הכירו את העסקים והכלכלה סביב הטיולים בשביל ישראל - תעופה ותיירות - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
940 ק"מ של רווח

הכירו את העסקים והכלכלה סביב הטיולים בשביל ישראל

נשיונל ג'יאוגרפיק הכתיר אותו כאחד מ-20 מסלולי ההליכה הטובים בעולם, הוא עובר בין שמורות טבע וגנים לאומיים ועשרות אלפים כבר צעדו בו ■ המשפחות שמארחות, האכסניות הזולות, הצימרים היקרים, העסקים הקטנים שמתחילים להתפתח וגם כמה "גזלנים" שבדרך - כל החוויות שתעברו במסע בשביל ישראל

30תגובות

הגענו לצומת אורן שבכרמל לתחילת קטע 14 שבשביל ישראל. המחשבה הייתה לרדת דרומה לכיוון עין הוד. אבל מהר מאוד הבנו ש"הירידה" דרומה היא בעצם עלייה תלולה על הר הכרמל. אז מתחנו שרירים, ניגבנו קצת זיעה והתחלנו בטיפוס. ברגע שמצאנו את השלט שמציין כי אנחנו נמצאים בשביל ישראל הדרך כבר היתה מסומנת להפליא, והלכנו בעקבות הסימון הלבן־כחול־כתום ללא כל בעיה.

זה היה אמצע השבוע, ולא נתקלנו בשביליסטים רבים. לפי הערכות החברה להגנת הטבע, עד היום הלכו בשביל עשרות אלפי מטיילים, בהם גם תיירים מחו"ל. קשה לדעת מה מספרם המדויק, מאחר שאין רישום מסודר, ורבים בוחרים לעשות את השביל בקטעים בסופי שבוע ובחופשים ולא כמקשה אחת.

אייל טואג

"שביליסטים" הוא הכינוי שניתן לאנשים שמטיילים בשביל ישראל, המתחיל בקיבוץ דן ומסתיים כעבור 940 ק"מ, במעבר טאבה. את רעיון השביל הגה העיתונאי אברהם תמיר, שהתרשם משביל האפלצ'ים בארה"ב ורצה ליצור משהו דומה בישראל. הרעיון יושם על ידי אורי דביר והשביל נחנך באופן רשמי 
ב-1995. מאז הוסטו חלק מהקטעים שלו, עד שהגיע לתצורתו הנוכחית. המגזין "נשיונל ג'יאוגרפיק" הכתיר אותו כאחד מ-20 מסלולי ההליכה הטובים בעולם, והוא עובר במגוון נופים ובין שמורות טבע וגנים לאומיים, שם, אגב, לא נדרשים השביליסטים לשלם על הכניסה.

במהלך השנים החלה להיווצר תעשייה שלמה סביב השביל: ההליכה מצריכה נקודות הצטיידות, הטמנות מים ואוכל בנגב וכמובן, אופציות לינה בתשלום למי שמאס בשינה תחת כיפת השמים ובאוהל, מאכסניות זולות ובתי ספר שדה ועד לצימרים מפנקים יותר. מי שטייל בשביל גם זכה להכיר את "מלאכי השביל" - המתנדבים שמארחים על כוס קפה, מסייעים בהעברת ציוד וחילוץ, בהטמנת מים באזורים בעייתיים ואפילו מציעים מיטה וארוחה חמה או פיסת דשא להקמת אוהל. כיום יש כ-260 אנשים, משפחות ויישובים טובים באמצע הדרך, המוגדרים "מלאכי שביל".

לדברי אוהד כוכבי, שהיה אחראי על סימון השבילים בישראל ועל בניית מאגר מידע דיגיטלי בחברה להגנת הטבע, וסימן בין היתר גם את שביל ישראל, "המקור של מלאכי השביל הוא בשביל האפלצ'ים, שאורכו פי שלושה משביל ישראל, ושבו החלו אנשים להתנדב לעזור למטיילים. גם בישראל נוצרו קשרים עם אנשים לאורך השביל והתחלנו לאסוף שמות, היו גם אנשים שפנו אלינו. אז גם הפוטנציאל הכלכלי התחיל לצוץ: אנשים עוברים ליד היישוב ואתה מוכר להם מזון, סידורים לוגיסטיים ולינה".

