מקורס טיס לכפר נופש בהרי ההימלאיה - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מקורס טיס לכפר נופש בהרי ההימלאיה

אליס מילר, שעשתה הרבה מאוד מאז הבג"ץ ההוא, היא הדוגמה לכך שסיפוק והצלחה לא חייבים להגיע עם כסף ■ במיוחד אם אתה חי בהודו

29תגובות

אליס מילר חיה מזה ארבע שנים עם בעלה ההודי שאלב גאלוט ושתי בנותיהם בכפר הקטן שיווננדי, השוכן בהרי ההימלאיה. המשפחה הגיעה לכפר אחרי שקנתה חלקת אדמה ליד הנהר השוצף אלקננדה, והקימה כפר נופש הוליסטי. הם התחילו באוהל, ללא חשמל או ברז, נאבקים חלק מהשנה במונסון וחלק אחר בקור הגדול, ולאחר שנתיים של עבודה קשה פתחו את המקום למטיילים ולקייקיסטים מרחבי העולם.

מילר, שהתפרסמה לאחר שעתרה לבג"ץ כדי שחיל האוויר יאפשר לה לעבור קורס טיס, היא דוגמה לאשה המצהירה על הצלחה בחיים, סיפוק ואושר - שלא באים יחד עם ערימות של כסף. את גאלוט הכירה בטיול תרמילאים ארוך, והשניים נישאו ב-2004. הם נדדו בין ישראל להודו והקימו את כפר הנופש. בנובמבר הקרוב תחזור כל המשפחה לישראל, ותבנה את ביתה בקיבוץ חוקוק שבצפון.

על אף שהיא חיה ארבע שנים בהודו הזולה מאוד, ואל הכפר כבר מגיעים מטיילים, חוזרת משפחת מילר־גאלוט לישראל עם אפס חסכונות. הכפר, שאמור היה להיות מקור ההכנסה בישראל, רק מתחיל לעמוד על רגליו ועוד לא יכול להחזיק אותה כלכלית. בשלב הראשון תגור המשפחה בממ"ד, שיהיו לו גם מקלחת ושירותים, שנבנים ממש עכשיו. מילר לא נלחצת מכך. "במהלך חיי הייתי על המסלול, והפסקתי אותו לפחות ארבע פעמים כדי להתחיל הכל מהתחלה. בפעם הראשונה הוצאתי את כל החסכונות שלי מחיל האוויר כשקניתי אדמה בחוקוק, ונסעתי להודו. בין היתר חליתי שם בקדחת דנגי, וכמעט מתתי.

אליס מילר עם בנותיה מאיה (מימין) ושאנטי

"חזרתי לארץ מותשת עם ילדה בת תשעה חודשים ובלי רופי בארנק. באותה תקופה לימדתי סטטיסטיקה מתקדמת במכללת תל חי והקמתי את חברת הידרוס, שבונה בריכות שחייה טבעיות ומנהלת פרויקטים ברחבי העולם, ופתאום היו לי משכורת קבועה ומכונית. לפני ארבע שנים חזרתי להודו והקמנו את הכפר שלנו, ובעוד כמה חודשים נארוז שוב. אני עומדת להגיע לארץ בחוסר כל ובשמחה גדולה, עם אמונה שלמה ביכולת שלי ובטוב של העולם".

לפני חודש בערך, רגע לפני יום האשה, הזמינה שגרירות ישראל בניו דלהי את מילר לדבר "על הבג"ץ המתיש הזה", כהגדרתה. "אני לא יכולה להגיד לך כמה נמאס לי לדבר עליו", היא אומרת בשיחת טלפון קטועה מבית קפה ברישיקש. "יום אחד אני אהיה ראש הממשלה, ועוד יגידו לי: זו לא את מהבג"ץ ההוא של הטייסות?"

