"נכנסו לכאן מנהלים במספר מופרז ובשכר גבוה. זה נראה כמו חבלה מכוונת" - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
התרסקות "מעריב"

"נכנסו לכאן מנהלים במספר מופרז ובשכר גבוה. זה נראה כמו חבלה מכוונת"

"לא סתם העובדים השתוללו בקומת ההנהלה. התחושה היא שלקחו לנו את הכסף. אף אחד לא התריע לגבי מה שקורה. אתם יודעים שלא תוכלו להחזיק אותנו? תאפשרו לנו לקבל מה שמגיע לנו"

65תגובות

במסדרונות "מעריב" נשמעו לאורך השנים בדיחות גרדום רבות שביטאו את מצבו הקשה ואת דאגותיהם של העובדים. אנשי המערכת, שכבר הסתגלו למצב של קיצוצים תמידיים, היו מספרים אותן בחיוך מר וממשיכים לעבוד: להעביר חומרים, לכתוב כתבות ופרשנויות, לשכתב ולערוך. הם לא ויתרו על הציניות גם כשטייקון כמו נוחי דנקנר החליט לרכוש את גרעין השליטה בעיתון, וההלצה של אותם ימים היתה שדבר לא יעזור: הקארמה הרעה של "מעריב" תקבור גם את דנקנר, כפי שקרה לקודמיו. "הבדיחה נהפכה למציאות. הקארמה הרעה חילחלה והשתלטה גם על אי.די.בי", אומר עיתונאי לשעבר מהעיתון. אבל ב"מעריב" בפרט, ובענף התקשורת בכלל, קשה למצוא בימים אלה מי שיצחק מההלצה הזו.

השבוע הגיעו עובדי המוסד העיתונאי הוותיק למצב הישרדותי חדש לגמרי. הם לא נאבקו עוד על עתידו של העיתון, על שמו הטוב או על ההצדקה הקיומית שלו בנסיבות הנוכחיות, כי אם על זכויות העבר שלהם - כספי משכורות, פיצויים ופנסיה שלא הופרשו, ועד לרגע זה לא ברור מה עלה בגורלם. אירועי השבועות האחרונים הפתיעו גם את 2,010 עובדי העיתון. הם הופתעו מהמהירות שבה התגלגלו העניינים ומעוצמת המשבר.

המצב הבעייתי שבו שרויה קבוצת האחזקות של בעל השליטה בעיתון היה ידוע, אבל ההבנה הממשית של חומרת המצב הגיעה רק ביום שבו קיבלו שליש ממשכורת אוגוסט. היא חילחלה עמוק יותר כשהם התבשרו כי בידי החברה אין די כסף לשלם להם פיצויי פיטורים, ונהפכה לזעם של ממש כשבדיקת נאותות של הרוכש הפוטנציאלי של "מעריב", שלמה בן צבי, חשפה כי גם כספי הפנסיה שלהם לא הופרשו במשך תקופה - ולשורת ההפרשות לקרן הפנסיה, שהופיעה בתלושי השכר שלהם, לא היה כל גיבוי במציאות.

"מאז חמישי העובדים נחלקו לשתי קבוצות: כאלה שלא מסוגלים לעבוד וכאלה שלא מסוגלים לא לעבוד", מספרת כתבת בעיתון. "אני זוכרת כתבות וסיפורים שפירסמנו על עיריות ורשויות מקומיות שלא היו משלמות במשך חודשים משכורות לעובדים, ולא הבנתי איך העובדים בכל זאת הגיעו כל בוקר לעבודה. בשבוע האחרון הבנתי. זה משהו שאנחנו אוהבים ועושים הכי טוב. אני לא יכולה לדמיין את עצמי לא עיתונאית, ולכן גם מחר אני אגיע לעבודה".

הביקור בבניין שברחוב קרליבך בשלישי לא היה קל, בייחוד עבור כותב שורות אלה, שהיה עד לפני כשנה עובד "מעריב": במשך קרוב לחמש שנים היה "מעריב" ביתי המקצועי ומטה לחמי עד שבחרתי לעזוב. לא כל יום נהפכים יצרני החדשות למושאי הסיקור של הקולגות שלהם. כמו באחרון המפעלים או הרשויות המקומיות שנקלעו לקשיים זעקו העובדים את מצוקתם ונלחמו על זכויותיהם. הם הצטופפו על דרך בגין, מתחת ועל גשר מעריב, כשקבוצת שוטרי יס"מ צופה עליהם מהצד.

