אורנה בן דור מציגה: טקסט חתרני - מגזין TheMarker - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

אורנה בן דור מציגה: טקסט חתרני

"אני לא יכולה לבוא בטענות לנשים שחיות על פי הקודים הכי בסיסיים שכולנו חיים בתוכם. אני מסתכלת על חיי והייתי שפחה נרצעת לחשבון הבנק, עבורי ועבור הילדים שלי. זה יותר נכון?" ראיון על הון, מחסור, עצמאות נשית ומבקרים פסבדו אינטלקטואלים

תגובות

נפגשנו ביום הכי קר בשנה. הים, שנראה כעומד להכריע את נמל תל אביב, היה אפור וסוער, ועל החלון הגדול ניתכו ממטרי אין קץ של גשם כעסני. אורנה בן דור, אנרגטית כאחת מטיפות הגשם, נכנסה בסערה בבלונד מוכר ומעיל שחור גדול. "אתה מתוק", אמרה למלצר שהסביר במבוכה שאין ג'ינג'ר עם מים רותחים אבל יש לימון. בסוף הזמינה כוס תה סטנדרטית ולידה כוסית עראק, ולא נגעה אפילו בפירור מעוגת הגבינה החגיגית.
מהר מאוד התברר שהסערה שבחוץ היא גם זו שבפנים. לאחרונה ראתה בן דור את הסרט "הערת שוליים" וחוותה, להגדרתה, שלושה ימים של קטטוניה. "הסרט הזה הכניס אותי לחשבון נפש עמוק. הלכתי ללמוד קולנוע לפני 30 שנה כי רציתי להיות אינגמר ברגמן אבל הגעתי לטלוויזיה. כל השנים האלה ידעתי לעשות את הדברים שאני מאמינה בהם, לייצר פורמטים נצפים, להשפיע. יצרתי שיחה, שיניתי התנהלויות אבל לא הייתי מהסוסים האלה שמובילים קדימה ונאמנים לקו הבלעדי שלהם בלי לחשוב על רייטינג והיתכנות כלכלית.

"פיצ'ר זו לא התפנקות זו קריעת תחת, אבל זו גם יכולת להתנהל בקצב שלך, עם הדברים שאתה חולם עליהם, ולצפות שהעולם יכיר ביכולותיך ויצדיע לך לפני שהסרט גמור (וייתן לך כסף לסיים אותו) וכמובן אחריו. אצלי זה לא קרה. ב־30 השנים האחרונות חלפו חיי ואני לא עצרתי לרגע, לא אמרתי 'די, עכשיו אני עושה פוס לשנתיים וכותבת את ה־תסריט'. זה לא קרה בעיקר מסיבות קיומיות: הישרדות, משכורת, הצורך לכלכל שני ילדים. הצטרפו לזה גם מבנה אישיות טמפרמנטי והרצון להיות רלוונטית עבור קהל גדול. אני לא מתלוננת כי עשיתי דברים טובים, אבל זה לא היה החלום שלי כשישבתי בחושך בבית לסין וראיתי סרטים של גודאר. הלכתי לקולנוע כדי לעשות דברים גדולים ומשפיעים, ובסופו של דבר ההישרדות, הצורך במשכורת, הם אלה שהכתיבו את מהלך הקריירה שלי".

