זה הזמן להתעורר ולהילחם על ישראל - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

זה הזמן להתעורר ולהילחם על ישראל

אנחנו צריכים לקרוא את תמונת המפלגות, להסיק את המסקנות המתבקשות - ולפעול

תגובות

האם יש בישראל מפלגות ופוליטיקאים לא מושחתים? האם שחיתות צריכה להיות שיקול למי להצביע? במאמר שנהפך לקלאסיקה, "פעולה פוליטית: הבעיה של ידיים מלוכלכות", כתב פרופ' מייקל וולצר כי רוב הציבור נוטה לחשוב שהפוליטיקאים מושחתים. וולצר הוסיף ואמר כי את העמדה הספקנית הזו של הציבור הרוויחו הפוליטיקאים ביושר. פוליטיקאים, הוא הבהיר, הם אנשים שמעוניינים בשני הדברים היקרים לנו ביותר - עוצמה ותהילה - והם נאבקים באנשים שרוצים גם הם עוצמה ותהילה, ומוכנים לעשות לפעמים הכל כדי להשיג זאת, בשעה שהם מתיימרים לפעול בשמנו.

אם לא די בכך, פוליטיקאים הם אנשים שאינם מהססים לקבל החלטות בתחומים הרי גורל, גם כאלה שהם לא מבינים בהם, בזמן שאנשים אחראיים ורציניים ינסו לעשות ככל שביכולתם כדי להימנע מכך. עם זאת, יש פוליטיקאים טובים וישרים. אלה מתאפיינים בכך שהם ילכלכו את ידיהם רק אם אין ברירה אחרת, והם אלה שהציבור צריך, כדי שהפוליטיקה תתפקד ולא תיהפך למושחתת.

בשנים האחרונות אוששה המציאות בישראל את האבחנות של וולצר. לא רק שהציבור גילה ספקנות כלפי הפוליטיקה והפוליטיקאים, אלא שהברירות שעמדו בפניו היו מוגבלות מאוד. מאז שלהי שנות ה-80 מפלגות השמאל והמרכז, בהן העבודה ומרצ, אימצו טקטיקות שנויות במחלוקת כדי להגיע לשלטון, ולחילופין השלימו עם התנהלות מושחתת של מנהיגים כדי לקדם את ההסדר המדיני. הדבר בא לידי ביטוי בתרגיל המסריח ב-1990, שבו מפלגת העבודה, שהיתה חברה בממשלתו של יצחק שמיר, ניסתה לקנות ח"כים מהימין והבטיחה הבטחות שערורייתיות לאריה דרעי ולמפלגות החרדיות, כדי שש"ס תפיל יחד אתה את הממשלה ששתיהן כיהנו בה, ויחד יקימו ממשלה חלופית בלי ללכת לבחירות; בפרשת העמותות, שבה עמותות בחברה האזרחית נוצלו באופן ציני כדי לסייע לאהוד ברק לנצח בבחירות ב-1999; ולבסוף באיתרוג של אריאל שרון ובתמיכה באהוד אולמרט, שגרמו לעיתונאים להימנע מלדרבן את מערכת אכיפת החוק לחקור חשדות לשחיתות.

מאידך גיסא, הימין והליכוד, שביססו את שלטונם ככל שהזמן חלף, נהפכו למוקד עוצמה שמשך אליו לא מעט אינטרסנטים. שיא התפרצות השחיתות היה בתקופת ממשלות שרון, שבה גם היו הפרשות הגדולות המפורסמות של מרכז הליכוד - בהן פרשות עמרי שרון, המינויים של צחי הנגבי במשרד לאיכות הסביבה, פרשיית נעמי בלומנטל, ההצבעות הכפולות והפרות האמונים של אולמרט, שהיה אז שר בכיר ויורשו של שרון.

לצד ההבדלים בכל מה שנוגע למדיניות מול הפלסטינאים, המפלגות והממשלות השונות תמכו כאחד בטייקונים ובאינטרסים הצרים של הוועדים הגדולים. ההידרדרות הזו יצרה שני תהליכים. הראשון, שהתרחש בשני שלבים, הוא מאבקים של רשויות שלטוניות שונות נגד שחיתות - ולאחר מכן נגד שומרי הסף המוסדיים שנאבקו בשחיתות. השלב הראשון כלל מאבק מוגבר בשחיתות שלטונית החל ב-2004, כשמבקר המדינה פירסם את הדו"ח בעניין המינויים במשרד לאיכות הסביבה, שבמרכזו התנהלות מופקרת של השר דאז הנגבי. דו"ח המבקר עורר את היועץ המשפטי לממשלה דאז, מני מזוז, והוא קיבל רוח גבית בהלכה חדשה שקבע בית המשפט העליון בנוגע לניגוד עניינים בנובמבר 2004. לאחר מכן מונה לתפקיד מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס, שנאבק בשחיתות ביד ברזל, וגם החשב הכללי ירון זליכה מילא תפקיד חשוב.

