרתי למכבי, אבל אמרתי להם: 'תקנו לא רק את הפעילות, הציוד והמוניטין, אלא את כל מניותיה של אסותא, כולל הנדל"ן'. אבל דורון, בתמיכת סגן שר האוצר, לא הסכימה. אמרתי: 'לא יכול להיות שאתם הולכים לפספס נכס דלא ניידי באמצע תל אביב. אתם לא יכולים לעשות את זה', אבל הם יכלו לי בהצבעה, ולא קנו. זה עלה להם בהרבה מיליונים בשכר דירה עד שבנו את בית החולים ברמת החי"ל, בתקציב של מיליארד שקל".

בכמה קניתם את הפעילות של אסותא?

"ב-14 מיליון דולר, ואני זוכר גם כמה עלה מה שלא קנינו: 6 מיליון דולר. כמה שווים היום 8 דונם בצפון תל אביב? ואם לא די בכך, מכבי גם שילמה שכר דירה על השימוש בבית החולים עד למעבר לרמת החיל ב-2009. להערכתי הם הפסידו יותר מ-120 מיליון דולר.

"אסותא אז לא היתה החברה הכי מנוהלת בעולם, היא היתה חברה משפחתית קצת, אבל רוטר, מנכ"ל מכבי, השכיל לשפר את בית החולים, ולאט לאט הרפואה הפרטית קיבלה לגיטימציה. הלקח מזה הוא שלמכבי יש קבלות שהם יכולים לנהל, וצריך לתת את הניהול למי שיכול לעשות זאת, ולא לכל מיני פורשי צה"ל שמשום מה קנו לעצמם הילה של מנהלים, או לנערי אוצר שקנו לעצמם הילה כזו, שלא מגיעה להם.

"מאז שהכניסו את תוכניות ה-MBA כולם עושים תואר במינהל עסקים, אבל לא רואים שיפור בניהול. בעשור האחרון הייתי נשיא המכללה באשקלון, שהיא המודרנית והמשוכללת ביותר, הכי עתירת נכסים - בגלל דבר אחד בלבד: המנכ"ל ד"ר פנחס חליבה, שלדעתי היה צריך בכל בוקר לשקול אותו ולתת לו את משקלו בזהב.

"הכל ניהול, ואם הכל ניהול, צריך לתת גמישות ניהולית ותגמול. אני רואה שתי מערכות שמתנהלות במקביל ויורדות לטמיון בגלל חוסר ניהול וחוסר אפשרות לנהל - הבריאות הציבורית והאוניברסיטאות. בשתיהן זה בדיוק אותו דבר".

"השארתי קופה דשנה לאוניברסיטת ת"א"

מני מדבר בלהט על הידרדרות מערכות החינוך הגבוה והבריאות, אבל למעשה הוא לא רק היה הראשון שהכניס רפואה פרטית לקופות החולים עם רכישת אסותא, אלא גם היה ממקימי המרכז הבינתחומי בהרצליה, לאחר שקודם לכן שימש כנשיא אוניברסיטת תל אביב.

לא נחמץ לך הלב כשאתה רואה את מצבה של אוניברסיטת תל אביב מצד אחד ואת השגשוג של המרכז הבינתחומי מצד שני?

"אני עזבתי את האוניברסיטה 
ב-1991 אחרי שמונה שנים, והשארתי שם קופה דשנה מאוד".

המרכז הבינתחומי בהרצליה
תומר אפלבאום

כמה דשנה?

"175 מיליון שקל. בנינו אז 40 אלף מ"ר מבנים בקמפוס. תודו שהוא יפה. אין מוסד שבנוי ככה, מלבד אולי המוסד באשקלון שבנוי כך ועדיין יושב על הרבה מאוד כסף. זה המקום היחיד שבו לא באים לבכות על גירעונות".

אבל ברור שמצבה של המכללה באשקלון טוב לעומת זה של אוניברסיטת תל אביב, מאחר שהיא לא סובלת מהפנסיה התקציבית.