זה לא שעשיית סרטי קולנוע זרה לבן דור לחלוטין. ב־1994 יצא סרטה הראשון (והיחידי, בינתיים) "ארץ חדשה", שם ההתגלתה אניה בוקשטיין. לכישלונו היה חלק נכבד בדרך שקבעה את גורלה המקצועי. "עשיתי פיצ'ר אחד שלא הצליח וזו היתה צריבה שהמיתה לי את האיבר הזה", היא אומרת, "אני אוהבת את הסרט אבל הוא היה גדול עלי. היה שם כישלון מסחרי ונקטלתי על ידי המבקרים. בחו"ל הוא דווקא קיבל פרסים ובארצות הברית הוא הצליח כי מישהו רצה להפיץ אותו. אפילו קיבלתי חוזה בסוכנות של במאים מאוד מצליחים שמעולם לא ניצלתי כי נבהלתי נורא. בעיקר התביישתי. הכישלון הזה היה סוג של התביישות וחותמת שאין לי את היכולת לעשות סרט עלילתי. לא היה לי את הגאטס להמשיך ולהילחם. אם נוסיף לזה את חוסר הסבלנות, ואת ההישרדות - הנה למה הלכתי לטלוויזיה".

עכשיו, כמעט 20 שנה אחרי הכישלון ההוא, היא עושה יו־טרן וחוזרת ל"אולד מדיה". בימים אלה כותבת בן דור יחד עם בנה אורי, שסיים לימודי תסריטאות באוניברסיטת UCLA ("תכתבי בהצטיינות") תסריט לסרט ארוך המבוסס על סיפור אמיתי מאמצע המאה ה־19, אז נחטפו נערות מבתים דתיים במזרח אירופה לדרום אמריקה למטרות זנות. "מאפיונרים הבינו כבר אז שסחר בנשים הוא פשע משתלם", היא אומרת, "את הבנות העלו על ספינה ובמהלך חודשי הפלגה הן עברו 'טירונות' לתפקיד החדש שלהן. שליש התאבדו בדרך, ואחר כך הקהילות המקומיות התייחסו אליהן נורא, למרות שהגברים השתמשו בשירותיהן, כמובן. המון שנים אני רוצה לעשות על זה סרט לא דוקמנטרי, ועכשיו זה קורה".

 

הכתבה מתפרסמת בגיליון מיוחד ליום האישה של מגזין TheMarker

לקבלת גיליון הכרות חינם חייגו 1-700-700-250

את הכתיבה עם בנה, החי בלוס אנג'לס, היא עושה בעזרת מיילים, סקייפ וגם ביקורים, שהסיבה האמיתית להם היא נכדתה החדשה, איילה. לא רק בנה הבכור נפל קרוב לעץ. גם בתה אביגיל לומדת בבית הספר לקולנוע וטלוויזיה ע"ש סם שפיגל בירושלים. "אני מבוהלת, מבואסת ומרחמת עליהם", אומרת בן דור על הבחירות של ילדיה, "מצד אחד נורא נעים לדבר בבית על פליני, מצד שני הבן שלי נרשם עכשיו ללימודי משפטים כי הוא הבין את חוסר ההתפרנסות ואת הקושי. הוא הבין את זה ממקומו כמבוגר".

עניין הכסף שב ועולה בשיחה עם בן דור. נדמה שגם ההחלטה ליצור את הסדרה מעושרות קשורה לבדיקת הנושא הלא פתור הזה. בן דור היא אישה עצמאית. יש שיגידו עצמאית מדי. על זה היא משלמת מחיר. כך למשל, היא מגיעה לראיון אחרי ביקור ארוך בבנק "אני רוצה להגיד לך שבנק דיסקונט הוא באמת ידיד", היא מצהירה, "קיבלתי הלוואה גדולה בתנאים מצוינים".

