כך נראית חריש כיום: דתיים, חילוניים, חמולת קראג'ה ובתים זולים - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
העיירה הנשכחת

כך נראית חריש כיום: דתיים, חילוניים, חמולת קראג'ה ובתים זולים

תושבי חריש לא מתרגשים מההמולה סביב מכרז הקרקעות בעיירה ■ ביישוב בלי בנק, בתי ספר, מרפאה או מכולת ראויה הכשירו את הקרקע להרחבה לפני שנים, ומאז לא קרה שם דבר - אז מה חדש עכשיו?

44תגובות

לצפייה בסמארטפונים ובטאבלטים

רגע לפני שפנינו לכביש היוצא מחריש ונפרדנו לשלום מהיישוב הקטן והשומם, כמעט עשינו תאונת דרכים. אל הכביש המרכזי בשכונת הקוטג'ים, שנמצאת בחלקו המערבי של היישוב, הגיחה לפתע פרה חומה וגדולת ממדים שנעה באטיות ובאדישות באמצע הרחוב ההולנדי לכיוון גינת המשחקים שממול. בעודנו עומדים משתאים מול המראה, עברה במקום תושבת השכונה שנראתה כממהרת לעבודתה. היא חייכה בסלחנות למראה הפתעתנו והסבירה כי זהו מחזה נפוץ בשכונה, ושמדי פעם פולשת פרה מהעדרים הרועים סביב היישוב אל בין הבתים. אז גם הבנו שבחריש אין דבר כזה, מחזה הזוי מדי.

קשה למצוא בישראל יישוב דומה לחריש. 50 דקות נסיעה צפונה מתל אביב, בשטח מוניציפלי בגודל של מועצה מקומית בינונית, מתגוררים כ-1,000 תושבים בלבד בשתי שכונות שאינן עונות לשום הגדרה - לא מושב, לא קיבוץ. גם המונחים עיירת פיתוח או יישוב קהילתי אינם מתאימים. התיאור הטוב ביותר הוא כנראה "יישוב שהרשויות שכחו". שכן כבר 17 שנה, מאז שהוקם, חריש הוא התחלה של יישוב הממתין לאכלוס.

בשבועות האחרונים עלה חריש לכותרות בעקבות מכרז שפירסם מינהל מקרקעי ישראל להקמתן של כ-5,000 דירות, במחיר קרקע אפסי. המכרז, שיועד תחילה לאוכלוסיה החרדית בלבד, עורר את זעמם של חילונים. אלה עתרו לבג"ץ בדרישה לפתוח אותו לכלל האוכלוסיה, כדי להקל על מצוקת הדיור באזור המרכז. בסופו של דבר התרצה משרד השיכון, ואכן, על הנייר לפחות, נפתח המכרז לכולם. מי שחפץ בדירת 3 חדרים תמורת 600 אלף שקל בממוצע - הוזמן להציע הצעה.

בהמשך התאגדו קבוצות רוכשים רבות ומגוונות. חרדים, חילונים, ערבים, דתיים לאומיים, חברי כת הארי קרישנה ועוד רבים אחרים - כולם צפויים להגיש הצעות למכרזים שייסגרו בראשון (ראו בוקסה).

רגע לפני ההכרזה ובתוך ההמולה התקשורתית, החלטנו שכדאי לבדוק במה הדברים אמורים. האם חריש הוא ההבטחה הנדל"נית הגדולה של הממשלה? האם השכונה החדשה תפריח חיים ביישוב הנשכח, שבו כמעט כל התושבים מבקשים מפלט? האם תערובת האוכלוסיות תחזיק מעמד יחד לאורך שנים? ובעיקר, למה כל זה קורה רק עכשיו, 17 שנה לאחר שהוקם היישוב?

