"ההשפעה של הפילוסופיה דומה למהלך של סוס בשחמט" - מגזין TheMarker - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
המוחות החדים במדעי הרוח

"ההשפעה של הפילוסופיה דומה למהלך של סוס בשחמט"

פרופ' אבישי מרגלית מזכיר לנו שהאוניברסיטה העברית הוקמה עוד לפני שהיתה כאן מדינה, וחושש מהניכור ההולך וגדל בין המדינה לאינטליגנציה

6תגובות

פרופ' אבישי מרגלית, הקתדרה על שם ג'ורג' קנאן במכון ללימודים מתקדמים בפרינסטון ופרופסור אמריטוס בחוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית

רזומה: בן 73, תואר ראשון ושני בפילוסופיה ובכלכלה מהאוניברסיטה העברית; דוקטורט מהאוניברסיטה העברית; היה עמית מחקר ופרופסור אורח באוניברסיטאות אוקספורד, הרווארד, סטנפורד, ניו יורק, פראג, פירנצה,האוניברסיטה החופשית של ברלין, מכון מקס פלאנק בברלין, מרכז רוקפלר באוניברסיטת פרינסטון ומכון ראסל סייג' בניו יורק.

פרסים: פרס שפינוזה באמסטרדם (2001) עבור "תרומה משמעותית לשיח הנורמטיבי על החברה". פרס א.מ.ת (2007), פרס ישראל לחקר הפילוסופיה (2010), פרס ספר הפילוסופיה (2012) מארגון .FIPH

אייל טואג

המחקר: ידיעה בעיתון על מותו של חייל העלתה במוחו של פרופ’ אבישי מרגלית שאלות רבות שנרקמו לספר The Ethics of Memory, (2002, הוצאת הרווארד). “כתבה בעיתון מקומי דיווחה על קצין שאחד מחייליו נהרג, והוא לא זכר את שמו. מערכת העיתון קיבלה תגובות מקוראים והתחלתי לשאול את עצמי, האם יש לנו חובה לזכור את השם? אם אני זוכר הכל עליך, איך את ואיפה נפגשנו ועל מה דיברנו, אבל אני לא זוכר את שמך, האם זו בעיה? זו הפוליטיקה של הזיכרון”, מסביר מרגלית. “מה אני חייב לזכור ולהזכיר. איזה חובה יש לאנושות לזכור אירועים. איזה חובה יש לנו לזכור את גטו ורשה? האם אותה חובה קיימת גם בהקשר של הירושימה?".

העיסוק של מרגלית בשנים האחרונות נוגע לפילוסופיה פוליטית. באופן פשטני מאוד, הפילוסופיה העתיקה עסקה בשאלה כיצד על הפרט לחיות את חייו. הפילוסופיה הפוליטית עוברת לרמת המקרו: כיצד צריך הקולקטיב לחיות. בעוד שרוב הפילוסופים מבססים את התיאוריות שלהם על דוגמאות מופשטות, מרגלית מתבסס על אירועים מהמציאות, מעין דוקו־פילוסופיה.

דוגמאות היסטוריות מעוררות מחשבה היוו את הבסיס לספר נוסף שחיבר מרגלית "פשרות ופשרות רקובות” (2009, הוצאת פרינסטון), שבו הוא מעלה שאלות כמו האם החוקה האמריקאית שקיבלה את העבדות, או הסכם יאלטה שנחתם בסוף מלחמת העולם השנייה, ושבו נקבע כי שבויים רוסים שנפלו בידי הנאצים יושבו לידי סטאלין, כאשר ברור היה מה יעלה בגורלם, הם פשרות לגיטימיות או מה שמרגלית מכנה “פשרה רקובה?"