אולי זה בגלל שאת סלב ונחמד לבנק להגיד: היא לקוחה שלנו
"אני לא חושבת. היתה לנו שיחה מאוד עניינית והם באמת היו נחמדים מאוד".
העובדה שבן דור, אחת היוצרות המוערכות בישראל, זו שהנשמות הטובות אמרו שיצרה את מעושרות כדי להעשיר את חשבון הבנק, צריכה לקחת הלוואה כדי להתקיים כרגע, מפתיעה רק קצת פחות מההצהרה הבאה: "אני תלויה לגמרי בעשייה היומיומית שלי", היא אומרת, "סדנאות אמן בבית, ייעוץ, מעושרות 2. אין לי פנסיה ועד יום מותי אהיה תלויה בהמשך עבודתי. אני מסתכלת על אמא שלי שחיה היום כמו מלכה כי במשך חייה היא חיה כקבצנית. היא חסכה כל הזמן, אבל הקריירה שלי הקשתה על יצירת חסכונות. אני חיה בחרדה כלכלית אימננטית. כל הזמן אני פוחדת  שיזרקו אותי מהבית (שלי), או שהילדים יצטרכו לחפש בזבל משהו לאכול. אני מכירה אנשים שאין להם גרוש אבל מבסוטים לגמרי, אצלי החרדה נמצאת שם כל הזמן".

בניגוד מוחלט לנשים שצילמה, בן דור מעולם לא נתמכה על ידי חשבון הבנק של גבר זה או אחר. היא התגרשה מאבי ילדיה קובי ניב ב־94' ומאז 2000 היא חיה בגפה, חולקת את ביתה ביפו רק עם בתה הסטודנטית. "טוב לי ככה", היא אומרת, "נוח לי שאף אחד לא מפריע לי - ומותחת ידים לצדדים - אני לא זוכרת את הימים שבהם הייתי נשואה, זה היה בגלגול אחר. אני מסתכלת אחורה ואומרת היי, היום אני אישה אחרת. זה לא קשור לטוב ורע, זה קשור לזה שעברתי ב־20 השנים האחרונות מטמורפוזה. מצד שני אני מתחברת היום לחלומות הכי כמוסים שלי מגיל 22".

למה לא התחתנת שוב?
"כי מי שרציתי לא רצה אותי ומי שרצה אותי לא רציתי אותו. נוח לי היום כי למדתי שהגברים בחיי לא היו תמיד מקור לנחמה או סיוע. אני בת 57 ולא ברור מה ילד יום, אבל ברור לי שלתמיכה אמיתית יגיעו החברות שלי. תמיד היו לי חברות אבל בעשור האחרון מדובר בחברות שונה, עמוקה, חזקה יותר, כזו ששואלת: אם אני אצטרך אותך באמת - האם תהי שם? לי יש  קבוצה של חברות מצוינות, כולן צעירות ממני, כולן מדהימות, כולן נשואות או חיות בזוגיות. ברור שאם יגיע גבר מדהים אני לא אגיד לא, אולי אפילו נגור ביחד, אבל כרגע אין בי שום מרירות בנוגע לחיי הנוחים והלא־זוגיים. אני מסתדרת יפה גם עם רגעי הבדידות. מרירות יש לי רק בנושא הפרסים כי אני רוצה לקבל פרסים על העשייה שלי, ואני לא מקבלת. עושים פה המון ג'יפה, ואני, שעשיתי דווקא דברים נורא טובים כמו הסרטים התיעודים 'אמא תגידי' או 'אשם במותו', לא מקבלת פרסים".

בואי נדבר על מעושרות. התפיסה הכלכלית שלך מאוד רדיקלית מול החיים שחשפת שם.
"המפגש עם הכסף היה הדבר שהכי טלטל אותי במהלך הסדרה. אני בתקופת משבר כי אחרי מעושרות אני שואלת אם היה לי את ההמון כסף הזה, אם היתה לי נוחות כלכלית, האם הייתי הופכת להיות יוצרת קולנוע ולא טלוויזיה שמגויסת למה שאני מאמינה בו פוליטית וחברתית? אולי הייתי יושבת כל היום בבתי קפה כי אני נורא אוהבת לשבת בבתי קפה? אני רוצה להגיד שכן, אבל יודעת שלא הייתי מצליחה להתחבר לאדם עם כסף כי היתה לי ביקורת על תפיסת העולם שלו. כדי להיות טייקון אתה חייב תפיסת עולם מסוימת - למשל לעשות תספורת בלי בעיה ואז לכסות על זה בתרומות. אני לא מאמינה בתרומות. המדינה צריכה לתת לנו מספיק אמצעים כדי שלא נזדקק לתרומות, אבל בישראל נוצר מצב אבסורדי - מדינת רווחה לא מתקיימת, בין היתר כי יש פה אנשים עם המון כסף ששמים עלינו קצוץ.

