דנקנר רוצה את מעריב - והפנסיונרים משלמים את המחיר - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
הון ועיתון

דנקנר רוצה את מעריב - והפנסיונרים משלמים את המחיר

עיתון מעריב מפסיד מאות מיליונים בלי מודל עסקי כבר חמש שנים - אז איך הצליח נוחי דנקנר לשכנע את הדירקטורים בפירמידה לשרוף עליו סכומי עתק, רק משום שחשק בצעצוע עם כוח והשפעה

85תגובות

נוחי דנקנר, בעל השליטה ב"מעריב", הנחית בשנה האחרונה מטלה מקורית על בכירי העיתון, בהם המנכ"ל טל רז, העורך ניר חפץ והיו"ר דני יעקבי - "תורנות שימור לקוחות". דנקנר, שביקש לקבל בכל יום לידיו את רשימות המנויים שהצטרפו לעיתון או שפרשו ממנו, לא היה מרוצה ממה שראה. הוא דרש מכל אחד מהבכירים להתקשר מדי יום באופן אישי לעשרה מנויים ולשכנע אותם שלא לנטוש. בכירים בהנהלת "מעריב" מציירים תמונה מביכה של ישיבות שבהן דנקנר חוקר את מנהלי העיתון אם ביצעו את המטלה היומית, וחוטפים על הראש כשמודים שלא הספיקו (מ"מעריב" נמסר בתגובה: "הנושא אינו ראוי לתגובה").

ייתכן שהנחיה כזו יכולה להניב תוצאות במקום צומח עם תוכנית עסקית מגובשת. זה לא המצב ב"מעריב", שמצוי במשבר עסקי ובהפסדי ענק מזה שנים רבות. מאז 2000 הפסיד "מעריב" במצטבר 750 מיליון שקל. ב-2005 הפסיד העיתון 25 מיליון שקל; ב-2006 הפסיד 52 מיליון שקל; ב-2008 זינק ההפסד ל-132 מיליון שקל; וב-2011, ערב החתימה על העסקה, הגיעו ההפסדים ל-96 מיליון שקל.

בכיר בעיתון כואב את האווירה במערכת: "קשה לראות את זה, כי העיתון הוא מטה לחמן של משפחות רבות. מנהלי הארגון מחממים את הכיסא. רק בשבוע האחרון דנקנר דפק על השולחן והודיע שהוא לא מזרים יותר כסף עד שהוא רואה תוכנית עסקית".

הרומן בין דנקנר לעיתונות התחיל בטונים אחרים. במארס 2011, כשנודע כי הוא רוכש את "מעריב" באמצעות חברת דיסקונט השקעות (דסק"ש) שבשליטתו, רבים בעיתון הביעו שמחה. היתה להם סיבה טובה: התייצבותה של אי.די.בי, אז הקבוצה החזקה במשק, מאחורי העיתון המצוי בקשיים הבטיחה דרך חדשה, ודאות וגב פיננסי איתן. דנקנר הבטיח שהעיתון יחזור להוביל והוסיף: "עבורי זה אינו רק מהלך עסקי אלא גם מהלך חברתי-דמוקרטי אשר, כך אני מקווה, ירים תרומה חשובה לשיח הציבורי, לדמוקרטיה, לתחרותיות ולתרבות בישראל".

על רקע החיוכים בישיבת המערכת הראשונה, שנערכה מיד לאחר העסקה, בלט אחד מבכירי "מעריב" שאמר בחיוך מריר: "אל תדאגו, 'מעריב' עוד יקבור גם את נוחי דנקנר". גם אם הדברים נאמרו בציניות, כיום הם נדמים כנבואה שמתגשמת. שנה וארבעה חודשים אחרי אותה עסקה, אפשר לומר בוודאות שני דברים: "מעריב" לא התרומם, וקבוצת אי.די.בי - תמנון ענק שזרועותיו נמצאות בכל תחום במשק וחלק גדול מהחברות שבשליטתו נשענות על הרגלי הצריכה של הישראלי - נמצאת בתקופה הקשה שידעה אי פעם. שילוב של טעויות עסקיות וחובות ענק יחד עם הפאניקה בשוק האג"ח הישראלי, המשבר הכלכלי והצתתו של גל מחאה חדש הביאו לצניחה במניותיה ולהתרסקות האג"ח שהנפיקה.