"נכון, אבל זה מה שעשיתי בתל אביב. קיבלתי 16 מיליון דולר ואמרתי 'אני אקדיש חצי לחיסול הפנסיה התקציבית של עובדי המינהל וחצי לחיסול הפנסיה התקציבית של עובדי הסגל'. כשאני הייתי נשיא האוניברסיטה, היא היתה עדיין צעירה ועוד לא טחנו את הקופה האקטוארית. כיום הגירעון האקטוארי במימדים כאלה שאפילו מדינת ישראל לא יכולה לסגור אותו ‏(ב-2011 היה הגירעון האקטוארי של האוניברסיטה 6.3 מיליארד שקל‏). העובדים המינהליים הסכימו לרפורמה, אבל הסגל סירב, ולא עזר כמה ששידלתי אותם".

יש להערכתך סיכוי שהאוניברסיטה תיחלץ ממצבה הקשה, עם הגירעון האקטוארי העצום שלה?

"לא סיכוי גדול. זו אחת המוזרויות הכלכליות בישראל. איך ייתכן שמוסד נמצא כמעט בפשיטת רגל מהדהדת מצד אחד ומצד שני יכול עדיין לנהל מו"מ. אם לא תיפתר בעיית הפנסיה - והיא לא תיפתר בלי רצון טוב והנכונות של הסגל - אנחנו נאבד את אוניברסיטת תל אביב, את האוניברסיטה העברית בירושלים ואת כל האוניברסיטאות".

מה זה רצון טוב של הסגל? אתה מדבר על תספורת, על ויתור של הסגל על חלק מזכויות הפנסיה שלו.

"נכון מאוד. אין ברירה. צריך שהמדינה תפתור את הבעיה באופן מרוכז תמורת השתתפות רצינית של הסגל. זה לא יכול להיות אחרת. אם זה לא ייעשה, הטובים ביותר ייקלטו בהרצליה, במרכז הבינתחומי, ויקומו כפטריות אחר הגשם מוסדות דומים לו, שבניגוד למרכז הבינתחומי, שהוא ללא כוונת רווח - יעשו רווח".

בעצם, אתה צופה שההשכלה הציבורית תגווע?

"נכון. אם היה יושב פה אהרן ברק הייתי שואל אותו למה הוא בחר ללכת למרכז הבינתחומי בהרצליה ולא לאוניברסיטה העברית או לתל אביב. הרי אין ספק איפה מונחת היוקרה. לדעתי הוא שם מאחר שבהרצליה הוא מקבל פי שלושה ממה שהיה מקבל באוניברסיטה העברית או בתל אביב. זו בדיוק הגמישות הניהולית. אתה צריך לדעת שיש לך אפשרות לפצות את הטובים, היעילים והמבטיחים, ולהיות פחות נדיב עם האחרים - ובוודאי לא לעשות שום ויתור לגבי איכויות. אם לא, הרמה שלנו תלך ותרד, ויש לזה מספיק תימוכין. אני לא צריך להופיע כנביא זעם".

כמו ברפואה הציבורית.

"אותו דבר. מה שמעניין אותי הוא לדעת איך שני השטחים האלה זכו לאותה הזנחה בוטה מצד כל הממשלות בישראל. אם הייתי מחליף לשעה את שר האוצר יאיר לפיד, הדבר היחיד שלא הייתי מקצץ בו זה החינוך. להפך, כל מה שהייתי מקצץ מהביטחון הייתי מעביר לחינוך".

איך מיישבים את הסתירה הפנימית בין הביקורת הקשה של מני על הפרטת מערכות החינוך והבריאות מצד אחד לעובדה שהוא עצמו היה גורם מרכזי בתהליכים האלה? התשובה אולי נמצאת אצלו: "יש לי שתי תכונות מרכזיות - בכל פעם שההזדמנות דופקת בדלת, אני תמיד פותח ואומר כן. אחר כך אני בודק על מה אמרתי כן. התכונה השנייה שלי היא שאני לא מתרפק על העבר. הייתי מנהל המחלקה האורולוגית בתל השומר - אני לא חוזר לשם אלא אם אני חולה. הייתי באוניברסיטת תל אביב ומזה כמה חודשים שאני לא במכללת אשקלון - אני לא מסתכל אחורה, שמא יקרה לי מה שקרה לאשת לוט".

