מעצבת האופנה שמנסה להוכיח שגם במידות הגדולות מסתתר לא מעט כוח קנייה - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
דוגמנית פלוס

מעצבת האופנה שמנסה להוכיח שגם במידות הגדולות מסתתר לא מעט כוח קנייה

אחרי שנים של דיאטות, בגדים שחורים וחרדה ממצלמות, ריי שגב החליטה שהגיע הזמן לעשות שלום עם עצמה. המעצבת שלובשת מידה 42 נהפכה לדוגמנית, בלוגרית וסוכנת, ומנסה להיות חלק מהמהפכה שתגרום למעצבים ליצור בגדים לנשים במידות מגוונות

3תגובות

אם לפני ארבע שנים מישהו היה אומר לריי שגב שנראיין אותה לגיליון פסח של ה-Markerweek בתור דוגמנית למידות גדולות ומובילת קמפיין לגיוון במידות שנמצאת בשיא פריחתה, היא בטח היתה מתפוצצת מצחוק. בגיל 25, בדירה שכורה שלפעמים לא היה לה כסף לשלם עליה, במקצוע שהחליטה שמיצתה ועם מבנה גוף שלא אהבה ולא התחברה אליו, היא לא בדיוק היתה על הגל. אבל כמו ששגב מסכמת, הקלישאות תמיד נכונות: אי אפשר לדעת מה יקרה, השמים הם הגבול, ואם עושים מה שאוהבים - כנראה שההצלחה תגיע.

"אז החלטת לראיין אותי לכבוד זה שדברים התחילו לקרות אצלי", היא צוחקת. "סתם, אני מהאנשים האלה שתמיד יש להם אקשן בחיים. אני לא מכירה שגרה אפורה. גדלתי עם הורים לא קונבנציונלים: עברנו המון דירות, אבא שלי שינה המון פעמים את מקום העבודה. חיינו בשוויץ במסגרת שליחות, ומאחר שאבא שלי היה מדריך תיירים גרנו תקופה גם בנגב. היתה תקופה די ארוכה שהיו לנו צימרים בקומה העליונה של הבית וקבוצות ישנו אצלנו. ההורים שלי היו קצת הפכפכים, וזה כנראה עבר גם אלי.

שגב גדלה בצור הדסה, למדה בבית הספר התיכון לאמנויות בירושלים ומאוחר יותר למדה עיצוב תפאורה ותלבושות אצל רקפת לוי. המטרה היתה לעסוק באסתטיקה ובדרמה, אבל מאחורי הקלעים. היא תמיד היתה מלאה, התביישה בגוף שלה וחיתה מדיאטה לדיאטה, עד שחבר צלם הציע לצלם אותה בכמה פוזות. אחרי מסע נדנודים היא נכנעה, הצטלמה, ונדהמה מהתגובות הנלהבות. אז היא הבינה שמה שתמיד לימדו אותה - כמה שהמראה שלה לא תקין - אולי בעצם לא נכון. פתאום העובדה שהיא מענה את עצמה כבר שנים, אף שהמידה שלה, 42, היא המידה הממוצעת של נשים במערב, נראתה לה פשוט לא הגיונית.

מאז היא פיתחה קריירה כדוגמנית למידות גדולות וכבלוגרית מוכרת, עם 20 אלף כניסות בחודש לאתר שלה. אחרי התחלה לא קלה שכללה ייזום הפקות בעצמה, כי הסוכנים לא התלהבו להעסיק אותה, היא הגיעה לנחלה: היא מדגמנת כיום עבור עונות, לצד מארינה מקסימיליאן בלומין, ומשמשת שם גם כיועצת דיגיטלית ‏("אני כותבת להם בבלוג ובעמוד בפיייסבוק, ויש גם שיתוף פעולה עם הבלוג שלי"‏), היתה הפרזנטורית של מעצבת האופנה אלמביקה במשך שלוש עונות תמורת כמה עשרות אלפי שקלים, כיכבה בהפקת אופנה ב"ווג" איטליה ודיגמנה למותג שמלות הכלה בריידלישס. היא הקימה עסק לצילום נשים ומחלקה לדוגמניות במידות גדולות בסוכנות מילק, כתבה מדור במגזין של קסטרו וכותבת על טיפוח ויופי ב-Xnet. בנוסף היא מרצה על דימוי גוף בפורומים שונים, בין היתר בבתי ספר תיכונים.