בכל הנוגע לפוטנציאל הכלכלי, העסקים סביב שביל ישראל נמצאים עדיין בחיתוליהם. "בשבילים רבים באירופה יש על השביל ובקרבתו מלונות ואפשרויות לינה כאלה או אחרות", אומר כוכבי. הוא מוסיף שגם עדיין אין הרבה ספרות על השביל. "צבי גילת הוציא ספר הדרכה של ממש בהוצאת מפה. לפני שנתיים יצא עוד ספר הדרכה שנקרא המדריך האדום ויש בו מפות ומלל, וגם אני הולך להוציא יחד עם שותף מעין אוגדן מפות שייתן הנחיות לפי מקטעים".

כוכבי מציין כי גופים רבים משתמשים במותג "שביל ישראל" כדי לקדם את ענייניהם, גם כשהם לא בהכרח קשורים לשביל. "המותג חזק מאוד, אבל הכל ראשוני מאוד. עסקים תומכי הטיול עדיין לא הגיעו לרמת המיצוי. כל החלק הדרומי של השביל בנגב ובערבה קשה מבחינה לוגיסטית. יש ימים שלמים שלא פוגשים נקודת הצטיידות למים או לאוכל".

גם מחיריהם של שירותים כמו ניוד והטמנות מים ומזון באזורים כמו מצפה רמון והערבה קפצו עם הביקושים. "אם ב-2005, כשביקשנו מג'יפאי שיטמין מים בגב חולית זה עלה 400 שקל, כיום זה יהיה בסביבות 1,500 שקל. יש ג'יפאים שיוצאים אתך מנקודה מסוימת ומטמינים לכל אורך הדרך מים. זה יכול לעלות כ-3,000 שקל. בדרך כלל כדי לחסוך בעלויות מתארגנות כמה קבוצות יחד ושולחות נציג. לקבוצה קטנה זה כסף די גדול, ולאלה שמטיילים ברצף יש תקרת הוצאות".

הקבוצות הן תעשייה נוספת שהתפתחה סביב השביל. הן מתארגנות יחד וצועדות בשביל בחלקים, בדרך כלל בסופי שבוע. "יש להן נהג קבוע ולפעמים צריך לשכור רכב שטח, אז גם סביב זה יש התפתחות כלכלית. יש גם מדריכים וטיולים מאורגנים שמתמחים בשביל ישראל", אומר כוכבי.

כדוגמה לניצול הפוטנציאל התיירותי, מזכיר כוכבי את מעוז ינון שפתח את אכסניית פאוזי עאזר בנצרת, שאמנם לא נמצאת על תוואי השביל, אך בהחלט נפתחה בהשראתו. אחרי שינון צעד בשביל ישראל ולאחר מכן צעד בשביל אחר בארה"ב, הוא החליט להקים בקתות לאורך השביל. האכסנייה בנצרת מרוחקת מהשביל, אבל ינון יצר את התפישה שאפשר להגיע אליה משביל ישראל.

"הוא הגה גם את שביל הבשורה, שהוא כמו שביל ישראל, רק קצר יותר - 65 ק"מ. זה שביל בעקבות ישו, שמוצאו בנצרת. בעקבות השביל הזה, יישוב קטן כמו כפר כנא, שבו רחוב שלם של כנסיות שמתייחסות לישו, נהפך לכפר מתויר עם אכסנייה שמקבלת 
כ–1,000 תיירים בשנה. זו כמות יפה בשביל כפר שהיו בו לפני כן אולי חמישה תיירים בשנה. אותו פוטנציאל מצוי גם בשביל ישראל".

מלאכים או עסקנים

עדי גלעדי, 27, שטייל בשביל ישראל ב-2010, מכנה את האנשים שמציעים שירותים לאורך השביל "עסקני שביל" - אם כי לא במובן שלילי. "יש כאלה שמציעים עזרה בהקפצת מזון, אבל הצורך הזה קיים רק בדרום. יש מקומות עם מאהל בדווי, מקלחת ומקום לבשל כמו שצריך תמורת 25 שקל ללילה. בהר מירון ובמצפה רמון יש בתי ספר שדה שגובים 30-50 שקל לאיש. במצפה רמון קיבלנו חדר ברמה של מלון, מחיר שהוא בגדר בדיחה לשביליסטים".

