רוני רוס, נשים באמת לא יכולות גם קריירה וגם משפחה? - חינוך וחברה - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

רוני רוס, נשים באמת לא יכולות גם קריירה וגם משפחה?

האשה הראשונה בישראל שעשתה אקזיט ב-20 מיליון דולר למייקרוסופט, מתייחסת לטענותיה של הבכירה האמריקאית שפרשה בשל הקושי לשלב בין השניים

39תגובות

אן-מארי סלוטר, פרופסור לפוליטיקה ויחסים בין לאומיים באוניברסיטת פרינסטון ובהרווארד, ב-2009 היתה לאשה הראשונה שהתמנתה למנהלת תכנון מדיניות במשרד החוץ האמריקאי. סלוטר פרשה מהתפקיד כדי להתפנות למשפחתה ופרסמה השבוע מאמר שיוצא נגד אשליית האיזון בין הקריירה למשפחה, שכותרתו "נשים עדיין לא יכולות הכל", שעורר בארה"ב סערה ציבורית. ביקשתי את התייחסותה של רוני רוס, מייסדת ונשיאת חברת "פנורמה, האשה הראשונה בישראל שעשתה אקזיט, ב 20 מליון דולר למייקרוסופט.

קראת?

לא קראתי, אבל אני רוצה להתייחס לציטוט של הכותרת, "נשים לא יכולות הכל" כי זה ציטוט מאד מסוכן לדעתי. זה מניח שכאילו יש לנו אופציה, כאילו יש לנו אופציה להחליט להיות נשות קריירה או נשות בית, לפעמים ככה או לפעמים ככה. זה אומר שבעצם מישהו אחר לוקח את האחריות הכלכלית למשפחה לתקופה משמעותית ובעצם יש פה איזו הנחה שנשים פטורות מהאחריות הכלכלית. הן יכולות להחליט להתפטר ולא לעבוד כמה שנים. אבל זה בא מתמונת עולם ישן שכבר לא קיים; כי אנחנו, הנשים, אנחנו שינינו את ההסדר בן המאות שנים הזה שהגבר היה המפרנס בלי עוררין, והאשה נהנתה מהפריבילגיה של אי לקיחת אחריות כלכלית. אנחנו החלטנו שאנחנו לא מוכנות לשלם את המחיר האישי שגוררת התלות הזו. אנחנו החלטנו שמותר לנו להתגרש ולהיות עצמאיות וכתוצאה מזה אנחנו שינינו את המפה הסוציו אקונומית בצורה שלא ניתנת לתיקון, כי אנחנו לא יכולות היום להניח שאנחנו לא רוצות את ההסדר החדש כי זה לא תלוי רק בנו. למעלה מחמישים אחוז מאיתנו תמצאנה את עצמנו המפרנסות העיקריות של המשפחה שלנו. בין אם אנחנו לא רוצות להתחתן, בין אם נתחתן ונתגרש ובין אם הגבר שנתחתן אתו יאבד את יכולת הפרנסה שלו – ואת יודעת שהיום המון גברים מאבדים את יכולת הפרנסה שלהם בגיל הרבה יותר מוקדם ממה שחשבנו.

את אומרת "הפריבילגיה" להשאר בבית כאילו זה נופש, כאילו לגדל בית וילדים זאת לא משרה מלאה.

זה כבר לא כל כך קשה כמו שהיה פעם, בינינו – זה לא קשה. בכל מוכן, הכל ניתן לקנות, יש גברים שמגדלים ילדים בכיף. מה, זה לוקח לך יום שלם לתחזק את הבית? הייתי שם, גידלתי שני ילדים, אני לא אומרת שזה בטל בשישים אבל זה לא משרה מלאה.

אז נניח שזה מאפשר משרה חלקית אבל לא משרה מלאה, עדיין צריכות לצאת להוציא את הילדים.

רוב המשפחות שאני מכירה יש חלוקה של הנטל. אבל נו בסדר, מה אפשר לעשות? החיים הם לא מושלמים אבל בין זה לבין לוותר על עצמאות כלכלית –

עופר וקנין

אבל העובדה היא שיותר ויותר נשים שמרגישות שהן לא עומדות בעומס, ומוותרות על הקריירה כי הן חושבות שלוותר על משפחה זה מחיר יותר כבד.