השבוע חלה הידרדרות נוספת. העיתון דיווח לבורסה כי הוא עומד בפני תהליך התייעלות שיכלול צמצום משמעותי בכוח האדם, לצד הרחבת הפעילות הדיגיטלית ובחינת שיתופי פעולה עם עיתונים אחרים. אבל נראה ש"מעריב" עובר כיום מהפכה רחבה הרבה יותר, בעלת השלכות גדולות על עתידם של כ-2,000 עובדי העיתון: סגירת בית הדפוס ומכירת הקרקע שעליו עמד וצמצום דרמטי של עמודי העיתון המודפסים במשך השבוע.

ברביעי הגיעו פיטורי העובדים ב"מעריב" לנקודת רתיחה: כמה שעות לאחר דיון סוער שיזם ארגון העיתונאים של ההסתדרות בבית הדין לעבודה, נאלץ המנכ"ל רז להוציא הודעת הרגעה לעובדים: "לא קיימת סכנה לאי תשלום שכר לעובדי החברה". היה זה בניגוד גמור לדברים שאמר כמה שעות לפני כן עורך הדין של העיתון, נחום פינברג: "אין כסף לתשלום שכר לעובדים בחודש הבא. אנחנו במצב הכי גרוע שיכול להיות". הוא היה נחרץ: "אין סיכוי לפשרה, אין ברירה אלא לפטר".

לא לחינם מיהר רז לשלוח את הודעת ההבהרה לעובדים. עיתונאי "מעריב" שרויים בחוסר ודאות מוחלט לגבי עתידם: "אנחנו פשוט מחכים לראות מי הברווז הבא במטווח", אמרה אחת העיתונאיות. "קשה לעבוד בתחושת חוסר ביטחון כזאת". אחד העיתונאים שפוטר באחרונה מתאר אווירת נכאים במסדרונות. "הספקתי לעבוד מתחת לשלושה עורכים - יואב צור, אבי משולם וניר חפץ", הוא אומר. "בכל פעם שנכנס עורך חדש היתה פתאום תקווה שמשהו הולך לקרות, שפתאום יהיה בסדר. עכשיו כולנו כבר מבינים שאין ממש סיבה לאופטימיות. אני כבר פוטרתי, וכנראה שלא אמצא עבודה חדשה בתחום התקשורת. איאלץ למצוא עבודה בתחום אחר".

המעבר לפעילות דיגיטלית שעליו הוכרז השבוע אינו חדש ב"מעריב". "בתקופתו של הבעלים הקודמים, זכי רכיב, היתה במשך כמה חודשים תחושה שאנחנו עומדים לעבור למהדורת טאבלט", מתאר בכיר לשעבר בעיתון. "אבל אז דנקנר קנה את העיתון והכל התהפך. מאז, במשך חודשים על גבי חודשים, הגוף הזה מתנהל ללא אג'נדה עסקית. אתה רואה מנהלים שעסוקים כל היום במילוי טבלאות ובכתיבת דו"חות על תוכניות עבודה - שאף פעם לא מתממשות. לא נשאר להם זמן לעשות שום דבר אחר. דבר לא השתנה בתחום הדיגיטל בתקופה הזו, ומעניין שעכשיו דנקנר חוזר לתוכנית ההיא של רכיב".

גם גורמים בענף תוהים לגבי התוכנית: הכנסות המהדורה הדיגיטלית זניחות בהשוואה לאלה של המהדורה המודפסת. פחות מ-3% מהכנסות החברה מגיעות מהאינטרנט, בעוד שמחצית מההכנסות מגיעות מפרסום - רובו בגרסה המודפסת.

המוסדיים מתחילים לדרוש הבהרות

יש להניח שלו דנקנר היה רואה שנה קדימה וחוזה את המצב הפיננסי החמור שאליו הוא ייקלע, הוא לא היה רוכש את "מעריב". אבל עכשיו זה קצת מאוחר מדי. שוויה של דסק"ש, בעלת השליטה ב"מעריב", צנח בשבוע האחרון אל מתחת ל-500 מיליון שקל, וכמעט קשה להאמין שבשיאה, לא לפני זמן רב, היא היתה שווה יותר מ-6 מיליארד שקל.

