דרך פרץ - קריירה - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

דרך פרץ

איך נהפך ארמנד פרץ, הילד ממרוקו, לעמיר פרץ, מנהיג העובדים של ישראל, מה קרה לו בדרך משדרות להסתדרות והאם הוא באמת התקווה האחרונה של החלשים
■ פרץ: "המדינה יכולה לקחת את ניהול קרנות הפנסיה"
■ יריבות אישית מרה בין פרץ לנתניהו
■ קרב הבלימה של פרץ

תגובות

ארבעה ימים לפני פגישת שר האוצר ויו"ר ההסתדרות, ביום הזיכרון, ביקר עמיר פרץ בשדרות אצל משפחה שכולה. אשה צעירה שטיפלה בזוג ההורים הזקנים ביקשה ממנו ש"יעשה משהו בממשלה" בעניין הזה של "שעות טיפול בבית לזקנים סיעודיים". עד עכשיו קיבלו ההורים מימון לעשר שעות עזרה בשבוע ועל פי תוכנית האוצר המימון יקוצץ לחמש שעות. הכנסתה (כ-1,500 בחודש) תיפגע והזקנים ייוותרו ללא עזרה. פרץ מבטיח ש"ידבר עם ביבי".

אף אחד לא מינה את יו"ר ההסתדרות לדבר בשמה ובכלל, איך יכול מי שמייצג את המשתכרים 20 אלף שקלים ומעלה לייצג את מי שמשתכרת 17 שקלים ו-60 אגורות לשעה? בעיני שר האוצר עמיר פרץ הוא יושב ראש של איגוד מקצועי שתפקידו לייצג את ענייני השכר של חבריו. מדוע יושב איפוא נתניהו עם מנהיג ההסתדרות לדון גם בתקצוב העזרה לזקנים במצוקה?

נתניהו, אומר פרץ, ניסה לשכנע אותו "לרדת מהנושאים החברתיים ולהתרכז בנושאי השכר". פרץ סירב. "אפילו יום אחד לא הייתי נשאר כאן לו טיפלתי רק בנושאי שכר", הוא אומר. כי עמיר פרץ הוא פוליטיקאי ופוליטיקאי לא יכול להסתפק רק בנושאי שכר. נתניהו הבין את הנזק שבהסטת הדיון הציבורי מ"פיטורי עובדים מיותרים" ל"פגיעה בשכבות החלשות", אבל לא היתה לו ברירה: הוועדים הגדולים והחזקים, יחידות העילית של פרץ מסוגלות להחשיך את המדינה, להשבית את שדות התעופה שלה, לסגור לה את המים ולהשתיק לה את הרדיו והטלוויזיה.

תואר "מגן השכבות החלשות" הוא אחד התוארים הפחות נחשקים בפוליטיקה הישראלית. היוקרה מעטה והתמורה לא מובטחת. הרגלי ההצבעה של ה"חלשים" לא מתגמלים בהכרח את דורשי טובתם ולכן מעטים הקופצים על התואר. לא פלא שמפלגת העבודה בחרה לייצג את העשירים, הח"כים המדושנים של ש"ס כבר לא מוצאים בהם עניין והדגשים של מרצ מונחים במקומות אחרים. כך קרה שיו"ר ההסתדרות מצא את המפתחות של ייצוג העניים על שולחנו.

אבל עמיר פרץ הסתובב לפני שבוע בשדרות לא כמגן החלשים ולא כיו"ר ההסתדרות אלא כבן המקום שעלה לגדולה. ההמחשה הבולטת של הגדולה היא המכונית הלבנה והווילונות הכהים. פרץ מתקבל בעירו בתערובת של אהבה, כבוד וסקרנות (קשה לתרגם אהבה לקולות בקלפי.


עמיר פרץ הסתובב לפני שבוע בשדרות לא כמגן החלשים ולא כיו"ר ההסתדרות אלא כבן המקום שעלה לגדולה
בבחירות האחרונות קיבלה בשדרות "עם אחד" בראשות פרץ רק 15.6% מהקולות, הרבה יותר מהממוצע הכלל ארצי שלה, אבל עדיין מיעוט קטן). בשולי הביקור יש גם עבודת שתדלנות מזדמנת. פרץ מפלס לו דרך בין חברי ילדות, מוקירי הוריו המנוחים, בעלי בעיה חשובה אבל דחופה וסתם מי שרוצה לגעת באיש מהטלוויזיה. יש גם מבטים של נו, זה בסך הכל הבן של דוד מהבית חרושת למברשות ושל רחמה מהמכבסה, לא צריך לעשות ממנו עניין גדול.

