במה יש לארה"ב וישראל עדיפות על יתר מדינות העולם? - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
Markerweek - המוסף השנתי

במה יש לארה"ב וישראל עדיפות על יתר מדינות העולם?

מוסד המשפחה כפי שהכרנו אותו נעלם בהדרגה מהעולם: אנשים לא ממהרים להתחתן או ללדת, וחלקם של הרווקים עולה כל הזמן ■ המשבר הכלכלי, אובדן האמונה ואפילו מחירי הנדל"ן הם בין האשמים ■ האם זה אומר שאנחנו זן נכחד?

14תגובות

הם הגיעו לישראל בתחילת שנות ה-50. כמו לרבים מבני דורם היו להם, בני זוג שהתחתנו בגיל צעיר, שמונה או תשעה ילדים. כל רכושם אז היה הבגדים שלגופם. הילדים, שהיו בני 5 עד 20, גדלו בתקופת הצנע של שנותיה הראשונות של המדינה. בני העשרה שבהם התגייסו לעזרת הוריהם, סיקלו אבנים לסלילת כבישים, קטפו פירות, גרפו מלח במפעל המלח בעתלית, ניפחו זכוכית, ניקבו כרטיסיות יבמ או הפעילו מכונות במפעלי טקסטיל. הם עזרו להורים לפרוע את המשכנתא על דירת השיכון הקטנה.

אותם ילדים שגדלו בשנות הצנע ובמיתון שלאחריו התחתנו במוקדם או במאוחר, אבל להם לא היו שמונה או תשעה ילדים. הם הסתפקו בפחות ילדים מהוריהם, ולעתים הולידו ילד אחד או שניים בלבד. הפרנסה היתה בדוחק, והעתיד לא ברור. האחריות שלהם היתה להבטיח לילדיהם עתיד טוב יותר. וכך היה. לילדיהם, דור נכדי העולים, היה כסף ורצון לעשות קצת יותר. הם למדו באוניברסיטה, וכשהקימו משפחה, הם לא עצרו לעתים לפני שנולדו להם שלושה או אפילו ארבעה ילדים.

התיאור הזה מוכר לרבים מאתנו, שהוריהם או סביהם עלו לישראל עם קום המדינה ובעשור שלאחריה. בישראל, מדינת הגירה עד היום, היתה החברה ממוקדת מאז ומעולם במשפחה ובילדים. בכך, הרבה יותר מאשר במצבה הביטחוני, ישראל היא מדינה חריגה ביותר בנוף העולמי. בשעה שבישראל שיעור הילודה נשאר גבוה - ואפילו גדל - ברוב המדינות בעולם נרשמה בעשורים האחרונים ירידה חדה בילודה. מספרן וחלקן של הנשים שלא ילדו מעולם עולה בהתמדה בעולם, אך לא בישראל.

שיעור הפריון הכולל (מספר הילדים לאשה) בישראל היה 2.96 ב-2009, לעומת 2.95 ב-2000. זהו אחוז הפריון הגבוה ביותר מכל מדינות ה-OECD, שמתוכן רק ניו זילנד, איסלנד, טורקיה, מקסיקו ואירלנד יולדות בקצב מספיק כדי לשמור על גידול באוכלוסיה (שיעור תחלופה). פערים עצומים קיימים בין תת קבוצות בחברה הישראלית: חרדיות יולדות בממוצע 6.53 ילדים, דתיות - 4.26 וחילוניות - 2.07. עלייה נרשמה בפריון אצל יהודיות, מ-2.75 ילדים ב-2006 ל-2.96 ב-2009. אצל המוסלמיות, הדרוזיות והנוצריות נרשמה ירידה מ-4.71 ילדים ב-2006 ל-3.73 ב-2009.

החברה האנושית מראשיתה הוגדרה על ידי התרבות המשפחתית - הורים, ילדים ומשפחה מורחבת. המשפחה היתה היחידה החברתית הבסיסית והמרכזית. אולם לפי נתונים שנבדקו במחקר רוחב ועומק שפורסם לאחרונה, העולם עובר באופן מובהק למודל חברתי אחר, שבו המשפחה אינה עומדת במרכז. המחקר, שנכתב על ידי ג'ואל קוטקין, פרופסור לפיתוח עירוני מאוניברסיטת צ'פמן וממכון המחקר לגאטום שבארה"ב, בשיתוף ונדל קוקס, אנוהרדהה שרוף ועלי מודארס, נקרא "עלייתה של הפוסט-משפחתיות: עתיד האנושות?".

