המורשת של מרגרט תאצ'ר תיזכר תמיד - לטוב ולרע - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
מותה של אשת הברזל

המורשת של מרגרט תאצ'ר תיזכר תמיד - לטוב ולרע

מי שהיתה ראש ממשלת בריטניה בשנות ה-80 הצליחה לשפר את מצבה של כלכלת בריטניה והנהיגה מדיניות של הפרטה ושוק חופשי, שאומצה בכל העולם ■ אבל בדרך היא פגעה בחלשים, העמיקה את האי־שוויון ויצרה מגזר פיננסי מנופח

8תגובות

מעט מאוד מנהיגים לאורך ההיסטוריה הצליחו לעורר כל כך הרבה שנאה כמו מרגרט תאצ'ר. ראש ממשלת בריטניה המנוחה היתה כל כך שנואה על ידי אמנים, מוסיקאים, עיתונאים, כורים, מורים ואזרחים פשוטים, שאפילו 23 שנה לאחר שפינתה את כס השלטון ופרשה מהחיים הציבוריים עדיין הצליח שמה לפרנס תת־תרבות שלמה שהוקדשה כולה לשנאת תאצ'ר ושחגגה את מותה ‏(אם באיפוק ואם בראש חוצות‏) באמצעות בדיחות, שירים וכרטיסי חבר ב"מועדון שונאי תאצ'ר", שחולקו על ידי פעילים מרקסיסטים בשנות ה-70. היא היתה כל כך שנואה, עד שמיליונים ברחבי העולם, שמעולם לא היו תחת שלטונה הישיר, שנאו אותה, רק מפני שמנהיגיהם היו נוהגים להעלות את שמה הנכבד של אשת הברזל בכל פעם שרצו לעשות להם את החיים קשים.

כאילו כדי להוכיח את המעמד המיוחד, המיתי, שלו זכתה תאצ'ר, עורר מותה תגובות סוערות במיוחד - לא רק בבריטניה. לצד מיליונים שביכו את מותה של המנהיגה הדומיננטית ביותר שהיתה לבריטניה מאז מלחמת העולם השנייה, בהם ראשי מדינות ושרים שגדלו על ברכי משנתה הכלכלית והפוליטית, היו גם מיליונים ברחבי העולם - מקנדה עד ישראל - שחגגו את מותה של האשה שהם תפשו כאחראית הישירה לעשרות שנים של מדיניות כלכלית שקידשה את השוק החופשי על פני האדם הפשוט, אף שהיא מעולם לא לקחה להם עצמם את החלב. האם צעירים בישראל היו חוגגים באותו אופן את מותו של ראש ממשלת בריטניה הקודם גורדון בראון? קשה להאמין.

המוני צייצנים פירסמו בטוויטר קישורים 
ל-Tramp the Dirt Down של אלביס קוסטלו, שבו הזמר הבריטי מפנטז כיצד הוא יכסה את קברה של תאצ'ר בעפר, ושעטו לאמזון ולאייטיונס כדי לשלוח את השיר "דינג דונג המכשפה מתה" מתוך הסרט "הקוסם מארץ עוץ" למקום הראשון והשני במצעד ההורדות של שני האתרים, בהתאמה. כשחבר הפרלמנט השמאלני ג'ורג' גולוויי שמע על מותה של תאצ'ר, הוא צייץ בטוויטר Tramp the Dirt Down, וזכה ליותר מ-1,400 ריטוויטים (ציוצים חוזרים).