פרץ נוגע באנשים. הוא כולא את כף היד המושטת אליו בשתי ידיו, הוא מלטף, מנשק על שתי הלחיים, הוא פורש הצידה עם מי שרוצה לסגור איזה עניין קטן, זרועו מקיפה את מותניו של המבקש וראשו רכון אליו ברוב קשב. הוא נעתר מהר למשיכות קטנות בשרוול, הוא מוכן להגיד ברכה על הוריו במבנה בנוי למחצה של צדיק כלשהו. רוחו טובה, קוצר רוחו לא ניכר, יש לי עוד חמש-עשרה משפחות לעשות, הוא אומר ומתכוון לכך שבכל יום זיכרון הוא מבקר את בתיהם של 32 חללי שדרות.


פרץ על הקיר, בין הצדיקים

לכבוד יום הזיכרון הוא עונב תמיד עניבה. היא ענובה מעל חולצה לבנה בוהקת וחליפה שחורה שהוא מזיע בה בחום הקופח של בית הקברות המקומי. כדרך אנשים נמוכים יש לו הליכה מהירה ונמרצת. דמותו נועדה להקל על קריקטוריסטים. אפשר לתמצת אותה בשפם, גבות מודגשות ותלתלים. הוא מתייחס במבוכה לשיחות על השפם, "אני אוהב אותו", התוודה פעם לפני דליה קרפל ב"הארץ", "לא יתאים לי שפם קצר, למה בכלל צריך לחטט בממדי השפם שלי". אחר כך היפנה את תשומת לב הכותבת לכך ש"מהצד אני דומה לברל כצנלסון".

אפשר להניח שזה לא רק בזכות הדמיון לברל, אבל בבתים הדו-משפחתיים של הוותיקים מקבלים אותו באהבה. אלה בתים יפים שצמחו פתאום לאורך ולרוחב מחדר סוכנותי של 32 מ"ר. על השולחן מתייצבים מיד קולה ומיץ תפוזים. לצידם: פירות, פיצוחים ועוגיות. באחד הביקורים הונחה לפני פרץ ארוחת צהריים של ממש. הוא אוכל מהר מאוד, כמי שנאבק בהשמנה ורוצה להספיק משהו לפני שתשתלט עליו תודעת הדיאטה. באבחות מזלג מהירות כברק הוא מחסל צלחת עם סלק כבוש, כרובית מטוגנת, אורז ובשר ומברר בינתיים כמה עולה היום קילו מלפפונים.

בבית משפחת בן חמו יום הזיכרון הוא יום רב משמעות. בנם דוד נפל לפני 30 שנה ואמו שרה אומרת שהזיכרון הזה עדיין "הורג אותה כל יום". פרץ משתדל לעבור במהירות מצער שאין לו מרפא לנוסטלגיה מנחמת. חמישים השנים שעברו מאז שמשפחת בן חמו באה לכאן צובעות את הזיכרון בצבעים רכים, והוא מוליך אותה בשביליו בעדינות רבה. אחרי כמה שתיקות ארוכות ואנחות כבר שמחה שרה בן חמו להיזכר איך נבחרה אז, באותם ימים יפים, להיות "מלכת הכותנה" ואף קיבלה מאתיים לירות מבן גוריון בעצמו.

בן חמו קטפה כותנה, אמו של זוהר אביטן כרעה על ארבעותיה לקטוף כמון, אביו של פרץ היה פועל בבית חרושת. העבודה הקשה לא הפכה אותם למרירים. ערבי ההווי שערכו להם הקיבוצים זכורים להם דווקא לטובה (אם כי שרה בן חמו תוהה עוד היום מדוע נתנו להם "כוסות בלי ידיים"). את ה"קיפוח" גילו בשנות השישים ואת ה"התנשאות" אפילו מאוחר יותר. ותיקי שדרות מייצגים את הצד הסביל של הדורסנות המפא"יניקית. הם לא זיהו את השתלטנות הממסדית שמאחורי התארים היפים. כולם מסכימים שאז היה פחות אוכל ויותר שמחה ומיד מכבדים את פרץ בשבחים על הוריו זיכרונם לברכה. אמו, ש"כמו נמרה שמרה עליכם" ואביו, שפניו היו חלקות כפני תינוק גם בזיקנתו.