זה לצד זה עמדו עובדי מנהלה והפצה, עורכים וכתבים, בהם גם פרצופים מוכרים ממסך הטלוויזיה, חבושים בבנדנות לבנות עם הלוגו של העיתון, נושאים שלטים שעליהם נכתב "מעריב, מעליב, מעציב", "איפה הבושה 2012?" ו"אין פיטורים בלי פיצויים". צמיגים הובערו מול הכניסה לבניין. חלקם התראיינו לכלי תקשורת אחרים - מודעים להשפעתה של התקשורת ובו בזמן למגבלותיה בימים אלה.

תומר אפלבאום

חלק מהעובדים התמקמו בלובי, בעוד שאחרים עלו למשרדי ההנהלה בקומה השנייה לפרוק את זעמם ולדרוש תשובות. קצת אחרי 13:00 פנה יו"ר ועד העיתונאים, חגי מטר, לחברים: "עשינו פה היום הפגנה ענקית, העברנו את המסר. עכשיו אנחנו צריכים לחזור פנימה ולהמשיך לעשות את העיתון המעולה שאנחנו עושים. אנחנו מחכים עדיין לתשובות מההנהלה. אם לא נקבל תשובות, נחזור לרחובות".

"אני חוזרת לעבוד. ההרגשה היא שאני עובדת בלי לדעת אם ישלמו לי על זה", אמרה אחת המפיקות בייאוש וסיפרה שכבר חודשים לא הופרשו לה כספים לקרן הפנסיה: "קיבלתי כבר שני מכתבים מחברת כלל שהכסף לא מופרש". חברתה, שעובדת בעיתון יותר משש שנים, סיפרה גם היא שכבר שנה וחודשיים לא הופרשו כספים לקרן הפנסיה שלה. בגיליון המחרת של העיתון מצאו את עצמם העובדים בכפולת האמצע, שהוקדשה לכיסוי ההפגנה. אחר הצהריים הם כבר היו בדרך לסביון כדי להפגין מול ביתו המפואר של עופר נמרודי, בעל מניות בעיתון ולשעבר בעל השליטה בו. תשובות הם לא קיבלו - לא מההנהלה ולא מבעלי המניות.

אילן אסייג ומוטי מילרוד

חוסר הוודאות הכלכלית מוצאת את ביטויה גם בעמודי הפייסבוק של העובדים: בתמונות הפרופיל שהוחלפו בלוגו האדום ובפוסטים עם מלות פרידה וסיכום. גם אם תיסגר לבסוף עסקת הרכישה עם בן צבי, בעליו של "מקור ראשון", רובם המוחלט - 1,600 עובדים לפחות - ימצאו עצמם בחוץ. העובדים המעטים שכן ייקלטו ייאלצו להתחיל מאפס, ללא כספים וזכויות שנצברו.

"אף אחד לא התריע לגבי מה שקורה", אומרת עובדת במחלקת המנויים של העיתון קרוב ל-15 שנה, "אף אחד לא עצר את התהליך. הרי בהנהלה כולם ידעו. אתם יודעים שלא תוכלו להחזיק אותנו? אל תחזיקו אותנו אם אתם לא יכולים, אבל תתריעו, תעדכנו, תאפשרו לנו לפחות לקבל את מה שמגיע לנו. לא סתם העובדים השתוללו בקומת ההנהלה, אנשים נכנסו למינוסים מטורפים. התחושה היא שמישהו לקח לי את הכסף. במהלך השנים שמענו הרבה פעמים ש'מעריב' על סף סגירה - שחסר כסף ושאין נייר - אבל זה לא הגיע למצבים האלה, גם לא בתקופת נמרודי. זה תמיד היה כרוך בצמצומים, ובשלב מסוים החליטו שנעבוד עד 16:00 במקום עד 17:00 ובוטל התשלום עבור שעות נוספות. אבל עד השבועיים-שלושה האחרונים לא הבנו עד כמה זה חמור ורציני".

הטענה הזו עולה משיחות עם עובדים רבים שהתראיינו לכתבה זו. לדבריהם, בשום שלב בדרך לא כונסו העובדים על ידי ההנהלה או עורכי העיתון כדי להציג תמונת מצב עדכנית, תוכנית פעולה או הערכות לגבי יכולת השרידות של מקום עבודתם ולגבי האפשרות של סגירתו בפועל. את המידע על מצבם הם שאבו מפרסומים בכלי תקשורת אחרים, בעיקר סביב פרסום דו"חות החברה, ומאתרי הברנז'ה.