מרגרט תאצ'ר
אי־אף־פי

התגובות הסוערות במיוחד שעורר מותה של תאצ'ר נבעו משתי סיבות. האחת: תאצ'ר המנוחה היתה זן נדיר - פוליטיקאית שייצגה יותר מעצמה, פוליטיקאית שהותירה אחריה מורשת. השם תאצ'ר נהפך במשך השנים לשם שמייצג הרבה יותר מתאצ'ר עצמה. השנייה: המורשת שהותירה אחריה שנויה במחלוקת, ועד היום מעוררת דיונים סוערים. כשג'ון מייג'ור, טוני בלייר או גורדון בראון ילכו לעולמם, סביר להניח שאיש לא יאמר שהוא שמח שהם מתו. איש גם מעולם לא כתב שירים שייחלו למותם של ראשי הממשלות האלה, שירשו את תאצ'ר ובסך הכל ביצעו, בהתאמות קלות, את המדיניות הכלכלית שהיא התוותה. 30 שנה לאחר שיעזבו את השלטון, איש לא ידון בצדקתם של המייג'וריזם, הבראוניזם או הלייבוריזם - משום שהדברים האלה אינם קיימים. אבל התאצ'ריזם, הכינוי הרווח למורשתה הכלכלית והפוליטית של תאצ'ר, קיים וצפוי להישאר אתנו - אם לא ברמת המדיניות, אז ברמת הוויכוח על צדקתה.

על פוליטיקאים רבים נהוג לומר עם מותם שהם שינו את העולם. תאצ'ר היא אחד מהמקרים הנדירים שבהם האמירה הזאת אינה רק קלישאה נוסטלגית, אלא קביעה מוצדקת. 11 שנותיה בשלטון התחילו אולי בניסיון להציל רק את כלכלתה המקרטעת של בריטניה, אך המורשת הכלכלית שהותירה אחריה התרחבה להשקפת עולם ולאידיאולוגיה פוליטית שהתפשטה ברחבי העולם ונהפכה מרעיון שהיה רדיקלי כשהוצע לראשונה לנורמה. דורות של כלכלנים, מדינאים, קובעי מדיניות ובכירים במגזר הציבורי והעסקי - מישראל ועד מזרח אירופה - גדלו על ברכי התאצ'ריזם והתאום האמריקאי שלו, הרייגונומיקס, ועל עקרונות הברזל שלהם: ממשלה קטנה, דה־רגולציה, שוק חופשי והפרטה. אם אתם מחפשים סימנים להשפעתה של תאצ'ר, הסתכלו מסביבכם. הרעיונות הניאו־ליברליים הרדיקליים שהיא הביאה לחזית בסוף שנות ה-70 ובתחילת שנות ה-80 הם התשתית שעליו הונח הקפיטליזם כפי שהוא מוכר לנו כיום.

את שורשיו של התאצ'ריזם, המתכון הכלכלי שהנחילה תאצ'ר לעולם, אפשר לאתר בפילוסופיה הליברלית הכלכלית של המאה ה-19. למעשה, יש שיטענו שיותר משהיתה חסידה של כלכלנים כמו מילטון פרידמן, היתה תאצ'ר ליברלית קלאסית, שדגלה בשוק חופשי, בסחר חופשי, בתחרות, בממשל קטן וברמות נמוכות של מיסוי. לעקרונות אלה הוסיפה תאצ'ר את המונטריזם מבית יסודו של פרידמן, האמונה שאחיזה הדוקה בהיצע הכסף תוביל בהכרח לאינפלציה נמוכה.

כיום, אותם עקרונות ‏(למעט המונטריזם, שיצא מהאופנה‏) הם המודל שלו נשבעים כמעט כל הפוליטיקאים, הכלכלנים וקובעי המדיניות - אלא שבסוף שנות ה–70, שבהן אפילו במדינה קפיטליסטית יחסית כמו בריטניה שלטה הממשלה בחלק עצום מהכלכלה, הרעיונות האלה היו מהפכניים.

כשתאצ'ר עלתה לראשונה לשלטון ב-1979 כדי למשול בבריטניה אפורה וריכוזית שסבלה מאינפלציה של יותר מ-20% ושותקה על ידי שביתות הרסניות חדשות לבקרים, איש לא הכיר את הכלים האלה. המונח "הפרטה" כמעט לא היה מוכר, ודאי שלא לציבור הרחב. בבריטניה, כמו ברוב מדינות אירופה באותה תקופה, כל התעשיות היו בבעלות הממשלה. תאצ'ר היתה הראשונה להציע את הצמצום הדרסטי של מעורבות המדינה בכלכלה כדרך להאצת הצמיחה: היא מכרה יצרניות פלדה, רכב, חברות תעופה, נפט וגז, חברות תעופה ואת בריטיש טלקום - יותר מ-50 חברות בסך הכל, במהלך ההפרטה הגדול בהיסטוריה.