בבוקר שלישי יצאנו לדרך מאזור תל אביב. לאחר שעת נסיעה על כביש 6 נטול פקקים, הגענו לוואדי ערה והתחלנו לנוע במעלה ההר לעבר היישוב. הנוף הנשקף מהכביש מרהיב. הוא מתפתל בין הגבעות המוריקות של חבל מנשה, בתוך מעטפת של קיבוצים, מושבים ויישובים ערביים. הכבישים בכניסה ליישוב שחוקים, סימני הנתיבים כבר לא נראים עליהם. מע"צ שכחה לחדש אותם והם מזכירים דרכים שכוחות במערב התיכון של ארה"ב, או את האאוט-באק של אוסטרליה. העשבייה שצומחת מבעד לחריצי הכביש והאי-תנועה ופולשת לכביש היא עדות להזנחה מצד המועצה המקומית.

אילייה מלניקוב

כבישי הגישה לחריש רחבים יחסית ליישוב המונה 250 משפחות. הם נסללו כדי לשרת הרחבות שמעולם לא נבנו ועוברים דרך צמתים שהיציאות מהם מובילות את הנוסע בדרך ללא מוצא. ריח חזק של פחמים מקדם את פנינו, תזכורת למאבק שמנהלים בימים אלה תושבי פרדס חנה-כרכור נגד המפחמות - המפעלים לייצור פחם בכפרים הסמוכים.

בכניסה ליישוב ניצב קרוואן שידע ימים טובים מאלה. בחלקו הגדול ממוקמת חנות המכולת היחידה של היישוב, או כפי שכינה אותה רחמים, המנהל, "מינימרקט חריש". ההגדרה מינימרקט, כך גילינו מיד, היתה מרחיקת לכת. במקום יש כמה מצרכים בסיסיים עם מגוון מצומצם של מותגים, מעט עגבניות ומלפפונים עייפים שהחום הכבד ניכר בהם, מקרר קטן עם מוצרי חלב ומקרר שתייה שבו בעיקר בקבוקי בירה. פשטות המקום לא מנעה מהמוכר לדרוש מאתנו 9 שקלים עבור בקבוק דיאט קולה של 1.5 ליטר.

כמעט כל תופעה דמוגרפית-כלכלית-סביבתית שהחברה הישראלית השכילה לייצר באה לידי ביטוי בחריש. קשה למצוא מקומות אחרים בישראל עם אוכלוסיה זעירה של 1,000 תושבים ומגוון כזה. ישיבה במכולת של רחמים גורמת לנו לסחרחורת: כמו בדלת מסתובבת נכנסים ויוצאים חרדים לבושי שחורים, חסידי ברסלב ואמהות חילוניות למהדרין עם נזם באפן ותינוקות לצדן. לצד המכולת ניצבת אולפנת מדרשת אלי-ה, שעוסקת בהדרכת טיולים ומציעה דירות אירוח ביישוב. מאחוריה ממוקם גן ילדים המיועד לבנות הדתיות של חריש בלבד.

לדברי רחמים, שולחן הפיקניק הישן שליד המכולת הוא המרכז היחיד ביישוב שסביבו מתאספים התושבים בערב, הפרלמנט של המכולת, צבעוני כמו היישוב כולו, גם בשעת הבוקר שבה אנו מבקרים. במקום נמצאים עבד, ערבי ובעליו הגאה של עדרי הפרות הרועות סביב היישוב, ואלכס - יוצא חבר העמים.

אילייה מלניקוב

תוך כמה דקות, אולי בזכות האורחים החדשים, מתפתח ויכוח על דמותו העתידית של חריש. עבד מודאג מהשתלטות חרדית אפשרית על המתחם החדש, שתפגע ביישובים הערביים מסביב. "ואם אני רוצה לנסוע בשבת? מה יהיה?", הוא תוהה. רחמים מצטרף לשיחה וטוען ששבת היא קדושה ולכן הם לא יוכלו לנסוע לשום מקום. כך או כך, השלושה מסכימים כי המקום שכוח אל ושום דבר כנראה לא ישנה את זה.

אל החבורה מצטרפת ריקי, שהגיעה לסניף הדואר ולקניות. ריקי, חילונית שעברה להתגורר במקום לפני כשלוש שנים, אופטימית יותר ושמחה לספר על יתרונותיו הרבות לכל מי שמוכן לשמוע. היא משלמת שכירות של 1,100 שקל בחודש בלבד (וזה זמני, כי בקרוב תעבור עם בן זוגה לדירת עמידר) - ומוצאת יתרונות גם באוכלוסיה החרדית.