כי הן חושבות שיש להן את האופציה, והן משלמות על זה מחיר מאד כבד, כי הן חושבות שלעולם חוסן אבל זה לא! ברור שהן לא צריכות לוותר על משפחה אבל כן צריך לעשות את המאמץ. גם להיות גבר שעובד וחוזר הביתה לשלושה ילדים תובעניים זה לא קל החיים הם לא קלים בכלל. יש לנו ציפיות העצמנו ומהחיים שלנו ואנחנו עובדים בשביל למלא אותן.

את היית הראשונה שעשית אקזיט. כמה נשים עשינו אקזיט מאז?

לא מספיק ולא הרבה. אבל זה מה שכל כך מסוכן, שהטענה כאילו יש לנו אופציה אומרת שלא יהיה ייצוג הולם בכל הרבדים הכלכליים לאלה שמהוות חמישים אחוז ויותר מכח העבודה. המערכת צריכה לתמוך במסר שעבודה זה דבר חיובי לא דבר שלילי, שהמעסיקים יבואו לקראתך. הרי אנחנו הולכים למצב שבאחוזונים הנמוכים, קו העוני ומטה, הן משפחות שבהן הנשים הן המפרנסות והן לא מגיעות לקו המינימום. וזה מה שאני אומרת, שזה תלוי בנו, שנתכנן את זה. כמו שהרבה גברים עושים, אגב, הם מתכננים את זה, אנחנו עוד לא ממש הפנמנו את זה שאנחנו אחראיות לזה. אנחנו צריכים להתאים את צורת החיים שלנו לשינויים שעשינו. אנחנו צריכות להשתנות, גם הסביבה שלנו צריכה להשתנות. הממשלות צריכות לדאוג לזה. זאת בעיה לאומית, לא בעיה אישית. זאת לא בעיה אישית שהבחורה הזאת החליטה שהיא לא יכולה גם וגם, זאת בעיה לאומית.

אבל המציאות היא כזאת שמעסיקים לא הולכים לקראתך, והמדינה עושה מעט מדי. אגב, איך זה בחברה שלך?

אנחנו בהנהלה הבכירה ארבעה גברים ושתי נשים. בכלל, יש אצלנו פחות נשים מגברים. אבל זה לא בגלל מדיניות תעסוקה אלא בגלל המציאות.

אז זאת בדיוק המציאות, שהרבה נשים מרגישות שהן לא מצליחות לעמוד בזה. ומרי אן סלוטר יצאה בין השאר נגד אמירות כמו שלך, כי היא אמרה די לטפח את האשליה שאפשר גם וגם כי אי אפשר.

אני לא יודעת מה היה המצב שלה, יכול להיות שבאמת להיות שר חוץ או נשיא ארה"ב זאת באמת משרה כל כך חסרת גבולות שאולי היא באמת לא מאפשרת דבר נוסף במקביל.

יש המון גברים שעושים את זה בהצלחה רבה במקביל, כי יש להן נשים שמתחזקות להן את הבית והמשפחה.

יש גם המון נשים, כמו מרגרט ת'אצר שעשו את זה באופן מאד אפקטיבי הרבה שנים.

בודדות.

תראי, אני לא יכולה לבוא להגיד שום דבר למישהי שאומרת 'אני לא יכולה' כי זה דבר מאד אישי. אבל אני אומרת לך שוב, אם מישהו חושב שאפשר להחזיר את הגלגל אחורה – אי אפשר. הסדר הוא סדר חדש, והאחריות הכלכלית היא שלנו. מדברים על טובת הילד, שיהיה יותר שעות עם אמא שלו. אבל אם זה אומר שהילד הזה בגיל עשר יראה שההורים שלו מתגרשים איך אמא שלו הופכת להיות שבר כלי מבחינה כלכלית ואישית כי פתאום הגב שלה נעלם, אני חושבת שהנזק שייגרם לו יהיה יותר גדול מאשר אם הוא ישאר עוד שעתיים במעון ביום העבודה הרגיל. העניין הוא שזאת לא בעיה של מישהו אחר.

העניין הוא שבסדר החדש הזה, גם גידול הבית והילדים זה עדיין לא בעיה של מישהו אחר.

את מוכנה לשלם את המחיר, שמישהו אחר יקבל בשבילך את ההחלטות הכלכליות? אני לא. הבת שלי לא.

אז אולי צריך לחשוב על אופציות נוספות, חדשות.

אוקי, אני למשל בדעה שאפשר להקים משפחות רב-אימהיות, שבהן יש יותר אמהות שמסוגלות לקיים את הרצף ההורי הרצוי וגם את הקריירה כי הן סומכות אחת על השנייה, מה דעתך?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#