הוריו של עמיר פרץ עלו ארצה איתו כשהיה בן ארבע ב-1956. הם היו אנשים אמידים ודוד פרץ רכש בכספו משאית, אפילו סוסיתא חנתה ליד הבית. אלא שעסקיו כשלו והמשאית נמכרה. בשארית חייו עבד בבית החרושת למברשות של קיבוץ רוחמה, ואשתו רחמה ככובסת במכבסה האזורית. צעירים מזכירים לפרץ את אחיו המוכשרים שעשו חיל בלימודים והוראה, אחרים שואלים בלחש: למה לא תחזור לכאן, לשדרות? אחר כך מובילים אותו אל הקיר, שם, בין תמונות של צדיקים והבן האהוב שנפל, מציץ פתאום השפם של פרץ והתלתלים שלו בתצלום חגיגי.


עמיר הוא בעצם ארמנד

אם המבנה הרעוע של ההסתדרות מאיים להתמוטט על ראשו של פרץ, הרי ששדרות מבחינתו היא בית יציב ועמיד לדורות. ובכל זאת, גם בסיס הבית נראה היום קצת חלש, או, לכל היותר, כשיח נבול שניצנים ירוקים מבצבצים בערוגתו. השכונות החדשות של "בנה ביתך", עם הכבישים הרחבים, הבתים הלבנים והגינות המטופחות, הן הנבטים החדשים. הם יציבים ומשעממים בדיוק כמו שכונות דומות בחדרה או נתניה. שדרות, שחיים בה כ-25 אלף תושבים, מציגה חזות רבגונית: היא פותחת בשדרת יפה של גרניום ודקלים ומובילה את הבא בשעריה בחזרה לשנות החמישים. מרכז עירוני מרופט, פיצריה, פלאפל ומזנון אחד, "ברכת ה'" שמו.

הרחבה המסחרית הגדולה מול בניין העירייה נראית כאילו הוריקן אכזרי טיאטא ממנה את התושבים, רוקן את החנויות והגיף את התריסים. בפינת הרחובות ההסתדרות ו"אהבת ישראל" ראיתי כבשה אחת, תועה, עם בדל חבל לצווארה. היא התבוננה בי, נואשת, ואפשר היה ממש לראות שעל קצה לשונה עומדת השאלה: תסלח לי, אבל יש לך מושג איפה אני לעזאזל? לא רחוק ממנה, ליד השוק, צמח לו פתאום קניון גדול מבריק כמו שן חרסינה לבנה מדי בפה מלא סתימות.

הנוסטלגיה מרככת קווים נוקשים ומבהירה כתמים כהים. היום מתגעגע פרץ לנפלאותיו של מקום קטן. לכינויים שדבקים באנשים לנצח, "העולה החדש" שנמצא פה כבר עשר שנים, ה"סגן" שכבר שכח תחת מי כיהן וה"דוד מצרפת" שהיה בעצם הדוד של כולם. אשה זקנה בשביס אוחזת בשתי ידיו ומלמלת משהו. פרץ ממהר לתרגם ממרוקאית: היא רוצה שיחזור ויהיה ראש מועצה.

ראשות המועצה היא החוויה המכוננת של פרץ, הוא מתרפק עליה ושואב ממנה כוח.


ראשות המועצה היא החוויה המכוננת של פרץ, הוא מתרפק עליה ושואב ממנה כוח
את הדרך אליה התחיל פרץ כעשר שנים לפני שנבחר. כמה צעירים התאספו אז בבית הנוער המקומי וביקשו להילחם בשיעמום ובייאוש. זוהר אביטן, הצעיר מפרץ בשנתיים ומנהל היום את המכינות במכללת ספיר, מדבר על "הערוצים החברתיים שהיו פה לפני ערוצי הטלוויזיה". גם אביטן מתקשה להיפרד מזיכרונות העבר. הוא מדבר על חבורת "צעירים שאכפת להם" כאילו הם יושבים שם עכשיו ב"בית הנוער" ומדפיסים על סטנסיל את "שדרות שלנו". הוא מתגעגע לוויכוחים על בן גוריון, ולניתוח כישרונם של "החיפושיות". כולם מבקשים בעלות על יסוד ה"חרגול", שהיה הדיסקוטק הראשון בשדרות.

גם עמיר פרץ, כמו אביטן, לא שוכח את החוג הדרמטי. איך אפשר לשכוח? יש לו כישרון טבעי למחוות דרמטיות. בהצגה "ג'ונגל של לוח וגיר" גילם את התלמיד הפרחח אך טוב הלב שלומד, בסופו של דבר, להעריך את המורה שוחר הטוב אבל חסר הישע. הם שרו את נעמי שמר וערכו "ערבי גבינות ויין", המודעות ל"רב תרבותיות" באה, יחד עם ה"קיפוח", שנים מאוחר יותר.