אבל זו לא רק דסק"ש: שוק ההון כבר אינו מאמין שאי.די.בי תהיה מסוגלת לעמוד בפירעון מלוא חובותיה בזמן. דנקנר הצהיר שיעשה זאת, וכדי להרוויח זמן הוא מוכר מכל הבא ליד - ופעמים רבות דווקא את החברות החזקות. אחרי מכתשים אגן, שנמכרה ב-2011, נמכרו בחודש האחרון עוד שתי חברות: יצרנית הגזים התעשייתיים מקסימה ויצרנית אביזרי הצנרת המ-לט. המכירה הגדולה מכולן נסגרה לפני שבועיים, כאשר איש העסקים לן בלווטניק השתלט על כלל תעשיות, על שלל החברות שבבעלותה, תמורת 1.3 מיליארד שקל. השבוע עלה דנקנר שלב במכירת החיסול, כשהודיע שהוא מעמיד למכירה את מטוסו הפרטי, שנרכש תמורת 26 מיליון דולר, שכן "אין עוד הצדקה בהחזקתו".

דנקנר נכנס לענף העיתונות כשמצבו כבר היה רעוע, ואולם נראה שב"מעריב" של היום הבעיות חמורות יותר - ויש ספק לגבי יכולתו להמשיך להתקיים. עד כה הזרים דנקנר ל"מעריב" 125 מיליון שקל (כולל ההזרמה של השבועות האחרונים בסך 25 מיליון שקל), אך ייתכן שהוא לא יוכל להמשיך לעשות זאת. העובדה שכספי הפנסיה של הציבור מושקעים דווקא ב"מעריב" (דסק"ש היא חברה ציבורית עם חוב של 6.5 מיליארד שקל לבעלי האג"ח) העלו בחודש האחרון שאלות גם בקרב המשקיעים המוסדיים, המחזיקים עבור כולנו במניות ובאג"ח שלה.

בסוף יוני פנה בית ההשקעות פסגות בבקשת הבהרות לגבי הזרמות הכספים ל"מעריב". בפסגות תהו מדוע דסק"ש ממשיכה לממן גוף שאינו יכול להשיג אשראי מאף מקור אחר, מדוע הלוואות הבעלים ל"מעריב" קטנות מהחובות של "מעריב" לבנקים, מדוע מעריך שווי חיצוני חיווה דעתו כי "תנאי ההלוואה הינם משופרים ביחס לתנאי השוק החלים במועד זה ביחס להלוואות דומות בחברה", ומדוע ועדת הביקורת והדירקטוריון של דסק"ש רואים את כל החלטות הההשקעה האלה כמועילות לחברה. השאלות שהעלתה פסגות לא נענו עד אתמול, ולכן מנכ"ל פסגות, חגי בדש, שיגר מכתב נוסף לחברה, שבו הוא מאיץ בה להשיב.

בשנה וחצי האחרונות הופנו פעם אחר פעם משאבים מדסק"ש לעיתון. למעשה הושקעו בו יותר מ-300 מיליון שקל, חלק ברכישת המניות מידי זכי רכיב, עופר נמרודי ובנק הפועלים (כ-150 מיליון שקל), וחלק אחר בהלוואת בעלים וברכישת אג"ח של החברה מהציבור ומחברת הכשרת הישוב בכ-50 מיליון שקל. נכון, "מעריב" הוא לא הבעיה הגדולה ביותר של דנקנר, אבל ההשקעה בו - שנראתה כהוצאה קטנה ולא מורגשת לפני קצת יותר משנה - נהפכת בימים אלה למעמסה משמעותית, מבחינה כספית וציבורית.