אי–פי

הנתונים המוצגים במחקר לגבי מדינות מפותחות ומתעוררות כאחד מעוררים את המחשבה העגומה, שלמחקר אפשר היה לתת כותרת אחרת, קודרת הרבה יותר: "דעיכתה של המשפחתיות". מספר חסר תקדים של אנשים - %30 מהאוכלוסיה ואפילו יותר בכמה ממדינות אסיה - בוחרים לא ללדת ילדים, ולעתים גם לא לנהל מערכת יחסים זוגית. התופעה איננה ייחודית לעולם המערבי, ליפן ולמדינות שהתרגלנו לחשוב עליהן כמבוססות כלכלית. היא בולטת דווקא במזרח אסיה ובכמה מהכלכלות המתעוררות הנחשבות למסורתיות יותר, כמו ברזיל, אירן ומדינות איסלמיות אחרות.

במדינות המערב נרשמה ירידה במספר הילדים לאשה מ-2.75 ב-1960 ל-1.75 ב-2010. בארה"ב, כמעט %20 מהנשים בנות 40-44 ב-2012 לא ילדו ילדים, לעומת %10 ב-1976. מספר הילדים לאשה בקוריאה הדרומית צנח מ-6.5 ב-1960 ל-1 ב-2010, וכך היה גם בסינגפור ובטייוואן. בהודו, בקובה ובדרום אפריקה הוא ירד מ-6 ב-1960 ל-2.5 ב-2010. בברזיל המספר ירד מ-6 ב-1960 ל-2 ב-2010. באפריקה שמדרום לסהרה, האזור הכי פחות מפותח כלכלית ותשתיתית בכל העולם, נרשמה ירידה בשיעור הילודה מ-6.5 ל-5 תוך 40 שנה.

דעיכת המשפחתיות לא מתבטאת רק בילודה, אלא גם בדחיית המערכת הזוגית. הנתונים מתבססים על נישואים, אך אולי אפשר לגזור מהם גם על זוגיות שאיננה ממוסדת: ביפן שיעור הנשים הלא נשואות מכלל הנשים מעל גיל 15 מגיע ל-%30 בערים גדולות כמו טוקיו. בספרד צנח מספר הנישואים מ-270 אלף ב-1975 ל-160 אלף ב-2010.

אין דירות - אין ילדים

פרופ' קוטקין ועמיתיו ניסו לרדת לעומקן של הסיבות לשינוי הדרמטי הזה. המחקר מפרט סיבות רבות, החל בדעיכת האמונה הדתית וכלה במבנה שוק העבודה והכלכלה. אולם אחת הסיבות שהוא מבליט בשיחה עמנו תדבר יותר מכל ללבם של ישראלים, ואולי היא מבשרת רעות לחברה הישראלית המקדשת כל כך את הילודה והמשפחתיות: דיור.

"אורבניזציה", אומר קוטקין, "היא אחת הסיבות לדעיכת הילודה. אני גר בלוס אנג'לס, ויש פה הרבה ישראלים. אחת הסיבות שהם באים לכאן היא שהם לא יכולים לקנות בית בישראל - זה יקר מדי. אנשים, וזאת השורה התחתונה, מתחילים להגר בגלל דיור ומחירו". לדבריו, "אי האפשרות לקנות בית היא גורם מהותי ביותר בהשפעה על ההחלטה להקמת משפחה".

קוטקין הוא יהודי שמשפחתו היגרה לארה"ב ממזרח אירופה. הוא נשוי ויש לו שתי בנות, בת 17 שתלך בקרוב לאוניברסיטה אמריקאית יהודית, ובת 8 שלומדת בבי"ס יהודי ליברלי וקוסמופוליטי, לדברי קוטקין. "כשהסבים שלי באו לארה"ב מרוסיה, הם היו עניים מאוד", מספר קוטקין. "הם גרו בסלאמס בברוקלין עם חמישה ילדים בבית. מכיוון שהם באו מהשטעטל לא היה אכפת להם לגור ככה, זה מה שהם הכירו. אבל לדורות הבאים התברר שלקנות בתים לארבעה-חמישה ילדים זה עסק יקר מדי. אנשים יכולים אולי להרוויח יותר כסף במדינה שממנה באו, אבל הם עוברים למקומות שבהם זול יותר לקנות בית. כל הישראלים שאני מכיר פה קנו בתים, ואני חושב שהם לא יכולים להרשות לעצמם לקנות בית בישראל". השפעת הדיור על הילודה אינה ייחודית לישראלים הנודדים: "בחברות שבהן יקר מאוד לקנות מקום למגורים, כמו בהונג קונג, יש שיעור ילודה נמוך מאוד".