האם יש למחקר בתחומך השלכות יישומיות? "קשה למצוא בעיתון מודעות כמו ‘דרוש פילוסוף למפעל בנגב’, אבל התשובה, באופן מפתיע, היא כן. בעבר הוזמנתי לכנס בהולנד שאליו הגיע גם המועמד הסוציאל דמוקרטי באותה תקופה. הוא ואנשיו באו עם הספר שלי, The Dissent Society (1996, הוצאת הרווארד), ועליו שלל הערות ושאלות, כיוון שהם רצו להכניס חלק מהרעיונות ממנו למצע של המפלגה. זה קרה לי ביותר ממקום אחד. ההשפעה של הפילוסופיה דומה למהלך של סוס בשחמט, היא לא ישירה אבל יש תנועה קדימה. אני הרי לא מפתח תרופה לשום דבר אבל יש איזשהו בסיס להלך רוח, למחשבות. אולי בסוף נגיע למפעלים בנגב".

מהו האתגר המחקרי הגדול ביותר בתחומך כיום? "מה שהפך את הפילוסופיה הפוליטית לחשובה היה הספר של ג’ון רולס ‘תיאוריה של צדק’, העוסק בצדק חברתי. הוא שאל, בהינתן חברה, מדינה וגבולות, מהי חברה צודקת? השאלה הנשאלת נוגעת לגבולות, מי שייך לחברה ומי לא. אם קבעת שמישהו הוא נורווגי, רק מעצם ההגדרה מצבו טוב מ־80% מהאנושות כיום, גם אם הוא האדם העני ביותר בנורווגיה. העניין הזה יוצר אתגר גדול בקביעת גבולות ומעבר מחברה לחברה. השאלה היא לא רק מציאת צדק בחברה נתונה, אלא מה הם התנאים להגירה ואי דחייה".

מה היית עושה אם לא היית באקדמיה? "היתרון והחיסרון בעבודה באקדמיה הם באותו עניין - הקביעות. החיסרון הוא שהקביעות מגיעה לעתים בשלב מאוחר, במדעי הרוח יש חוקרים בני 45 ללא קביעות. זו השקעה אדירה וכשאין לך אלטרנטיבה - לאן תלך?".

מה דעתך על מצב המחקר האקדמי בישראל? "במשך חמש שנים כיהנתי כפרופסור מן המניין במכון ללימודים מתקדמים בפרינסטון. גם איינשטיין למד שם. בכל שנה היו פונים מאות חוקרים בתחומים שונים מכל העולם כדי להתקבל למכון, כך זה מתנהל כבר הרבה שנים. ישראל נמצאת במקום הרביעי במספר המינויים, לא במונחים יחסיים, במונחים אבסולוטיים. כלומר, כישרון יש כאן, בניגוד גמור למערכת התומכת. הבעיה היא לשמר את האנשים האלה.

"הניכור בין המדינה לאינטליגנציה הולך וגדל, יוצר אווירה אנטי־אינטלקטואלית ועלול להביא לבריחת מוחות. היא לא תהיה בריחה מרוכזת, היא תהיה כמו בריחת האינטליגנציה החילונית מירושלים. אין לי חבר אחד שילדיו נשארו בירושלים. המקור היחיד לאופטימיות הוא שאנחנו לא טובים בלנבא, אז אולי כן יקרה משהו טוב. התהליך הזה של המשך השליטה בעם זר שכביכול יש לה אופי זמני נראה לי מבהיל".

למה לעבוד ולחקור בישראל? "מבחינה אקדמית יש לנו את כל הסיבות לא להיות כאן. אני פשוט אוהב להיות כאן, אני אוהב את ירושלים, הכל קשור לי כאן. אם תתגבר תחושת הניכור, הירידה מהארץ תתעצם. אוניברסיטה היא מושג לא מובן לאנשים ברמה האלמנטרית שלו ויש כאלה שרואים בו מוסד להוראה, או המשך של התיכון. קשה למכור לאנשים את הרעיון שמדובר במוסד למחקר. לך תסביר להם מדוע לומדים אשורית עתיקה, או את מלחמות נפוליאון. האוניברסיטה העברית על הר הצופים הוקמה עוד לפני שהיתה כאן מדינה, בכלל לא ידעו אז אם תהיה מדינה, אבל אוניברסיטה רצו שתהיה, זה המוסד החילוני היחיד שנשאר מאז ימי הביניים".

רשימת 50 המוחות החדים בישראל מתפרסמת בגיליון ינואר של  מגזין TheMarker

לקבלת גיליון היכרות חינם חייגו: 5200*,
שלוחה 1



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#