קבוצות עסקיות המחזיקות בעיתונות אינן דבר חדש: קבוצת "הארץ" מוחזקת על ידי משפחת שוקן; "ישראל היום" מוחזק על ידי המיליארדר שלדון אדלסון; בעל השליטה ב"גלובס" הוא אליעזר פישמן; וקבוצת "ידיעות אחרונות" מוחזקת על ידי משפחת מוזס (בשותפות עם פישמן). אבל "מעריב" הוא המקרה היחיד שבו עיתון ישראלי מוחזק על ידי חברה ציבורית, שחלק מבעלי המניות והאג"ח שלה הם הפנסיונרים הישראלים. מאחר שלחוסכים יש אינטרס למקסם את התגמול שיקבלו כשייצאו לגמלאות, ההשקעה ב"מעריב", כל עוד לא ברור שהיא נעשתה משיקול עסקי, כלומר כדי להרוויח כסף, היא מהלך תמוה. העיתון רשם ב-2011 הפסד תפעולי של 159 מיליון שקל, והפסיד בשלוש השנים האחרונות יותר מ-300 מיליון שקל. השנה האחרונה שסיים ברווח היתה 2004. מכל זווית שבה נבחן את "מעריב", קשה למצוא את המודל העסקי שיחלץ אותו מהבוץ. קשה אף יותר להבין מה חשבו בכירי אי.די.בי, ובעיקר אנשי הדירקטוריון של אי.די.בי ודסק"ש האמונים על האינטרסים של ציבור המשקיעים, כשאישרו את רכישת "מעריב".

אין ספק שהמשק הישראלי בכלל ועולם התקשורת בפרט הרוויחו מכך ש"מעריב" נשאר חי ונושם. שמירה על מקום עבודתם של 2,000 איש ודאגה לקיומו של כלי תקשורת נוסף הן מטרות חשובות. זאת ועוד: אפשר להבין אנשי עסקים פרטיים שמוכנים להפסיד כסף כדי לשמור על עיתון בחיים, גם אם האינטרס שלהם הוא כוח והשפעה. אבל לא ברור מדוע חברה שממומנת על ידי הציבור משקיעה כספים שברור שלעולם לא תקבל בחזרה ומעניקה הלוואות בריבית של 4%-5%, בעוד שזמינות לה השקעות אחרות עם תשואות הרבה יותר גבוהות.

משרתיהם של שני דירקטוריונים

דירקטוריון דסק"ש, שאחראי להשקעה ב"מעריב", מורכב ברובו מבכירי בעלי השליטה והמקורבים שמכירים שנים ארוכות את בעל המאה והדעה בקבוצה, נוחי דנקנר. מלבד דנקנר ואמו זהבה, יושבים בדירקטוריון עו"ד אבי פישר, שצועד עמו מימיו הראשונים בעולם העסקים; שותפיו לשליטה באי.די.בי, אנשי העסקים יצחק מנור וצבי לבנת; ואנשי העסקים דורי מנור ומרק שימל. בתחילת יולי, כחלק מהפרידה העסקית של משפחת לבנת מדנקנר, עזבו פישר ולבנת את הדירקטוריון.

רבים מחברי דירקטוריון דסק"ש יושבים גם בדירקטוריון של "מעריב": דנקנר עצמו; נשיא דסק"ש עמי אראל; סגן נשיא דסק"ש ארי ברונשטיין; ומנכ"ל אי.די.בי פיתוח חיים גבריאלי. הם מייצגים בו זמנית את האינטרסים של "מעריב" - המבקש הלוואות מדסק"ש כדי לשרוד - ואת האינטרסים של דסק"ש המספקת לו חמצן.

לצדם יושבים בדירקטוריון דסק"ש אנשי עסקים ואקדמאים, בהם גדעון להב, לשעבר יו"ר בנק דיסקונט; שאול בן זאב, מנכ"ל מפעלי ים המלח לשעבר (שעזב באחרונה את התפקיד); הפרופסור לכלכלה ניב אחיטוב; ופרופ' דן אופנהיים, לשעבר מנכ"ל המרכז הרפואי בילינסון. שני האחרונים מוגדרים כדירקטורים חיצוניים בחברה, שתפקידם הוא לשמש כגורם בלתי תלוי הבוחן את החלטות ההשקעה ללא תלות באינטרסים של בעלי השליטה.