תופעת הקינון המאוחר התעצמה בעולם כולו בשל המשבר הכלכלי. "בארה"ב ובאירופה חזרו צעירים רבים לגור עם הוריהם בגיל 25-34, שבו מקובל היה להקים משפחה", אומר קוטקין. עוד לפני המשבר הכלכלי, במשך 30 שנה ואפילו יותר, ניכרת מגמת הירידה במשפחתיות ברחבי העולם. במזרח אסיה, אומרים קוטקין ועמיתיו, הקפיטליזם התחרותי מאלץ אנשים לבחור בין התקדמות בקריירה לבין הקמת משפחה. התרחקות קולקטיבית מערכים מסורתיים ודתיים חתרו גם הם תחת המשפחתיות. האתוס החברתי החדש דוגל בערכים חילוניים יותר, שמעלים על נס את ההצלחה האישית, הכלכלית והחברתית, את השאיפה להגשמה עצמית וגם - אומר הפרשן האמריקאי דיוויד ברוקס מ"ניו יורק טיימס" - את חופש הבחירה האישית, שמתבטא במקרה זה בחוסר רצון להיקשר במערכות יחסים מחייבות וכובלות.

לדברי קוטקין, מערכת השוק החופשי עשתה פלאים והעשירה רבים בעולם, אולם היא מאיימת גם על עליונותה של המשפחה. המחקר מצטט את העתידן הידוע אלווין טופלר, שאמר כי מנהלי תאגידים אידיאלים הם אנשים שניתקו את עצמם מקשר רגשי עמוק למשפחותיהם. הגלובליזציה הגוברת והתחרות שבאה עמה הובילה חברות לדרוש מאנשים לעבוד שעות ארוכות יותר - המקשות על יצירת יחסי זוגיות והורות. בכך, טוען קוטקין, המגזר העסקי הורס את עצמו, כי הוא פוגע ביצירתה של עתודת העובדים והצרכנים החיונית לעתידו של המגזר.

ב-30-40 השנים שבהן צנחה הילודה בעולם קרה תהליך נוסף בעל חשיבות: אי השוויון בעולם זינק, ובארה"ב הגיעה ריכוזיות ההכנסה לשיא היסטורי. קוטקין מסכים שיש קשר הדוק בין שני התהליכים. "אנחנו יודעים שחלק מההאטה הכלכלית בעולם נבעה מאי השוויון ומהירידה בניידות החברתית. כשהניידות פוחתת, עושים פחות ילדים. כשאדם במעמד הביניים מרגיש שלילדיו לא יהיה עתיד טוב יותר, הוא עושה פחות ילדים. בארה"ב אנשים בשנות ה-30 לחייהם מרגישים שאין להם סיכוי להתקדמות כלכלית, ולא מאמינים שיש להם את הפוטנציאל למצוא בני זוג. הם עובדים במלצרות וגרים עם שותפים. לאנשים כאלה אין הרבה סיכוי להתחתן ולגדל ילדים".

המשבר הכלכלי החמיר את הידרדרות מעמדה של המשפחה, והמספרים מוכיחים זאת. בחברה המודרנית, נכתב במחקר, אנשים רבים שוקלים אם להקים משפחה בהתאם לראייתם את העתיד. המשבר הכלכלי האפיל במידה ניכרת על התקוות לעתיד. בשנים האחרונות, רבות מהחברות שבהן שיעור הקמת המשפחות הוא הנמוך ביותר - יוון, צ'כיה, פורטוגל, יפן, סלובניה, הונגריה וסינגפור - הן החברות עם השיעור הגבוה ביותר של אנשים שמאמינים כי עתידם הכלכלי יהיה גרוע מעברם.