גלעדי עשה את שביל ישראל ב-44 ימי הליכה של כ-20 ק"מ ביום, שיחד עם ימי המנוחה הצטברו ל-56 יום. "התחלנו ארבעה ימים לפני ראש השנה. היו אז מעט אנשים, כי הרוב מעדיפים להתחיל לאחר יום כיפור. חזרנו שלוש פעמים הביתה. אחרי הסט הראשון חזרנו לראש השנה; כשהגענו לתל אביב חזרנו הביתה קצת להתפנק; ובערד חזרנו בשביל לקחת מכונית ולהטמין מים בעצמנו".

בסך הכל הוציא גלעדי כ-4,500 שקל על קניית ציוד כמו נעלי הליכה, תיק, שק שינה וחולצות תרמיות, וכ-4,000 שקל נוספים במהלך הטיול. "פרט לתשלום עבור לינה יש מקטעים די ארוכים שאין בהם מים ולפחות חצי מהם הם מקומות שאי אפשר להיכנס אליהם עם כלי רכב פרטי. רוב האנשים משתמשים במטמינים שנמצאים בעיקר בשדה בוקר ובדרך כלל גובים 15 שקל לליטר, שמצטברים ל-700-1,000 שקל לאדם. כשהגענו לערד, חזרנו למרכז לקחת מכונית ועשינו יום שלם של הטמנות בכל מקום שהיה אפשר להגיע אליו ברכב פרטי. סחבנו אתנו גם הרבה מזון. מערד לשדה בוקר אין מקום לקנות אוכל ומדובר בשישה ימי הליכה. באמצע הדרך יש את מפעל אורון שממנו אפשר להזמין אוכל מירוחם. לקטע הזה לקחנו מעט אוכל ובאורון הזמנו פיצה".

גלעדי מספר כי הופתע מכך שכמעט ולא נתקל ב"גזלנים" בדרום. "האנשים משדה בוקר מציעים גם אוכל, אבל בדרך כלל מי שמטייל בדרום מחפש את הטבע ומעדיף לבשל לבד. המקום שבו הרגשתי שעושים עלינו קופה ממש היה במתחם שחרות, בחניון רוכבי הגמלים, שם גבו מאתנו 45 שקל עבור מזרון ומקלחת בחוץ".

עידו נוימן, 26, היה מאלה שטיילו בשביל בשנותיו הראשונות. זה היה ב-2004, כשהיה בסוף כיתה י"ב, והוא עשה זאת יחד עם חבר. "המהדורה הראשונה של הספר של אורי דביר יצאה מעט לפני כן, והשביל עוד לא היה מסומן בתוואי הישן שהיה על הקו הירוק, היכן שנמצא כיום כביש 6. אז היו מעט אנשים שהלכו על אסופה של מקטעים שחוברו יחדיו. לפני הטיול פנינו לחברה להגנת הטבע שנתנה לנו רשימה של 10-15 אנשים שנרתמו לטובת העניין והיו מלאכי השביל הראשונים, שהעניקו יחידת אירוח בחינם או גישה חופשית למתחם עבור שינה. ישנו בשקי שינה. בשבתות נחנו ובתשעה באב אפילו צמנו - התארחנו אצל משפחה".

השניים תיכננו לבצע את השביל מההתחלה ועד הסוף אבל כשהגיעו לפאתי ירושלים, סבתו של החבר נפטרה והוא נאלץ לשוב הביתה. "לא הצלחנו לחזור לשביל. עד היום השלמנו כ-90% ממנו", מספר נוימן. השניים צעדו בשביל ביולי, ובהחלט חשו את עומס החום. "היינו מאוד חסרי ניסיון וידע. עשינו מסלולים של 20-25 ק"מ ביום, ולא נצמדנו לתכנון".

נוימן והחבר הצטיידו בגזייה ובערכת בישול שסחבו על גבם, אבל מהר מאוד הבינו שזה קשה וכבד מדי, והסתגלו לאוכל יבש. "בצפון אפשר למצוא אוכל ומים ללא בעיה, אך ממצפה רמון עד אילת זה מורכב יותר. היה אז פקח שהיה מטמין שישיות בקבוקי מים בנקודת מפתח. בדרום צעדנו בפסח, אז אפשר היה להסתדר ללא הרבה מים. בגב חולות יש חניון שנמצא באמצע קטע של 40 ק"מ שאין בו מים. אבל בסך הכל המדינה די קטנה ואפשר להסתדר: יש קידוחים של מקורות, תחנת ממסר חשמל, מגורים של תאילנדים ועוד. זה היתרון של השביל גם באזורים מבודדים יחסית".