במקום זאת בחרה מילר להזמין את הנוכחים לעשות עמה תרגיל מחשבתי. "תארי לך את הסצנה: בחדר גדול בשגרירות ישראל, מבנה בטון קפוא, מתכנסים אורחים מכובדים מאוד כמו העוזרת האישית של סוניה גנדי, אנשי תעשייה בכירים, עיתונאים ועוד. סביבם המון אנשי ביטחון קופצניים. הם - מצפים להרצאה, אני - מבקשת מהם לעצום עיניים ולחשוב על כל הנשים שהם אוהבים. בהתחלה היו מי שעצמו רק עין אחת כדי לוודא שאף טרוריסט לא קופץ מאיזה בור ביוב, ואז הם נכנסו לעניין, והאווירה השתנתה בבת אחת.

"מכיוון שרציתי לדבר על הפנים החיוביים של הנשים בהימלאיה, עשיתי להם סוג של הכנה. אמרתי להם: ברור שכשאני אדבר על היופי שבמשפחה המורחבת ישר תקפוץ לכם לראש החמות הנוראית, אבל נסו לשים את זה בצד. נכון שהתרחש אונס נוראי בניו דלהי ויש לא מעט אלימות כלפי נשים.

"אבל נכון גם לחשוב על החן והמזל הגדול שיש לנשות ההימלאיה, שחיות כל כך קרוב לטבע הגדול, במקום שהמים בו עדיין חופשיים, טעימים ומתוקים, ויש להן בעלות על המים שהן שותות. הן חיות במקום שבו רוב הצרכים שלהן מסופקים על ידי היער - עצים להסקה, עשב לפרות שנותנות חלב, קומפוסט, מקום שיש בו אוויר נקי ואת הפעוטון החלומי ביותר בעולם. אין להן רופי בארנק, אבל הן מגשימות לא מעט מהחלומות שיש לכל אם מערבית".

שאלב גאלוט

חלום חלום, אבל לא הכל ורוד. לדוגמה, אין להן שירותי רפואה במרחק סביר.

"אני יכולה להגיד מהניסיון שלי בארבע השנים האחרונות שכשחיים במקום בריא לא נזקקים לשירותי רפואה. כל פעם שמגיעים אלינו אורחים מערביים הם שואלים קודם כל היכן נמצא בית החולים הקרוב, ומה אני עושה אם קורה משהו לילדות.

"אנחנו חיים במרחק של חמש שעות נסיעה משירותי רפואה 'נורמליים', והתשובה שלי לשאלות האלה פשוטה: אנחנו חולים פחות, ואם קורה משהו אנחנו לומדים לטפל בזה בעצמנו.

תפישה רומנטית, לא?

"קודם כל אני אוהבת את המקום הזה, אבל חשוב מזה - מה רע בתפישה רומנטית? העולם הוא אותו עולם, ואם יש אפשרות להסתכל עליו באופן רומנטי - למה לא? כולנו חווינו חוויות רומנטיות ויודעים איך זה מרגיש בגוף ובלב. עדיף להסתכל על העולם ככה".

"העולם עומד להיות 
מקום טוב יותר"

השותפות של מילר בהידרוס זימנה לה עתירה שנייה לבג"ץ: כשהחברה ביקשה להקים בריכה ציבורית בחוקוק, משרד הבריאות אסר זאת, מאחר שהוא דורש לעשות שימוש בכלור לטיהור מי הבריכה. "אנחנו נותנים לילדים שלנו לשתות מים מינרליים ומאכילים אותם ירקות אורגניים, ובמקביל שולחים אותם לטבול בבריכת רעל", אמרה אז מילר. "חיידקים נהפכים עמידים לכלור, כך שנדרשת רמת ריכוז שרק עולה ועולה. מדובר בחומר לא בריא, בלשון המעטה - חומר שכיום פשוט אין בו צורך". בסופו של דבר משכה מילר את העתירה, לאחר ששופטי בג"ץ הציעו לה לערוך ניסוי בבריכה פרטית, שאין בה צורך ברישוי. מאז עזבה מילר את החברה, והיא מתמקדת באתר הנופש.

מה את רוצה לעשות בשלב הבא? להצטרף לפוליטיקה?

