"פועלים כמו סטאלין והיטלר": איך הפכו הבנקאים לאויבי הציבור - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"פועלים כמו סטאלין והיטלר": איך הפכו הבנקאים לאויבי הציבור

"איך קוראים ל-12 בנקאים בתחתית האוקיינוס? התחלה טובה" ■ הבנקאים בעולם אינם מורגלים באהדה ציבורית נרחבת, אך נראה שהשנאה הגיעה לשיא בחודשים האחרונים ■ אם תשאלו אותם, זו פשוט הגזמה

36תגובות

"אני ממש מקווה שאנשים יתקוממו בקרוב ויתחילו להרוג בנקאים"
ביל מאהר, מתוך הספיישל But I'm not Wrong

בפסגת הטרור השנתית שנערכה החודש בלונדון נכחו כל בכירי הזרוע הבריטית של רשת הטרור הבינלאומית. כנהוג אצל טרוריסטים, הם ישבו ודנו ארוכות בדרכים למוטט את הכלכלה העולמית, לגזול את כספם של אזרחי הדמוקרטיות המערביות ולהחריב את העולם המפותח.

אבל במקום לרכון מעל רובי בזוקה ומפות מקומטות במערה קרה וחשוכה, נישנשו הטרוריסטים האלה שרימפס וקוויאר ולגמו שמפניה בזמן שדנו במזימות הזדוניות שלהם. במקום טורבנים וחלוקים מסורתיים בלויים, הם לבשו חליפות טוקסידו יקרות. במקום זקנים מדובללים, פניהם היו מגולחים למשעי. הם בכלל לא היו טרוריסטים, למעשה, אלא בנקאים - אורחי הנשף השנתי של גילדת הבנקאים הלאומיים הבריטית. אבל הם לא נזקקו לתעודת חבר של אל-קאעדה כדי להרגיש כמו מחבלים.

"עבור רוב אזרחי המדינה, הזמנה לנשף הזה כמוה כהזמנה לוועידה השנתית של אל-קאעדה", אמר במהלך האירוע הלורד פיטר לווין, לשעבר יו"ר לויד'ס וראש עיריית הסיטי של לונדון. בנאום נסער, שצוטט לאחר מכן בהרחבה בכלי התקשורת, גינה לווין את "ההיסטריה הנוכחית בנוגע לגובה הבונוסים" והוסיף במידה מסוימת של עצב כי "אנחנו צריכים לשאול את עצמנו איפה הכל השתבש". בנקאים, טוענת בדיחה ידועה, מאמינים בקפיטליזם כשהם מרוויחים ובסוציאליזם כשהם מפסידים וזקוקים לעזרה.

לווין רחוק מלהיות הבנקאי היחידי שחש כי הוא מצוי תחת מצור. בימים אלה גוברת ברחבי העולם השנאה לבנקים, לבנקאים ולכל דבר שרק מריח כמו פיננסים. מגיבורי הקפיטליזם, מהרווקים הנחשקים ומאבירי השוק החופשי, נהפכו הפיננסיירים בשנים האחרונות לסמל לכל פגמיה של המערכת הכלכלית הנוכחית ולמחוללים העיקריים של קריסתה. תנועות מחאה ברחבי העולם מטיחות בהם האשמות, מניפות שלטים בגנותם ומעניקות להם שלל כינויים צבעוניים, ופוליטיקאים זועמים על היהירות, החוצפה וחוסר האחריות של מנהלי הבנקים שזכו לחילוץ ממשלתי ב-2008, נאבקו מאז בתוקף בכל ניסיון להדק את הפיקוח עליהם וחזרו להעניק בונוסים לעובדיהם.

רויטרס

במדינות כמו יוון, השנאה לבנקאים - שיחד עם הפוליטיקאים מסומנים כאחראים העיקריים למשבר העמוק של המדינה - כבר גלשה מזמן לפסים אלימים, שכללו הצתת סניפים והובילו ביוני 2010 למותם של שלושה עובדי בנק שנלכדו בסניף שהוצת באתונה ומתו משאיפת עשן.

אין ספק שכיום לא קל להיות בנקאי. אירופה קורסת, ארה"ב מדשדשת, הכלכלה העולמית בסכנה, השווקים תנודתיים, הרווחים יורדים, הבונוסים מקוצצים, גל פיטורים מאיים על המגזר ומפגינים קוראים לערוף את ראשיהם. באחרונה אף יצאה שורה של ספרים וסרטים, בהם "גדולים מכדי להיכשל" ו"התמוטטות", שעלילתם מתרחשת בעיצומו של המשבר הפיננסי העולמי ומציגה את הבנקאים כנבלים חסרי אחריות ורודפי בצע, שימכרו מבלי למצמץ את הדמוקרטיה וגם את האמא של הדמוקרטיה למען רווח מהיר.