נוימן ממליץ למי שרוצה לטייל בשביל ברצף להגיע עם תכנון יומי מפורט וציוד מקצועי, ולהתכונן לאפשרות של עומס חום. "אתה צריך להבין לקראת מה אתה הולך. אנחנו היינו מאוד בוסריים, אבל צריך להתייחס לזה ברצינות. בעיקר להתאים את משקל הציוד. היתרון בישראל הוא שלא צריך ציוד מקצועי ממש כי מזג האוויר כאן נוח. צריך להצטייד בנעלי הליכה טובות ובאוכל פרקטי שאפשר לסחוב ולבשל. כדאי לבדוק אילו כמויות מים צריך. אלה הדברים הקטנים שעושים את ההבדל. בסופו של דבר זה היה טיול אדיר, ואחריו הרגשנו שעכשיו אפשר לטוס לחו"ל ללא רגשות אשם".

האורחים שנשארו

לצד ההתפתחות החיובית של שביל ישראל ונספחיו, כוכבי מציין גם כמה אירועים שליליים. "בוועדה לסימון שבילים היכרנו כל מלאך וידענו מי רוצה להפסיק להתנדב, אבל באינטרנט הסתובבו רשימות נוספות של מלאכים והיו אנשים שניצלו זאת לרעה, היתה, למשל, מישהי מחדרה שהשכירה חדרים בתנאים לא סימפטיים והיא הופיעה כמלאכית שביל. רוב מלאכי השביל גם לא לוקחים כסף. הרצון שלהם הוא לסייע למטיילים. יש מטיילים רבים שמבקשים לחוות יותר את תחושת האורח לרגע ונשארים לעבוד קצת במקומות שונים, ואז הצעידה בשביל מתארכת מחודשיים לחצי שנה".

במהלך הטיול שלנו בקטע 14 הגענו לנחמיה ועדה רסל ממושב ניר עציון, שהציעו לנו שתייה ומזון וגרמו לנו להרגיש בבית. כבר לפני כשבע שנים הם החלו לארח צעירים שלנו בחצר הבית שלהם. "הבת שלי החליטה להצטרף לאחת החבורות שלנה במושב והלכה אתם עד לערד", מספרת עדה. "כשהשלימה קטעי שביל בצפון, הצטרפתי אליה ושוחחתי עם שביליסטית שאמרה שהם מחפשים מקום ללון באזור שלנו. נתתי לה את כתובת המייל שלי, וכך זה התחיל".

בימים אלה, שנחשבים לשיא עונת השביליסטים מאחר שבקיץ חם מדי לטייל ובחורף עלול מזג האוויר להיות גשום וקר, מארחים בני הזוג מטיילים כמעט מדי יום. "לפני שבוע היו פה שישה אנשים", מספרת עדה. "כשקמתי בבוקר מצאתי עוד שניים שהצטרפו במהלך הלילה".

נחמיה דואג לאסוף מטיילים מהשביל אם הם זקוקים להסעה במעלה ההר אל המושב. "כשהתחלנו לארח זה נעשה באופן לא מסודר. נחמיה היה רואה אנשים על הדרך, עוצר ומציע להם להתארח. אלה אנשים נחמדים, ברמה גבוהה", מתארת עדה. "טיילנו במקומות רבים בעולם ובחלק מהמקומות זכינו להכנסת אורחים מופלאה, אז רצינו להחזיר טובה. אנחנו רואים בכך חשיבות גדולה".

אייל טואג

לרשות מי שמבקש להתארח עומדת קומה שלמה, אבל גולת הכותרת היא המקלחת. נחמיה מדגיש כי ביתם פתוח גם כשהם לא נמצאים והשביליסטים מוזמנים להגיע וליהנות מתחושת בית. ואכן, התחושה החמימה והנוחה שמעניקה משפחת רסל כה בולטת, עד שאחד השביליסטים החליט להישאר לעבוד עם נחמיה ברפת למשך כמה שבועות. "לפני שלושה חודשים היה פה מנהל בית ספר לשעבר, בן 70, שעשה את כל השביל לבדו", מספרת עדה ומראה לנו את אוסף המכתבים המרשים שקיבלו מהשביליסטים שהתארחו אצלם. "היו גם שלוש חרדיות שעשו לבדן את כל השביל, כשהן לבושות בחצאיות. זה היה מראה בהחלט לא שגרתי".