כיום, יותר מ-30 שנה לאחר שיושם לראשונה, התאצ'ריזם חי ובועט. על אותם עקרונות בדיוק - דה־רגולציה, שוק חופשי, הפרטה, צמצום הממשלה - מבוססות תוכניות החילוץ למדינות אירופיות כמו יוון, פורטוגל, ספרד, אירלנד ואיטליה, שמנסות להביא את נס התאצ'ריזם לכלכלות הים־תיכוניות, שכמו בריטניה בשעתה סובלות ממגזר ציבורי בזבזני ומאיגודים חזקים מדי. על פי אותם עקרונות דורשים הרפובליקאים בארה"ב מאובמה קיצוצים נרחבים בתקציב, ובריטניה עצמה - בעיצומו של משטר צנע שאפילו תאצ'ר לא חלמה עליו - מעמידה למכירה את שירות הדואר הממלכתי.

גם הספקנות של תאצ'ר כלפי אירופה, ההתנגדות שלה לאיחוד האירופי ולמה שנהפך לימים לגוש היורו ותחושת הבטן שלה שאיחוד אירופה יוביל לאסון פוליטי וכלכלי, זכתה בשנים האחרונות לאהדה מחודשת הודות למשבר בגוש היורו, במיוחד שעה שבריטניה שוקלת לעזוב את האיחוד.

הדעה הרווחת היא שתאצ'ר היתה אכזרית - אבל צודקת. מדיניותה הכלכלית, שכללה חיסול מוחלט של תעשיית הכרייה הבריטית וחיסול כמעט מוחלט של מגזר הייצור כולו, אמנם הובילה לאבטלת שיא וגבתה מחיר חברתי כבד, אבל גם בלמה את שקיעתה של בריטניה והצילה את המדינה מגורל גרוע בהרבה. הרפורמות הדרסטיות שהובילה תאצ'ר, לפי הבלוגר והעיתונאי הבריטי־אמריקאי אנדרו סאליבן, הצילו את בריטניה מהווה שבו הממשלה מעסיקה כל רופא, מוכרת כל טלפון ומייצרת כל מכונית, ושבו האיגודים הפרועים משביתים את המדינה לחודשים ארוכים בכל פעם שהממשלה צריכה לבצע קיצוצים. בריטניה אמנם עדיין סובלת מפערים חברתיים קשים - העשירון העליון עשיר פי 100 מהעשירון התחתון - אך לולא תאצ'ר, טוען סאליבן, המצב היה גרוע בהרבה. באופן אירוני, דווקא תאצ'ר האולטרה־שמרנית היא שהפכה את החברה המעמדית של בריטניה לפתוחה יותר, ואיפשרה לכל אדם באשר הוא להגיע, תיאורתית לפחות, לפסגה.

"באופן מסוים, היא היתה משחררת", כתב סאליבן בבלוג שלו, The Dish. "הליברליזציה הכלכלית של תאצ'ר חוללה מהפך תרבותי בבריטניה. נשים הועצמו וזכו להזדמנויות חדשות; מהגרים, במיוחד מדרום אסיה, נהפכו למנועי צמיחה; מיליונים זכו להיות בעלי בתים לראשונה בחייהם; התקשורת נחלצה מכבלי האיגודים וגדלה בדרכים דינמיות וחתרניות. אפילו החזות הדרקונית שלה הציתה את הרדיקליות של הפאנק ושינתה את התרבות הפופולרית עבור דור שלם". אולם, מודה סאליבן, "בסופו של דבר תאצ'ר נכשלה, כמו שכמעט תמיד קורה לפוליטיקאים".