דודו בכר

"ריי כותבת לבלוג שלנו ושותפה ביצירת Engagement עם הלקוחות", אומרים בעונות. "היא פונה לקהל היעד שלנו ומשמשת כדוגמה, בעצם היותה אושיית אופנה למידות ביניים ומעלה. צירפנו אותה לצילומים כי היא מביאה אתה וייב שמתאים לקונספט של המותג: אשה ששלמה עם עצמה, שמחה, עצמאית וסקסית".

"לפני ארבע שנים למדתי קורס שיווק באינטרנט, ומה זה התביישתי בעצמי", היא מספרת. "לא ידעתי להתלבש, לא ידעתי להתאפר. הקורס עסק באיך לצלם את עצמך בווידאו: 'שלום, אני ריי, והיום אני והלכת לדבר אתכם על...'. עשיתי כמה סרטונים, הסתכלתי עליהם ופשוט לא הבנתי מה אני אשווק לאנשים. לא אהבתי איך שנראיתי ולא מצאתי את עצמי. אפילו שהייתי מעצבת, לא היה לי מושג איך להתלבש. הכל היה שחור, לא מעניין, רחב מדי או צמוד מדי, בלי שיק ובלי כלום.

"התהליך הזה של הצילום והכתיבה ולהיות בתוך עולם האופנה והטיפוח פשוט משנה אותך. זה כאילו חיצוני, אבל זה כל כך פנימי. לא חשבתי שאצליח להיות מה שאני היום, זה חלום שהתגשם וזה רק נעשה יותר טוב. עכשיו אני מרגישה שהגיע הזמן להתחיל לעשות את זה בצורה קצת יותר אסטרטגית".
להיות חלק מהמהפכה


לפני שבע שנים התרחשה נקודת המפנה בחייה, כשאביה נפטר. "בדיוק עברתי לתל אביב והתחלתי לעבוד. תמיד חלמתי להיות אשת עסקים, ואחרי שהוא נפטר ידעתי שעכשיו אני חייבת לעבוד. גדלתי בבית ללא יציבות כלכלית, בלשון המעטה, וממש רציתי להרוויח כבר כסף. אולי זו היתה בריחה. אבא שלי אמר לי לפני שהוא מת: תמשיכי הלאה, תעשי בשביל עצמך, זה הזמן שלך לפתח את עצמך, וזה כל הזמן התנגן לי בראש.

"קיבלתי מההורים שלי את האמביציה והפנטזיונריות, אבל אני יותר מחוברת לקרקע, ומבינה שאני צריכה לעשות את הדברים בצורה מיינסטרימית. אני יודעת שאני צריכה לתפקד מול החברה ומול הסביבה, ולא יכולה להיות מנותקת מהקרקע אם אני רוצה להצליח. לא קיבלתי כלים עסקיים בבית, זה לא היה חלק מהדיל, אז יש הרבה עבודה קשה.

"הקמתי סטודיו לעיצוב עם חברה, נרשמתי לקורס של מט"י ולמדתי את כל העניינים הפיננסיים. אבל כשכתבנו את התוכנית העסקית הבנו שלא מתאים לנו לעבוד יחד, נפרדנו והמשכתי לבד. עבדתי בפרסומות ובסרטים, והשיא הגיע בגיל 25, כשעבדתי כעוזרת המעצב ב'זוהי סדום'. סוף סוף הגעתי להפקה עם תקציב, ובגיל כזה ניהלתי 20 ומשהו עובדים בולגרים בסט צילומים בסופיה. זה היה מדהים. אבל אז קלטתי שאולי זה לא הכיוון שלי. נחשפתי למהפכה שקשורה למידות וזה הדליק אצלי משהו, והבנתי שאני חייבת להיות חלק מזה.

"הרווחתי יפה בפרסומות, וזה קצת סינוור אותי. ביזבזתי כמו פסיכית ולא הייתי מחושבת. היו לי חובות שהתגלגלו ורק גדלו. ירד לי האסימון שאני צריכה להתאפס על עצמי. אחרי שגרתי לבד מגיל 18 חזרתי לאמא שלי, ודווקא אז, כשירד ממני כאב הראש של שכר הדירה, פתאום הכל התחיל לפרוח. פתאום יש הצעות, סוף סוף אני מתפרנסת מהבלוג, וההרגשה היא שהשמים הם הגבול".