"במהלך חיי למדתי שהאנשים הכי נחמדים הם גם הכי גרועים ביחס שלהם למשקיעים. הם עושים תספורת, הופכים אותי לנזקקת, ואז אני צריכה את התרומות שהם נותנים! לא ככה זה צריך להיות. אם הייתי עם איש מאוד עשיר הייתי גורמת לו להיות פחות עשיר כי הייתי משכנעת אותו שהסביבה שהוא חי בה היא לא נכונה. פשוט לא נכון שהוא יהיה מאוד עשיר ויעשה תספורות למחזיקי האג"ח שלו ויתרום. השאיפה שלי היא לחיות במדינת רווחה שדואגת לאזרחיה, אבל זו כנראה פנטזיה, כמו להיות איגמר ברגמן. גם בנושא הזה אני חיה בעולם שלא מתאים לי".

הפסבדו אינטלקטואלים לא מבינים

בקיץ האחרון הלכה בן דור נגד הזרם והתנגדה למחאה החברתית. לא כי אנו לא זקוקים לה. נהפוך הוא, אנו זקוקים להרבה יותר. "התנגדתי כי זה היה חצי הריון", היא אומרת, "כולם היו שם סוכריות, הכל נעים, הכל בסדר, מהפכת קטיפה. כדי לייצר מלחמת מעמדות צריך להילחם ולהיות מוכנים לשלם מחיר גבוה. כאן 'נלחמו' בשביל דירה בשדרות רוטשילד, לא כדי לשנות דברים מקצה לקצה, והתוצאות בהתאם".

על רקע תפיסת העולם החברתית והפוליטית שלך באמת לא ברור למה דווקא את השקעת זמן ומרץ במעושרות  
"כי מתתי לעשות דוקו ריאלטי על נשים וידעתי שאלמד פה שיעור בז'אנר חדש, שאפגוש נשים שלא פגשתי ואעשה מוצר מוקפד שיעורר שיחה. עד סוף חיי אודה ללי ירדני (בעלת חברת ההפקות מאי טי־וי ומפיקת התוכנית) שנתנה לי את ההזדמנות ולא חששה לקחת דווקא אותי לסדרה הזו. אני אוהבת את מעושרות כי התחברתי אליהן וכי יש להן אותן בעיות שיש לכולנו עם הורים, ילדים, חברויות. מה שאין להן זו אג'נדה פוליטית, אז מה? קשה לבקר אותן על זה כי הן חיות בעולם אותנטי לגמרי שבו גבר מגיע עם ארנק והרי את כולנו לימדו שזו המציאות".

אותי לא לימדו שגבר מגיע עם ארנק, וגם אותך לא.
 "קל להתחסד אבל גם ב־2012 המפרנס הוא עדיין הגבר. נכון  שקרו דברים טובים ויש כבר נשים בכירות בעמדות מפתח, אבל הטרמינולוגיה לא באמת עשתה את הסוויץ', היא מתהווה לאט מאוד, לאט מדי. אובמה נבחר כנשיא ויקדם את השיח של שחורים יותר מהר מאשר את השיח הפמיניסטי, אם קלינטון היתה נבחרת - זה היה מקדם את השיח הפמיניסטי, אבל זה לא קרה. אני לא יכולה לבוא בטענות לנשים שחיות על פי הקודים הכי בסיסיים שכולנו חיים בתוכם. אני מסתכלת על חיי והייתי שפחה נרצעת לחשבון הבנק, עבורי ועבור הילדים שלי. זה יותר נכון? מצד שני בסדרה אין הערצת עושר. לא מעט אנשים הבינו שמדובר בטקסט חתרני שיש בו גם הרבה ביקורת".