הלימודים התיכוניים הסתיימו אז למעשה אחרי 11 שנות לימוד. הקיבוצניקים שלמדו עם פרץ בתיכון האזורי "שער הנגב" התפנו לשיפור ערכי העבודה שלהם בבית ברל, ובני היישובים בסביבה נשלחו הביתה. במערכת החינוך הקיבוצית העדיפו אז את "דת העבודה" על פני "השכלה סתם", מסבירה היום אילנה כץ עוז, המורה להיסטוריה ולספרות. היא מדברת על התלמיד עמיר פרץ בכבוד השמור אצל מורים לתלמידים שעלו לגדולה. "עמירם היה תלמיד טוב, סקרן ומקובל", היא אומרת.

עמירם? כן, עמיר התחיל בכלל כארמנד-עמרם, התגלגל לעמירם והוסב לעמיר העדכני יותר. אחיו של פרץ, חמישה במספר, זכו להשכלה על תיכונית. עמיר פרץ עצמו פנה לעבוד במוסך האזורי. איך הגיבה משפחתו? עמיר נתפש תמיד בעיני משפחתו כאחראי בלעדי לגורלו, "הם נתנו לי ללכת בדרך שלי", הוא אומר.

העדר השכלה רחבה, לדבריו, אינו מעיק עליו, כיוון שהוא "כל הזמן לומד" ו"לא מתבייש להעזר באנשים משכילים". סעיף ההוצאות הגדול ביותר שלו, על פי דו"ח תקציב "קשר עם הציבור" של הכנסת משנת 2001, הוא 18,720 שקלים - כולם שולמו למורה פרטי לאנגלית.


איזה מין שם זה, אחלמה?

ב-1970 התגייס פרץ לחיל חימוש, עבר קורס קצינים ומצא עצמו כקצין חימוש בדרגת סרן בחטיבת הצנחנים. את מלחמת יום כיפור עבר בחזית המצרית. שנה לאחר מכן נקרא לחלץ קבוצת טירונים שהסתבכה בדיונות של המיתלה ונמחץ תוך כדי כך על ידי שני נגמ"שים. רגליו רוסקו וניצלו רק בזכות החלטת הרופא במסוק לבצע ניתוח חירום ב"רפידים" (ביר גפגפה). שנה שכב בבית החולים בבאר שבע ושנה נוספת הוא בילה בכיסא גלגלים ונעזר בקביים. עכשיו הוא מפשיל מכנס ומראה לי את הצלקות העמוקות ליד הקרסול. הוא נועל נעליים מיוחדות, מוגבהות סוליה, הליכתו מתנדנת קצת ויש לו חמישים אחוזי נכות.

אחרי הפציעה, על כיסא גלגלים, שהה גם כחצי שנה בקיבוץ רביבים עם אחיו יחיא (היום מנהל בית הספר האזורי בחצרים) ואחותו פנינה, חברת הקיבוץ עד היום. ברביבים הכיר גם את אמיל גרינצוויג המנוח. בזכות ההיכרות והשיחות ביניהם הוא יכול לרשום היום בכרטיס הביקור הפרלמנטרי שלו את השורה: "פעילות ב'שלום עכשיו'". פרץ, שהיה בנעוריו, כך הוא אומר, "יונה קיצונית", שינה כיוון. הוא אמנם מדבר גם היום על "מדינה פלשתינית עם גבולות בטוחים", אבל מודה שהצבת העניין המדיני לפני החברתי היתה טעות.

פרץ מבקש להמחיש את שינוי הכיוון שלו:


פרץ אמנם מדבר גם היום על "מדינה פלשתינית עם גבולות בטוחים", אבל מודה שהצבת העניין המדיני לפני החברתי היתה טעות
הוא הסכים לדרישת האיגודים המקצועיים בעזה למחות כנגד הרעבת אנשיהם במחנות הפליטים רק בתנאי שיארגנו במקביל הפגנה נגד הפיגועים. הוא מדבר היום על "השמאל היהיר שהפך את השלום לאליטיסטי". בבוקר, הוא מספר, הוא היה נאבק עם מעסיקים קשוחים על תנאי שכר של עובדים ובערב היה פוגש בהם מפגינים לצידו בעד השלום.

הוא מדבר גם על "הרוח המזרחית האמיתית" של מתינות פוליטית. הוא מספר על אמו שנפצעה מבקבוק תבערה בעזה, לשם נסעה בשנות השבעים לקניות בשוק. היא הובאה לתת עדות בבית המשפט הצבאי שם. "מה יותר טבעי מהנחה שמרוקאית זקנה תאשים כל ערבי שיציגו בפניה כאשם", הוא אומר. אבל אמו סירבה לקבל את עמדת הצבא באשר לזהותו של הנאשם והוא שוחרר.