בשלב השני, שהחל במהלך הקדנציה של ממשלת אולמרט, התפתח מאבק נגד אותם שומרי סף מוסדיים - ובכלל זה נגד מבקר המדינה, החשב הכללי ובג"ץ. ממשלת נתניהו המשיכה את הקו של ממשלת אולמרט, אם כי בתחילה נדמה היה כי היא פועלת באופן מתוחכם יותר. בין השאר, בשנתיים האחרונות התמנה יועץ משפטי לממשלה מהמגזר הפרטי, שהיה קשור לחלק מהנחקרים והחשודים; התמנה מבקר מדינה חדש בהליך משונה; הודח יועץ המבקר לענייני שחיתות; והממשלה החרישה אל מול ההתקפות הבוטות על פרקליט המדינה.

התהליך השני, והמעודד יותר, הוא צמיחתם של כוחות פוליטיים חדשים. הכוחות האלה צמחו על רקע ההידרדרות במצב הכלכלי של רבים מאנשי מעמד הביניים והמעמד הנמוך, וההבנה כי חיוני לשנות את התשתית הכלכלית בישראל. הביטוי הבולט ביותר לכך הוא המחאה שיזמה והובילה דפני ליף, ולאחרונה כניסתם לפוליטיקה של עיתונאים ועובדי ציבור לשעבר שנאבקו בריכוזיות ובתחלואי הקפיטליזם.

לצד זאת, התפתחה ההכרה בכך שאי אפשר יהיה לחולל שינוי משמעותי בישראל באופן בלתי דמוקרטי, כפי שמפלגות השמאל ניסו לעשות בעבר הלא רחוק. לא עוד "המטרה מקדשת את האמצעים", אלא ההבנה שאלה וגם אלה חשובים. מכאן גם ההבנה כי בריתות עם בעלי ההון ועם פוליטיקאים הן לא מוסריות ולא מועילות. העובדה שראש הממשלה הנוכחי לא גילה נכונות לפשרות מדיניות כמו קודמיו תרמה להתנערות של מפלגות המרכז והשמאל מהפוליטיקה של ההשחתה ומהאיתרוג של שני העשורים האחרונים.

ההתפתחויות האלה מביאות לכך שבהשוואה למדינות אחרות מצבנו מורכב. ישראל מדורגת בתחתית המדינות המתקדמות במדד תפישות השחיתות של ארגון Transparency International, אבל מעל רוב המדינות בעולם. גם פרמטרים אחרים מציגים תמונה מורכבת. ללוביסטים אין את הכוח שיש ללוביסטים בארה"ב, אבל כוחם בעלייה, ולא לטובה. הרגולציה החוקית של ניגוד עניינים, מאז ההלכה הפסוקה שנקבעה בנובמבר 2004, היא מתקדמת למדי, אבל פוליטיקאים כמו אולמרט פועלים בניגוד עניינים בנסיבות מחמירות, ועדיין יש הטוענים שמדובר בפגם פרוצדורלי בלבד. חמור מכך: ממשלת נתניהו הנוכחית החלישה את האוטונומיה של המוסדות השלטוניים, שהיא הבסיס לשלטון החוק בכלל - ולצמצום השחיתות הפוליטית בפרט.

בסיכומו של דבר, הבעיה המרכזית בשחיתות בישראל נוגעת לכך שחלק מהפוליטיקאים הבכירים ביותר קשורים לאליטה העסקית ואינם מהווים מופת אזרחי וציבורי, וכן לכך שהמדיניות שמקדמת הממשלה מערערת למעשה את שלטון החוק. אם מגמה זו תימשך, אנו עלולים להידרדר מאוד ולהגיע לנקודת אל-חזור. מנגד, יש בישראל חלופות טובות, כלומר מפלגות ופוליטיקאים שסולדים משחיתות ומהקשרים ההרסניים בין בעלי הון לבין גורמי השלטון.

המורכבות הזו והכוחות החדשים שקמו לשנות את המציאות לטובה הם בבחינת תזכורת, למי שצריך או צריכה, שמדינה מתוקנת ושפויה אינה משהו שמקבלים מן המוכן. מדינה מתוקנת, דמוקרטית וחיונית היא דבר שנאבקים עליו יום-יום. על כן, זהו הזמן לקרוא את תמונת המפלגות, להסיק את המסקנות המתבקשות, ולפעול. זהו הזמן להתעורר ולקחת חלק באחת המלחמות החשובות ביותר למען עתיד מדינת ישראל מאז הקמתה.

הכותב הוא מרצה בבית הספר למדעי המדינה, אוניברסיטת חיפה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#