ספגת ביקורת מטורפת.
"פעם ראשונה בחיים שלי שזה לא הזיז לי. אני, שבוכה מכל ביקורת שאת לא מבינה כמה, כמעט לא התרגשתי כי הבנתי מאיפה זה מגיע. אמרתי ללי: 'אנחנו נקבל רייטינג מצוין וחרא ביקורות'. בתחילת הדרך הן דווקא היו טובות אבל לא הופתעתי כשהן התהפכו. אני אגיד משהו שישמע מתנשא ואני מוכנה ללכת עם זה: היה לי ברור כמו שתיים ושתיים שמדובר בעשייה מוקפדת ומי שכותב את מה שכותב לא יהיה מוכן לקבל את הסיפור שאנחנו מספרים".

"ידענו שאנשים בפרק 8 יבכו עם לאה ובפרקים אחרים יתרגשו עם טלי ואריק וזוס. ידענו שאנחנו מייצרים שפה חדשה ומביאים סיפורים מורכבים של חיים אמיתיים, וגם שזה לא ימצא חן בעיני פסבדו אינטלקטואלים כמו רוגל אלפר (מנחה "ינשופים" בערוץ 8) שיושב עם כמה חברים שלו ואיש לא צופה בהם אבל הם מגדירים את המושג תרבות או שורן מריר (הכוונה למורן שריר, מבקר הטלוויזיה של "הארץ"). אז בעיתון לאנשים חושבים לא אוהבים את הסדרה שלי, אז לא אוהבים, והרייטינג מצוין וכולם מדברים על זה".

ואת באמת חושבת שילדה בת 15 מבינה את הסב טקסט הביקורתי, ובאמת לא רוצה להיות אחת מהן כשתהיה גדולה.
"אני לא חושבת שהטלוויזיה שעשיתי תקלקל ולו נערה אחת. אני הבאתי עולם שנחשף באופן הזה בפעם הראשונה בטלוויזיה, אבל נחשף הרבה קודם עם דנקנר ותשובה ובן דב והאירועים הנוצצים שלהם, יחד עם הבתים והמטוסים הפרטיים. ניקול תקלקל את הנוער? נו באמת, איזו השפעה יש לה על מי שמבקר אצלה בכיכר המדינה לעומת כל האנשים שפוגעים במי שנתן להם את כספו בתום לב? אני חשפתי את  הפצע, זה החצ'קון, לא הסרטן. הבעיה האמיתית שלנו היא הפוליטיקה, וכמה טייקונים ששולטים במדינה הזו. מבקרים את מעושרות כי יותר נוח לדבר על ה'נזק' הזה במקום על הנזקים האמיתיים - מעמד הביניים, השחיתות, היחס שלנו לפלסטינים. זה פשוט מגוחך. מעושרות לא קלקלה אף אחד, וכשיירגעו מהביקורת בעיתון יפנו לבקר את האנשים שבאמת ראויים לביקורת".

את מדברת עליהן באהבה אבל הן לא יכלו להיות חברות טובות שלך.
"זה לא מדויק. את ניקול למשל אני מעריצה. אשת ברזל שיודעת מה היא רוצה ועובדת קשה יותר מהרבה נשים שיש להן הרבה פחות. עם חלקן אני שומרת על קשר קרוב גם היום.

ואת באמת אמא טלוויזיונית גאה?
"את לא מבינה כמה. אני חושבת ש־HBO צריכים לקנות את הפורמט. בתוך המשחק הזה שקוראים לו ברודקסט פריים טיים שכולו מכוון רייטינג, אני רוצה להצליח, והצלחתי. 13% רייטינג בערוץ 10 לסדרת דוקו זה לא עניין של מה בכך. מצד שני, בדיוק במקום הזה של הגדרת ההצלחה נכנסתי לבלוז הזה, אחרי שראיתי את הערת שוליים".