הדה־רגולציה שבה דגלה תאצ'ר הובילה, שני עשורים לאחר מכן, למשבר הפיננסי הגדול בהיסטוריה. המדיניות החברתית שבה תמכה האשה שפעם הצהירה ש"אין כזה דבר חברה, רק אינדיווידואלים", הובילה להתרחבות הפערים החברתיים בבריטניה ובמדינות אחרות, לצריכה מוגזמת, לבולמוס אשראי ולחיסול הסולידריות החברתית. במתח הזה, שבין הצלחותיה של תאצ'ר לכישלון של השיטה עליה היא חתומה, נעוץ הוויכוח הסוער שניטש בשנים האחרונות - והתעורר השבוע מחדש - סביב המורשת השנויה במחלוקת שהותירה אחריה האשה שהגדירה את קווי המתאר של הכלכלה העולמית.

אי-אף-פי

מחיר התאצ'ריזם

כדי לבחון מחדש את מורשתה של תאצ'ר, עלינו להפריך קודם כמה מיתוסים הקשורים בתהילה שלה זכתה. ראשית, בריטניה תחת תאצ'ר לא חוותה פריחה כלכלית. ב–11 שנותיה בשלטון, בריטניה מעולם לא צמחה ביותר מאחוזים ספורים, ובין שנות הצמיחה היו שתי תקופות מיתון. הפריחה הכלכלית של בריטניה הגיעה רק שנים אחר כך, אחרי שגם יורשה ג'ון מייג'ור הודח על ידי מפלגת הלייבור החדשה בראשות טוני בלייר, שהנהיגה מדיניות שהוגדרה לאחר מכן על ידי כלכלנים ופרשנים כ"תאצ'ר־לייט", ושכללה לצד עקרונות השוק החופשי וההפרטה גם מדיניות של הוצאות ממשלתיות מוגדלות על רווחה ושירותים.

תאצ'ר גם לא עלתה לשלטון כשבריטניה סובלת מאינפלציה של 20%, כפי שנהוג להאמין. בתקופתו של קודמה בתפקיד, ג'יימס קלהאן, האינפלציה נעה סביב 10%-15% ‏(עדיין גבוה להחריד‏), אבל האבטלה היתה נמוכה יחסית, קצת מעל 5%, והכלכלה צמחה בקצב של 2%-5%. בריטניה סבלה ממגזר ציבורי גדול ושמן להחריד, משביתות חוזרות ונשנות שהפכו את "החורף העגום" ‏(Winter of Discontent‏) של 1979 לטראומה לאומית ומכלכלה קוואזי־סובייטית שבה כמעט כל אזרח הועסק, בצורה זאת או אחרת, על ידי הממשלה. כל זה נכון - אולם למרות הכל, היא היתה חברה שוויונית יחסית.

בתקופתה של תאצ'ר, לעומת זאת, הריביות הגבוהות במיוחד שקבע הבנק המרכזי כדי להילחם באינפלציה, לצד ההפרטות והמלחמות באיגודים המקצועיים, חיסלו את מגזר הייצור, הובילו את האבטלה לשיא והרחיבו את הפערים החברתיים בין החמישון העליון לתחתון בעשרות אחוזים. יריביה של תאצ'ר טענו כלפיה שלא אכפת לה שיהיו כמה מיליוני מובטלים כל עוד האינפלציה תישמר ברמה של 5%, אולם בסופו של דבר מדיניותה לא הצליחה גם להסיר לחלוטין את איום האינפלציה. לפני שתאצ'ר עזבה את השלטון ב-1990, סבלה בריטניה מאינפלציה של 10% - רחוק מאינפלציה של יותר מ-26% שממנה סבלה באמצע שנות ה-70, אבל לא מספיק.

שוק המניות הבריטי, לעומת זאת, נהנה תחת תאצ'ר מהפריחה הגדולה ביותר לה זכה ב-50 השנים האחרונות, עם תשואה שנתית ממוצעת של 11.8% בין 1979 ל-1990. אחד מחלומותיה הגדולים של תאצ'ר היה להפוך את בריטניה ל"אומה של בעלי מניות", והיא עשתה צעדים משמעותיים למען הגשמת החזון.