גדודים של פנסיונרים

ירידה בילודה העולמית מתוארת במחקר, ובכל דיון כלכלי, כאסון. קוטקין נחרץ מאוד כשהוא מסביר מדוע הכלכלה נפגעת: "קודם כל, כשיש פחות צעירים יש פחות חדשנות. אנשים עובדים קשה כשיש להם משפחה, אבל כיחידים אין להם דרייב ומוטיווציה לעבוד קשה". התוצאה, הוא אומר, היא אסון אקטוארי: מחסור באנשים שיעבדו וישלמו מסים כדי לממן את הפנסיונרים, שגדודיהם הולכים ומתרבים בשל התארכות תוחלת החיים. "אלה תהליכים שכבר קורים באירופה וביפן, ובקרוב בחלקים אחרים של אסיה. שלא לדבר על זה שאם האוכלוסיה מזדקנת הביקוש לדברים רבים דועך", מה שמיתרגם לפגיעה ישירה בתוצר הכלכלי.

במובנים רבים, מדובר בחלומם הרטוב של שוחרי איכות הסביבה והמתנגדים לתרבות הצריכה. הגידול באוכלוסיה נחשב לסיכון בהתחשב במשאבים המוגבלים של כדור הארץ, בעיקר מזון ואנרגיה. מדענים והוגים רבים מציגים ניתוח שונה לגמרי לתמונת המצב של הילודה העולמית. פול ארליך, פרופסור אמריקאי לביולוגיה, שפירסם ב-1968 את ספרו "פצצת האוכלוסין", חזה שהאוכלוסיה האנושית תגיע לממדים שכדור הארץ לא יוכל להכיל. ארליך, שביקר בישראל בנובמבר והתראיין למוסף "הארץ", מציע שארה"ב תגביל את הילודה. הוא הזכיר בראיון את ההתחממות הגלובלית ואובדן המגוון הביולוגי בעולם כתוצאות ההרסניות של גידול האוכלוסיה.

קוטקין ממהר להפריך את החששות האלה. על אף שהוא סיפר לנו קודם כיצד הוא וועד השכונה שלו נלחמו נגד כריתת עצים בחצרות של שכנים (ישראלים, במקרה), הוא אינו מכיר בטיעון הסביבתי. "תראי, אף אחד לא קורא לגידול מהיר של האוכלוסיה. אולם כשאנחנו מתמקדים באוכלוסיה בעלת הכנסה גבוהה, הבעיה אינה הגידול אלא ההזדקנות שלה, כי אין מי שיתמוך בה באמצעות מסים.

גיל כהן־מגן -מתוך הספר -חצרות חרדים

"התיאוריה שהאנרגיה והמזון עומדים להיגמר התבררה כנבואת זעם ללא כיסוי. גדלתי ולמדתי בשנות ה-70, תקופה שבה חזו שהעולם ייקלע במהרה לרעב גדול, אבל זה לא קרה. היו נבואות שהנפט והגז יגיעו לשיא (Peak Oil), אבל התברר שיש הרבה יותר ממה שחשבו. אפילו אצלכם בישראל יש תגליות גז, וארה"ב פשוט מוצפת בגז טבעי.

"השאלה היא אם נחליט לפתח את זה. יש לנו יד טובה של קלפים, והשאלה היא איך הממשל ישחק בה. צריך להחליט להשתמש במשאבים באופן אינטליגנטי. יש לנו טכנולוגיה שעוזרת לשימור אנרגיה, היעילות של החקלאות השתפרה. יש דברים שמשמשים תחליף למשאבים טבעיים, כמו הנייר שהוחלף בטכנולוגיה דיגיטלית".

הרדיפה אחר הצמיחה הכלכלית ספגה ביקורת עזה לאחר המשבר הפיננסי, אולם השוק החופשי והקדמה שהביאה עמה היזמות במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 שיפרו את מצבם של מעמד הביניים והעניים. אפילו קרל מרקס והסוציאליסט המתון ה.ג'. וולס האמינו שהתקדמות טכנולוגית תיצור עתיד טוב יותר לרוב האנשים, מציינים קוטקין ועמיתיו. לפי הכלכלן בנג'מין פרידמן, רק כלכלה צומחת יכולה להיות פתוחה, סובלנית ודמוקרטית. התקדמות כלכלית היא הדרך הטובה ביותר להחזיר את האמון בעתיד, לפי השערה זו.