"זכותי לגור היכן שארצה. גם בבני ברק יש שכונות חילוניות. פה יש הכל - רוסים, קווקזים, אפילו הערבים פה כל כך נחמדים בחגים שלהם. הכל בראש. פעמיים בשבוע אני עושה טיול לחדרה באוטובוס. זה לוקח לי 40 דקות ועוד רבע שעה. מי שמחפש את זה מקבל פה שקט ושלווה. אנחנו מוקפים בהרים. בנוסף, יפתחו את היישוב. יהיו סופרמרקטים ומרכז מסחרי".

רגע לפני שאנחנו הולכים מתוודה בפנינו רחמים על הקושי לנהל עסק במקום. לא תמיד קווי החלוקה מגיעים, לפעמים שוכחים להביא חלב או מוצרים אחרים, הקרוואן במצב קשה והארנונה, 2,200 שקל לחודשיים, לא מצדיקה את היחס שלו הוא זוכה מהמועצה.

אילייה מלניקוב

רחמים מציע לנו לנסוע אל בניין המועצה שבמרכז היישוב, כדי לדבר עם ראש המועצה, ניסים דהאן. דהאן, לשעבר שר הבריאות, הוא למעשה ראש הוועדה הקרואה שמנהלת את חריש. הוא מונה לתפקידו ב-2006 לאחר שהמועצה המקומית חריש-קציר צברה גירעון של 20 מיליון שקל.

אנחנו יוצאים לכיוון המועצה ועוברים דרך הרחוב הראשי והכמעט יחידי ביישוב, שמצדיו שורות של שיכונים טרומיים בני ארבע קומות, שכבר ידעו זמנים טובים יותר. לכל ארבעה בניינים חצר פנימית משותפת החושפת חריגות בנייה מפוארות. מלבד כמה שלטים דהויים שתלויים ברישול על חלונות הבתים, לא ניכר אף סממן מהסערה התקשורתית שמעורר המכרז. הרחובות שוממים ושקטים, ואין כמעט תנועה של אנשים או כלי רכב. אפשר אולי ללמוד מכך על הקשר הרופף בין היישוב כיום לזה שמתכונן.

בחצר פנימית מוזנחת, שסביבה רביעיית שיכונים, אנו פוגשים את דני בלייטמן, שמעשן סיגריה עם דייר נוסף שמסרב להיחשף. בלייטמן הוא יוצא קיבוץ גן שמואל, נהג משאית לשעבר המתקיים מקצבת נכות. הוא משלם שכר דירה של 900 שקל בלבד ומודה כי היו לו כבר זמנים טובים מאלה. לחריש הוא הגיע לאחר גירושיו, בעקבות חבר שהציע לו לבוא לגור עמו בישוב. החבר כבר התחתן ועזב לאזור הדרום.

בלייטמן, כמו חילונים רבים ביישוב, נותר במקום בלית ברירה. אם היה לו כסף לשכור דירה במקום אחר, היה עוזב בשמחה. את בנו הוא פוגש בחדרה, שאליה הוא מגיע בנסיעה באוטובוס. בעודנו משוחחים עם בלייטמן, הדייר השני עסוק בטיפוח עצי הזית ששתל בגינה המשותפת. "גובים מאתנו ארנונה גבוהה, 300 שקל בחודש", הוא אומר בכל זאת, "אבל אף אחד לא מטפח פה כלום. עד לפני חודשיים הכל היה מלוכלך, אבל עכשיו העבירו לפה את המועצה המשותפת חריש-קציר והתחילו לנקות".

אילייה מלניקוב

אפשר להבין את כעס התושבים על רמת השירותים שהם מקבלים מהמועצה. לאור הארנונה שהם משלמים, 48 שקל למ"ר, גבוהה מזו שמשלמים בממוצע תושבי נתניה והרצליה, הם יכולים לצפות למעט יותר מחזות היישוב. את העוני הפושה במקום, למרות הארנונה הגבוהה, אפשר אולי להסביר בכך שרבים מהתושבים זוכים להנחות בארנונה, אם מפני שהם מגדלים משפחה מרובת ילדים או שהם נסמכי קצבאות - ואלה שכן משלמים מחיר מלא מחפים על האחרים.