חשבת שזה ייהפך למקצוע שלך?

"זה לא היה מאורגן, פשוט ידעתי שזה חשוב לי. בילדות סבלתי מדימוי גוף שלילי, שהושפע מהחברה, ממגזינים, משיעורי בלט, והבנתי שאני חייבת לעשות משהו כדי לשנות את הגורל של ילדות אחרות. ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות. תמיד קיבלתי המון תמיכה מההורים שלי לגבי זה שאני צריכה לעשות מה שאני אוהבת. מדהים איך לפני ארבע שנים לא היה לי מושג מה אני עושה, ומה יצא מזה".

במקביל לסטטוס החדש של דוגמנית, פתחה שגב את הבלוג "ריי פלוס", שבו סיפרה לקוראים על יוזמות לקידום גיוון של מבני גוף בתעשיית האופנה ובתרבות - לצד סיפורים ומחשבות מחייה שלה. היא המשיכה לעבוד בעיצוב תפאורות, ובמקביל ניסתה שוב להקים עסק קטן עם חברה אחרת: סטודיו לצילום שפונה לנשים רגילות, ומציע להן יום כיף שבו ייהנו מטיפוח ומחוויית צילום מעצימה וייצאו הביתה עם סט מחמיא ביד.

"צילום זה דבר שמאוד חשוב לנשים", אומרת שגב. "הרבה נשים נמנעות מלהצטלם כי הן לא חושבות שהן מספיק יפות או שהן לא שוות את הקליק הזה של העדשה, כמו שאני חשבתי כשהתחלתי. היום כולם מצטלמים כל הזמן, אבל יש גם המון נשים שנמנעות מלהצטלם או מלקות את עצמן על איך שהן נראות. רצינו לתת להן חוויה אחרת".

העסק נסגר לאחר ששתי השותפות הרגישו שהוא מסיט אותן מהקריירות העצמאיות שלהן. מבחינה של שגב, הקריירה שלה לא קשורה רק בה, אלא בשינוי הפרדיגמות בכל עולם האופנה והתרבות. "מאוד קשה לי לארגן לעצמי הפקות אופנה, אפילו שכל מי שראה את ההפקה האחרונה שלי ב-'BelleMode' נפלה לו הלסת. אני דוגמנית טובה, אני יודעת להצטלם, ואם הייתי רזה היתה לי המון עבודה, אבל בגלל המידות שלי זה נשאר ברמת הגימיק ומצלמים אותי רק פעם בשנה. דוגמניות רזות יכולות להופיע בכל המגזינים בו זמנית, אפילו בשני שערים במקביל באותו חודש. אני כל הזמן מקבלת פידבק על כמה שאני מקצוענית ויודעת להצטלם, אז איך אני לא מקבלת הפקות?

"צריך להבין שאנחנו הכוח - ואנחנו המוחלשות. במקום להבין שאנחנו החזקות ושביחד אפשר לשנות דברים, 99% מהנשים שונאות את עצמן. אנחנו הולכות כצאן לטבח, ולא מבינות כמה כוח יש לנו. הכסף נמצא אצלנו, אבל מעצבים מספקים בגדים רק לאחוזים בודדים מהאוכלוסיה. בסוף נקלוט את זה. פעם ערכתי מכירה של בגדים במידות גדולות, והגיעו 300 בחורות שרצו לקנות בגדים, אבל המעצבים לא נתנו לי מידות. הם לא האמינו שזה ימכור. בראש שלהם פשוט אין לקוחות במידות האלה. יש סטנדרטים מטורפים של רזון. המעצבים עושים את הבגדים במידות קטנות ומחליפים את הדוגמניות כך שיתאימו לבגדים, במקום להתאים את הבגדים לדוגמניות. הכל פלסטיק, זה הורג אותי.

"אני רוצה להיות חלק מהמהפכה הזאת שתגרום למעצבים ליצור בגדים לנשים במידות מגוונות ולהכניס דוגמניות מלאות יותר למיינסטרים. בישראל זה כל כך לא קיים. בנות שואלות אותי איך אפשר ליהפך לדוגמנית למידות גדולות, ואני אומרת: אין לי מושג מה להגיד לך. אין פה סוכנת שיכולה לייצג אותך, אין שוק לזה, הדבר היחיד שאני יכולה להגיד זה 'נסי את מזלך בחוץ'".

