מקום 60: פרופ' מנואל טרכטנברג - מגזין TheMarker - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
דירוג 100 המשפיעים לשנת 2012

מקום 60: פרופ' מנואל טרכטנברג

היו"ר לשעבר של הוועדה לשינוי כלכלי-חברתי, מנואל טרכטנברג, דוחה את התפיסה הרווחת שלפיה המחאה החברתית התפוגגה בלי הישגים של ממש, אך מזהיר מפני המשך ההתעלמות מהגורמים שהציתו אותה

4תגובות

פרופ' מנואל טרכטנברג אוהב לספר את הסיפור הבא שחזר על עצמו, לדבריו, יותר מפעם אחת בשנה האחרונה: "הלכתי ברחוב, ניגש אלי מישהו ואמר 'אתה הפרופסור מוועדת טרכטנברג, נכון? חבל שלא יצא שום דבר מהמחאה החברתית ומהוועדה שלך, אבל לא נורא - אתה בחור טוב'". אלא שטרכטנברג משתמש בסיפור הזה כדי לומר את ההפך הגמור: בניגוד למה שחושב חלק מהציבור, המחאה הצליחה, ובגדול. והוא צודק.

המחאה החברתית היא הצלחה מאחר שהיא הוכיחה שהדור הצעיר של מעמד הביניים במדינת ישראל – אותו דור שעליו אמרו שהוא אינדיווידואליסטי וחומרני – דווקא מוכן לפעול במרץ עבור יעדים קולקטיביים. הוא רוצה ומוכן ללמוד שפה חדשה של שיתוף, לשמוע מגוון של דעות ולאמץ שיח ציבורי חדש המתמקד בחברה ובכלכלה במקום בנרטיב הביטחוני הישן.

ברמת ההישגים הקונקרטיים, ניתוח של דו"ח טרכטנברג מראה שיותר משלושה רבעים מההמלצות בוצעו בפועל או נמצאים בהליך ביצוע מתקדם – שיא עבור כל דו"ח או ועדה שהוקמה אי פעם בישראל, גם במונחים של היקף וגם במבחן של זמן הביצוע. בין התוצאות הללו אפשר למצוא את מסקנת ועדת הריכוזיות והטיפול בטייקונים ובמונופולים, אשר הגיעו לכנסת רק בזכות המחאה, את ועדת זקן להגברת התחרות בענף הבנקאות ואת השקת מערכת החינוך לגיל הרך. ואולי התובנה החשובה ביותר, על פי טרכטנברג, היא שהמחאה הוכיחה כי קובעי המדיניות לא יודעים טוב יותר מהציבור מה צריך לעשות. "הרי אנחנו נכשלנו", אומר טרכטנברג. "המחאה אומרת לנו: 'נכשלתם. עכשיו תבואו עם רעיונות חדשים'".

שלא כפרופסורים ושופטים אחרים, טרכטנברג הוא לא רק איש של ועדה אחת הקרויה על שמו. לאחר שניסח את מצבה של החברה הישראלית, הגדיר מהו "צדק חברתי" וכתב מפת דרכים נרחבת (גם אם לא תמיד מפורטת ומעשית) כיצד ניתן להתקדם לעבר יעד כזה – טרכטנברג ממשיך להטיף ולקדם את ערכי המחאה. זה מפתיע: טרכטנברג הוא איש הממסד השבע. כמרצה בכיר בעל קביעות הוא נהנה ממשכורת יפה מאוד, הוא היה ראש המועצה הלאומית לכלכלה שבמשרד ראש הממשלה ונבחר לאחרונה בשנית לתפקיד יו"ר הוועדה לתכנון ותקצוב של המועצה להשכלה גבוהה. למרות זאת, ואף שתפקידו בוועדת טרכטנברג הסתיים זה לא מכבר, הוא עדיין מציג להט של מהפכן דרום אמריקאי.

 

הכתבה מתפרסמת בגיליון ספטמבר של  מגזין TheMarker

לקבלת גיליון היכרות חינם, חייגו: 1-700-700-250


ככזה, טרכטנברג הוא כיום אחד הכלכלנים הבודדים שמביטים על הסוגיות המרכזיות בישראל תוך התחשבות בחברה כולה – לרבות החלשים שבה. כך,  הוא מביע את דעתו בצורה חדה וביקורתית על אי השוויון, על הדיקטטורה הכלכלית של התקציב השנתי ושל משרד האוצר, על דמוקרטיה שיתופית, על חמלה כלפי החלשים ועל מצבם העגום של הצעירים, גם המשכילים שבהם. בתפקידו בות"ת פעל למען הסטודנטים והשיג תוספת תקציבית של 7.5 מיליארד שקל למערכת ההשכלה הגבוהה לביצוע רפורמות גדולות, שבינתיים רק את חלקן הצליח ליישם.


בשבועות האחרונים, על רקע הדיון הציבורי הנרחב סביב התקיפה האפשרית באיראן והגדלת תקציב הביטחון שבה תומך אפילו נגיד בנק ישראל פישר, זעק טרכטנברג כי חצי מיליון האנשים שיצאו לרחובות בקיץ 2011 ביקשו בפועל להגדיל את התקציב האזרחי על חשבון התקציב הביטחוני, והבהיר שמדינת ישראל אינה יכולה להתקיים כמדינה מתוקנת עם תקציב ביטחון של יותר מ־60 מיליארד שקל לשנה – יעד שאנשי הממסד הביטחוני מאיימים לנפץ בלי למצמץ.


טרכטנברג לא מייצג היום איש זולת את עצמו. הוא אפילו לא מייצג את המחאה: זו היתה ספונטנית, ובינתיים גם קומץ ה"מנהיגים" שלה התפזר לכל עבר, חלקם בניסיון להתברג לפוליטיקה הממוסדת. זה לא מפתיע, שכן למחאה היו וישנם אויבים רבים וחזקים, לרבות כלי תקשורת המקורבים לבעלי הון וטייקונים, המעלים ומורידים את האש הציבורית מתחת למחאה בהתאם לאינטרסים שלהם. אחרים, כמו ההסתדרות, מפלגת העבודה ומפלגתו של יאיר לפיד, מנסים לנכס את המחאה לעצמם ולהפוך את התומכים בה לפתקים בקלפיות הבאות. טרכטנברג הוא, לכן, הקול האמין והמקצועי היחידי של מיליון האנשים שיצאו למחאות של השנתיים האחרונות, והמסר שלו קשה ומפחיד: המחאה, הוועדה וקומץ הרפורמות שבוצעו בזכותה הן רק פרק אחד בסיפור הרבה יותר גדול. אם הממשלה ושאר מוקדי הכוח במדינת ישראל ימשיכו להתעלם מהגורמים שהציתו את המחאה של 2011, הם יקבלו בעתיד המאוד לא רחוק מחאה אחרת: אלימה יותר, מסוכנת יותר ובלתי־דמוקרטית הרבה יותר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#