פנינו לחברי הדירקטוריון האלה בזה אחר זה, וניסינו ללמוד מהם כיצד התקבלה ההחלטה להשקיע ב"מעריב": איזו תוכנית עסקית ואילו שיקולים הוצגו בפני הדירקטוריון, אם מי מחברי הדירקטוריון התנגד להשקעה וכיצד התקבלו ההחלטות. כולם מילאו את פיהם מים. גם יו"ר הבורסה לשעבר יאיר אורגלר, שהיה חבר דירקטוריון דסק"ש והתפטר, סירב לדבר. אפילו כשפנינו לדירקטורים באי.די.בי, המפקחים על דסק"ש, הם לא הסכימו לדבר והפנו אותנו להנהלת החברה, שסירבה לנמק או להסביר את התנהלותה בעניין. "תמיד יש עסקות לאשר ותמיד יהיו עסקות באי.די.בי. אנחנו מאתגרים את החברה, אבל יכול להיות שמדובר בשאלות שצריך לשאול את מנהלי החברה", אמר אחר מהם.

דירקטור שישב בדירקטוריון דסק"ש לפני ההשקעה ב"מעריב" אומר: "לא אכנס לפרטי העסקות, אבל עמי אראל ונוחי דנקנר הם אלה שהציגו את העסקות בדרך כלל. התרשמתי שהם פועלים באופן מושכל ושהם באו עם מיטב הנתונים".

הרגשת שאתה יכול להתנגד להצעות?

"ההחלטה איך להצביע היא אינדיווידואלית, לפי מידת הבנתך. אני לא הרגשתי לחץ. לדנקנר יש ניסיון ניהולי וכלכלי לא מבוטל. הוא לא עשוי מחומר שיבקש תספורת".

עמי אראל אמנם סירב להתראיין לכתבה, אך הצהיר בעבר בפני מקורביו שהתנגד לעסקת "מעריב". מקורבים מעידים כי דנקנר דחף את ההשקעה, ולאחר ביצועה היה מעורב אישית במתרחש. בין היתר הוא נפגש עם עיתונאים בכירים כדי להביאם לעיתון ויזם פגישות פיוס בין גורמים בעיתון: לדוגמה בין ניר חפץ, שמינה לערוך את העיתון, לבין העיתונאי בן כספית.

בעלי האג"ח הציבו אולטימטום

דנקנר אינו איש העסקים הראשון שמסתבך עם "מעריב". ולדימיר גוסינסקי וארקדי גאידמק חלמו לרכוש את העיתון ולהשיג הכרה כאנשי עסקים ישראלים - וגוסינסקי אף הגשים את החלום. נמרודי, שמשפחתו רכשה את "מעריב" מעיזבונו של רוברט מקסוול, היה בעל אובססיה גדולה כל כך לעיתון, עד שמצא את עצמו אוכל ניירות בחקירת משטרה. רכיב, איש היי-טק בעברו, ניצל את הונו כדי להשתלט על העיתון בשאיפה לקבל הכרה ציבורית עם חזרתו ארצה מארה"ב.

דנקנר החל להשתעשע ברעיון להשקיע ב"מעריב", שהיה אז אחד משני העיתונים הגדולים במדינה, עוד באמצע העשור הקודם, רק שנה לאחר שהשתלט על קבוצת אי.די.בי. במשך השנים הרעיון נגנז פעם אחר פעם. ייתכן ש"קשר העין" בינו לבין "מעריב" החל כבר שנים קודם, כשבנק הפועלים שבשליטת משפחת דנקנר מימן לגוסינסקי ב-1998 רכישת 27% ממניות "מעריב". דנקנר היה אז סגן יו"ר הבנק ויו"ר ועדת האשראי שלו.

ב-2003, כשדנקנר רכש את אי.די.בי, מונה לתפקיד בן דודו דני דנקנר. בסוף 2007 ויתר בנק הפועלים על החזר ההלוואה מגוסינסקי, וקיבל במקומה את המניות שלו (27%) לפי שווי של 100 מיליון דולר. דני דנקנר היה אז כבר יו"ר הבנק, בזמן שיו"ר ועדת האשראי בבנק היה עידו דיסנצ'יק - העורך לשעבר של "מעריב".