"נכנסנו לתחרות 
עם עצמנו"

פרופ' משה מני ‏(ראשי תיבות של "מגזע נין ישי"‏) לא הגיע לרפואה במקרה: הוא נצר למשפחה שעוסקת ברפואה. סבא רבא שלו, הרב אליהו מני ‏(הרא"ם‏), שנולד בעיראק ב-1818 ועלה לארץ הקודש ב-1858, היה קבליסט ועסק ברפואה על בסיס קריאה בספרי הרמב"ם. "אני לא יודע בדיוק מה הוא עשה, אבל קבלות היו לו. אם ערבים היו חולים הם היו קוראים לו והוא היה בא ועושה מה שעושה. הם נהגו להוסיף את השם שלו כשמם האמצעי כדי לשנות את מזלם בתחום הבריאות".

הרב אליהו מני נחשב לסמכות רפואית כה גבוהה ומוערכת עד שכאשר הוא נפטר, המוסלמים חטפו את גופתו וקברו אותה בבית הקברות המוסלמי בחברון. רק לאחר מלחמת ששת הימים הוחזרה גופתו לבית הקברות היהודי. מני עצמו נקרא על שם אחד מבניו של הרא"ם שלמד רפואה בסורבון והפך להיות רופאו של סולטן מרוקו, אבל מי שהוביל אתו לרפואה היה דווקא ד"ר אופלטקה, שהיה נשוי לדודתו של מני. הוא היה חשוך ילדים והפך את מני הקטן לבן טיפוחיו. "הוא היה בשבילי המודל", מספר מני.

מסלול החינוך של מני היה לא שגרתי. לאחר שעורר מהומות בגמנסיה הרצליה בתל אביב, לשם נמלטה המשפחה אחרי הפרעות בחברון ב-1929, נשלח מני אחר כבוד לבית ספר אנגלי פרוטסטנטי בירושלים. "זה היה בית ספר עם פנימיה ומשמעת ואני הגעתי לשם מפונק. הפקתי משם תובנות ולקחים. אחד מהם הגיע כמעט מיד בתחילת הדרך. התחלתי ללמוד ב-1941 וזה היה סוף הקיץ. היה חם מאוד והלכתי לקנות אבטיחים בעיר העתיקה. בדיוק כשחזרתי, כשהאבטיחים בידי, המנהל ראה אותי: 'בוא אלי אחרי ארוחת ערב', הוא אמר, ולקח את האבטיחים.

"ידעתי בדיוק מה מחכה לי וריפדתי את הישבן עם קרטונים. חטפתי שש הצלפות. זה היה טקס קבוע כשבסופו אתה מחזיר את השולחן למקום, אומר 'תודה רבה אדוני' ומתאדה. אני אמרתי את כל זה, אבל לא התאדיתי. המנהל אמר לי 'למה אתה מחכה, אתה יכול ללכת'. אמרתי לו: 'קיבלתי את העונש כמו גבר, עכשיו אני רוצה לפחות אחד מהאבטיחים שלי בחזרה'. אחרי שליש שנייה הוא אמר: 'אתה יודע מה, אתה צודק. קח אותם, הם שלך'.

"התקרית הזו גרמה לי לחשוב שבבית ספר כזה יש סטנדרטים לפי רוחי. יצאתי משם עם מטען, ידע במתמטיקה, פיסיקה, כימיה וידע בשפות שאפשר לי לעשות כל מה שעשיתי אחר כך".

היית יו"ר המחקר והפיתוח של טבע.

"כן, לפני עשור".

בראייה לאחור, היית עושה דברים אחרת כיו"ר ועדת המו"פ של טבע?