עלילתו של "סיוט בוול סטריט", סרטון ויראלי ששיחרר בחודש שעבר לרשת איגוד האחיות האמריקאי (National Nurses United), לא מותירה מקום לספק: בתחילת הסרטון נראה בנקאי בחליפה ובמשקפי שמש, מחייך ושבע רצון, אדון היקום בעיני עצמו. "בנקאי שאכל טוב בדרך חזרה למשרדו, או שאולי הוא נמצא בטיול קצר במורד הפחד? הצטרפו אלינו לסיור בעומק מוחו של בנקאי בוול סטריט", אומר הקריין, שמציג את הסיפור בסגנון "אזור הדמדומים".

עד מהרה הוא מתחיל לספוג עלבונות, האשמות וקללות ברחוב, מצד אזרחים שמזהים אותו כאדם שגנב להם את הפנסיה, את החסכונות, את הבית ואת העבודה. בתחילה הוא מזלזל בהם, עד שהם תוקפים אותו מכל עבר והוא מנסה להילחץ. לבסוף, הוא מזוהה על ידי קבוצת אזרחים שמחליטה לרדוף אחריו. הוא פושט את החליפה הייצוגית, משליך את התיק, מסתתר בסמטאות מלוכלכות, מידפק על דלתות שמסרבות להכניסו פנימה, ואפילו עובר בקולנוע שמציג את הסרט "Greed is Good" - התייחסות לציטוט המפורסם של גורדון גקו בסרט "וול סטריט". לבסוף הוא נכנע לקוצר נשימה וקורס, שעה שהכיתוב "זמן להטיל מס על וול סטריט" מופיע על המסך וקשישה מכה אותו עם מקל הליכה.

אי אפשר לומר שהבנקים לא הרוויחו ביושר את השנאה כלפיהם: ההתנהלות המופקרת וחסרת האחריות של המגזר הובילה את הכלכלה העולמית למשבר החמור ביותר שלה מאז שנות ה-30. מיליונים איבדו את עבודתם בעקבותיו, ומיליונים נוספים איבדו "רק" את בתיהם. אירופה וארה"ב נכנסו לסחרחרת חובות וגירעונות תופחים שהפילה כבר כמה מדינות אירופיות, ומאיימת להפיל יום אחד גם את הכלכלה הגדולה בעולם.

וכאילו כדי להוסיף חטא על פשע, רוב הבנקאים שהיו אחראים למשבר יצאו ללא פגע ומבלי לעמוד לדין על התנהלותם - הבנקים שהם עומדים בראשותם חולצו בטריליוני דולרים מכספם של משלמי המסים, שמצד אחד נדרשו לספוג קיצוצים כואבים בשם הצנע ומצד שני להגדיל את ההוצאות הממשלתיות כדי לסייע למוסדות שנחשבו לגדולים מכדי ליפול להחזיק מעמד. בינתיים חזרו הבנקאים ליהנות מבונוסים והפסיקו להתנצל על טעויות העבר.

ואולם אפילו אנשי הפיננסים, שרגילים באופן היסטורי לסבול מתדמית בעייתית, לא יכולים לזכור את הפעם האחרונה שבה נתקלו בשנאה גורפת כל כך. אפילו אנשי אמונם לשעבר, מועמדים רפובליקאים לנשיאות כמו ניוט גינגריץ', מעדיפים להתרחק מהם כיום. לפתע הם מוצאים את עצמם במצב דומה לזה שבו מצאו את עצמם חלפני הכספים בימי הביניים: מצורעים.

בנובמבר, בשיאה של מחאת Occupy Wall Street, השווה אותם השף המפורסם מריו בטאלי להיטלר ולסטלין. "לתעשיית הבנקאות לא אכפת מהאנשים שהיא אמורה לעבוד בשבילם. הדרך שבה הבנקאים השתלטו על הדרך שבה הכסף מופץ ולקחו את רובו לידיהם דומה לרשע של סטלין והיטלר", אמר בטאלי, שבמידה רבה חב את הונו לאנשי הפיננסים העשירים שמילאו את מסעדותיו בהמוניהם, בראיון למגזין "טיים". בטאלי עורר עליו את זעמה של קהילת הפיננסים האמריקאית, שקראה לחרם על המסעדות שלו, עד שאולץ להתנצל.

גל השנאה הנוכחי מעיד על משהו עמוק יותר: השיח הציבורי בארה"ב, באירופה ובעולם כולו עבר בשנה האחרונה שינוי מהותי. הרי רק לפני כמה שנים האלילו את העובדים במגזר הפיננסי והתייחסו אליהם בהערצה. סדרות טלוויזיה כמו "וול סטריט" פיארו את עבודתם של הברוקרים, ובוגרי אוניברסיטאות יוקרתיות עם איי.קיו בשמים וירוק בעיניים נהרו לבנקים, לקרנות הגידור ולבנקי ההשקעות. כיום, לעומת זאת, הבונוסים אולי זורמים והנשפים ממשיכים כהרגלם, אך הילת הכבוד נעלמה. המלה "פיננסייר", בעיני רבים, חזרה לסמל את מה שסימלה במשך מאות שנים לפני כן: גנב, ברון שודד, שקרן. "אני ממש מקווה שבקרוב יתחילו להרוג בנקאים", אמר ב-2010 הקומיקאי האמריקאי ביל מאהר בספיישל סטנד-אפ ששודר ב-HBO.