במשך השנים העניק בנק הפועלים הלוואות ל"מעריב", ובשיא הסתכמה החשיפה של הבנק לעיתון ב-200 מיליון שקל. בתחילת 2009 הוא העמיד ל"מעריב" אשראי של 50 מיליון שקל. במארס 2009 הציב הבנק אולטימטום ל"מעריב" לפרוע את החוב תוך שבעה ימים. למרות זאת, בסוף אותה שנה היה הבנק חשוף לעיתון ב-109 מיליון שקל.

דנקנר ליווה מקרוב גם את חילופי הבעלות בעיתון באמצע 2010, והגיע לארוחה שנערכה לרגל מכירת העיתון לרכיב באחוזת נמרודי בסביון. רכיב החזיק מעמד ב"מעריב" פחות משנה, לפני שהתייאש. הוא חיפש קונה, וכשלא מצא שקל לערוך מכירת חיסול של נכסי העיתון. במארס 2011, כששווי העיתון היה בשפל, הגיעה כמו משמים דסק"ש: היא השקיעה כ-150 מיליון שקל וקיבלה 61% מהעיתון.

הרכישה לוותה בהסדר חוב עם הפועלים: ההלוואות נסגרו, "מעריב" פרע 42 מיליון שקל תמורת ויתור על 60% מההלוואה, ודסק"ש גם רכשה את שארית המניות של הפועלים ב"מעריב". דסק"ש הציגה נימוקים מעט מבולבלים להחלטה, בעיקר סינרגיה בין "זרוע התוכן" החדשה ("מעריב") לחברות תשתיות התקשורת שלה - סלקום ונטוויז'ן. במחלקת הפרסום של העיתון קיוו ליהנות מהמודעות של כל חברות הקבוצה.

כל זה לא קרה, אפילו להפך. הרעיון של הסתמכות על מכירת תוכן לחברת סלולר נראה הזוי בימים שבהם יש אייפון ואנדרואיד וכל התוכן שבאינטרנט פתוח בפני בעלי הטלפונים, מה עוד שחברות הסלולר עסוקות בימים אלו בקיצוץ הוצאותיהן. דסק"ש נאלצה להזרים עוד ועוד כספים.

במארס 2012 חילצה דסק"ש את נמרודי ואת חברת הכשרת הישוב שבשליטתו מההלוואות שהעניקו ל"מעריב", תמורת 20 מיליון שקל. דירקטוריון דסק"ש הצדיק את ההשקעות האלה בנימוקים מפותלים המייצגים אך ורק את האינטרסים של "מעריב" - אך לא מסבירים בשום צורה מה האינטרס של דסק"ש. לגבי ההלוואה מתחילת 2011 הסביר הדירקטוריון כי "'מעריב' פנה לשני בנקים בבקשה לקבלת הלוואה, ואולם בעת הזו הבנקים אינם מעוניינים להעמיד ל'מעריב' הלוואה דומה להלוואה נשואת דו"ח זה. העמדת ההלוואה נעשית בהתחשב בזמינותה המיידית והיותה נגישה יותר ביחס למקורות מימון אחרים". במקום אחר נכתב כי "העסקה הינה לטובת 'מעריב', ולפיכך הינה גם לטובת בעלת השליטה".

דסק"ש נאלצה גם למצוא כסף כדי לחלץ את מחזיקי האג"ח של "מעריב". בעלי האג"ח, שיוצגו על ידי עו"ד אופיר נאור, הציגו לעיתון אולטימטום ואיימו בדרישה לפירעון מיידי של האג"ח. כתוצאה מכך נרכשו מהם אג"ח בהשקעה של כ-40 מיליון שקל. "הסיפור של 'מעריב' הוא אחד הדברים הטובים שעשיתי בשביל בעלי האג"ח בשוק ההון", אומר נאור. "מאחורי החברה הזו ניצבת קבוצה עסקית חזקה, שלא היתה מודעת למחויבות שלה לבעלי האג"ח. בעלי האג"ח קיבלו הזדמנות לרדת מהרכבת שנקראת 'מעריב' - הזדמנות שרובם ניצלו".

מדיסקונט השקעות נמסר בתגובה: "דיסקונט השקעות ו'מעריב' הן חברות ציבוריות, כך שכל המידע הרלוונטי לנושא פנייתכם הינו פומבי וגלוי לציבור".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#