את ניסית להקים מחלקה למידות גדולות.

"היתה לי מחלקה כזאת ועשינו דברים יפים - תצוגת אופנה של עונות, אחת דיגמנה למתאים לי, אני הייתי עם אלמביקה. אבל היה צריך להשקיע בזה המון כסף שלא היה לי, והבנתי שאולי זה לא הזמן. עשיתי הכל לבד ללא גב כלכלי ונכנסתי לחובות מטורפים. שילמתי על צילומי המבחן של הבנות מהכסף שלי, שילמתי למאפרת ולצלמת, עיצבתי לבד את הלוגו, נסיעות, ביטול זמן, הכל הגיע ממני. זה היה חשוב לי, ולא היתה לי בעיה להשקיע אם אקבל חזרה, אבל קלטתי שאלה יותר מדי הוצאות בלי הכנסות. הבנתי שאני צריכה קודם לבסס את עצמי כדוגמנית ואושיית אופנה ורק אחר כך להקים את זה. לא היה לי קל לוותר".

איך את רואה את עצמך, כדוגמנית? כאשת תוכן? כאשת עסקים?

"אני מתלבטת לגבי ההגדרות. הדוגמנית של המאה ה-21 צריכה להיות מגוונת, להביא תוכן. כבר לא מספיק רק להצטלם יפה, ולעשות כסף מכתיבה על מה שמעניין אותך זה ממש לחיות את החלום. מצד שני, מאוד חשוב לי להיות דוגמנית. הבלוג לא שווה לבדו: כשאני באה עם הדוגמנות יש לזה אימפקט הרבה יותר חזק.

"בלוגריות שמדגמנות למותג ומשלבות אותו בפעילות של הבלוג זה הצעד הבא, לשם אנחנו הולכים. בחו"ל זה כבר חזק. אנשים מחפשים היום תוכן, להזדהות עם הבן אדם, לראות מה קורה מאחורי הקלעים. זה מבורך בעיני. זה ממלא הכל בתוכן. כשאת קונה בגד את רוצה להתחבר לדמות כלשהי, וזה יותר קל כשיש מישהו שעומד מאחוריו".

ומה התוכניות לעתיד הקרוב?

"אני חושבת שממש לא מיציתי את עצמי בתור דוגמנית. ממש לא. אחרי פסח אני מתכוונת לנסוע להמבורג, כי יש שם מרכז רציני של דוגמנות בתחום. חשבתי לנסוע לניו יורק, אבל חתמתי עכשיו על חוזה עם עונות ואני לא יכולה להיעלם לכמה חודשים. יש לי סוף־ סוף סוכנת חדשה, ורד חיימזון, ויש לנו חיבור מצוין. היא עובדת על כך שיהיו לי פה עוד פרויקטים, ובגרמניה אעשה פגישות ואראה איך אני מקדמת את זה. לא הייתי עדיין ב'לאשה', על אף שאני חושבת שאני צריכה להיות על השער. אני רוצה להיות על השער של 'בלייזר'.

"בגדול, אני רוצה לדגמן בכל העולם, לקבל שער של 'ווג' וקמפיין גדול. אני רוצה לשאת יותר הרצאות. נערות שאני מרצה מולן פונות אלי אחר כך כדי להתייעץ, ואני מבינה שאני נותנת לאנשים כוח, תקווה, הדבר הכי בסיסי שהוא לאהוב את עצמך. כמה שאני אדבר על המסר הזה, זה לא יהיה מספיק. את מנסה לחנך את החברה מחדש, ולא יכולה פשוט לזרוק פצצה וללכת. צריך לפמפם את זה לאנשים.

"בעתיד אני רוצה להקים אתר שיהיו בו מגזין וחנות אונליין, שיאגד את כל מה שקשור לשונות ומגוון. אני לא רוצה לדבר רק לנשים מלאות: גם נשים במידות 40-38 שלא נחשבות למידות גדולות זקוקות לתכנים האלה. כל אחת מתחברת לזה מהכיוון שלה וצריכה את החיזוקים האלה. יהיו שם שירותים להעצמה, תזונה, ספורט, סטיילינג וטיפוח, וגם חנות בגדים שתפנה לכולן. אני כבר יודעת שאעצב גם קו אופנה משלי".