 

ההבטחה הגדולה התבדתה

 

יום רביעי, 23 במארס 2011, היה יום מיוחד בבניין שברחוב קרליבך 2 וכנראה האופטימי ביותר שידע זה שנים. ב-9:38 בדיוק שוחררה לאתר הבורסה הודעה לקונית, אך הרת גורל. דיווח מטעם קבוצת מעריב החזקות ודסק"ש בישר על גיבוש הסכמות לרכישת גרעין השליטה בעיתון על ידי חברת דיסקונט השקעות, שבשליטת דנקנר, תמורת 140 מיליון שקל. במסגרת העסקה תזרים דסק"ש 120 מיליון שקל לחברה, מתוכם 20 מיליון שקל באופן מיידי למימון ביניים. ההודעה הראשונית חייבה זהירות רבה, אבל היה בה די כדי לגרום לפרץ אופטימיות וזקיפות קומה, אחרי ניסיון חילוץ לא מוצלח של איש העסקים זקי רכיב.

בקפיטריה הקטנה שבמבואת הכניסה לבניין - המקום שבו מחליפים שמועות ודעות - כבר התחילו לרקום חלומות לעתיד: דיברו על מגע הזהב של דנקנר, על היכולת שלו לקחת עסקים כושלים ולהפוך אותם לעסק מוביל. היו מי שכבר ראו בדמיונם כיצד החברות הרבות של קבוצת אי.די.בי ימלאו את שטחי הפרסום של העיתון, כיצד רבבות עובדי אי.די.בי ירכשו מנויים במסגרת שיתופי פעולה צולבים, וכיצד בסניפי שופרסל יקדמו את מכירת העיתון לחברי מועדון.

אחרים פיללו לשיפור בתנאים הפיסיים שבבניין הישן ועל הטמעה של תרבות ארגונית עדכנית ומסודרת. הנועזים יותר כבר פינטזו על שי ראוי בחגים ועל שדרוג תנאי השכר אחרי שורת קיצוצים. ב-2 ביוני הושלמה רכישת 61% על ידי דסק"ש מידי רכיב ונמרודי, שנותר בעל 27% מהמניות בחברה. מי שעד אז החזיק אצבעות שהכל יעבור בשלום, יכול היה לנשום לרווחה - קבוצת מעריב נהפכה באופן רשמי לחברה בקבוצת האחזקות הגדולה במשק.

בדיעבד, כפי שעולה משיחות עם עובדים רבים אודות אירועי השנה האחרונה, השידוך בין "מעריב" לקבוצת אי.די.בי של דנקנר כשל לא רק עבור בעלי המניות בחברות הקבוצה, אלא גם עבור העובדים, למרות הכספים הרבים שהזרימה הקבוצה לעיתון. היו לכך סיבות רבות, חלקן נסיבתיות ואחרות תפעוליות: החל בקושי בסיקור העיתונאי של פעילותו הכלכלית הענפה של דנקנר, עבור בהשפעת המחאה החברתית ובמצב שאליו נקלעה קבוצת האחזקות שבשליטתו, וכלה בציפייה הגדולה שפיתחו העובדים.

החודשים הראשונים לכניסת דסק"ש אופיינו בעיקר בשורת מינויים ארוכה ובהצבת אנשים מטעמו של דנקנר בתפקידי מפתח בהנהלה ובמערכת - חלקם בשכר גבוה במיוחד. באוגוסט 2011 הוחלף עורך העיתון אבי משולם, שמונה שנה קודם לכן מטעמו של זקי רכיב, על ידי ניר חפץ, ששימש יועצו של דנקנר. לטענת גורמים בעיתון, אחת הסיבות להחלפתו המהירה של משולם היתה מחלוקת בנוגע לאופן סיקור המחאה החברתית. אל כיסא המנכ"ל הצניח דנקנר את טל רז, ששימש עד אז מנכ"ל כלל פיננסים בקבוצת אי.די.בי. אלה הן רק שתי דמויות מפתח מרשימה ארוכה של נושאי משרה שמונו על ידי החברה האם. תוך ארבעה חודשים הוחלפה כל הצמרת הניהולית של העיתון ונוספו לה מנהלים נוספים.