וכאילו התדמית שלהם לא נפגעה מספיק, שורה של מחקרים שפורסמו באחרונה מצאה דמיון מטריד בין בנקאים לפסיכופתים. "תעשיית הבנקאות היא מטרה אידיאלית עבור פסיכופתים", אמר הפסיכולוג האמריקאי רוברט הייר, מומחה להפרעות פסיכוטיות, בראיון ל"פייננשל טיימס". הייר העריך כי 1% מאוכלוסיית ארה"ב הם פסיכופתים, רובם לא אלימים, ולדבריו, רוב הסיכויים שתמצאו אותם בתעשיית הפיננסים. הם מקסימים, אגרסיבים, חומרנים, מרוכזים בעצמם, תככנים, מחפשי ריגושים - כלומר, הם ברוקרים וסוחרים מלידה.

גטי אימג`ס

הלינץ' ההמוני בבנקאים רחוק מלהיות תופעה אמריקאית בלבד, והיא נפוצה כיום ברחבי העולם המערבי. בבריטניה, שילוב של זעם ציבורי, פוליטי ותקשורתי אילץ את סטיבן הסטר, מנכ"ל רויאל בנק אוף סקוטלנד, לוותר על הבונוס השנתי שלו. יומיים לפני כן נאלץ קודמו בתפקיד, פרד גודווין, להיפרד לשלום מתואר האבירות שלו - בצעד כמעט חסר תקדים הפשיט ממנו בית המלוכה את תואר האבירות, משום שהיה אחד מהאחראים העיקריים למשבר במערכת הבנקאית הבריטית. עד כה היתה שמורה הסרת תואר האבירות רק לפושעים. יומיים לאחר מכן, מנהיג הלייבור אד מיליבנד קרא להטיל מס על הבונוסים של הבנקאים. ראש עיריית לונדון לשעבר, קן ליווינגסטון, התערב בוויכוח הציבורי ואמר כי הבונוסים בעולם הבנקאי "הם כמו תוספות פין".

גם בצרפת חוצה השנאה לבנקים גבולות ומגזרים. פרנסואה הולנד, מועמד המפלגה הסוציאליסטית לנשיאות צרפת והמוביל במרוץ, אמר באחרונה כי יריבו העיקרי במערכת הבחירות אינו הנשיא המכהן ניקולא סרקוזי, אלא דווקא עולם הפיננסים. הולנד הרחיק לכת ואף הכריז על עצמו כ"אויב הפיננסים". "ליריב האמיתי שלי אין שם, אין פנים, אין מפלגה. הוא מעולם לא היה מועמד, אך הוא מושל בנו בכל זאת. היריב האמיתי שלי הוא עולם הפיננסים".

ישראל, לעומת זאת, לא נסחפה בגל השנאה הציבורית לבנקאים ולבנקים הגדולים. הבנקים אמנם חטפו, כמו כולם, בשיאה של המחאה החברתית במהלך הקיץ - אבל מלבד שרי אריסון, שהיא יותר בעלת הון מאשר בנקאית, קשה להצביע על בנקאי שסומן כסמל הרוע בישראל, בניגוד לשאר העולם. גם בעבר, למרות פרשיות זכורות כמו פרשת הדיסקונטאים ב-1994, שבה הורשעו בכירים בבנק דיסקונט וברשות ניירות ערך בהרצת מניות, ויסות מניות הבנקים ב-1983, לא הפנו הישראלים שנאה מיוחדת כלפי הבנקאים. את עיקר השנאה שלהם הם מעדיפים להפנות בימים אלה לטייקונים.

לדברי פרופ' אמיר ברנע מהמרכז הבינתחומי הרצליה, הסיבה לכך שהגל לא הגיע לישראל היא שבניגוד לאירופה ולארה"ב, ישראל שרדה את המשבר הפיננסי ללא פגיעה משמעותית - הבנקאים לא נזקקו לסיוע ממשלתי ולא הפילו את הכלכלה לקרשים. "עד היום, כל המחאה הציבורית מתמקדת בשוקולד ובקוטג' אבל לא התייחסה לבנקים, מכיוון שהמערכת הבנקאית בישראל היתה חסינה במשבר הזה. המערכת לא ביקשה ולא קיבלה תמיכה ממשלתית, ולא נפגעה באופן אנוש, רק בשוליים. אם בכלל, אני מזהה מגמה של רצון לחזור לבנקים בקרב אנשים שמאסו בדמי הניהול הגבוהים של קופות הגמל".