עולם ללא מחויבות

צמיחה כלכלית נמוכה יותר ורווחה פחותה עשויים להיתפש כגורמים מחזוריים, שאינם מהותיים לערכים של החברה האנושית. אולם כפי שציין ברוקס במאמרו ב"ניו יורק טיימס", אחת התוצאות החשובות ביותר לא נמדדת במדדים חומריים, כי אם מוסריים וערכיים. התרופפות הקשרים המשפחתיים משנה את הבסיס המוסרי שעליו נמצא כל אדם: פחות מחויבות למשפחה ושחרור מהקשרים אליה מעמידים את האדם במקום שבו מטרת העל שלו היא לשמור על כל האופציות שלו פתוחות, ולדאוג בראש ובראשונה לנוחותו האישית. בכך, טען ברוקס, נשמטת הקרקע מתחת לכל מה שהניע אדם להתעלות על צרכיו המיידיים, ולדאוג לעתידם של מעגלים הולכים ומתרחבים סביבו - המשפחה הקרובה, הקהילה, המדינה. אדם ללא משפחה עלול להיות נטול מחויבות לסדר החברתי הבסיסי, לעבודה ולחיסכון, או למשהו מלבד עצמו.

"אני חושב שזו נקודה טובה מאוד של ברוקס", אומר קוטקין. "כשיש לך משפחה, המחויבות שלך לשכונה ולקהילה היא עמוקה יותר". הוא מציג דוגמאות לסגנון חיים של רווקים, שלדבריו מגלים עניין בדברים מופשטים יותר, ועבורם חופשות, מסעדות וסגנון הם עניין מרכזי בחיים. הוא מודה שסגנון החיים של רווקים אמידים יכול להיות מעורר קנאה: "לאשתי יש בת דודה בקנדה בשנות ה-30 לחייה, שבכל שנה נוסעת למקום אחר בעולם. בסינגפור שמענו מרווקים רבים על נסיעות לבאלי ולמקומות אקזוטיים אחרים.

"מערכת הדברים שחשובים לך משתנה כשיש לך משפחה. למי שיש ילדים צריך בייביסיטר ולכן הולך פחות למסעדות. רווקים מוציאים כסף על עצמם, לא על הילדים. הם לא צריכים לחשוב על מימון קולג' לילדים".

מהמחקר עולה שהשיקול הערכי - החוטים הבלתי נראים שמשפחה קושרת בין אדם לבין הקהילה והמדינה - צריך להיבחן על ידי כל קובעי המדיניות בעולם. בישראל יש לו אולי חשיבות מיוחדת, לצד נושא הדיור ויוקר המחיה.

ביטוי מעניין לאנומליה הישראלית אפשר היה לקרוא בין השורות בעת מבצע "עמוד ענן" שהסתיים לא מכבר. באמצע נובמבר, במהלך הלחימה בעזה, הכריזה ממשלת ספרד כי תציע למי שקונה בית ב-160 אלף יורו לקבל מעמד תושב, עם אפשרות לאזרחות בעתיד. מאמר על מהלך זה שפורסם באתר TheMarker נהפך תוך דקות לנקרא ביותר באותו יום, ולאחר מכן לנקרא ביותר באותו שבוע, ולאחד הנקראים ביותר בחודש כולו. העניין הרב של ישראלים בכרטיס יציאה מישראל, או כרטיס כניסה לאיחוד האירופי, צריך להיבחן לא רק כהבעת ייאוש או מצוקה תחת מתקפת טילים, אלא גם לנוכח ממצאי המחקר. "הצעירים רק רוצים לברוח מישראל", נאמר באחד הטוקבקים. באותו היום התרחש פיגוע בתל אביב.

האם הילודה הגבוהה קשורה לפטריוטיות? האם אנו עדים לשירת הברבור של הילודה הגבוהה יחסית בקרב המעמד הבינוני בישראל, ובעתיד נראה היפוך מגמה בגלל התייקרות הדיור והמחיה? והאם פירוש הדבר הוא גם שהקשר של הישראלים לארצם מתרופף?