אלא שהאינטגרציה בין קבוצת אי.די.בי ל"מעריב" לא צלחה. החיבור בין "מעריב" הישן ל"מעריב" החדש יצר שני עולמות שהתקיימו במקביל ובמנותק מהמתרחש בשטח, ונחלקו לאנשי אי.די.בי שאיכלסו בהמוניהם את קומת ההנהלה ומולם עובדי העיתון הוותיקים. על פי העובדים, הדבר הוביל לכך שהמתיחות התמידית ששררה בין ההנהלה הקודמת לעובדים נהפכה לקרע של ממש מול ההנהלה הנוכחית.

"בהתחלה היתה תחושת הקלה, והיינו בטוחים שאנחנו מוגנים ומעתה הכול יהיה ורוד. מהר מאוד התברר לנו שזה לא יקרה", מספרת עובדת ותיקה ממחלקת המנויים. "נכנסו לכאן מנהלים במספר מופרז ובשכר גבוה. זו היתה קבוצה גדולה של מנהלים, שאנחנו לא יודעים מה הקבלות שלה, שקיבלה משכורות עתק. זה נראה כמו חבלה מכוונת, וזו התחושה שעמה אנחנו מסתובבים. פשוט תפרו שם משרות. צצו בעלי תפקידים שלא הכרנו קודם לכן. כך, למשל, למנהל המשק הוותיק של העיתון הביאו מנהל מקביל שלאיש לא היה ברור מה תפקידו. פעם בחודש ראינו אותו מחלק סוכריות על מקל לעובדים ובודק אם המכוניות בחנייה עומדות בשורה. המנהל הוותיק וגם אנחנו שאלנו: 'למה? מה ההצדקה?' ולא קיבלנו תשובות".

מינויו של רז למנכ"ל "מעריב" בעלות שנתית של 2 מיליון שקל - פי שניים משכרו של המנכ"ל היוצא ישראל גולדשטיין - בארגון שהיה שרוי בקשיים כלכליים קשים עוררה תרעומת בקרב העובדים, אבל זה היה רק עוד ביטוי לפער בין ההנהלה לעובדים, שכעסם גבר עם הזמן וככל שהמנהלים לא הביאו לשינוי המיוחל. "זה לא נגמר רק במנכ"ל: זה כלל שלוש מזכירות פלוס מנהלת לשכה בשכר של 45 אלף שקל בחודש - אלה דברים שמעולם לא היו כאן. בנוסף, מינו סמנכ"לית משאבי אנוש שעד היום אני לא יודעת מה היא עשתה לטובת העובדים. הם פיטרו את מנהל המחלקה שלי ומינו במקומו מנהלת, וזה עבד בשיטת חבר מביא חבר. המנהלת פיטרה שם עובדים ותיקים והביאה חדשים. הם חגגו. זו היתה ממש השתוללות. כמות כזו של רכבי מנהלים לא נראתה אף פעם בחניון של 'מעריב'. כל זה בזמן שלנו מורידים מהשכר כבר שנתיים עבור השימוש בחניון", טוענת העובדת.

הטלטלה שבחילופי השלטון לא פסחה גם על עובדי המערכת. בינואר 2011, חודשיים לפני ההודעה הראשונית על התגבשות העסקה, נפרד העיתון מכמה עשרות עובדים כחלק מקיצוץ רוחבי ושינוי מבני של העיתון. את הפגיעה ספגו הפעם עובדי מוסף עסקים, שכחלק מהידוק החגורה אמור היה להתכווץ וליהפך לחלק מעמודי החדשות. עם ההודעה הראשונית על רכישת העיתון על ידי דסק"ש יצאה הנחיה חד משמעית להקפיא את תהליך ההטמעה של המוסף, ולהמשיך לקיים אותו במתכונתו הרגילה על בסיס כוח האדם שנותר עד השלמת הרכישה.

"הם דרשו מאתנו הרבה. הייתי גם עורכת וגם מעצבת. כולנו קרענו את התחת ועבדנו שישה ימים בשבוע", מספרת עובדת במוסף עסקים באותה תקופה. "נשארו מעט מאוד כתבים ועורכים ושלוש גרפיקאיות שהוציאו את העיתון כל יום. במקור הם שמרו אותנו שנעשה את החלק הכלכלי לעמודי החדשות, וכוח האדם לא הספיק כדי להוציא את המוסף במתכונת המלאה. אלה לא היו תנאים לעבודה. אין לי בעיה לעבוד קשה אם צריך, אבל גם אחרי כל המאמץ הייתי מוצאת את עצמי בסוף היום עם מוצר לא מספק שלא רציתי לקחת בו חלק".