"אם נעשתה טעות, היא שרווינו נחת רבה מדי מההצלחה המסחררת של הקופקסון שהיתה, בינינו, פרי של מזל - הרי הקופקסון כמולקולה הסתובבה בעולם 20 שנה ואף אחד לא רצה בה, לא אוניברסיטאות, ולא התעשייה הפרמצבטית, כי הקופקסון היתה מולקולה מאוד לא יציבה, ואף אחד לא רצה להשקיע את מה שהיה צריך. בדיוק אז אלי הורביץ ז"ל, שהיה מנכ"ל טבע, מונה לתפקיד יו"ר הוועד המנהל של מכון ויצמן. כך הוא הכיר את פרופ' מיכאל סלע, שהיה אחד משלושת מפתחי הקופקסון. נוצרה ביניהם חברות וממנה התפתח הסיפור של קופקסון.

"זה היה ניסיון ראשון לתרופה מקורית. הניסיון השני גם היה מוצלח, אם כי פחות ספקטקולרי - אזילקט למחלת הפרקינסון. אני, למשל, כפי שאתם רואים חולה בפרקינסון. קבלתי אזילקט, וזה הקפיא את המחלה. היא לא נסוגה. אני לא בטוח שאנחנו לא צריכים לבדוק מה עושה קופקסון לעוד כמה מחלות מוח".

בלומברג

אבל ניסו.

"ניסו בניוון שרירים, ויותר טוב שלא נדבר על כך. אבל השגיאה הגדולה היתה שהתבשמנו מהצלחת הקופקסון. פיתחנו הרגל מגונה של קניית חברות. חמש שנים לפני הקופקסון, אני לא חושב שמישהו ידע לכתוב את מספר האפסים במיליארד. אנחנו התחלנו לקנות תעשיות שלמות במיליארדים, ואף אחד לא הבין שאנחנו עומדים להיכנס לתחרות עצומה עם עצמנו. מה שהיינו צריכים לעשות זה לחרוש את עולם האוניברסיטאות ולקנות מולקולות. מה שלא הובן הוא שההצלחה של קופקסון היתה מקרית, ולכן אי אפשר לבנות על כך שנצליח גם בפעמים הבאות. אבל השתכרנו מההצלחה והתחלנו לדבר על תרופות מקוריות, ובזה לא היינו מומחים אנחנו התמחינו בגנריקה, שבה היינו ועודנו הטובים ביותר".

אז טעיתם כשלא רכשתם מולקולות?

"בוודאי. אם הדרך היתה ללכת לפיתוח תרופות מקוריות, אז זה מה שהיינו צריכים לעשות - ולא לקנות מפעלים ואחר כך לקלף את הבצל, ולראות אם יש משהו מעניין בצנרת הפיתוח של החברה שנקנתה. לדעתי היום אנחנו חוזרים להיות חברת גנריקה, ובעודפי הכספים אני מתאר לעצמי שעל ציר הזמן אולי נקנה עוד מולקולה מוצלחת ונעשה עוד קופקסון אחת. אם כי אם אנשים רוצים לדבר על סטטיסטיקה, העובדה שהיו לנו שתי הצלחות בזו אחר זו מרמזת שהשלישית יכולה להיות כישלון - ובתרופות מקור, כישלון עולה מיליארדים. לכן אנחנו צריכים לחדש ימינו כקדם כתעשיית תרופות גנרית, על כל המשתמע מכך".

זהו, לוותר על פיתוח תרופות מקוריות?

"נרוויח מגנריקה, ונקצה מזה שיעור מסוים להשקעות בתרופות מקוריות. יילך לנו - מה טוב, לא יילך - לא סיכנו את המפעל. אני מאמין שזה המודל שישרוד".

ממתי אתה בטבע?

"1987".

אלי הורביץ הזמין אותך?

"אלי היה חבר שלי. רעייתו היא בת דודה שלי. סבתה של דליה הורביץ היא ממשפחת מני. איך זה שאני יושב פה מאז 1987? שמישהו אחר יסביר לך. אף אחד לא אמר לי 'הגיע פרקך - תזוז מפה'".

עשו לנו לייק לקבלת מיטב הכתבות והעדכונים ישירות לפייסבוק שלכם



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#