בעודו מדדה על קביים ביקר פרץ אצל חברו מילדות, ינקו אריאב, במעונות הסטודנטים במכון וינגייט. אריאב ביקש להכיר לו סטודנטית מבת ים, אחלמה זרחיאני שמה. אחרי שהשתעשע קצת בשמה יוצא הדופן "אחלמה", קשר עמה קשרים יפים שהסתיימו בחתונה, בבית יהודי בסרביה בתל אביב דווקא. הוא חזר לצבא לתקופה קצרה, אחר כך דחה הצעות של משרד הביטחון לקבל תחנת דלק והתחיל לגדל ורדים במושב ניר עקיבא, ליד שדרות. שם גם נולדו ילדיהם: אוהד, המתעתד ללמוד פיסיקה ומתמטיקה באוניברסיטת בן גוריון ושני, המשוטטת היום בהודו (יש להם עוד שני בנים צעירים שלומדים בשדרות). פרץ מספר על הקושי לגדל פרחים על קביים, הוא זוכר ליל סופה אחד כשהוא מנסה, עם הקביים שלו, לטפס על עמוד גבוה כדי למנוע מהניילונים העוטפים את החממה להתעופף ולקחת עמם את הוורדים ואת הזיעה והכסף שהשקיע בהם.


"שדרות היא אהבת חייו? לא את?"

הוויכוחים הגדולים באמת על סוד קסמם של הביטלס ומידת מוסריותו של הסוציאליזם נגמרים בדרך כלל בגיל 17. לא בשדרות, לא אצל פרץ ולא בקרב חבורת ה"צעירים שאכפת להם". למרות שהיו כבר בסוף שנות העשרים שלהם ביקשו לשמר את אווירת תנועת הנוער. הדיונים הפכו, עם זאת, מעשיים יותר, לא עוד איך מעבדים את נעמי שמר לשלושה קולות, אלא איך משתלטים על המועצה המקומית.

פרץ התבקש לעמוד בראש הרשימה ולמרות התנגדותה של אשתו החליט למכור את ביתו בניר עקיבא ולחזור עם משפחתו לשדרות. לא היה לו אומץ, לדבריו, לבשר לה על החלטתו פנים אל פנים והוא עשה זאת בשיחה טלפונית. זוהר אביטן אומר היום שההחלטה לבחור במפלגת העבודה דווקא נפלה "בגלל הבניין היפה של סניף המפלגה" (הבניין נשרף בינתיים). לפרץ הסבר אחר לבחירה במפלגה שנתפשה כאויבתן של עדות המזרח. שיחה שניהל אחרי בחירתו ליו"ר המועצה עם דן מרידור בטלוויזיה הבהירה את עמדתו היטב.

מרידור, נסיך מוסמך של הליכוד, שאל את פרץ איך יכול מי שאביו היה תלוי בפנקס המפלגה האדום לרוץ מטעמה בבחירות. פרץ ענה בשאלה: ואיך יכול מי שגדל עם כפית זהב בפה להיות בליכוד? השאלה של מרידור, לדעת פרץ, ביטאה את רצון הליכוד לכלוא את המזרחים בגטו של שנאה.

תיאור מסע הבחירות למועצה המקומית בשדרות נשמע היום בפי אביטן כמהדורה דרומית של מצעד האהבה. פרחים חולקו מדלת לדלת, שירים הושרו ועלונים חולקו, ולאחר מאבק קשה הוכרע ראש המועצה. בגיל 31 היה עמיר פרץ לתופעה נדירה וחריגה: ראש מועצה צעיר בעיירת פיתוח - וראו זה פלא: מטעם "העבודה".

חמש השנים שלו בראשות המועצה זכורות בשדרות כשנים של התרוממות רוח והתבשמות מהעניין שמגלה פתאום העולם בעיירה הנידחת.


חמש השנים של פרץ בראשות המועצה זכורות בשדרות כשנים של התרוממות רוח והתבשמות מהעניין שמגלה פתאום העולם בעיירה הנידחת
נס ההכרה יוחס לפרץ. אפילו היום מדברים עליו כ"איש שעשה את המקום" ומתכוונים יותר לכתבות בעיתונים ופחות למפעלי תעשייה שהביא. "סוף סוף שמעו עלינו", הסבירה לי מישהי את סוד הצלחתו. "הכל קוסמטיקה", אומר במרירות דוד בוסקילה, שהחליף את פרץ כראש מועצה. "אם חנכו גינה של מאה מטר זה עשה הד כאילו בנו את רומא מחדש".