מאופוריה להתרסקות

אחרי ארבעה חודשים של המתנה במצב ביניים, זה קרה: דסק"ש נכנסה ל"מעריב". ימים ספורים לאחר כניסת בעל השליטה החדש התקיימה ישיבה של אנשי מוסף עסקים. "בישיבה הודו לעובדים על המאמץ וההשקעה והסבירו שדסק"ש מתכוונת להעמיד דירקטוריון רציני, ושמוסף עסקים הוא אחד המקומות הראשונים שדנקנר הולך לשים עליו את הדגש ולפתח. דובר אז על קליטה של עובדים נוספים ועיבוי המוסף", מספר מי שנכח באותה ישיבה. את דנקנר הם לא ראו במערכת.

"בהתחלה קיבלנו מנוחי מייל שבו הוא ביקש שנמשיך לבצע את העבודה העיתונאית, שלא נפחד לסקר או לגעת בדברים של אי.די.בי", מספרת עובדת לשעבר במוסף. "זה התחיל באופוריה גדולה. כל הזמן פימפמו לנו שהמוסף הכלכלי יורחב, ואז התחילו לגייס. הם הכניסו שמונה כתבים חדשים, חלק מהם צעירים, בשכר נמוך. בשנה שחלפה הם פיטרו את חלקם. היה רגע שבו הם ניסו להרים את הראש, ואז פתאום הרימו ידיים ונתנו לעיתון לגסוס. זו היתה התחושה".

עיתונאית שגויסה באותה תקופה מספרת כי "ההבטחות היו גדולות. הדברים שנאמרו לכל מי שנקלט היו שמספר העמודים יוכפל, שיביאו עוד כוח אדם, שהעיצוב ישתנה, שייצא קמפיין ענק ל'מעריב' החדש. על בסיס זה אנשים החליטו לעזוב מקומות אחרים ולבוא לעבוד כאן. הדברים התבררו כלא נכונים. כלום לא קרה. מהר מאוד החליטה בעלת השליטה שהיא לא רוצה להשקיע את הכספים האלה. זה הורגש לא רק ברמה של פיתוח המוצר העיתונאי. כבר בהתחלה הופתעתי שעל אף שהעיתון עבר לשליטה של טייקון, התנאים הפיסיים בתוך הבניין לא השתנו. לא היתה פינת קפה ראויה או שירותים נורמליים".

עובדת אחרת מספרת: "השינויים הבלתי פוסקים בסביבת העבודה שיקפו בדיוק את חוסר ההחלטיות הניהולית. היית מגיע בבוקר ומגלה פתאום שהחלל השתנה, ושבמקום שישבת פתאום יש קיר גבס ואותך העבירו למקום אחר".

המסר שהעביר דנקנר לעובדי העיתון עם רכישת השליטה, שאף פורסם מעל דפי העיתון, אמור היה להרגיע את העיתונאים ולתת מענה לסיקור הכלכלי של החברות הרבות שבשליטת אי.די.בי. "הנושא של אי.די.בי נהפך למורכב מאוד. העורכים התחילו לבצע צנזורה עצמית והחליטו לשנות או לא לפרסם כל מה שנדמה להם שאולי יציק לו בעין. אני יכולה לומר לך בביטחון ש-90% מהדברים לא היו לא מזיזים לו", טוענת כתבת במוסף הכלכלי.

לאחר מינויו של חפץ לתפקיד העורך הראשי החל מסע הגיוסים הגדול של העיתון, שכלל עיתונאים ועורכים בכירים וזוטרים. את הגיוסים הוביל בעיקר חפץ, שנשא ונתן עם העובדים.

אחת ההחלטות הראשונות שהתקבלו נגעה למגזין התרבות "ז'ורנל" - ספינת הדגל שאמורה היתה לייצג את הרוח המתחדשת של "מעריב". מערכת המוסף הוקמה כיחידה נפרדת בתוך העיתון וקיבלה תחילה תקציבים גדולים לגיוס כתבים, עורכים וגרפיקאים. לטענת עובדים בעיתון, ההשקעה ביחידת העלית החדשה עוררה אנטגוניזם פנימי מצד עובדי החלקים האחרים של העיתון. אבל ההנהלה החדשה החליטה להשקיע את מרב משאבי המערכת במוסף, ובתחילת הדרך אפשר היה למצוא בו כתב לכל תת נושא אפשרי: כתב אדריכלות, כתב לעיצוב פנים וכתב לתכנון וסביבה עירונית, לצד משרות כמו כתב למוסיקה ישראלית וכתב נפרד למוסיקה לועזית, כתב לקולנוע ישראלי לצד כתב לקולנוע זר.