אף ששיעור האבטלה בבריטניה הוכפל תחת שלטונה ומספר המובטלים גדל ליותר מ-3 מיליון, הבריטים בחרו בה שוב ושוב, והסכימו לשלם את המחיר הגבוה שדרשה כדי להציל את בריטניה מהפיכה למדינה מזרח־אירופית. בסופו של דבר, הם קיבלו כלכלה לא יציבה במיוחד, עם בעיות רבות שמטרידות את האזרח הקטן, כמו איכות השירותים הציבוריים, איכות התחבורה הציבורית, ההשקעות בחינוך והאי־שוויון, שלא נפתרו ואף הוחמרו תחת שלטונה ותחת שלטונם של יורשיה, שהלכו בנתיב שאותו סללה.

הכלכלן חתן פרס נובל פול קרוגמן, הפרשן הכלכלי הבכיר של "ניו יורק טיימס", נכנס גם הוא השבוע לזירת הקרב סביב מורשתה של תאצ'ר, וקרא לקוראי העיתון: אל תיתנו לתאצ'ר יותר מדי קרדיט. "אם מישהו אומר לכם שתאצ'ר הצילה את הכלכלה הבריטית, תשאלו אותו מדוע לקח לאותה ישועה כל כך הרבה זמן להתממש", כתב קרוגמן, שציין כי בתקופתה של תאצ'ר האבטלה עלתה לשיא, התמ"ג מעולם לא צמח ביותר מ-3%, העוני התרחב והאינפלציה לא ירדה באופן משמעותי. במקום ליצור משרות, תאצ'ר הפכה מאות אלפים לנתמכי קצבאות.

גם לאחר תקופת תאצ'ר, ציין השבוע ההיסטוריון הכלכלי אלן בות' בראיון ל"וול סטריט ג'ורנל", ביצועיה הכלכליים של בריטניה עדיין לא השתפרו במיוחד, למרות אחיזת הברזל שקנו העקרונות שלה במסדרונות השלטון. הווארד דיוויס, לשעבר המשנה לנגיד בנק אוף אינגלנד, הודה כי אף שהתאצ'ריזם הצליח לרפא את כלכלת בריטניה מאינפלציה גבוהה ומאיגודים פרועים - הוא לא הפך אותה למעצמה כלכלית. גם בתקופת הפריחה שאחרי תאצ'ר, בריטניה לא צמחה מהר כמו גרמניה או צרפת. הגרמנים, בניגוד לבריטים, הגנו על מגזר הייצור שלהם, והצרפתים שמרו על מגזר ציבורי גדול. בריטניה, לעומת זאת, נהפכה לכלכלת שירותים שתלויה במגזר הפיננסים - ושילמה את המחיר על כך עם המשבר הכלכלי החריף ביותר שלה מאז מלחמת העולם השנייה ותוכנית הצנע החריפה ביותר מזה 60 שנה. כיום מצטערים בריטים רבים שתאצ'ר לא עשתה יותר כדי להגן על מגזר הייצור.

מבקרים אחרים מציינים כי לא כל ההפרטות בבריטניה שאחרי תאצ'ר היו מוצלחות. הפרטתה של תעשיית הטלקום, למשל, חוללה לא פחות ממהפכה בבריטניה. הפרטת הרכבת, שעליה חלש ג'ון מייג'ור, היתה מוצלחת פחות, בלשון המעטה. בשעה שהאיחוד האירופי וקרן המטבע הבינלאומית מאלצות מדינות כמו יוון למכור עשרות חברות ממשלתיות ולהפריט גם נכסים אחרים שבבעלותן, כמו נמלים, לפי המתכון שרקחה תאצ'ר, גוברים סימני השאלה סביב העובדה שבמקרים רבים מדובר במכירה של נכסי מדינה לבעלי הון במחיר שהוא לרוב נמוך להחריד.

כך היה לדוגמה במזרח אירופה, האזור שבו השפעתה הכלכלית של תאצ'ר היתה הגדולה ביותר מחוץ לבריטניה. תאצ'ר, עם הדגש ששמה על חירות כלכלית, היתה גיבורה בעיניהם של רבים במזרח אירופה, ואחרי נפילת בריה"מ אימצו רבים את שיטת ההפרטה שלה כנתיב המהיר לכלכלת שוק חופשי.