נחמיה מציין כי לפי התרשמותו, רוב המטיילים הם צעירים אחרי או לפני שירות צבאי, ורבים מהם דתיים. "לא פחות מנופי ארצנו, החשיבות של שביל ישראל בהחלט טמונה באנשים שאתה פוגש בדרך ואנחנו שמחים מאוד לארח מטיילים", הוא מסכם.

מניר עציון ירדנו להדי שמואלי מעין הוד שמחזיק בסטודיו שנמצא בדיוק על שביל ישראל. לרשות השביליסטים הוא מעמיד אוהל טיפי ושירותים ומקלחת שבנה במיוחד. "אשתי בתיה ואני התחלנו לארח אצלנו בבית, אבל כשהמסה גדלה העברנו את האירוח לפה. כשהתחלתי לעבוד בסטודיו לפני 12 שנה סוג המטיילים שנתקלתי בהם היה שונה, היו בעיקר צעירים דתיים מסודרים מאוד, שהגיעו עם תכנון מפורט של המסלול. בהדרגה התחילו להגיע טיפוסים שונים".

שמואלי יצר קשר עם דני גספר, הנחשב לגורו של השביליסטים והפיץ את מספר הטלפון של שמואלי בקרב המטיילים. "מהרגע שהמספר שלי הופץ באינטרנט, זה החל להשתולל. בהתחלה לא עצרו אצלי רבים כי הם קבעו סדר יום שלפיו הם מסיימים את היום בנחל מערות ולנים שם בחניון מוסדר, אך כשהדינמיקה החלה להשתנות הגיעו גם כאלה שפחות נצמדים לתוכנית מסודרת. כיום יש כאלה שנשארים לעזור לי בסטודיו לכמה ימים או שבועות. היה בחור עם ידיים טובות שעזר לי במשך חודש. יש כאלה שבאים בחבורות עם כלב וגיטרה ומחליטים להישאר פה שבועיים סתם כך. לדעתי היו פה עד היום יותר מ-1,000 איש".

רוב השביליסטים מתרכזים בעונות האביב והסתיו, אז לפעמים מתארחים באוהל אפילו עשרה מטיילים בלילה, אך שמואלי מציין כי הוא נתקל בכמה "מזוכיסטים" שבוחרים לעשות את השביל בעונות הקשות.

אייל טואג

מי שיכול להרשות לעצמו להתפנק יכול ללון גם בצימרים שנמצאים ביישובים הקרובים לשביל. כך למשל, לאמו של שמואלי, חייקה, יש שני חדרים שכבר הושכרו לשביליסטים בעלי אמצעים. תמורת 900 שקל ללילה באמצע השבוע ו-1,100 בסופו תזכו בחדר מפנק וגדול עם ג'קוזי, טלוויזיה ומטבח שיוצא לחצר מטופחת שמשקיפה על נוף הכרמל עד הים. "עד היום היו שני זוגות שהגיעו אלינו בזמן שעשו את השביל. אחד מהם היה מסביון והמזכירה של הגבר התקשרה להזמין את החדרים ושאלה אם יש מכונת קפה. אמרתי שיש מקינטה והיא השיבה שזה בסדר. כשהוא הגיע לפה בסוף היום הוא מאוד התעצבן שאין מכונת אספרסו".

אינטרנט על השביל

הקטע השני שדגמנו היה קטע 17 שעובר גם בשמורת האירוסים שברמת פולג. השביל עובר בין הים לבנייה המסיבית בשכונה והרעש ונוף המנופים בהחלט פגעו מעט בחוויית הטיול. שם גם הסימונים היו מעט בעייתיים יותר בקטע שמתחבר לחוף שנראה יותר כמו מזבלה מאולתרת ומגודרת. עקפנו את הגדר וירדנו לחוף.

בכניסה לשמורת האירוסים גם פגשנו לראשונה שני שביליסטים שערכו "השלמות" יומיות של קטעים שלא עשו באזור המרכז. הם יצאו מנתניה והתכוונו להגיע לתל אביב, אך סירבו להזדהות או להצטלם מאחר שהודיעו בעבודה כי הם חולים לטובת הטיול.