בראש השנה שעבר הושק הגיליון הראשון בהרמת כוסית חגיגית. חודשיים מאוחר יותר מחצית מהנוכחים באותו אירוע כבר לא עבדו בעיתון. תקציב מוסף התרבות הלך והתכווץ, כמו גם מספר העובדים ומספר העמודים. "האנטגוניזם בתוך המערכת כלפי ז'ורנל היה נייר לקמוס לכל מה שקרה בעיתון אז", טוען גורם במערכת. "זה נראה תלוש מהמציאות וגרר תיעוב מצד כל אנשי המערכת". הקיצוץ המתמיד היה אולי רמז עבה למצב העיתון ולגורלו הצפוי של המוסף, אבל כמו במקרים אחרים, בשום שלב לא כונסו העובדים לשיחת עדכון. "הם ידעו מה קורה רק דרך אתר וואלה ברנז'ה", טוען אותו גורם.

מי שמלכתחילה לא ראו בכניסה של דנקנר בשורה היו עובדי חברת ההפצה של "מעריב", גל הפצה, שמעסיקה יותר מ-1,000 עובדים, שניהלו מלחמה עיקשת בבעל השליטה החדש מהרגע הראשון. כבר באפריל 2011, לפני שהושלמה עסקת הרכישה, נודע לאנשי ההפצה כי בכוונת דסק"ש לסגור את החברה ולהעביר את מערך ההפצה לידי חברת בר הפצה, שמספקת שירותי הפצה ל"ידיעות אחרונות" ונמצאת בבעלות גיסו של דנקנר, עידו ברגמן (75%) ו"ידיעות אחרונות" (25%), בטענה שהדבר יביא לחיסכון של 8 מיליון שקל בשנה.

"זה נחת עלינו כרעם ביום בהיר", מספר בכיר בחברה. "בשלב הזה החתמנו בשקט בשקט את רוב העובדים להסתדרות, והיא שלחה מכתב ל'מעריב' והודיעה להם שהיא מייצגת אותנו. ב'מעריב' קיבלו את זה מאד קשה. זו הפעם הראשונה שחברה או מגזר בקבוצה מתאגדים מתחת לאפם. התחיל משא ומתן בין ועד הפעולה שקם לבין הנהלת 'מעריב', נציגי אי.די.בי וההסתדרות. חיים גבריאלי ויו"ר מועצת המנהלים דן יעקבי אמרו: 'נדאג לעובדים. הם לא ייצאו מקופחים ואולי ישולבו במערך ההפצה החדש'. אבל כשהממונה על ההגבלים העסקיים אישר את עסקת 'מעריב' הוא הוסיף סעיף שכל העברה של פעילות לגורם אחר דורשת אישור שלו. הסעיף הזה כבל מאוד את אי.די.בי. בהתחלה דובר על כך שמיד ביוני יסגרו אותנו, ואחר זה נדחה לספטמבר ולדצמבר".

לטענתו, אנשי אי.די.בי לא ויתרו. בשלב מסוים הם העבירו נתונים חסויים, כמו עלות, כתובות ופרטים של מנויי העיתון לחברת בר הפצה, כהכנה להעברת מערך התפוצה לידיה. "זה הגיע למצב שהאנשים של בר הפצה ישבו ולמדו את תוכנת ההפצה לקראת העברת הפעילות אליהם. הם גם פנו לאותם מנויים והציעו להם להמיר את המנוי של 'מעריב' במנוי ל'ידיעות אחרונות'".

אחרי מאבק ממושך הרימה הנהלת "מעריב" ידיים. "הגשנו הצעות לייעול המערכת, לביצוע כל מיני פעולות מבניות ושינוי ארגוני שאמורים היו לייצר את אותו חיסכון, כמו שילוב ההפצה לעסקים ולחנויות יחד עם ההפצה למנויים פרטיים. הם קיבלו את התוכנית, אבל לא עשו אתה מאומה. לא הסתכלו, לא שקלו, כלום".

