שר העל הכלכלי מגיע למערכת הבחירות הבאה מרוט מאי פעם - מגזין TheMarker - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
דירוג 100 המשפיעים 2012

שר העל הכלכלי מגיע למערכת הבחירות הבאה מרוט מאי פעם

לקדנציה השנייה שלו כראש ממשלה הגיע בנימין נתניהו אפוף בהילה של עילוי כלכלי עם משנה סדורה: הפחתת מסים, הפרטה ורפורמה מקיפה בתחום הבעלות על קרקעות. לחצים מבית ומבחוץ והשינויים בזירה העולמית אילצו אותו לקפל את כל הדגלים האלה בזה אחר זה

25תגובות

בפרוס השנה הבאה עלינו, נתפלל שלטובה, ניתן להניח במידה גבוהה של סבירות שזו תהיה שנת בחירות. גם אם הבחירות יתקיימו במועדן החוקי האחרון, בנובמבר 2013, עדיין תעמוד השנה הקרובה בצלן, ולכן מותר ואף רצוי לפתוח כבר עכשיו את הדיון סביב הרקורד של ממשלת נתניהו בתחום הכלכלי, שיתפוס מקום מרכזי במערכת הבחירות (אף שכנראה יהיה עליו להתחרות בנושא הביטחוני־מדיני הדומיננטי).

אלכס ליבק

ענייננו כאן בנושא המדיניות הכלכלית בלבד, ובאופן ספציפי, במידת ההצלחה של יישומה. כיוון שכך, אין מנוס מלקבוע מיד בפתח הדברים כי האסטרטגיה הכלכלית שהתווה נתניהו בתקופת ממשלתו השנייה נחלה כישלון - חלקו חרוץ ומהדהד וחלקו האחר מובהק פחות. לאחר שנבסס קביעה זו בעובדות, נתמודד עם כמה שאלות הנובעות ממנה: עד כמה כישלון זה הוא פרי הבאושים של החלטות הממשלה או של התפתחויות מקומיות? באיזו מידה ניתן לייחס אותו למציאות המשברית הכלל־עולמית, שללא ספק השפיעה לרעה על המשק הישראלי וסיבכה מאוד את המצב? ואם הגורמים העיקריים לכישלון הם מקומיים ולא זרים, האם לפנינו רצף של כישלונות טקטיים, או שמא זוהי התפיסה הכוללת של נתניהו שהיתה שגויה ביסודה?

רבים תמהים כיום כיצד לאחר שלוש שנות השתבחות עצמית על יכולתה לנהל את המשק בצורה מוצלחת ומעוררת קנאה מצד מדינות אחרות, נאלצה ממשלת נתניהו להטיל גזירות הכוללות העלאת מסים וקיצוצי תקציב, תוך השמעת איומים שבלי צעדים אלה נהפוך לספרד או ליוון. יריביה הפוליטיים של הממשלה מרחיקים לכת עוד יותר, וכבר מוכנים להאשים את נתניהו וממשלתו בכל בעיה המתעוררת במשק או בחברה, גם אם מידת אחריותם הישירה להיווצרותה אינה ברורה. יתרה מזו, גם כאשר הממשלה נוקטת צעדים מועילים, לכאורה, היא סופגת קיתונות של בוז.

 

הכתבה מתפרסמת בגיליון ספטמבר של  מגזין TheMarker

לקבלת גיליון הכרות חינם, חייגו: 1-700-700-250

 

הלהיטות להאשים את הממשלה המכהנת בכל בעיה לא היתה קיימת לפני 2009. זוהי תופעה שאינה שייכת לתחום הכלכלה אלא לפסיכולוגיה של ההמון, אבל יש לה השלכות קריטיות על תחומי הפוליטיקה, הכלכלה והעסקים.

פישר נ' נתניהו
הדבר הראשון שעשה נתניהו בעת הרכבת ממשלתו היה למנות את עצמו לשר על בתחום הכלכלה, כך שלכאורה אין מקום לטשטוש בנושא האחריות לתוצאות שהושגו בהמשך, לטוב או לרע. ואולם, עוד בטרם הוקמה הממשלה התרחשה התפתחות שהתבררה בהמשך כקריטית.