שאלנו כמה זוגות ישראלים, עובדים בעלי תארים אקדמיים הגרים במרכז, מה היו שיקוליהם בתכנון המשפחה. במפתיע, רבים אמרו כי כאשר נישאו, רצו ארבעה ילדים. כולם סירבו לומר איזה מספר ילדים היו ממליצים לזוגות צעירים יותר להביא לעולם. החיים, הנסיבות ושיקולים אחרים - בריאות, עומס, רצון להשקיע בילדים יותר זמן ולחסוך עבורם כסף - הביאו אותם להתפשר ולהוליד שניים או שלושה ילדים. "רק סבלנות", אמרה לנו אם לשלושה בנים בגילים 11-18 העובדת בחינוך, כששאלנו מה השיקול העיקרי לבחירת מספר הילדים. האב במשפחה, עובד בכיר בהיי-טק, אמר ששלושה ילדים הספיקו לו והתבדח כי למשפחה של שישה צריך כבר מיני-ואן.

קוטקין מסכים עם האבחנה כי דור שני או שלישי להגירה, שמצבו הכלכלי מבוסס, נוטה להוליד יותר ילדים מבני הדור הראשון להגירה. אולם הישראלים שעמם דיברנו מחזירים אותנו מחדש לסוגיית הדיור. אם לשלושה ילדים בני 1-7, העובדת בתחום התקשורת, אמרה לנו שרצתה ארבעה. בן זוגה, גם הוא איש תקשורת, רצה שניים. התפשרתם על הממוצע? "צריך לגדל אותם, צריך פרנסה. אנחנו חושבים קדימה, רוצים לעזור לילדים להסתדר בחיים, לקנות דירות", היא הסבירה.

לדבריה, הרצון בילדים רבים נובע משיקולים שונים. "ככל שיש יותר ילדים יש יותר עזרה, כך אומרים הדתיים. אני מניחה שזה נכון. אולי הדתיים מסתפקים במועט, אולי השילוב אצלם בין עבודה למשפחה הוא אחר". אבל אותה אם גם אמרה את מה שרבים לא מוכנים להודות בו בקול רם: המצב הביטחוני גם הוא שיקול, ומשפחה גדולה היא גורם שמפחית חרדה. קוטקין מתייחס לתופעה הזו בתימהון גדול. "העובדה שאנשים בישראל מולידים הרבה ילדים, בהינתן יוקר המחיה והמתח העצום, מדהימה אותי".

מנהל בכיר מאזור המרכז, אב לשלושה ילדים בני 7-13, אמר לנו: "אני רציתי ארבעה, אשתי אמרה 'בוא נלך אחד אחד'. לא היה לי מושג כמה היא צודקת". השיקול המרכזי מבחינתו הוא הזמן הפנוי ביממה, פיסית ונפשית. לדבריו, השיקול הכלכלי, כשמספר הילדים קטן מארבעה, משני יחסית. אשתו, מנהלת בכירה בהיי-טק, סבורה גם היא שהשיקול הכלכלי הוא עניין של סדרי עדיפויות. "עם מה שאפשר לגדל בו שלושה אפשר לגדל גם חמישה, אבל לא רוצים להעניק לכל אחד מהם תשומת לב פחותה". היא היחידה מהנשאלים שהסכימה להגיד מהו בעיניה המספר האידיאלי של ילדים: "שלושה, וגם שניים זה בסדר גמור".

קשה לדעת מראש איזה מאמץ פיסי, כלכלי ונפשי יידרש לגידול ילדים, אמרה לנו גם חוקרת בתחום המדע, אם לשלושה ילדים בני 3-10. היא ציינה צורך פיסי כמניע - רצון עז לעוד היריון, עוד ילד. אולם השיקולים הקובעים היו הזמן שרצתה להקדיש לילדים, ותחושת החופש של ההורים ככל שהילדים גדלים ותלויים בהם פחות.

אי–פי

השיחות האלה אולי חושפות את החרדה שעליה מדבר קוטקין, שמשתקפת גם בטוקבקים למאמר על אשרת התושב לספרד. אולם הן מגלות בבירור כי הלך הרוח שהפיל את הילודה באירופה ובאסיה אינו קיים כמעט בישראל, או לפחות עדיין לא. ישראלים עדיין מולידים ילדים, למרות הקשיים החיצוניים.

הילדים יצילו את ארה"ב

אחת החברות הבולטות ביותר בעולם, מלבד ישראל, שבה מגמת הדעיכה במשפחתיות לא נראתה כמעט בעשורים האחרונים היא ארה"ב. לקוטקין יש כמה הסברים לכך, חלקם היסטוריים ותרבותיים, וחלקם קשורים למדיניות ותהליכים שעשויים לסמן פתרונות אפשריים למשבר המשפחתיות.