"משהו מעניין מאוד קרה לתרבות שלנו", אומר ג'יימס קוואק, פרופסור למשפטים באוניברסיטת קונטיקט, עמית מחקר בהרווארד ומייסד הבלוג הכלכלי המשפיע The Baseline Scenario, יחד עם סיימון ג'ונסון, לשעבר הכלכלן הראשי של קרן המטבע הבינלאומית. "בשנות ה-90 ובעשור הראשון של המילניום, התעשייה הפיננסית היתה אהודה מאוד בתרבות הפופולרית. רבים שלמדו בבתי ספר טובים הלכו להיות בנקאים או בנקאי השקעות, וזה תרם במידה רבה לכך שהמגזר זכה לחקיקות ולהחלטות מדיניות שהיטיבו אתו באותן שנים. מאז 2009 נעלמה הפופולריות, ואפשר לראות את זה באופן שבו מתפלגת כיום התמיכה הפוליטית בארה"ב: פעם חברות הפיננסים תרמו שווה בשווה לדמוקרטים ולרפובליקאים, והתמיכה במגזר היתה על-מפלגתית ומשותפת לכולם. כיום זה שונה. הרפובליקנים הם אלה שתומכים בבנקאים".

קוואק וג'ונסון כתבו שורה של ספרים שעוסקים בהשתלטות המגזר הפיננסי על הכלכלה והפוליטיקה האמריקאית. אחד מהם הוא "13 בנקאים" (13 Bankers) שפורסם ב-2010, ותיאר כיצד חופן של בנקים ניצלו את השפעתם הכלכלית הגדלה ואת האהדה הציבורית כלפיהם בשנות ה-90, כדי לשכנע את הפוליטיקאים בוושינגטון שמה שטוב לוול סטריט טוב לארה"ב - עד שכבר היה מאוחר מדי.

"כדי להבין את הכעס הנוכחי, צריך להבין את השורשים לו", אומר ביל בלאק, רגולטור בכיר לשעבר, פרופסור לכלכלה ולמשפטים באוניברסיטת מיזורי קנזס סיטי (UMKC) ואחד מהמבקרים החריפים ביותר של המגזר הפיננסי. "הבנקאים היו כוכבי הרוק האולטימטיבים שלנו בארה"ב לפני המשבר. ארה"ב עברה שינוי תרבותי. היית נכנס למספרה ובמקום ערוץ ספורט, הטלוויזיה היתה מכוונת ל-CNBC. כולם רצו להתעשר, וכולם ידעו שהדרך להתעשר היא לקנות בית. אלן גרינספאן היה המאסטרו. כולם היו יכולים לצטט נתונים פיננסיים, זה היה מדהים. אם מחפשים את השורשים לכעס, הם נעוצים בתקופה שבה הבנקאים שיכנעו את כולם שהם לא יכולים לטעות, וחלקו של מגזר הפיננסים צמח ל-30% מרווחי החברות".

בשחיתות של בנקאים קשה למצוא מישהו שמבין יותר מבלאק, סגן יו"ר רשות הפיקוח הפדרלית על בנקי ההלוואות והחיסכון (FSLIC), שכיהן בשנות ה-80 וה-90 בשורה של תפקידים רגולטוריים בכירים ומילא תפקיד מפתח בחשיפת השחיתויות הפיננסיות והפוליטיות שהובילו למשבר ההלוואות והחיסכון של אותן שנים. יש לו גם לא מעט סיבות משל עצמו לשנוא בנקים: בלאק התעמת ישירות עם כמה מהבנקאים הבכירים בארה"ב והכניס אלפים מהם לכלא, בהם צ'רלס קיטינג, ספג איומים ושילם מחיר מקצועי כבד בגין השערוריות שחשף.

יש לו גם לא מעט סיבות לשמוח: כבר ב-2005, בשיאה של הבועה הפיננסית, הוא טבע את הביטוי "הדרך הטובה ביותר לשדוד בנק היא להחזיק אחד בבעלותך", שמאז נהפך למם נפוץ בקרב תנועות המחאה ברחבי העולם. עם זאת, בלאק אינו שמח במיוחד. הזעם הציבורי, לדבריו, עוד לא הגיע לנקודת השיא שלו. "זה מדהים בעיניי שאנשים לא כועסים אפילו יותר".

המלווים בריבית - לגיהינום

בלומברג

השנאה לבנקאים ולפיננסיירים לא נולדה במשבר הנוכחי. היא יונקת דימויים, טענות וסמלים ממסורת ארוכת שנים, אנטישמית בחלקה הגדול ובעלת שורשים דתיים, של שנאה לכל מה שמריח כמו התעסקות בכסף. כבר מימי קדם נאלצו בני מיעוטים, בעיקר יהודים, לעסוק בכספים, משום שנאסר עליהם לעסוק במקצועות "מכובדים".

הנצרות מתחילתה הוקיעה את הכסף כשורש כל הרע, עוד כשישו ניסה לגרש את חלפני הכספים מבית המקדש. דנטה הגלה ב"קומדיה האלוהית" את המלווים בריבית למעגל השביעי של הגיהינום, יחד עם הפושעים האלימים. הנביא מוחמד אסר על הלוואות בריבית. בתנ"ך משמש המונח "נשך" כמלה נרדפת להלוואה. במשך שנים שימשה השנאה הזאת מלכים ושליטים אנטישמים, שרצו לגבות יותר מסים או ביקשו מחילה על חובותיהם: ליבוי השנאה נגד המלווים, היהודים ברובם, היתה התירוץ המושלם.