אלא שלא כולם הבינו את הפילוסופיה של תאצ'ר לאשורה: ברוסיה איפשרה תוכנית ההפרטות למעמד השליט למכור את נכסיה היקרים ביותר של האימפריה הסובייטית בפרוטות למקורבים שהיו מקושרים פוליטית ויצרו מעמד של מיליארדרים בן לילה. במדינות אחרות, שבהן לא התקיימו כל הרכיבים - ייתכן שהחשוב בהם היה רצון הברזל של תאצ'ר - תרם המתכון התאצ'ריאני ליצירת מבנים אוליגרכיים ולא סייע לשאר האוכלוסיה, למעט מעטים נבחרים.

אולם הכתם הגדול ביותר של המורשת הכלכלית שהנחילה תאצ'ר לעולם הוא הדה־רגולציה של המגזר הפיננסי, שהביאה ב-2008 למשבר הפיננסי והכלכלי הגדול ביותר מאז השפל הגדול. תאצ'ר היתה תומכת אדוקה במגזר הבנקאי הבריטי, ונחשבת לאחראית העיקרית להפיכת הסיטי של לונדון לבירה הפיננסית של אירופה, אם לא של העולם כולו.

"המפץ הגדול", הכינוי למהלך הדה־רגולציה הפיננסי שהובילה ב-1986, הוביל לצמיחה אדירה במגזר הפיננסי, במיוחד של חברות השקעה פרטיות וקרנות גידור שהסתמכו על רכישות ממונפות. אותה צמיחה, במקביל לדעיכתן של תעשיית הכרייה ומגזר הייצור הבריטי, הובילה לשינוי בכלכלה הבריטית, שנהפכה מכלכלת ייצור לכלכלת שירותים שתלויה באופן לא בריא בתעשיית הפיננסים - התפתחות שעליה היא משלמת מחיר כבד כיום.

הפחתת הרגולציה על המגזר הפיננסי גם הובילה לפריחה בתחום המשכנתאות שתרמה לבועת הדיור של שנות ה-80 והניחה את התשתית לבועת הדיור ההרסנית שאילצה את בריטניה להלאים חצי מהמערכת הבנקאית שלה - מהלך שהיה גורם תאצ'ר להתהפך בקברה, לו היה מתה אז - ב-2008. ובנוסף לכל, בעוד לונדון היא בירת הפיננסים של אירופה, רוב המוסדות בסיטי של לונדון הם אמריקאיים או אירופיים. מהבנקאות הבריטית לא נותר הרבה.

"תאצ'ר רצתה להחזיר את בריטניה למסורת של אביה החסכן והמסורתי", כתב סאליבן השבוע. "במקום זאת, היא הפכה אותה למדינה עבור אנשים כמו בנה, אופורטוניסט שמחפש כסף. הכסף החדש, מעמד הביניים החדש והאינדיווידואליזם החדש פירושם שבריטניה הקולית של בלייר - עם תרבות הרייבים שלה, תעשיית האופנה, המסעדות החדשות וסצינת הגייז, אמנות הרחוב ומוסיקת הפופ - היתה דבר שבלייר ירש מתאצ'ר. ואולם ערכי שנות ה-40 של תאצ'ר מעולם לא תפסו: הבריטים נכנסו לבולמוסי צריכה והלוואות, ושאריות השמרנות שלה התפוגגו לחלוטין".

מעבר לטוב ולרע

כל בחינה מחודשת של מורשתה של תאצ'ר תסתיים במסקנה שתוצאות התאצ'ריזם היו מעורבות, במקרה הטוב. ב–11 שנותיה בשלטון, תאצ'ר תיקנה חלק גדול מהבעיות המבניות שחנקו את הכלכלה הבריטית, אבל בדרך היא יצרה בעיות חדשות - עמוקות לא פחות. היא הגדילה את התחרות, ריסנה את האינפלציה והפכה את בריטניה למדינה אחרת, אך גם חוללה נזק חברתי חסר תקדים, שגם 30 שנה לאחר מכן מתקשה בריטניה להתאושש ממנו. אפילו נורמן טביט, לשעבר יד ימינה של תאצ'ר ויו"ר המפלגה השמרנית, הודה בשנה שעברה שתאצ'ר הגזימה במאבק שלה בתעשיית הכרייה והותירה קהילות שלמות כשהן חרבות לחלוטין.