לפני כחודש הודיעה הנהלת "מעריב" על שורת צעדים דרסטיים הכוללת הפצה של העיתון רק בסופי שבוע, מה שהופך את מערך ההפצה שלו למיותר. בחברה ההפצה הגיבו להחלטה בצעד מחאתי חריג בגיבוי ההסתדרות, ובשישי של אותו שבוע קיבלו מנויי העיתון רק את עמודי החדשות, ללא מוספי סוף השבוע. "פנינו כבר לפני שנה וחצי לחלק מהעובדים בעיתון - לא לאנשי המערכת, לעובדי שירות, מכירות ונהגים. אמרנו להם: 'עכשיו רוצים לסגור אותנו, אבל מחר זה גם אתם. בואו תחתמו להסתדרות'. הם סירבו, אמרו שזה לא נוגע להם. כשפורסם שמקבלים החודש רק שליש משכורת הם היו בשוק מוחלט".

יותר מ-300 מיליון שקל הפסידה דסק"ש מאז שנכנסה ל"מעריב". הכסף הוצא על תשלום חובות עבר לבנקים, רכישת השליטה מבעלי מניות והלוואות בעלים. כל אלה הצליחו להאריך את חייה של החברה, אבל לא לשפר באופן דרמטי את מצבה. ייתכן שגם ללא ההיחלצות של דנקנר סופו של העיתון לא היה טוב יותר, אולי אפילו מהיר יותר. אבל גם נוכח הסכומים הרבים שהשקיעה הקבוצה, לא מעט עובדים מפנים אצבע מאשימה כלפי אי.די.בי.

"אנשים מרגישים נבגדים. יש מקום לעשות סדר ארגוני חדש, וכשהם נכנסו קיווינו שהם יעשו את זה ושיד הזהב של נוחי, עם המשאבים שעומדים מאחוריו, תצליח לקדם את העיתון. אבל באו האנשים שלו, מצצו את הדם ולא עשו כלום למען העיתון", טוען אותו עובד. "אני אומר לך כאחד שמגיע כל יום לבית 'מעריב', מה שקורה הוא אבסורד. יושב מנכ"ל חברה שמקבל 180 אלף שקל בחודש, ואתה שואל את עצמך מה הוא עושה כדי להוציא את 'מעריב' מהבוץ. הוא הביא סמנכ"לים במשכורות של 40-50 אלף שקל.

"היתה מנהלת משאבי אנוש שקיבלה משכורת בהתאם לתפקיד שלה. החליטו להביא מישהי חדשה ולהפוך אותה לסמנכ"לית. בשביל מה? כבר יותר משנה לא מגייסים עובדים, רווחה - אין, הכשרות מקצועיות - אין, קידום עובדים - אין, תוכניות אופק - אין. היא מעסיקה אצלה ארבע עובדות ולא זז כלום. היום יצא מכתב של דן יעקבי שבו הוא מספר כמה הוא גאה שיצאה אפליקציה לאייפד. זה קשקוש. גם קרליבך, אם היה חי בעידן הזה, היה מוציא אפליקציה - כי זה מה שכולם עושים. אין כאן שום הישג טכנולוגי. ישבו לנו סמנכ"לים על העורק, מצצו את הדם ולא עשו כלום למען 'מעריב' - רק גרמו לכך שנשקע בבוץ עוד יותר".

מ"מעריב" נמסר בתגובה: "הטענות המוזכרות בפנייתכם כוזבות ומגמתיות. מאז רכישת 'מעריב' על ידי דסק"ש עשתה החברה את כל המאמצים להבריא, לשפר ולהצעיד קדימה את העיתון למען הדמוקרטיה במדינת ישראל ולמען העובדים. כל עובדי 'מעריב' ידעו ויודעים מה היה מצבו של העיתון בעת רכישתו לפני כשנה. כל הפעולות והשינויים שנעשו, לרבות המינויים, נועדו אך ורק לשפר את מצבו של העיתון.

"הנהלת העיתון קיבלה ומקבלת את כל החלטותיה על בסיס שיקולים מקצועיים בלבד, וכל טענה אחרת היא שקרית ומהווה לשון הרע. צר לנו שעיתונכם בוחר שוב להכפיש את קבוצת אי.די.בי ואת 'מעריב' באופן שיטתי, ממניעים שתכליתם ידועה ומובנת לכל מי שעיניו בראשו".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#