כבר כיום דירת 3 חדרים עולה 400 אלף שקל

במובנים מסוימים, מומלץ לאזרח שעומד להשתתף במכרז לשקול היטב ולבדוק אם הוא עושה מהלך כדאי. רמת המחירים שעליה מדברות העמותות שנערכות לגשת למכרז היא כ-600 אלף שקל לדירת 3 חדרים. במגזר החרדי אף מקווים להגיע ל-500 אלף שקל לדירה באותו גודל. אלא שכדאי לשים לב לכך שדירות דומות בבניינים הקיימים ביישוב עולות כיום פחות מ-400 אלף שקל. למעשה, אלה דירות בעלות "ערך שלילי", כפי שמגדיר זאת השר משה כחלון, האחראי על התשתיות במועצה, כלומר מחירן נמוך מעלות הקמתן. כדי להבין כיצד הגיע חריש לערך שלילי ולנסות להבין מה למה הוא זקוק כדי להתרומם - כדאי להבין את ההיסטוריה של היישוב.

תולדות חריש רצופות במטרות ובאידיאולוגיות שונות של המדינה. ב-1982 הוקם במקום קיבוץ, שלא שרד וננטש ב-1993. באמצע שנות ה-90 שולב המקום בתוכניתו של שר השיכון דאז, אריאל שרון, לעיבוי קו התפר ויצירת חיץ יהודי לאורכו של הקו הירוק. לצורך כך הוקמה במקום תשתית ליותר מ-3,000 יחידות דיור.

כצעד ראשון לתוכניות הגדולות נבנו 250 יחידות דיור, שאוכלסו ב-1995-1997 ביוצאי חבר העמים ואוכלוסיה שרכשה את המגרשים במבצעים של עמותת חבר. הבנייה נתקעה: הממשלה נכשלה בגיוס יזמים שיבנו את השכונות הנוספות והציבור הרחב לא הביע עניין ביישוב.

לכישלון תרם אחד המהלכים המוזרים ביותר שביצע כנראה המשרד לביטחון פנים מעולם. ב-1996 הועברו מרמלה 70 מבני חמולת הבדווים קראג'ה ליישוב הצעיר. המטרה היתה לפתור סכסוך עקוב מדם בינם לבין חמולת ג'ארושי, שעמד לכלות את רמלה. בזמן שביישובים אחרים כמו פרדס חנה יצאו התושבים לרחובות כדי למנוע את המעבר, תושבי חריש החדשים לא היו מאורגנים. המהלך, שנעשה בתקופת כהונתו של אביגדור קהלני כשר לביטחון פנים, יועד לתקופת ביניים קצרה. בפועל הוא שם חותמת על יישוב שלם והפך אותו לבסיס הבית של ארגון פשע הפועל בצפון כולו.

את המבנים שבהם שוכנת חמולת קראג'ה אנו מזהים בזכות הכיסאות ברחוב והרחבת הבנייה המפתיעה בחזית הבניין. להחלטה לפתור סכסוך עברייני באזור המרכז תוך העברת צד אחד בסכסוך לצפון, חברו ביתר שאת האינתיפאדה השנייה והעימותים עם ערביי ישראל בוואדי ערה בתחילת שנות ה-2000, שהרתיעו יהודים מלהתקרב לאזור. בנוסף, המיתון של אותה תקופה מנע מחריש להתפתח. ב-2002 הגיע למקום גרעין תורני עם הרבה כוונות לייצר במקום איכות חיים סבירה, והחל את מגמת ההתחזקות של האוכלוסיה הדתית.

במאבק על צביונה הדתי של היישוב, יש לחרדים כח רב לצדם, בעיקר בזכות דהאן. תושבי חריש טוענים כי דהאן הצהיר כי מטרתו היא לקדם עיר חרדית במקום ושאיפותיו לפיתוח וקידום היישוב כמעט לא קיימות. כשאנו פונים לדהאן בלשכתו בניסיון לקבל תשובות בנוגע למצב היישוב והמכרז הנוכחי, אנו נענים בהתפרצות זעם של מי שכבר אינו מוכן להתייצב מול הטענות וההאשמות המועלות נגדו.