עם ההצלחה המסחררת של "הפרוטוקולים של זקני ציון", נהפכו הרוטשילדים לסמל "הבנקאים הבינלאומיים" השנואים, ששולטים בעולם בסתר והפילו את כלכלת העולם לקרשים ב-1929. היטלר ומערכת התעמולה הנאצית ידעו גם הם לנצל היטב את השילוב בין היותם של הבנקאים הגדולים יהודים והמשבר הכלכלי, וליבו את השנאה לבנקים. להיטלר, כמובן, היו בנקאים משלו - בשווייץ. באופן אירוני, עד היום מסתובבות תיאוריות קונספירציה שטוענות שהוא היה נצר למשפחת רוטשילד.

בסוף שנות ה-20 היה השפל הכלכלי כה חמור, והבנקאים היו כל כך שנואים, עד ששודדי בנקים כמו ג'ון דילינג'ר ובוני וקלייד נהפכו לגיבורים עממיים. בתחילת שנות ה-30 איבד הציבור את אמונו במערכת הבנקאית עד כדי כך, שבעלי חשבונות משכו את כספם והובילו לקריסתם של 11 אלף בנקים. עם זאת, הבנקאים הגדולים של התקופה - ג'ון רוקפלר, האחים ליהמן וג'יי.פי מורגן - שרדו. באותה תקופה הופיע לראשונה גם הביטוי בנקסטרים - שילוב של גנגסטרים ובנקאים.

אך השורשים ההיסטוריים לא מספרים את כל הסיפור. גל השנאה הנוכחי לבנקאים גדל גם על הקרקע הפורייה שיצרו המשבר הפיננסי, חילוצי הבנקים והמשבר הכלכלי העולמי. גולדמן סאקס, "הדיונון הערפדי" שהואשם ב-2009 על ידי עיתונאי המגזין "רולינג סטון" מאט טאיבי באחריות ליצירתן ולפיצוצן של כל הבועות הפיננסיות של 100 השנים האחרונות, וברנרד מיידוף, הנוכל הגדול בהיסטוריה שבמשך שנים ניצל את האמון שלו זכה ממשקיעים כדי לשדוד את כספם, נהפכו לסמלים הבולטים לכל מה שמקולקל בשיטה הכלכלית בארה"ב.

המשבר נהפך לשעתן היפה של תיאוריות הקונספירציה. סרטי ה"צייטגייסט", שקראו לאנושות להשתחרר משלטונם של "הבנקאים הבינלאומיים" שהשתלטו על המערכת הכלכלית והחברתית העולמית, נהפכו לתופעת רשת. העובדה שהבנקאים לא הוענשו, סירבו להתנצל, חזרו לחלק בונוסים והפעילו את כל המשאבים הכספיים והפוליטיים שברשותם כדי לקבור רפורמות ברגולציה על המגזר או העלאות מסים רק חיזקה את השנאה היוקדת כלפיהם.

השאלה שנותרה פתוחה היא אם הזעם הציבורי נגד הבנקאים יוביל, בניגוד לגל הקודם ב-2008 וב-2009, לתוצאות ממשיות. רפורמת דוד-פרנק ברגולציה על המגזר הפיננסי בארה"ב הבטיחה גדולות ונצורות, אך מאז התמסמסה כמעט לחלוטין הודות למאמצים העצומים שהשקיעו הבנקים הגדולים בבלימתה, ובמיוחד בהסרתו של חוק וולקר האוסר עליהם לסחור בכספי עצמם (נוסטרו). ב-2010, בשיחות פרטיות, קרא שר האוצר האמריקאי טים גייתנר - בעצמו בוגר גולדמן סאקס, כמו רבים בצמרת השלטון האמריקאית - לבנקאים בוול סטריט "שרי המלחמה". חתן פרס נובל לכלכלה פול קרוגמן, שדרש כמה פעמים להכניס את האחראים למשבר מאחורי סורג ובריח, תיאר כך בנובמבר את העיקרון המנחה של המדיניות הפיננסית של ארה"ב: "הקלו על הבנקאים".

"אני לא אוהב בנקאים, אבל אני חושב שבסופו של דבר הגזמנו", אומר קוואק, ומבהיר שאין לו משהו אישי נגד בנקאים - הוא עצמו עבד בעבר כיועץ בענקית הייעוץ מקינזי, שעובדת עם גופים פיננסיים רבים ברחבי העולם. "הפוליטיקאים הם היחידים שאפשר להאשים, כי הם אלה שצריכים לדאוג לאינטרס הציבורי. אי אפשר להאשים את החברות שעושות מה שנהוג במערכת. האשמה נופלת על המערכת שבה הכסף משחק תפקיד כל כך חשוב, אבל האנשים היחידים שיכולים לשנות את המערכת הם הפוליטיקאים.