"בארה"ב יש הרבה יותר אנשים דתיים. את מכירה את הסטטיסטיקה שאומרת שבצ'כיה יש יותר שמאמינים בעב"מים מאשר מאמינים באלוהים? לאנשים עם רקע דתי יש סבירות גבוהה יותר להוליד ילדים. נוצרים אוונגליסטים נוטים להוליד יותר ילדים". קוטקין חוזר שוב לסוגיית הדיור: "מלבד אזורים מסוימים לאורך החוף, יש בארה"ב דיור שהוא עדיין זול - ויש גם הרבה מקום. לאנשים יש אפשרות לקנות בתים ולגדל בהם משפחה".

ומה עם הגירה? לפי הסטטיסטיקות, המהגרים בארה"ב מעלים את שיעור הפריון בה, גם אם לא בהרבה. קוטקין מסייג מאוד את גורם ההגירה בהשפעה על ילודה: "בטווח הקצר יכולה הגירה לפתור את בעיית הילודה, אולם רבות מהארצות שמהן מהגרים אנשים מייצאות אנשים שאין להם כישורים הדרושים במדינות היעד. זה גם מעורר התנגדות. באירופה יש התנגדות הולכת ומתפתחת להגירה, במיוחד מאפריקה.

"ככל שאפריקה מתפתחת, הפריון ייפול גם שם. אין סיבה שאפריקה לא תחווה את האבולוציה שקרתה בברזיל ובמקסיקו. מדינות במזרח התיכון, כמו אירן, תוניסיה וירדן, רשמו ירידה חדה בפריון. יש עדיין ילודה גבוהה במקומות הכי חלשים ונידחים, כמו אפגניסטן. בכל מקרה, הגירה היא פתרון זמני וחלקי. המהגרים נוטים להוליד יותר ילדים בדור הראשון, ואחר כך הילודה צונחת".

גורם נוסף, אולי מנוגד לאינטואיציה, הוא המדיניות הממשלתית. בארה"ב רשת הביטחון הסוציאלית הרבה פחות רחבה ובטוחה מזו שבאירופה. תיאורטית, היד הרחבה שנוהגות מדינות אירופה - קצבאות ילדים, חופשות לידה שכלל אינן קיימות בארה"ב, מענקים והטבות להורים - היתה אמורה לעודד את הילודה. אולם קוטקין רואה סיבתיות הפוכה: "אין לנו מדינת רווחה מפותחת כמו באירופה, ולכן אנשים נסמכים יותר על משפחותיהם: על הוריהם בצעירותם ועל ילדיהם בזקנתם".

היתרון של אמריקה בפריון הוא אחד הגורמים שעליהם ביסס קוטקין תחזית אופטימית לתחייה כלכלית, מבוססת תעשייה, אנרגיה וחדשנות, בארצו. על כך כתב בספר "The Next Hundred Million: America in 2050" (מאה המיליון הבאים: אמריקה ב-2050). "כמובן", הוא משיב לתהייה בנוגע למציאותיות התחזית, "ארה"ב מאוד עשירה במשאבים, ואם נצרף אליה את קנדה ומקסיקו, שגם עוברת צמיחה תעשייתית חזקה, נקבל ישות חזקה ועשירה מאוד. אם המנהיגים לא יקלקלו, אנחנו בכיוון הנכון. יש שגשוג עצום של גז ונפט בארה"ב, שבקרוב תהיה היצרנית הכי גדולה של נפט וגז. הפריחה באנרגיה דוחפת לשגשוג עצום בייצור, ואם נמשיך במסלול הזה ונוסיף את הדומיננטיות שיש לנו בהיי-טק, אנחנו צריכים להיות במצב מצוין. אנחנו לא צריכים לדאוג למזון - ארה"ב מייצרת ומייצאת המון תבואות.

"אחת הסיבות שאני תומך כל כך בתעשיית הנפט והגז היא שזה יחסוך לנו את התלות במזרח התיכון. ביזבזנו חיי אדם רבים על המלחמות שם, בלי שיהיה לנו סיכוי בכלל או רווח מזה", אומר קוטקין. "שהאירופאים ידאגו לנפט..." הוא מפטיר בעוקצנות, וממהר להוסיף: "זה גם טוב לישראל - אם נוציא את הנפט מהמשוואה, ארה"ב לא צריכה להיות תלויה בחסדי המזרח התיכון".