משם נסענו למושב רשפון, למלאכי השביל נחשון ואיילת רשף, ששמחו לקבל אותנו עם כיבוד ושתייה, כיאה למלאכים. לדברי נחשון, חלק מהאנשים, כמונו, מתקשרים ומבקשים להגיע כבר באותו יום ללא התראה, אך יש כאלה שמתקשרים יומיים מראש. אבל זה לא קורה יותר מדי. איילת ונחשון מארחים בביתם ואף אוספים את השביליסטים משפיים ומגעש אם צריך. המטיילים זוכים במקום לישון - בקומה התחתונה יש חדר מרווח עם מזרונים לרוב שמספיק לכמות יפה של אנשים - למקלחת חמה, לארוחת ערב ולאינטרנט חופשי. "אנחנו מבקשים מהם להיות בני בית שירגישו חופשי לקחת מהמקרר, ככה אנחנו לא צריכים גם לעשות להם קפה בעצמנו, וגם הם מרגישים נוח. אלה בדרך כלל חבר'ה טובים".

בני הזוג נחשפו לשביל ישראל בעקבות בתם, שצעדה בו עם חבר שלה. "החלטנו לעזור לאנשים וגם לפגוש בעצמנו אנשים. בפעמים הראשונות השאירו לנו פתקים, אז החלטנו להכין ספר אורחים וצירפנו אליו את הפתקים".

הקבוצה הגדולה ביותר שאירחו נחשון ואיילת היתה של יהודים אמריקאים שהגיעו לישראל לשנה, וכעשרה מהם ביקשו ללכת בשביל ישראל. הם הגיעו עם מדריך ישראלי. "בהתחלה הם התביישו לישון בבית וביקשו לישון בחצר, אבל הראינו להם שיש מקום. הם לקחו שליטה על המטבח והכינו לנו ארוחת ערב".

קבוצה נוספת היתה של רוכבי אופני שטח בשנות ה-50 לחייהם, שביקשו לישון במקום עם מקלחת ומזרונים כדי לנוח. "הצענו להם ארוחת ערב, אבל הם העדיפו ללכת לאכול במסעדה טובה במושב. אחד מהם היה ארגנטינאי והוא אמר שהוא זקוק לליטרת הבשר שלו".

לצערם של נחשון ואיילת, שירותיהם כמלאכים לא נהנים מביקוש רב, מאחר שביתם נמצא באזור המרכז, בו מעדיפים רבים מהמטיילים להתגורר בבית של חברים או משפחה. "אנחנו אוהבים לפגוש אנשים חדשים. בהחלט הייתי שמח אם גם יבואו יותר תיירים".

טס שפלן

גוגל עושה יחסי ציבור

ב-19 באפריל אמור רץ האולטרה־מרתון הבריטי ריצ'רד בוולס, בן 35, להתחיל לרוץ את שביל ישראל מאילת צפונה ולסיים אותו כעבור 12 יום - כלומר, 84 ק"מ ביום, שהם כשתי ריצות מרתון.

בראיון ל"הארץ" סיפר בוולס כי התוודע לשביל הלאומי באמצעות גוגל. "פשוט הקלדתי את צמד המלים 'מסלול ארוך' ואתם צצתם. ככה אני מוצא את רוב המסלולים". לטענתו, הנבירה האינסופית באינטרנט אחר "לוקיישנים" אטרקטיביים לריצה היא חלק בלתי נפרד מעבודתו כאולטרה־מרתוניסט מקצועי. אם יעמוד במשימה אולי הוא יצליח אף לשבור את שיאו של המרתוניסט הוותיק, קרלוס גולדברג ‏(12 יום, 13 שעות ו-37 דקות‏) שנקבע ב–2007.

בת זוגו ויקי סאונדרס תהיה אחראית על הפן הלוגיסטי של המבצע. היא תהיה הנהגת שתמתין בסיום כל קטע, המטפלת שתעסה את שריריו, השפית שתכין את ארוחותיו ואשת יחסי הציבור שלו. אלא שבניגוד לשני הפרויקטים הקודמים שבהם יכול היה ללון בקרוון נייד, הפעם מתכוון בוולס לבלות חלק ניכר מהזמן באוהל מאולתר, או אצל מלאכי השביל הישראלים.

יכול להיות שסאונדרס תיתקל בלא מעט קשיי התמצאות בניסיונה למצוא את הדרך בשביל. הוא אמנם מסומן למשעי, אך עוד לא השכלנו למצות את הפוטנציאל התיירותי הגלום בו ומעבר ליחסי ציבור הולמים, קשה למצוא חומרים כתובים באנגלית אודותיו.