אין זמן אחר


ההשפעה של אהבה עצמית, אומרת שגב, רחבה הרבה יותר משנדמה. "אמא שלי לא לימדה אותי על טיפוח ובמשפחה אני מאוד יוצאת דופן בעניין הזה, אז הכל חדש בשבילי. אפילו שכבר ארבע שנים מעצבים לי את השיער ומסדרים לי, אני כל הזמן לומדת דברים חדשים. פעם הייתי מקבלת דברים כמו שהם: זה השיער שלי, אז זה מה שיש. כשאת שוחה בתוך זה את קולטת מה מחמיא לך, מה נעים לך, מה נוח לך. את כבר לא מקבלת את הדברים כמו שהם, כמו שקיבלתי פעם את זה שאני דבה ושלעולם לא אוהב את עצמי.

"כשאת מתחילה לחשוב אחרת ונחשפת לדברים, את אומרת 'וואו, אני לא מאמינה שהעדפתי לחשוב כל כך תבניתי'. תמיד חשבתי שאני בן אדם שחושב עצמאית ופתוחה בראש, ופתאום קלטתי שאני מה זה שבלונית, מה זה מושפעת מהסביבה שלי, וגם שלאנשים מאוד קשה לשנות את התפישה. כולנו תבניתיים ומושפעים משטיפת מוח. גם היום אני צריכה להזכיר לעצמי הרבה פעמים וזה קשה. כשאת עולה למסלול תצוגה עם 20 דוגמניות במידה 0 זה לא קל, ולא ישנה כלום. לא משנה כמה ימחאו לך כפיים, תמיד צריך להתמודד מול עצמך".

את חושבת שתגיעי לנקודה שבה זה כבר לא קשה?

"אין להגיע לאנשהו. החיים הם תהליך ארוך, ומי שרוצה להגיע לאנשהו מבזבז את הזמן. אין לאן להגיע", היא צוחקת שוב. "אבל ברצינות, אחד מהדברים שאני הכי נהנית מהם הוא התהליך עצמו. אני נהנית להסתכל אחורה עם פרספקטיבה ולראות מה למדתי, איפה אני היום. צריך להיות כל הזמן בדיאלוג עם התהליך, כי זה הדבר הכי מרתק".

מה את מייעצת למי שרוצה להיות דוגמנית למידות גדולות?

"אם מישהי תבוא ותשאל אותי מה לעשות, אני אשאל אותה: את באמת, באמת, באמת רוצה? זה עולם קשה. צריך לעשות הרבה כדי להצליח, לא רק לדגמן: להיות פעילה ברשתות חברתיות, לעשות מינגלינג, להיות נחמדה גם לאנשים שאת לא סובלת. אם את מוכנה לזה אני אייעץ לך, אבל האמת שהעצה העיקרית שלי היא לאהוב את עצמך ולעוף על עצמך, כי אין זמן אחר.

"לימדו אותנו שלאהוב את עצמך זה לא בסדר, זה להיות גאוותן. כל הזמן אנחנו מלקים את עצמנו. אבל משתלם לאהוב את עצמנו. אנחנו מסתירים את זה כדי לצאת בסדר עם כולם. אני אומרת - איזה בזבוז זמן. תעופו על עצמכם. לא נשקלתי כבר שנים, אני לא יודעת מה ה–BMI שלי. מה שחשוב לי זה להרגיש טוב, לאהוב מה שאני רואה במראה. אנשים לא מרגישים את הגוף שלהם, רק סופרים מספרים. יש בחורות שכל עוד הן לא ירזו, הן לא יטפחו את עצמן. צריך להכיר את הגוף, לסדר את השיער, להתאפר, לחיות את החיים. ההלקאה העצמית לא מביאה לשום מקום.

"פגשתי בהרצאה אשה בת 60, מנהלת חברה גדולה, כבר יש לה נכדים, אבל היא אמרה שלעולם לא תשלים עם איך שהיא נראית. זה נורא נורא עצוב לי. לדעתי זו החמצה של חיים. תראי מה הצלחת להשיג, תראי איזו אשה את, ואת עדיין תקועה בלחשוב אם אכלת את השוקולד או לא. איזה בזבוז. תאהבי את עצמך כבר!".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#