דהאן זועם על כך שאנו מטרידים אותו ללא התרעה מוקדמת, מקדיש דקות ארוכות כדי לנמק בפנינו למה אין להטריד איש ציבור עסוק כמותו בלי לקבוע פגישה מראש ולמה הוא חייב להתכונן מראש ולהזמין עוד אנשי מקצוע שייתנו תשובות. למרות הפצרותינו, הוא לא מוכן להתפנות רגע אחד מהנאום הארוך, ואנחנו נותרים בלי מענה לשאלות כמו למה הוזנח היישוב עד עתה, האם המכרז נותן מענה גם לצרכים של חילונים, האם היישוב הישן יוכל להשתלב בשכונה החדשה והאם הובא בחשבון חשש עתידי של תושבי היישובים הערביים הסמוכים מהשתלטות חרדית. התשובה היחידה שדהאן נתן בנוגע למכרז היתה שעלינו לפנות למשרד השיכון.

ברחבת המועצה אנו פוגשים את משה כחלון, אחראי התשתיות במועצה, ומנסים להבין אם יש לחילונים סיכוי להשתלב בשכונה החדשה. "זה גדול על החילונים", הוא עונה בלי היסוס, "זו החלטה של המדינה. החרדים נולדו אתמול? הם פראיירים? הרי למה נולדה חריש? כדי שבמקום שיבואו לאיזה רחוב בפרדס חנה או בבית שמש ותהיה מלחמה, הם באים לפה".

כחלון, שפעיל ביישוב כבר שנים, מלא תרעומת על החילונים, שלטענתו פיספסו את ההזדמנות שלהם. "17 שנה ניסינו להביא לפה אנשים ואף אחד לא בא. רק באו החרדים וכולם קמו. למה עכשיו? החילונים התעוררו מאוחר מדי. יש חמישה זרמים בעולם החרדי. אלה תשתיות אחרות לגמרי: שעון שבת להזרמת מים כדי שהמשאבה לא תצטרך לעבוד בשבת, מעליות שבת, תשתיות לחמישה בתי ספר ולחמש מערכות גני ילדים לכל זרם. זה ציבור שמחזיק הרבה פחות מכוניות וצריך גישה עם אופניים ועגלות לכל מקום והרבה יותר שטחים ציבוריים. במובנים רבים התכנון הזה הוא גן עדן גם לחילונים, אבל הוא מיועד לחרדים".

ירון סברי, משקיע מתל מונד שמעוניין לרכוש דירה להשקעה, לא מסכים עם כחלון: "החרדים תיכננו להקים פה שכונה שלהם עד שאנחנו פוצצנו את הבלון", הוא אומר. סברי הוא חבר בעמותה של 400-500 איש שנקראת חריש הירוקה, שחבריה נתנו מקדמה של 20 אלף שקל. הוא בא לחריש כדי לגשש ולהריח מה קורה: אם לוותר על 20 אלף שקל, או לגשת למכרז. הוא לא מתכנן לגור במקום, אבל דירה להשקעה ב-600 אלף שקל היא לא משהו שמוותרים עליו בקלות.

מה יקרה אם בסופו של דבר זה יהיה יישוב של חרדים, אנו שואלים אותו. "אם החרדים ינצחו? זו דמוקרטיה, מותר להם. אין לי שום דבר נגד החרדים. יש לי הרבה נגד העסקונה שלהם. אם יהיו חרדים, נמכור להם".

במהלך השיחה עם סברי עובר במקום אחד מעובדי המועצה, תושב קציר, שמסכם את הדיון: "החרדים ינצחו. המאבק של החילונים לא יצליח לשנות את ההחלטה הזאת. אם החרדים ירצו לגור פה זה יהיה שלהם, הם כוח צרכני שאי אפשר לעמוד מולו".

"אין דואר, אין בנק, אבל זה גן עדן"

מרחבת המועצה אנחנו פונים לשכונת הקוטג'ים. שם, אמרו לנו, מתגוררים אלה שמאמינים בהארי קרישנה. אחת השאלות שמעניינות אותנו קשורה לאפשרויות התעסוקה באזור, ואותה קיווינו למצוא בין דיירי השכונה.