"אני לא חושב שאנשים נכנסים למגזר הפיננסי כדי להרוס או לגרום נזק. הם לא נבלים או רשעים, זאת החברה שבה אנחנו חיים. המערכת הבנקאית בארה"ב בוחרת אנשים שאפתנים וחכמים שרוצים להרוויח כסף. כשאוספים את האנשים האלה במקום אחד, ויש להם מערכת שמאפשרת להם לעשות כמה שיותר כסף, הם יעשו את זה ולא ישימו לב להשלכות החברתיות של מעשיהם. המגזר הפיננסי גדול וטורפני מדי ולא ממלא את המטרות הבסיסיות שלו. וול סטריט היא סמל לכל מה שלא בסדר בארה"ב - אנשים שעושים כסף רב מדברים שלא תורמים לאף אחד - אבל הטענה כי וול סטריט אחראית לכל הבעיות החברתיות שלנו היא קיצונית מדי.

"הגורם לבעיות שלנו הוא בין היתר קיצוצי מסים עצומים שהגדילו את אי השוויון ומערכת חינוך שנמצאת במצב קשה. וול סטריט היא סמל לכל מה שלא בסדר, והיא הרוויחה את המעמד הזה בצדק. המערכת הפיננסית והמעשים של הבנקאים גרמו למשבר. עם זאת, הבנקאים אולי רצו בקיצוצי המסים, אבל ג'ורג' בוש העביר אותם".

בלאק בוחר לראות זאת אחרת. "לא הייתי משתמש במלה 'שנואים' כדי לתאר את הבנקים כיום. למעשה, מדהים אותי שהכעס לא גדול הרבה יותר. אני בספק אם יש רבים ששונאים בנקים. אנחנו לא רואים אנשים עם קלשונים שרודפים אחרי בנקאים, ולא תולים בנקאי השקעות על עמודים. זה העידן המודרני, אחרי הכל. אבל אנשים כועסים. ב-100 השנים האחרונות, מעולם לא היה לבנקים כל כך הרבה כוח כמו היום".

עם זאת, הוא מציין, "לא כולם מושחתים, כמובן. למעשה, רק מיעוט. בבנקי ההלוואות והחיסכון בשנות ה-80, שבמהלכן התבצעו הונאות רבות, אחד מעשרה היה מושחת. בבנקים הרגילים, הנתון היה 1 ל-100. בנקאות במובן המסורתי שלה - כמתווך שנועד לסייע לכלכלה הריאלית - היא דבר נהדר, אבל מתווך מעצם הגדתו צריך לשאוף להיות קטן ויעיל, לא גדול. במקום זאת, המתווך גדל ונהפך לטפיל, לעלוקה שמוצצת את הכלכלה הריאלית. אני מדבר על התעשייה, לא על הבנקאים כיחידים. וזה נכון גם לאירופה".

סיבה נוספת לשנאה נגד הבנקים, אומר קוואק, "היא העובדה שהם נוטים להצליח כשהשווקים תנודתיים. הבנקאות היתה המגזר הראשון שהתאושש מהמשבר, במידה רבה בגלל התמיכה הממשלתית, וזה הפך אותה לסמל לסוגיה עמוקה יותר: העובדה שהרווחים התאגידיים בארה"ב חזקים במיוחד, אבל ההתאוששות הכלכלית צנועה, האבטלה גבוהה ויש מיליוני עניים. הנושא העמוק הוא כלכלה שבה התאגידים יכולים לעשות כסף רב, אבל האזרח לא נהנה מכך. אני לא חש כלפיהם סימפטיה".

"הם יהרסו את הקפיטליזם"

מולי קצ'פולי, 22, מוושינגטון, לא התעניינה בהיסטוריה הסבוכה והשנויה במחלוקת של שנאת הפיננסיירים. היא בדיוק סיימה את לימודיה, ועבדה בשתי משרות רק כדי לסגור את החודש. לכן, כשהיא שמעה שבנק אוף אמריקה, הבנק הגדול בארה"ב, ענק פיננסי שנזקק לסיוע של 45 מיליארד דולר מהממשלה ב-2008 וב-2009, מתכוון להטיל עמלה חודשית של 5 דולרים על כרטיס החיובים שלה ושל כל מי שלא החזיק במשכנתא או ב-20 אלף דולר בחשבון העו"ש שלו, היא רתחה.

במקום לשלם, היא ניסחה עצומה באתר change.org, שגרפה במהירות יותר מ-300 אלף חתימות. לאחר מכן הלכה לסניף הבנק המקומי שלה, עם העצומה בידה, וסגרה את החשבון שלה. את כרטיס האשראי שלה היא גזרה מול המצלמות, והעבירה את כספה לאיגוד אשראי. כמוה עשו עוד אלפים, עד שהבנק הגדול בארה"ב נכנס להיסטריה, נכנע וביטל את העמלה.