נחמיה ועדה רסל מספרים על תיירת אוסטרלית שהגיעה לפני כמה שנים לטייל בשביל כחלק ממסע רוחני שערכה ברחבי העולם כדי להפיץ שלום ואהבה. היא לא דאגה להצטייד במזון ובמים וסמכה על האל שייתן לה את כל צורכיה. היא נעזרה במלאכי שביל לרוב, אך כשהגיעה למדבר אלה התמעטו. כששאלו אותה אם היא לא פוחדת לטייל בדרום ללא אספקת מים, השיבה שהאל ישלח לה מים שתצטרך. ובאמת, כשנגמרו המים שהיו ברשותה הגיע רכב שטח משום מקום שדאג לה למים. ואולם רוב התיירים לא ירצו להסתמך על האל או על המזל ויעדיפו לקבל רשימות מסודרות בשפה שיוכלו להבין.

לדברי כוכבי, "תיירות החוץ מתחילה להתעורר, אך יש בעיה קשה כיום כי אין כמעט חומר באנגלית. מגיע תייר שלא יודע לקרוא עברית והוא מסתבך בקריאת מפות. פגשתי אוסטרלי שמגיע לישראל כי הוא אוהב את המדבר, הוא הסתובב עם מפת כבישים באנגלית ששביל ישראל סומן עליה, אבל לא היו לה סימוני שטח נוספים. כשפגשתי אותו הוא היה עם מים מעין עוקב, שלא מומלץ לשתות מהם.

"מגיעים אנשים, לא במסות, אבל צריך לפתור את הבעיה הזו. כשעבדתי בוועדה קיבלתי מייל מאנשים שרוצים לבוא והיה קשה למצוא עבורם מידע. הדבר שהכי חסר הוא אנגלית. יעקב סער הוציא את המדריך האדום גם באנגלית, אבל זה הספר היחיד כרגע. ההצלחה של שביל ישראל היא ודאית, צריך רק למקסם את הפוטנציאל שלו".

מטיילים עם אפליקציה

כיום קיימות כמה אפליקציות לשביל ישראל כמו זו של חברת שביל נט שמציגה מפות טופוגרפיות של ישראל, בהן שביל ישראל, אך החיסרון העיקרי בהן הוא הצורך בחיבור לאינטרנט ובשימוש רב בסוללה. "חשבתי מה ירצו מטיילים ותיכננתי אפליקציה שאפשר להשתמש בה גם ללא חיבור, ושלא מבזבזת יותר מדי אנרגיה. היא מתעדכנת רק כשהמשתמש רוצה", אומרת הילה שמואל בת ה-21 מטירת כרמל.

"האפליקציה מציגה מפה שעליה נקודות ציון כמו מקורות מים ומלאכים. עדיין אין בה את כל נקודות הציון, אבל המשתמשים יוכלו להוסיף עוד מידע על השביל ולשים נקודות כמו הצטיידות ומקומות לינה. אפשר לטייל שלושה ימים ורק כשמגיעים לאינטרנט היא מתעדכנת". האפליקציה שמיועדת לאנדרואיד היא חינמית. "רציתי לעשות את זה למען המטיילים ועד כה קיבלתי פידבקים חיוביים מאנשים", מספרת שמואל.

כשהיא נשאלת אם העובדה שלא צעדה עדיין בשביל עלולה לפגום בתכנון האפליקציה, היא משיבה כי "מבחינת החוויה זה חסר לי, אבל המדריכים באינטרנט מסודרים מאוד. קראתי הרבה חומרים והייתי ערוכה לקרוא מפות ולדעת מה זו הטמנה ומלאכים, שהם הדבר הכי יפה בשביל. רק כשהתחלתי לשים מלאכים על המפה גיליתי שיש לא מעט כאלה. כמובן שהסימון לא נותן את כתובתם המדויקת. אני לא רוצה שאנשים יוכלו לבוא ולנקוש על דלתם בחצות".

בגרסה הבאה של האפליקציה מתכננת שמואל להוסיף צ'ט ופרופיל אישי כדי שהצועדים יוכלו לשוחח זה עם זה. "כיום אני יכולה לראות על המפה את כל האנשים שהשתמשו באפליקציה ב-24 השעות האחרונות. מעבר לכך המידע נמחק, כדי לשמור על פרטיות המשתמשים. אני ממשיכה לפתח אותה בהתאם לפידבקים ולצורכי המטיילים". את האפליקציה אפשר למצוא באתר: shvili.co.il.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#