במהלך מסע הבחירות שלו הבליט נתניהו את משנתו הכלכלית, שלפיה כדי לחולל צמיחה יש להוריד מסים ישירים. גישה זו, טען, היא הסיבה לצמיחה הגבוהה שאפיינה את המשק הישראלי מאז 2003 (כלומר מאז שהתמנה לשר אוצר). ואז, במהלך שמשמעותו העמוקה פוספסה כמעט לגמרי על ידי המדיה והפרשנים, התייצב נגיד בנק ישראל מול ראש הממשלה המיועד והזהיר אותו מפני ההשלכות של תפיסת עולמו הכלכלית. בראייה כוללת, הסביר סטנלי פישר, הפחתת הגירעון התקציבי השוטף והפחתת רמת החוב של המשק הם יעדים חשובים יותר מאשר הורדת שיעורי המיסוי, ולכן יש לעצב את המדיניות הפיסקלית בהתאם.

אמיל סלמן

דבריו של פישר היו חריגים, שכן אין זה מסמכותו של הנגיד לקבוע סדרי עדיפויות במדיניות הפיסקלית. ואולם, יש לזכור את ההקשר שבו נאמרו הדברים, שכן האביב של 2009 לא היה תקופה נורמלית, להפך: מאז ספטמבר 2008 היו כלכלת העולם והמערכת הפיננסית הבינלאומית נתונים בסחרור נורא. אמנם ישראל היתה במצב טוב יחסית, אבל זו היתה נחמת טיפשים מול הסכנה המוחשית של קריסה כלל־עולמית. במלים אחרות, זה לא היה עיתוי מתאים לדקדק בגינוני כבוד. אשר לפישר עצמו, הרי זה האדם שנשאר בעמדת פיקוד על הספינה המיטלטלת בלב הים הסוער בחורף של 2008־2009, כשהמערכת הפוליטית עסקה בבחירות ובתרגילי הסרק שאחריהן (ניסיון של ציפי לבני להקים ממשלה בראשותה). אין פלא, אפוא, שהוא ראה הכרח לומר את דברו בצורה הברורה והפומבית ביותר.

מפגן התעוזה הנדיר של פישר היה לשווא. נתניהו התעלם מאזהרותיו, ויחד עם שר האוצר חסר הניסיון שלו, יובל שטייניץ, העביר בכנסת בקיץ 2009 את ההמשך לתוכנית הרב־שנתית שהוא עצמו העביר בתור שר אוצר ארבע שנים קודם לכן. התוכנית נועדה ליישם את האסטרטגיה של הורדת המיסוי הישיר, והשלב הראשון בה – שבו התמידה גם ממשלת אולמרט בתקופת שלטונה – היה אמור להסתיים ב־2011. נתניהו ושטייניץ חוקקו את השלב השני בתוכנית, שקבע כיצד יימשך תהליך הורדת המיסוי על חברות ועל יחידים, כך שב־2018 מס החברות יגיע ל־18% בלבד, והמדרגה הגבוהה ביותר של מס הכנסה ליחידים תעמוד על 39% כבר ב־2016.

עובדה היסטורית היא שב־2009, כמו ב־2004, נתניהו לא נתקל בהתנגדות ממשית לתוכניותיו להוריד מסים. איש לא דיבר על רמיסת מעמד הביניים או על כך שהנהנים הגדולים מהתוכנית יהיו דווקא העשירים, בעיקר מפני שבשנים הראשונות ליישומו של כל שלב התמקדו הורדות המס ברמות השכר הנמוכות והבינוניות. עובדה היסטורית נוספת היא שב־2011 ננטשה המדיניות ההיא - לב חזונה הכלכלי של ממשלת נתניהו - ואף נהפכה על פיה.

ניתן לדון בשאלה אם נטישת התוכנית החלה לפני פריצתו של גל ההפגנות בקיץ 2011, או שהיא תולדה שלו. ואולם, אין ספק בכך שהחקיקה שאושרה בכנסת ב־5 בדצמבר 2011 סתמה את הגולל על האסטרטגיה הכלכלית של הפחתת מיסוי ישיר כגורם מחולל צמיחה. לפי החקיקה ההיא: א) נגנזה כל תוכנית הורדות המסים לשנים הבאות; ב) מס החברות, שהורד ב־2011 מ־25% ל־24% (והיה אמור לרדת באחוז נוסף ב־2012), הועלה בחזרה ל־25% בשנת המס 2012; ג) גם מס ההכנסה על יחידים הועלה – אבל רק על דרגות השכר הגבוהות, בעוד שניתנו הטבות מס לקבוצות מסוימות במעמד הביניים.