אבל בבית משפחת סולימאני, שאצלה ביקר פרץ בשבוע שעבר, דיבר הצעיר אבי סולימאני על אנדרטת השואה שהקים פרץ בכניסה לשדרות ועיניו זורחות. תופעת הצעיר המערכניק שמפיח רוח אחרת בנגב הגיעה עד למטה המפלגה ברחוב הירקון בתל אביב. היא היתה כל כך יוצאת דופן עד כי עסקני המפלגה מיהרו להיבנות ממנה. הם חששו שתיעלם או תעבור למפלגה אחרת וכך הציע מזכ"ל העבודה עוזי ברעם לעמיר פרץ להתמודד על מקום ריאלי ברשימה לכנסת.

אחלמה פרץ ניסתה למנוע מבעלה את הפרישה מראשות המועצה. שנים לאחר מכן, בשיחה עם אורית גלילי ב"הארץ", הביא אותה זיכרון ההחלטה של בעלה לדמעות. פרישתו של פרץ בניגוד לדעתה סימן, ככל הנראה, את קץ מעורבותה הפוליטית בחייו. היא אמנם פעילה בסניף המקומי של "עם אחד" אבל פרשה מתפקידה הייצוגי כאשת פוליטיקאי, על הטקסיות והגינונים הכרוכים בכך. היא לא מצטלמת לצידו, לא מתראיינת ואפילו בטקס יום הזיכרון לא נראתה לצידו. פרץ טוען שהיא "מהפכנית ממני", היא משתתפת בהפגנות ויש לה סדר יום פוליטי משלה. "שדרות היא אהבת חייו? לא את?" - היא נשאלה אז. "אני לא בטוחה שבין שדרות וביני היה עמיר בוחר בי", ענתה.


"חבר הכנסת העצל ביותר"

בסופו של דבר, לא בחר פרץ בשדרות. מקפיד על כל דקדוקי הפוליטיקה המקומית הביא את העניין להכרעת הסניף, ששלח אותו לכנסת ומינה את דוד בוסקילה ליורשו. בוסקילה, בוגר לימודי כלכלה באוניברסיטת תל אביב, היה אחד מאותם צעירים מוכשרים שעזבו את שדרות ושוכנעו על ידי פרץ לחזור אליה. הוא כיהן כגזבר המועצה ונדהם לראות "איך דברים לא חשובים קיבלו כותרות ענק". היום יושב בוסקילה במטה הבחירות שלו מאחורי סורגי חנות ריקה במרכז המסחרי השומם ומתעתד לרוץ לראשות העירייה.

"אלה היו שבע שנים של סיוט מתמשך", הוא אומר על שתי הקדנציות שבהן כיהן כראש מועצה. אז האשים את פרץ ב"ניסיון לנהל את העיירה בשלט-רחוק" ובהעדר רצון להכיר בכך שתפקידו בעיירה נגמר. היום, מתבצר מאחורי מסך בלתי עביר של עשן מרלבורו, מתרץ בוסקילה את המתיחות בינו לפרץ בעובדת היותו "טירון פוליטי".

הפיוס הגדול התרחש באמצע שנות ה-90, אם כי יש מחלוקת על המועד המדויק. אחלמה פרץ מספרת, שאחרי רצח רבין טילפן פרץ הנסער, שהיה אז בכיכר, אל בוסקילה וביקש לפתוח דף חדש. למיטב זיכרונו של בוסקילה הגיעה שיחת הטלפון דווקא ביום מינויו של פרץ ליו"ר ההסתדרות. כך או אחרת, אפילו בצבת מלובנת לא תחלץ היום מבוסקילה מלה רעה על פרץ. מה הפלא? הוא מייחל עדיין לתמיכתו של פרץ במועמדותו, או לפחות לכך שמועמד של "עם אחד" לא יתמודד מולו.