"אני יודעת שהייעוד שלי הוא להיות במקום שבו מתקבלות ההחלטות, המקום שבו מנהלים את המדינה. אנשים שהולכים לפוליטיקה הם אלה שקובעים איזו חוויה יעברו הילדים שלנו, הם מחליטים מה תהיה רמת האהבה ורמת הכאב בחיים של כולנו. עם זאת, יש לי הרגשה שלא נכון להגיע לפוליטיקה בגיל 40. כדי להצליח בפוליטיקה אתה צריך להיות שלם עם תובנות החיים שלך, כך שתהיה ראוי לתפקיד האדיר שאנשים בוחרים בך לעשות. כשיהיו לי מספיק שערות אפורות, ואהיה ראויה ושלמה וחכמה להיכנס לפוליטיקה - אהיה גם שם".

במפגש בשגרירות אמרת שאת רוצה להיות ראש ממשלה ולטפל בסכסוך הישראלי־פלסטיני.

"הסכסוך הישראלי־פלסטיני פוצע אותנו. הוא הנושא החשוב מכולם".

מילר הגיעה לרישיקש בדרכה חזרה מניו דלהי ‏("עיר של בטון ואנשים כעוסים ואוויר רע"‏), כדי לפגוש 30 בני נוער שהגיעו להתארח בכפר הנופש שלה. "עצרתי פה ליומיים כדי לשמוע אנשים רומנטיים שמדברים על אהבה ליקום", היא מחייכת. "אני מתחברת לדברים האלה כי עובדה אחת ברורה לי: העולם עומד להיות מקום טוב יותר. עברנו את החצי השחור והרשע, ואנחנו הולכים לכיוון חיובי. אין לי הסבר לתחושה הזו מלבד הרבה מאוד מפגשים עם אנשים חיוביים שחיים במטרה לשפר את העולם, והם יצליחו. גם בישראל אני רואה את הרצון של אנשים להגיע לעתיד טוב יותר, ואת התנועה החזקה של אנשים שרוצים לצאת מהמצב הנוכחי ולהסתכל על העולם בעיניים אחרות".

ואת מצטרפת.

"אני כבר שם. בנובמבר אנחנו חוזרים לקהילה שלנו בחוקוק. בעלי יבנה בשנים הקרובות את הבית שלנו, שיהיה עשוי מחומרים ממוחזרים, דברים שאנשים זורקים ולא מבינים על אילו אוצרות ויתרו, ואני חוזרת ללא אג'נדה. יש לי הזדמנות להיכנס פנימה באופן נקי וחדש".

כשלוחצים עליה קצת יותר היא מספרת שתרצה "להשתלב בתחום המלכ"רים, לעשות משהו שאינו קשור בכוונת רווח". "שירתתי עשר שנים בחיל האוויר כדי ללמוד ולהבין את הצד הצבאי־ממשלתי־מוסדי, אחר כך עשיתי עסקים בארץ. היום, אחרי ארבע שנים בהימלאיה שכללו לימוד עמוק בנושא האי אלימות, הייתי רוצה לחזור מהודו עם כל הטוב הזה שקיבלתי ולתת לאנשים אחרים".

אז מגזר שלישי בעצם.

"כן, אף על פי שאני לא אוהבת את השם הזה".

מה הבעיה בו?

"אני חושבת שהוא צריך להיקרא המגזר הראשון, כי הוא קשור לחיים של כולנו. על פי התפישה המקובלת, המגזר השלישי בא לשרת מקום שבו הממשלה נכשלה, אבל אני מסתכלת על זה בצורה שונה - החברה רוצה לתת בעצמה את השירותים האלה כדי שלממשלה יהיה משקל קטן יותר בחיי היום־יום. אני מסתכלת על הקהילה בקיבוץ חוקוק, שמנוהלת באופן עצמאי כל כך, וברור לי שככל שהממשלה תנהל פחות את החיים שלנו, כך נוכל כולנו לחיות טוב יותר".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#