אחרי התפנית של 2011, המשך המגמה של העלאת מסים ב־2012 – ובעיקר ב־2013
ו־2014, כפי שניתן לצפות – אינו עוד "מהפך", אלא רק אישור לכך שהדגל העיקרי של המדיניות הכלכלית של ממשלת נתניהו קופל והוכנס למגירה. הנימוק הוא, כמובן, ההכרח להתמודד עם בעיות בתקציב, וזהו נימוק נכון, חזק ומשכנע. צריך רק לזכור מה היתה השתלשלות הדברים מראשיתם כדי לראות את התמונה השלמה.

ההפרטה שלא היתה
נושא אחר המזוהה לחלוטין עם נתניהו הוא ההפרטה. בהקשר זה אין הרבה מה לומר, מפני שכלום לא קרה. בשנותיה של ממשלת נתניהו השנייה הסתכמו תקבולי ההפרטה ב־80 מיליון שקל בשנת 2009, כתוצאה ממכירת מה שנשאר מהבנק לפיתוח התעשייה (מכירה שממילא אינה פרי פועלה של ממשלת נתניהו), ובסכום האדיר של 2.4 מיליון שקל בשנים 2010־2011 הודות למכירת חברה ממשלתית קטנה שאיש כמעט לא שמע עליה, לא לפני, לא תוך כדי ולא לאחר המכירה. לגבי 2012, אם מישהו מכם יודע על חברה ממשלתית שנמכרה, יואיל נא לשתף אותנו. אגב, חוסר התקבולים אין פירושו חוסר מעש. בתחומים שונים, מניסיונות למכור את הבעלות בתע"ש ועד לניסיונות להנפיק את נמל אילת בבורסה, הושקעה עבודה רבה ונעשו מאמצים גדולים, רק שתוצאות אין.
בתוך התחום הרחב של הפרטה היה נושא אחד שנתניהו התביית עליו כבר בראשית דרכה של ממשלה זו – הנדל"ן. לא נוכל, ולו מפאת חוסר מקום, לגולל את מלוא סיפורו של כישלון המאמץ לבצע רפורמה בתחום הבעלות על הקרקעות במדינת ישראל, שלבסוף הצטמצמה לרפורמה מוגבלת למדי במבנהו, תפקודו ודרכי פעולתו של מה שהיה מינהל מקרקעי ישראל. האם יש קשר בין הכישלון הזה לכישלון הכללי בתחום ההפרטה? לפני שננסה לענות על שאלה זו, מן ההכרח לציין כמה עובדות היסטוריות נוספות, הרלוונטיות מאוד לנושא הנדל"ן.

בעת כינון הממשלה באפריל 2009, איש לא חשב שבני הדור הצעיר, מעמד הביניים או כל קבוצה אחרת יאיימו לעלות על בריקדות בגלל חוסר יכולתם לרכוש או לשכור דירה במחיר סביר, במיוחד בגוש דן. יתרה מזו, באותם ימים לא היה מי שהצביע על כך שתגובתו הקיצונית של פישר למשבר העולמי - בדמות הורדת הריבית לרמות שפל הקרובות לאפס - תצית גל עליות מחירים בתחום הדיור, לא כל שכן שמחירי הדיור ייהפכו בתוך שנתיים לנושא מרכזי בשיח הכלכלי, החברתי והפוליטי. מפליאה עוד יותר העובדה שלאחר שהממשלה על כל זרועותיה נערכה במהלך 2010־2011 לטפל ב"בעיית הדיור", הבעיה לא נפתרה, והיא מוסיפה לככב בסדר היום הציבורי גם בחצי השני של 2012.