גם במקרה הזה, ההגדרה "שכונת קוטג'ים" היתה מרחיקת לכת. אלה מבנים דו-משפחתיים בבנייה טרומית, שנראים זהים זה לזה. ההבדל היחידי מהרחוב המרכזי הוא רמת הטיפוח הסביבתי הגבוהה יחסית בשכונה.

על אחד המבנים נתלה שלט "למכירה". הבעלים גרגורי מצהיר כי הוא התושב הראשון של חריש. אחרי 17 שנה הוא מנסה למכור את הקוטג' הדו-משפחתי שבו הוא גר ב-1.25 מיליון שקל.

"יש לי הרבה מתעניינים - דתיים, חילוניים, הארי קרישנה. כבר קיבלתי הצעה של 1.15 מיליון שקל", הוא מתגאה. הוא מעוניין לגור בסמוך לילדיו באזור המרכז. "אני מבסוט מחריש", הוא אומר. "יש חסרונות - אין דואר, אין בנק, אבל אני מבסוט מהטבע, מהאוויר. זה גן עדן. יש לי פה פארק משני הצדדים. כשקנינו היתה פה תשתית לעיר של 40 אלף תושבים. חצי מהאנשים שעברו לגור פה היו עולים מרוסיה וחצי אנשי קבע ושוטרים. אנשי הקבע מכרו את הבתים ועברו הלאה. היתה תקווה שתהיה פה עיר גדולה. התחילו ליישר את השטח פה ליד לשכונת וילות של מיליונרים. אבל לא נתנו להם לבנות. זו לא פעם ראשונה שעושים פה רעש שמקימים עיר, אבל זה מגרש המשחקים של אנשים גדולים. כבר פעם רביעית או חמישית שאומרים שתהיה פה עיר. תהיה אז תהיה, לא תהיה אז לא תהיה".

בקוטג' ממול אנחנו פוגשים את התיכוניסטית סמדר סנדרוב, היושבת לצד הברווז שלה מרטין וכלב של השכנים, שהיא מסבירה כי הוא נוהג להתארח אצלה משום שבעליו, המאמינים בהארי קרישנה, לא מאכילים אותו בבשר בהתאם לאמונתם.

"אמא שלי עברה לפה אתי ישר מהקרוואנים של העולים החדשים, כשהייתי בת שנה. היא אהבה את השקט פה", היא אומרת. בגיל 12 עברה סנדרוב ללמוד בפנימייה, ובהמשך עברה להתאכסן אצל משפחה אומנת.

"זה מקום בלי חוגים, בלי אפשרויות. משעמם. כדי לקנות אוכל צריך לנסוע לחדרה. כשהייתי ילדה ניסו לעשות פה חוג בלט, אבל לא יותר מזה. חוץ מזה, היתה פה הבעיה של חמולת קראג'ה שבתקופתי היו בה הרבה ילדים בגילנו. יש פה בנות שעד היום מסתובבות עם ערבים, ולי זה לא התאים. אמא שלי, לעומת זאת, מסתדרת פה טוב. היא עובדת בדואר וכל הדתיים פה אוהבים אותה ומזמינים אותה אליהם בחגים, והיא תופרת בשבילם".

מלבד צביונה העתידי הלא ידוע של חריש, יש משקל גדול גם לסביבתה: חריש מרוחקת כ-20 דקות נסיעה מחדרה, ואפשרויות התעסוקה מצומצמות. מלבד היישובים הערביים, השכנים הם קיבוצים ומושבים שחוששים מהשתלטות חרדית על האזור.

"היה טוב מאוד אם היו מקימים גם מתחם גדול ויפה לחילונים מהאזור לטובת דיור זול ונגיש", אומר ראש מועצת מנשה, איל שדה, "אם היו משווקים אותה כעיר לא לחרדים. היה נכון להקצות שטח נפרד, שלא נראה את החיכוך שרואים בבית שמש ובמקומות אחרים. היה נכון למשרד השיכון להראות שאינו דואג רק לאוכלוסיה אחת".