ב-1988 היה פרץ לחבר כנסת. קשה לומר שהוא ראוי לתואר הפרלמנטר החרוץ ביותר במשכן. להיפך, במושב הכנסת האחרון הוא נכח רק ב-611 הצבעות בכנסת, שהן 11% מכלל ההצבעות,


במושב הכנסת האחרון נכח פרץ רק ב-611 הצבעות, שהן 11% מכלל ההצבעות
ולכן זכה בקלות בתואר "חבר הכנסת העצל ביותר", כשרק ח"כ רומן ברונפמן מסכן את תוארו. עבודתו הנרפית כפרלמנטר הביאה, כצפוי, שלל תגובות מתבקשות ב-ynet, החל מ"פינצ'ר עם שפם" וכלה ב"כשאני לא בא לעבודה מורידים לי מהמשכורת" (פרץ ויתר על שכרו כיו"ר ההסתדרות). "אני עסוק בהסתדרות", הוא מסביר את התנהלותו בכנסת ואומר שהוא מבין את המשמעות האפסית שיש בלחיצה על הכפתור האלקטרוני בהצבעות. הוא טוען שמקור ההשפעה הגדולה שיש לו על החיים איננו ב"כפתור הזה".

למרות שהיה חבר בחמש כנסות וחבר כמעט בכל הוועדות, לא הותיר פרץ בכנסת רושם יוצא דופן. הכנסת שימשה לו, יותר מכל, כבמה ציבורית רבת תהודה להשמעת עמדותיו. נאומיו אינם נקראים מן הכתב והוא נושא אותם, נסחף בגלי התלהבותו שלו עצמו, בעוצמה הולכת ומתגברת, קולו מתאנפף לו ומתנשא לגבהים שיש בהם סכנה של התנפצות. פרץ מסרב להגדיר את עצמו "תכמן" או "תמים" ויוצא ידי חובת התשובה במשהו מעורפל ולא מחייב.

חברו משדרות, זוהר אביטן, רואה בו דווקא שילוב של ברל כצנלסון, יגאל אלון ויצחק רבין גם יחד. בכנסת התגעגע לחברים משדרות ולא יצר קשרים חבריים של ממש גם עם שותפים פוליטיים. "השמינייה" היתה חבורה של אינטרסנטים צעירים ושאפתנים ששמעון פרס הציג בתשדירי הבחירות של מפלגת העבודה בשנת 1988. הרכב השמינייה השתנה לפרקים אבל חבריה המרכזיים, חיים רמון, אברהם בורג, נוואף מסאלחה, חגי מרום ונסים זווילי שיקפו, לדעתו של פרץ היום, את פניה הצעירות של המפלגה באופן הנכון ביותר. מלבד הרצון הכן לתפוס את הנהגת המפלגה לא הצטיינה השמינייה בתפישות אידיאולוגיות נוקשות או בחברות מחממת לב. גם חבריה התחלפו עם הזמן, אבל הזמן לא פגע בשאפתנות הרבה וברצון שאיננו יודע שבעה להגיע לעמדת כוח.

גם היום, כמו לפני עשר שנים, חולמים עדיין אברהם בורג וחיים רמון על "המהלך הגדול", המכריע, שיניף אותם אל כס המנהיגות במפלגה. גם אז, כהיום, תואר רמון כ"נהנה עיקרי מהמשבר הפוקד את המפלגה". דווקא פרץ, שסופח לחבורה השאפתנית אבל אף פעם לא נמנה עם בכירי דובריה, הצליח להגיע לאיזשהו מקור כוח. זהו אמנם בסיס כוח רעוע, אבל בהחלט עשוי לשמש בסיס יציאה למרחבים מפתים יותר.


יש לי סיבה להיות בקשר עם רמון?

בניין ההסתדרות הגדול ברחוב ארלוזורוב בתל אביב הוא אחד ממבני הציבור היחידים (אם לא היחיד) ששיחרר את עצמו ממחויבות לדרישות העגמומיות של הביטחון העכשווי. לא מפשפשים שם בתיקים ואף אחד לא שואל למטרת הביקור. אפשר לעלות במעלית לקומה החמישית, לדלג על מכונת הצילום שממתינה כבר שנים לתיקון במבוא הרחב, לרקוד (אם רוצים) במסדרון המואר באור ניאון חלש ולהתיישב, רגליים על השולחן, בכיסאו של יו"ר ההסתדרות בחדר 522. הדמות היחידה שתלווה אותך בעיקשות תהיה זו, קשורת העיניים, מעל הכותרת "ביבי גיבור על חלשים".

פרץ אומר היום שתמיד חלם להיות יושב ראש ההסתדרות. בבחירות מול חיים הברפלד הוא כשל, אבל שנה לאחר מכן הצטרף אל חיים רמון שהקים את "חיים חדשים". התנועה החדשה כבשה ב-1994 את השלטון בהסתדרות מידי מפלגת העבודה. פרץ כיהן תחילה תחת רמון כיו"ר האיגוד המקצועי ועם פרישתו של רמון הפך ליושב הראש. היום הוא מדבר על רמון בצינה מופגנת. אחרי תשלום מס השפתיים המקובל, "איש מוכשר מאוד, חוש עיתוי מחודד ויכולת ניתוח", הוא מתייחס בזלזול לחוסר ההתמדה של רמון, מבקר את הקופצניות שלו. אם מתחילים במשהו צריך להמשיך, הוא אומר, ולא, אין לו היום קשר עם רמון. איזו סיבה יכולה להיות לקשר כזה?

