סיפורו של משה סילמן - האיש שהחליט "לזעזע את המדינה" - מחאה - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

סיפורו של משה סילמן - האיש שהחליט "לזעזע את המדינה"

לאחר שפשט את הרגל לפני עשור חי סילמן בעוני, ויתר על תרופות ומזון ונלחם בממסד כדי לקבל סיוע בשכר דירה וקצבת נכות ■ "מכל זווית שלא תקפנו - מדינת ישראל לא עזרה לו", מספרת עידית לב מרבנים לזכויות אדם

110תגובות

בסיפור של משה סילמן, האיש שהצית את עצמו אמש במהלך ההפגנה לציון שנה למחאה, יש אלמנטים רבים המצביעים על שרירות לבו של הממסד כלפי האזרח או במילים אחרות: על מה שהתקלקל ב"שיטה" כמו שהיא מכונה בשפת המחאה.
שיחה שקיימנו אתמול בלילה עם הרב עידית לב מארגון "רבנים לזכויות אדם" אשר ליוותה את סילמן בשנה האחרונה באופן צמוד, משרטטת את השנה הקשה שהובילה למעשה הנואש והקיצוני שלו.

"הוא אמר שיעשה משהו שיזעזע את המדינה ואיים בפני רשויות בריאות הנפש ועמידר שיצית את עצמו", היא אומרת. "בימים האחרונים ממש שמרנו עליו והיה משמר של אנשים בחיפה שהיה אמור להגן עליו, אבל הוא לא בא. הוא הגיע לתל אביב".

הסיפור, כפי שמתארת לב, מתחיל לפני עשר שנים: "משה היה איש עסקים בעל חברת הובלות שהסתבך בחובות. לטענתו, ביטוח לאומי עיקל שלא בצדק אחת ממשאיותיו בטענה שיש לו חוב לביטוח לאומי, וכתוצאה מכך העסק שלו קרס. עד אז הוא חי ברווחה יחסית".

בעשר השנים האחרונות, היא מספרת, סילמן חי "מהיד אל הפה". לאחר שנקלע לחובות הוא עבד כנהג מונית שכיר ועשה ככל יכולתו כדי להתפרנס. תוך כדי כך, ניסה לתבוע את ביטוח לאומי אך מאחר שסכום התביעה היה גבוה מאד הוא לא עמד בתשלום אגרת בית המשפט (שגובהה בהתאם לגובה התביעה - ר.ל.ג) וגם לא קיבל פטור מאגרה כפי שביקש".

לפני שנתיים עבר מבת ים לחיפה כדי לצמצם את הוצאותיו והמשיך בעבודתו כנהג מונית. אלא שכמה אירועים מוחיים גרמו לו לאבד את היכולת להתפרנס. למרות זאת, הוא קיבל אחוזי נכות נמוכים. בחודש מאי האחרון הצליח להעלות את אחוזי הנכות ל-100% אך לא קיבל 100% נכות תפקודית, ולכן הקצבה שקיבל עלתה רק ל-2,300 שקל (הקיצבה המקסימלית היא כ-4,000 שקל) - וגם זה באופן זמני.

מכאן מתארת לב מהלך קפקאי אף יותר שבו נפל סילמן בין כל הכסאות האפשריים: "לפני ארבעה חודשים שללו לו את רישיון הנהיגה בגלל חובותיו ופשיטת הרגל שלו, ולאחר שמחה והסביר כי בלי רישיון לא יוכל להתפרנס, השופטת סירבה להחזיר לו את הרישיון בגלל מצבו הרפואי. האבסורד הוא שאותו מצב רפואי לא זיכה אותו ב-100% נכות תפקודית שהייתה יכולה לזכות אותו בקצבה סבירה".

לדבריה, משפחתו סייעה לו באוכל ותרופות, אבל "אפילו את כל התרופות שהיה צריך לא יכל לקנות וחסך גם על ביקורים אצל רופאים בגלל תשלומי ההשתתפות". הוא נאלץ לוותר גם על מכשיר שמיעה שהעובד הסוציאלי בחיפה הציע לסייע לו ברכישתו - מפני שלא היה לו כסף להשלמת הרכישה.