קצ'פולי היא סמל לשינוי עמוק יותר שמתרחש בימים אלה ברחבי העולם, וחורג בהרבה מעבר לסיסמאות ולהפגנות עם שלטים מצחיקים. גלי המחאות שינו את השיח הציבורי בעולם, והפכו את הפיקוח על הבנקים ומיסוי חברות הפיננסים לאחת מהסוגיות העיקריות שעליהן יסובו הבחירות לנשיאות ארה"ב. הבנקים, שחוששים מהרוח הגבית שתמיכה ציבורית כזאת יכולה להעניק לפוליטיקאים שכדי למצוא חן בעיני הציבור ינקטו יד קשה נגדם, כבר פתחו במלחמה משלהם נגד כל כוונה לחולל רפורמה ברגולציה על המגזר, נגד הסוכנות החדשה בארה"ב להגנה על צרכנים פיננסים ונגד הצעה שהועלתה באחרונה להחליף את סוכנויות הדירוג - שבזכות הדירוגים הקלוקלים שלהן התאפשרה בועת האשראי שהובילה למשבר - בקריטריונים אובייקטיביים שיבדקו את האיתנות הפיננסית של הלוואות וכלי השקעה.

ואולם בעוד בזירה הרגולטורית רוב הסיכויים שהמוסדות הפיננסיים ינצחו - המשאבים האדירים שלהם והיותם התורמים הגדולים ביותר לקמפיינים פוליטיים מבטיחים זאת - בזירה הציבורית סיכויי הניצחון שלהם אפסיים, במקרה הטוב. "אני חושב שכל הטענות האלה נגד הבנקאים ממש לא יעילות, וזאת לא דרך הוגנת להתייחס לאנשים", אמר ג'יימי דימון, מנכ"ל ג'יי.פי מורגן צ'ייס, בפורום הכלכלי בדאבוס בשנה שעברה. השנה הרחיק דימון לכת אפילו יותר, ואמר כי "הטלת האשמה הגורפת על הבנקים היא צורה של אפליה".

דימון הוא המתון שבחבורה. באוגוסט 2010, הרבה לפני שהשיח הציבורי הקצין בעקבות המחאה, תקף בחריפות סטיבן שוורצמן, המייסד והיו"ר של ענקית ההשקעות בלאקסטון, את ברק אובמה על כוונתו להעלות את המסים למנהלי ההשקעות הפרטיות. "זאת מלחמה, בדיוק כמו שהיטלר פלש לפולין ב-1939", אמר. השבוע נכנע ממשל אובמה ללחצים ונסוג מהמהלך.

"בוול סטריט של ימינו אתה מחכה להיהרג", אמר החודש בנקאי לשעבר בליהמן ברדרס למגזין "ניו יורקר". "כולנו הושמדנו ב-2008. ההרגשה היא שהשכר שלנו לעולם לא יחזור. לאחר הפקיעה של בועת ההיי-טק, כולנו ידענו שהשכר יחזור לרמה שבה היה לפני כן. כעת זה שונה. הכיף נעלם. בגלל זה אני לא מבין את Occupy Wall Street. אף אחד לא עושה כסף רב היום, ואף אחד לא נהנה. אמא שלי לא מבינה שאנחנו מייצרים מוצר, והציבור עדיין חושב שאנחנו מקבלים יותר מדי כסף. אפילו כשחתכו את השכר שלנו ממיליון דולר ל-500 אלף דולר, הם חושבים שאנחנו מרוויחים יותר מדי". החודש דיווחה תחנת רדיו ברוד איילנד על בנקאי שבמקום להשאיר טיפ למלצרית על חשבון של 133 דולר כתב לה: "תשיגי עבודה אמיתית".

יש גם בנקאים שבמקום להתכחש לאשמתם, מעדיפים להכות על חטא. אחד מהם הוא ג'יימס תקסטון. תקסטון, לשעבר סגן נשיא בסניף המקומי של צ'ייס הום פייננס, חטיבת המשכנתאות של בנק צ'ייס, בדרום פלורידה, לא היה מה שנהוג לכנות "טלית שכולה תכלת": ב-2007 הוא והצוות שלו העניקו משכנתאות בסך 2 מיליארד דולר. לעתים קרובות הוענקו אותן משכנתאות לאנשים ללא עבודה, ללא הכנסה וללא נכסים, או לפחות לאנשים שלא היו יכולים להציג מסמכים שיוכיחו שהם עונים על אחת הקטגוריות האלה. "אם זקנה היתה עוברת ברחוב עם סלים והיה לה דירוג אשראי סביר, היא קיבלה הלוואה", סיפר בנובמבר ל"ניו יורק טיימס".

אבל רוב הזמן לא היו אלה זקנות שקיבלו הלוואות: לרוב דחפו תקסטון ואנשיו הלוואות לבני מיעוטים, עניים ונטולי ידע פיננסי, שאותם שיכנעו לקחת הלוואות סאבפריים אף שלא היו יכולים להרשות אותן לעצמם - או חמור יותר, אף שהיו זכאים לקבל הלוואות איכותיות בריבית פריים. תקסטון מכר את ההלוואות האלה כל כך טוב, עד שהוא זכה בשורה של פרסים, בהם "איש המכירות של השנה". 60% מהערכת הביצועים שלו היו תלויים ביכולתו להגביר את מספר ההלוואות המסוכנות שמכר. ב-2008, כששוק המשכנתאות בארה"ב קרס, פוטרו תקסטון ועמיתיו.