המורשת של תאצ'ר כוללת ליברליזציה, תחרות, הסרת חסמים מבניים ושוויון הזדמנויות לנשים, אבל גם אי שוויון, מגזר פיננסי מנופח, משבר כלכלי ואבטלה כרונית. בדומה לבריטניה, גם בשאר העולם התוצאות של התאצ'ריזם היו מעורבות: מדיניות השוק החופשי והדה־רגולציה של תאצ'ר הובילו את העולם לתקופת הפריחה הכלכלית הגדולה ביותר מאז מלחמת העולם השנייה, אבל גם הפילו את הכלכלה העולמית למשבר החמור ביותר מאז השפל הגדול.

"תאצ'ר היתה צלבנית, לא משכינת שלום. לוחמת, לא מרפאת", כתב השבוע טים דייל, פרופסור למדעי המדינה בלונדון סקול אוף אקונומיקס, בבלוג שלו. "לאורך זמן, היא הפסיקה להקשיב לעמיתים שלה, נהפכה לאובססיבית עם אירופה והתחילה להאמין למיתולוגיה של עצמה. מנהיגים פוליטים יכולים ללמוד המון מתאצ'ר, אבל הם צריכים להתחשב הן בטעויות שלה והן בנקודות החוזק שלה. הם צריכים חזון, אבל גם לוודא שהם מודעים לחסרונות של תוכניותיהם. תאצ'ר לא הצליחה לעשות זאת".

קשה לדעת מה תאצ'ר היתה אומרת על מצבה של הכלכלה העולמית כיום. היא תיעבה קפיטליזם למקורבים כמעט כמו שתיעבה את האיגודים, ואף שהיתה ידועה בנוקשות האידיאולוגית שלה ובקור לבה כלפי העניים, מעניין לחשוב מה היתה אומרת לנוכח האי־שוויון שהמדיניות שלה תרמה להתגברותו והתוצאות ההרסניות שהיו להסרת הפיקוח על המגזר הבנקאי.

בשנים האחרונות, לאחר פריצתו של המשבר הכלכלי העולמי, גבר הרצון לבחון מחדש ולנתח את מורשתה של תאצ'ר, מימין ומשמאל. השמרנים רצו למצוא בהצלחותיה תימוכין למדיניות צנע שתשלב בין הפרטות של שירותים ממשלתיים לקיצוצים, ומשמאל רצו מתנגדיה להצביע על כישלונות מדיניותה, כדי לתמוך בטענתם שהגיע הזמן לעבור שלב. אולם אפילו שונאיה צריכים להודות שתאצ'ר היתה, במובנים רבים, מעבר לטוב ולרע. "היא היתה בעיניי ראש ממשלה הכרחית, שהצילה את הכלכלה הבריטית - אם כי במחיר גבוה מדי", כתב השבוע ג'ון רנטול, הפרשן הפוליטי הבכיר של ה"אינדיפנדנט" הבריטי.

לטוב ולרע, מודים אפילו מתנגדיה, תאצ'ר היתה ענקית פוליטית, עם נכונות להזיז הרים מבלי לדאוג מההשלכות. לו היו לעולם מנהיגים דמויי תאצ'ר, הקיפאון המנהיגותי שממנו שסובלת הכלכלה העולמית כיום לא היה מתרחש, והמשבר היה בדרך לפתרון. אלא שכמו ששר פעם הזמר והאקטיביסט הבריטי בילי בראג, מראשי המתנגדים לתאצ'ר, "תאצ'ר, הלכת והשארת לנו את ג'ון הקטן".

אחרי ג'ון ‏(מייג'ור‏) הגיע טוני, ואחריו גורדון, וכעת דיוויד. וגם אם כמה מהם יצאו בפומבי נגד חלק גדול מהדברים שתאצ'ר עשתה, בפועל הם היו כולם יורשיה. היא היתה הענקית, והם לא ידעו לעשות דבר מלבד לחסות בצלה. וזאת בדיוק הבעיה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#