הבעיה הקשה ביותר עבורו היתה בעיית הדיור: בשנה האחרונה גר בחינם בדירה שאדם פרטי העמיד לרשותו אך השנה הזו הסתיימה. לא היה לו כסף לשכור או לרכוש דירה כמובן, ובקשותיו ממשרד השיכון לסיוע בשכר דירה נענו בשלילה, משני נימוקים: "הנימוק הראשון הוא שפעם היתה דירה בבעלותו, וזאת למרות שלפי החוק הנימוק הזה אמור להימחק 5 שנים לאחר מכירת הדירה", אומרת לב. "הנימוק השני היה שכשאמו נפטרה אחד הבנקים עיקל את הדירה שלה ואחיותיו הגישו תביעה לקבל את חלקן בירושה, ולכן בינתיים הכסף בנאמנות. מכיוון שיש סיכוי שהיה נפסק סכום כסף לטובתו בדירת האם - הוא לא זכאי לסיוע. מכל זווית שלא תקפנו את זה - מדינת ישראל לא עזרה לו".

לדבריה, "הוא ידע שאם ייזרק לרחוב יקבל סיוע מהמדינה, כי ככה זה - אחרי שנזרקים לרחוב מגיע הסיוע. אבל משה היה אדם מאד גאה. הוא אמר לי: אני לרחוב לא אגיע, אני לא מוכן". במחלקת דרי הרחוב של עיריית חיפה אליהם פנה אמרו לו לדבריו: "תחזור כשתהיה ברחוב", "ולגבי הערעור שהגיש נקבע לו לפני שבועיים דיון לעוד שלושה חודשים – בלי קשר לעובדה שבעוד שבוע הוא אמור להיזרק לרחוב".

לב מספרת כי לפני כמה חודשים הידרדר מצבו של סילמן והוא אושפז למשך עשרה ימים בבית החולים הפסיכיאטרי טירת הכרמל. "ביקרתי אותו כמה פעמים ושאלתי מה שלומו, הוא ענה לי: מעולה, יש 3 ארוחות ביום ואני לא צריך לדאוג לאוכל".

עופר וקנין

האם סילמן הוא מקרה יוצא דופן? מקרה קיצוני של מצוקה?

"לא. משה הוא רק אדם אחד אבל במרכז הזכויות שבו אני עובדת בחיפה יש כל כך הרבה אנשים כאלה. ניסינו לעזור לו בכל דרך, הגשנו ערעורים, ניסינו דרך ח"כ אורלי אבקסיס שניסתה לפנות לשר השיכון אטיאס, שום דבר לא עזר. מכל זווית שלא תקפנו - מדינת ישראל לא עזרה לו. במחלקת הצדק החברתי אצלנו אי אפשר לאכול צהריים כי אי אפשר לאכול מול אנשים רעבים. היומיום שלנו מורכב מאנשים שאין להם כסף לאוכל, לתרופות ושישנים בחורף בחדר אחד כי בשאר החדרים הקיר דולף ועמידר לא שולחת מישהו לתקן". לדבריה, "יש איתי אנשים שמפחדים שעוד אנשים יעשו מעשים כאלה כי אין להם לאן ללכת".

איך זה ישפיע לדעתך על המחאה?

"אני מקווה שזה יגרום לאנשים למחות בצורות משמעותיות אבל בלי לפגוע בעצמם, ושאנשים יבינו שהם לא לבד במצוקות הללו ושאם שוברים את השיטה של הפרד ומשול – אפשר להביא לשינוי".

סילמן מזכיר במכתבו שנכתב בסגנון "אני מאשים" את חברת עמידר, את בית המשפט ואת ראש הממשלה ושר האוצר. משרד השיכון, שלמעשה לא אישר לו שום פתרון דיור, אינו מוזכר: "המדינה עושה דבר חכם", אומרת לב, "היא מתחבאת מאחורי קבלני ביצוע - עמידר וחברות פרטיות שמטפלות בסיוע בשכר דירה. כך, הנזקק לא רואה את משרד השיכון אלא רק את הגופים הללו שהם קבלני הביצוע".

לדברי יוסי ברוך, פעיל בחזית החיפאית של המחאה, "לסילמן היה קול צלול וברור לגבי המאבק ולאן הוא צריך ללכת. הוא לא אדם שיפגע באף אדם אחר ולא ברשויות הרווחה – ולכן הוא בחר לפגוע בעצמו. זו ההבעה האולטימטיבית של מחאה, ואנחנו צריכים לשאול את עצמנו איך הגענו למצב הזה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#