נתן ליפסון

זוהי דוגמה בולטת לתופעה של האשמת נתניהו גם בדברים שהוא אינו אחראי להם: הזינוק במחירי הדיור ב־2009־2011 נעוץ בתקופה בת 12 שנים (1997־2009) שבה ירד היקף הבנייה בהתמדה ויצר "גירעון" גדול במלאי הדירות, וניזון גם מהורדת הריבית שבוצעה בשלהי 2008, לפני עלייתו של נתניהו לשלטון. למעשה, גם כאשר ממשלתו נקטה את כל הצעדים הנדרשים, לכאורה, כולל תמריצים להגברת היקף הבנייה (שהתרחשה), שחרור קרקעות, העלאת הריבית, הורדת המינוף בלקיחת משכנתאות וצמצום זרם הכסף ללווים לצורך רכישת דירה – גם אז נתפס ראש הממשלה כאחראי לכך שמחירי הדיור עדיין גבוהים, הן אבסולוטית והן יחסית. אם וכאשר הם יירדו במיתון הבא, והרוכשים־הלווים יימחקו, הוא יואשם גם בכך, על אף שירידת המחירים היא התוצאה שהציבור דורש ממנו להשיג.

האסכולה הישנה
אכן, יש חוטים המקשרים בין כל הנושאים הללו, הן הכלכליים אבל בעיקר הפוליטיים והחברתיים. כיוון אחד הוא להצביע על המושג של "ביבי" בתור המכנה המשותף – כלומר הדימוי של נתניהו כאישיות חלשה שאינה מסוגלת לכפות את מרותה על המערכות השונות הכפופות לה. זאת לעומת נתניהו מודל 2003, שהיה החלטי, סמכותי ורודה בביורוקרטיה. אם נתניהו היה פועל ב־2009 כפי שפעל ב־2003, ולא היה נרתע מלהתעמת, לדוגמה, עם ועד עובדי הנמלים השם אותו ואת הממשלה הנבחרת ללעג, אזי היה רושם הישגים כמו בשנות הזוהר של 2003־2005.

ייתכן שזה נכון, ושההבדל בין הקדנציה הנוכחית לקודמתה מסתכם בכך שאז נתניהו פעל כשר אוצר תחת החסות של שרון כראש ממשלה, בעוד שעכשיו שר העל הכלכלי נתניהו פועל בחסות ביבי כראש הממשלה, אבל זוהי ראייה צרה מאוד של המציאות. ההבדל הגדול והמכריע בין שתי התקופות הוא שהן שייכות לשני עידנים שונים מאוד בהיסטוריה הכלכלית־חברתית של העולם ושל ישראל.

לפני המשבר הגדול, כשנתניהו כיהן כשר האוצר ואפילו בשנים שלאחר עזיבתו את התפקיד, שלטו בכיפה האסכולה הכלכלית־חברתית שאליה הוא משתייך והמשנה הכלכלית שאותה לימד ויישם. שרון היה שותפו האידיאולוגי, ועובדה היסטורית היא שאולמרט, לבני, בר־און ושות' לא שינו מאומה מהמורשת שהשאיר להם כשקדימה הוקמה ותפסה את השלטון בשלהי 2005. אבל באפריל 2009, כשנתניהו הרכיב את ממשלתו ויצא לדרך להמשיך ביישום משנתו, העידן הקודם חלף ועבר במשבר הגדול והעולם כבר נכנס לעידן חדש.

פישר קלט עובדת יסוד זו, אבל מתברר שנתניהו פספס אותה – לפחות אז. מאחר שהוא רחוק מלהיות טיפש, לאחר פרוץ "האביב הערבי" בתחילת 2011 וגרסתו המעודנת הישראלית בקיץ אותה שנה, גם הוא קלט את המסר: העם התעורר והחליט שהוא רוצה כל מיני דברים - סותרים, מבולבלים, חלקם בלתי ניתנים להשגה בתנאים הקיימים. מעל הכל, העם החליט שהוא דוחה את תפיסת העולם הכלכלית־חברתית שבה האמין נתניהו, ושאותה קידם.

לכן ייתכן שהשאלה המרכזית בבחירות הבאות תהיה אם נתניהו יכול להתנתק ממשנתו, ואם לא, מי יבוא במקומו. אבל יש שאלה חשובה הרבה יותר, שמשמעותה נוגעת הן למערכת הבחירות והן למציאות שתשרור אחריה: איזו משנה כלכלית־חברתית תבוא במקום זו שננטשה?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#