קוואק, שמגדיר את עצמו פסימי, לא רואה סיכוי לשינוי בעקבות המחאה. הבנקים, הוא אומר, צברו יותר מדי כוח והשפעה מכדי לאפשר לתנועות מחאה עממיות להשפיע על הפוליטיקה. הוא גם לא רואה מצב שבו פחות ופחות בוגרי אוניברסיטאות יוקרתיות ילכו לעבוד בפיננסים ויעדיפו לעשות משהו שיועיל לחברה. "זה יישמע מוזר, אבל אני לא חושב שהכסף הוא המניע העיקרי של אנשים ללכת לוול סטריט. אני, למשל, סיימתי את הלימודים ב-1990, ובאותה תקופה שתי התעשיות שנחשבו ליוקרתיות ביותר היו בנקאות השקעות וייעוץ למנהלים.

"חברות ייצור לא שולחות מגייסים לבתי ספר. הבנקים כן, כי הם רוצים אנשים חכמים במיוחד, שאפתנים וחסרי ניסיון. אנשים שהולכים לגולדמן סאקס לא חושבים שיישארו שם 20 שנה. הם הולכים לשם כי הם חושבים שמדובר בשורה בקורות החיים שתאפשר להם לעשות אחר כך כל דבר שירצו. המגזר הפיננסי הוא כרטיס הכניסה היוקרתי ביותר לעתיד מזהיר, וזה לא הולך להשתנות. המערכת הפוליטית שבורה. בטווח הקצר, הסיכוי לשינוי לא טוב במיוחד. במערכת הפוליטית הנוכחית בארה"ב, כל דבר הוא קרב".

עוצמת השנאה לבנקים מעוררת לא מעט חששות בקרב כלכלנים, פרשנים ופיננסיירים מפני גלישה לקיצוניות. במאמר מיוחד הזהיר "אקונומיסט" מפני דמוניזציה של בנקאים, והדגיש כי כל תקופת פריחה כלכלית בהיסטוריה לוותה בפריחה בנקאית. "זה בהחלט יכול לצאת משליטה", אומר קוואק. "לא הייתי רוצה שאנשים יתקפו בנקאי השקעות או עובדי בנקים. פופוליזם אנטי-בנקאי הוא גם מוטעה, כי אם הייתי רוצה לעזור למובטלים, למשל, הייתי מגדיל את המסים על העשירים ומשקיע בחינוך, לא רק משקיע את כל האנרגיה במערכת הפיננסית.

"מצד שני, בארה"ב שואלים עכשיו אם לא הרחקנו לכת בשנאה, ואני לא בטוח. לבנקים יש כוח, כסף ולוביסטים, וקשה לי לראות תנועת מחאה עממית חזקה עד כדי כך שתגרום לממשלה לנקוט יד קשה כלפי הבנקים. אם נלך לדוגמה של שנות ה-30, אז היה אפשר לבצע שינויים מרחיקי לכת במערכת הפוליטית והפיננסית - כיום זה לא אפשרי. במקומות כמו יוון, לעומת זאת, הסנטימנט חזק ונפיץ יותר".

"אני חושב שהראיון שמריו דראגי, נשיא הבנק המרכזי של אירופה, העניק ל'וול סטריט ג'ורנל' השבוע לכד במדויק את הסיבה שבגינה אנשים כל כך כועסים על הבנקאים", אומר בלאק. "הוא אמר שהמערכת הסוציאלית האירופית מתה, שצריך להשמיד אותה, שאין אלטרנטיבה ושצריך לנהוג בצנע ולסמוך על המשמעת שמספקים שוקי האג"ח. שוקי האג"ח הם למעשה הבנקים והמוסדות הפיננסיים. אז בפועל הוא אמר שמי שגרם למשבר הוא היחיד שאפשר לסמוך עליו לפתור אותו, אפילו שהם עושים בדיוק את אותם דברים שגרמו למשבר מלכתחילה. זה לא שהוא יהיר: הוא עיוור לחלוטין לכשל שהוא מביא לשולחן. לכן הוא חושב שכולנו צריכים לחיות למען הבנקאים ותחת פיקוחם, כי האנשים האלה לא סומכים על הדמוקרטיה. הם רואים את הדמוקרטיה כבעיה, ואם ייתנו להם אני מבטיח לך שהם יהרסו את הקפיטליזם. אם אתה רוצה מרשם להתקוממות אנטי-בנקאית, הנה לך".

האם הבנקאים חוששים מעוצמת השנאה? מפנימים את גודל השינוי? האם הם ישנו את דרכיהם וינהגו בריסון ושיקול דעת? לא בטוח. במהלך נשף הבנקאים בלונדון ביכה מנכ"ל רויאל בנק אוף סקוטלנד, סטיבן הסטר, את הסערה הציבורית שפרצה בבריטניה סביב החלטתו של הבנק הכושל, שקיבל סיוע בסך 45 מיליארד ליש"ט מכספם של משלמי המסים, להכפיל את הבונוסים לעובדיו השנה למרות הפסד של 2 מיליארד ליש"ט. "מדובר בעוול להרבה אנשים מוכשרים", הוא אמר והאמין לכל מלה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#