הולך להיות פה זוועה

אורנה בן דור אינה מאושרת וכנראה שגם לא תהיה. "חוכמה, מודעות והשכלה לא הולכים עם שמחה, ואני רוצה לחשוב שיש לי קצת משלושתם", היא אומרת, "בכלל אושר זה עניין גנטי וגם קשור בכמה אהבו אותך עד גיל שנתיים, ובשני המקומות האלה זה לא כל כך הצליח. אני רוצה לחשוב שיש הרבה שעות ביום שבהן אני שמחה, וגם להזכיר את 50 שניות האושר שאני חווה כשאני מקבלת משהו שרציתי. עם הזמן למדתי לא לתת לעצמי לשקוע ולהזכיר לעצמי את הדברים הטובים. כשאני בבאסה אני חושבת מיד שיש לי שני ילדים מהממים ומתפקדים, שאני נראית סבבה בגיל 57, שאני אוהבת את העבודה שלי למרות שאני רוצה להרוויח יותר (אבל מה, דנקנר לא רוצה להרוויח יותר תמיד?), שאם הכל ילך טוב יהיה לי סרט בעוד שנתיים, שאני לומדת כל הזמן, שכל יום זו הרפתקה חדשה. אני לא אוהבת לקחת הלוואה או לקבל ביקורת קשה או לחלות בסרטן - חוויה מיותרת שגם אותה חוויתי לפני שלוש שנים - אבל מה שלא הורג אותך באמת מחשל אותך.

"בגילי עושים השוואות בין סבתא ואמא, וזה לא דומה בכלל. להיות אמא זה קשר מאוד עמוק. זו עבודת פרך במהלכה אתה יוצר עוד נפש. הם גם הופכים אותך לעני יותר, מה שלא קורה עם נכדים".

לקראת סוף המפגש הגשם נרגע קצת, ואך מעט לפני שבן דור רצה לפגישתה הבאה אני שואלת אם היא לא מודאגת ממה שקורה מסביב. "ישראל היא המדינה שלי כי נולדתי כאן", היא יורה במהירות, "צריכה לקום פה מדינה דו לאומית, אבל אני לא אעזוב כי אין לי לאן לעזוב. אין לי ארץ אחרת וגם לא שפה אחרת. אני מדברת אנגלית וגרמנית אבל לא באמת מבינה את השפה. אני שומעת את חוה אלברשטיין ובוכה, אני כותבת בעברית וקוראת בעברית ומכירה את נימי התרבות הזו, ואני לא רואה את עצמי עושה משהו אחר בשפה אחרת.

והעתיד איך יראה?
"אני חושבת שהולך להיות פה זוועה. אני גם חושבת שאנחנו לא יודעים לקרוא את המציאות, את מה שעוד יגיע. זה לא מרגיע אותי אבל אני נוטה לחשוב שיש ערכים מוסריים שנדבוק בהם גם אם תתקרב קטסטרופה. אני מאמינה בשמירה על זכויות אדם ולא אזרח, ושלמרות הכיבוש לא נהפוך כנבואתו של ליבוביץ' למדינה שקרובה לגרמניה הנאצית, שנדע להפעיל את הסרגלים המוסריים המתאימים תמיד.

אנחנו חיים בתקופה מרתקת וחסרת ודאות וקל להגיד שיהיה הרבה יותר רע, אבל אני כל הזמן נזכרת בבחירות ההן ב־77' כשבגין עלה לשלטון. אני הייתי אז פעילה במפלגת שלי וכולנו חשבנו שזה סוף העולם. אמרנו אחד לשני 'זהו, אנחנו עוזבים את המדינה', היינו באבל. את יודעת איך אני מתגעגעת לבגין היום?"

רוגל אלפר ומורן שריר ביקשו שלא להגיב.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#