הסיפור של חריש הוא הסיפור של מחירי הדיור בישראל. הסיבות לכך שהיישוב לא התרומם הן אותן הסיבות שדוחפות ישראלים רבים לרכוש דירות בפתח תקוה וברחובות במחירים מופקעים: הם רוצים לגור באזור המרכז, בסביבה הומוגנית שיש בה מוסדות ציבור מפותחים, בנקים, מרכזי תרבות וגישה נוחה לכל מקום, ולא להסתכן במקומות לא מוכרים.

האם השכונה החדשה בחריש היא ההבטחה הגדולה? ימים יגידו. אין פה עסקה של פעם בחיים - יש פה ראייה נכונה ומפוכחת של ציבור חרדי שרוצה לקנות דירות בזול וסומך על היכולת הקהילתית שלו לספק את צורכי הדיירים, ומולם התארגנות חילונית נואשת ועיקשת להקל על מחירי הדיור.

מי צפוי לזכות במכרזים? כל תסריט אפשרי

המכרז להקמת שכונה חדשה ביישוב חריש כולל 4,634 דירות בקרקע שמחולקת ל-29 מכרזים. בכל אחד מהם מוצעות עשרות עד מאות יחידות דיור. לסיורים התייצבו כ-100 עמותות ויזמים. המכרז צפוי להיות אחד המרתקים שנערכו בישראל, מכיוון שכל תוצאה בו אפשרית - מעמותה אחת שתזכה בכל 29 המגרשים ועד לפיצול מוחלט בין כל הקבוצות. תורת המשחקים היא שתקבע את שמות הזוכים, לפי פרמטר אחד: המחיר הגבוה ביותר הוא שיזכה בכל מכרז.

החרדים מסתערים על המכרז באופן אגרסיבי. מזה חודשים ארוכים יוצרות עמותות חרדיות קשר עם קבלנים גדולים ומבקשות הצעות מחיר מינימליות לבניית הדירות, כדי שיתאפשר להם להציע הצעה גבוהה ככל האפשר על הקרקע. לדברי גורמים בענף, כמה מהקבלנים נתנו הצעות מחיר הקרובות כמעט למחירי עלות הבנייה.

החילונים, המאוחדים בתנועה חריש הירוקה, מנסים למשוך את חבריהם ליישוב תחת הפרסומת "דירות בחצי מחיר". האוכלוסיה הדתית-לאומית מכריזה במודעותיה "פיספסת בבית שמש או ביד בנימין? לא מחמיצים הפעם בחריש". החרדים פשוט עובדים בתוך המחנה שלהם, בשקט וביעילות.

מצוקת הדיור הישראלית משותפת לכל המגזרים, וחריש יכולה להיות פתרון לכמה מהם. למרות זאת, במשך 17 שנה היתה לחילונים הזדמנות לרכוש דירות בחריש. 17 שנה היו גם לחרדים לאכלס את חריש. אלה וגם אלה לא הגיעו. בחודשים האחרונים נזכרו כולם במקום שכוח האל, והחלו להיאבק עליו.

העמותות החרדיות התאגדו במבנה הנקרא "ועדת דיור", כדי לגשת למכרזים באופן מתואם, ולא ליצור תחרות פנימית שתפגע בסיכוייהן ותעלה את המחיר. ההתאגדות הזו של החרדים נועדה גם כדי ליצור מראש מיפוי של החלוקה המגזרית העתידית בין הזרמים של החרדים, אם וכאשר הם יאכלסו את העיר. שתי קבוצות צפויות לחרוג מההתארגנות החרדית הזו: חסידי חב"ד הכועסים שלא התחשבו בהם בהתארגנות ועדת הדיור, ונטורי קרתא שהם נטע זר במגזר החרדי.

הדתיים-לאומיים, היהודים החילונים והערבים, שכולם מאורגנים בקבוצות שהכריזו כי ייגשו למכרז גם הן, לא יקבלו כנראה מהקבלנים הצעות נמוכות כפי שקיבלו החרדים, שכן דרישות המפרט שלהם מהדירה גבוהות יותר. עם זאת, לקבוצות אלה יש יכולת גבוהה יותר לשלם על דיור, ולכן אין לשלול את האפשרות שהצעות המחיר שלהן על הקרקע יהיו גבוהות יותר.
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#