מה נשאר לאנושות?

קוטקין נשמע נחרץ גם כשהוא מדבר על פתרונות לסוגיית הילודה. "כדי להפוך את המגמה צריכות חברות במגזר העסקי לבחון דרכים להרחיב את הגמישות במקום העבודה, ובמיוחד לאפשר לאמהות לחזור למסלול התקדמות מהיר כשילדיהן מתבגרים ולאפשר עבודה מרחוק. צריך להקים משרדים בבתים או מעל חנויות כדי להקטין זמני נסיעה לעבודה, וכך לפנות כמה שעות לטובת המשפחה.

"ערכי המשפחה צריכים לעלות על הכוונת של המנהיגים הפוליטיים והעסקיים. צריכה להיות הערכה מחדש של מהי הצלחה, וחיי משפחה בריאים צריכים להיות חלק ממנה לא פחות מהצלחה מקצועית. צריך לפנות זמן למשפחה ולילדים", נאמר במחקר. "בסופו של דבר, עלינו לבחור איזו חברה אנחנו רוצים", כתב קוטקין. העולם המשפחתי שהיה בעבר לא יחזור. מה ששינה את התמונה הוא תחרות כלכלית, חינוך, קידום נשים ודאגה לסביבה.

קוטקין מדגיש במחקר ובשיחה עמנו כי משפחה יכולה ללבוש צורות שונות. כפי שהראו הבחירות בארה"ב, המבנה המשפחתי השתנה במידה ניכרת: יש הרבה יותר אמהות לא נשואות וזוגות חד-מיניים. הוא סבור שהאידיאל הפטריארכלי של שנות ה-50, של אבא, אמא וילדים, לא יוכל לחזור. לדבריו, במזרח אסיה חד-הוריות אינה מקובלת חברתית, ולכן מספרן של הנשים שאינן יולדות גדל בקצב אימתני. הוא מעדיף, כך נראה, את הסובלנות שמאפשרת לנשים להוליד ילדים כמשק בית חד-הורי, גם אם זה קשה יותר.

בעשור שעד 2009 חל בישראל גידול מסוים בחלקם של היילודים לאמהות לא נשואות, מ-%5 ב-2000 ל-%5.8 ב-2009, לפי נתוני הלמ"ס. הוא עדיין נמוך בהרבה משיעורם ב-OECD, שהיה %36 בממוצע בשנות ה-2000.

"על אף שאני לא דתי, יש בזה אלמנט רוחני", אומר קוטקין על החשיבות שהוא מייחס למשפחתיות. "כשמתרחקים מהרעיון שאנחנו חיים בחלק מרצף שהתקיים לפנינו וימשיך להתקיים אחרינו, הגישה לחיים מאוד משתנה. לשכן שלי יש פורשה, והיא נורא חשובה לו. אני, זה לא מזיז לי בכלל. יש לי וולבו עם 180 אלף ק"מ עליה.

"ילדים והיחסים שיש לנו אתם במהלך התבגרותם - זה מה שחשוב לרוב האנשים. בלי זה, מה נשאר לאנושות? קראתי את 'עולם חדש מופלא' של אלדוס הקסלי. מסופר שם על חברה שבה אין אחים, הורים, סבים, שהמלה אמא נחשבת למגונה בה. גם בתרבות הבולשוויקית זה היה ככה. המאואיסטים תמכו בילדים שיוצאים נגד הוריהם. אולם לדעתי ההיבט הרוחני חשוב יותר. גם אם אין לכם כל הדברים שאתם רוצים, הקיום של המשפחה, הדור הבא, משנה הכל. לאנשים בלי ילדים יש מבט אפוקליפטי מאוד על העולם לפעמים - הם חושבים שהעולם מגיע בקרוב לקצו, שאנחנו הורסים את כדור הארץ.

"אני קם מוקדם ומכין ארוחת בוקר לילדות שלי, וזה השיא של היום שלי. זה משנה את הדרך שאני רואה את העולם. אין שום רע בבחירה אישית לא להתחתן או ללדת, אבל כחברה זה מסוכן. ההשפעה ארוכת הטווח עמוקה מאוד".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#