חיים רמון, הוא אומר, השאיר לו הסתדרות עם גירעון של שלושה מיליארד שקל, הוא השאיר לו גם מנגנון מסואב ויקר


חיים רמון, אומר פרץ, השאיר לו הסתדרות עם גירעון של שלושה מיליארד שקל, הוא השאיר לו גם מנגנון מסואב ויקר
(יותר מ-500 מתוך אלף עובדי ההסתדרות משתכרים 15 אלף שקלים ויותר בחודש) שמידת השליטה שלו בו היא מוגבלת. על פי דו"ח רואי החשבון סוארי-יוכמן, שנעשה בהזמנת ההסתדרות, נמצא הארגון על סף פשיטת רגל. חובות ההסתדרות, על פי הדו"ח, עומדים על 1.6 מיליארד שקלים מול נכסים ששוויים אינו עולה על 50 מיליון שקל. "המצב מחייב תוכנית פעולה מהירה ודרסטית ובלעדיה עלולה ההסתדרות להיכנס לסחרור פיננסי ותפעולי תוך זמן קצר", נכתב בדו"ח.

הבעיה העיקרית של ההסתדרות: מספר החברים שמשלמים דמי חבר. ארגון הנסמך על כספי חבריו התקשה לעמוד בצניחה הגדולה בהכנסות (מ-950 מיליון שקל ל-350 מיליון, עם ביטול המס האחיד ששילמו להסתדרות כל חברי קופת החולים הכללית). "הגיע הזמן לנתק את הזיקה הארורה הזאת בין חברות בקופה לחברות בהסתדרות", אמר פרץ לפני עשר שנים ל"הארץ".

מדוע נכשלה ההסתדרות בגיוס חברים חדשים? פרץ מודה בכישלונה של "הטמעת התודעה המעמדית". כשהתיישב על כיסא יו"ר ההסתדרות הוא דיבר על "גיוס מיליון חברים". היום, שמונה שנים לאחר ההצהרה, יש בהסתדרות רק 700 אלף חברים, לעומת יותר ממיליון וחצי בתקופה המאושרת של המס האחיד. גם מידת הרוח הסוציאליסטית של פרץ פחתה. היום הוא מפוכח יותר למרות שהוא, לדבריו, "עדיין סוציאליסט". לפני עשר שנים הצהיר בראיון "כבר הרבה שנים בערבי 1 במאי אני נוהג להשבית את משפחתי, הילדים לא הולכים לבית הספר ואנחנו יושבים יחד ומדברים על היום הזה". גם השנה חגג פרץ את ה-1 במאי, אבל בשביתה חגיגית פחות. בבוקר נפגש עם הנשיא שניסה לשדל אותו להפסיק את השביתה, ובערב עם נציגי הוועדים.


ג'ובים טובים? לחברים טובים!

עמיר פרץ הוא מנהיג עם צבא על תנאי, או גרוע מזה, מנהיג המונהג על ידי צבאו. הוא זקוק לתמיכת הוועדים החזקים יותר מכפי שהם זקוקים לו. הרי אצבעו של יורם אוברקוביץ קרובה לשלטר המחשיך את המדינה יותר מזאת שלו. הקמת מפלגה, "עם אחד", העמידה אותו פתאום לפני הצורך להאכיל במשרות מאות פיות רעבים של עסקנים, פעילים או סתם חברים. פרץ, שהביא את העולם לשדרות, יצא ממנה ונבהל: "אין לי חברים פוליטיים", הוא אומר ונזכר בערבים הקסומים בבית הנוער בשדרות ובחברים הנאמנים שלו שם. הוא הרגיש בודד ומנוכר על הספינה הענקית והדולפת שעליה השתלט, הוא התגעגע לחברים משדרות.

אין פוליטיקאי שלא יגנה בחריפות הענקת משרות ציבוריות רק בגלל שיוכם הפוליטי של המועמדים, אין פוליטיקאי שלא עושה זאת ובנשימה אחת מוסיף: אם הוא עומד בדרישות המשרה, החברות במפלגה לא אמורה להזיק לו. עמיר פרץ לא חורג מכלל זה. אני קורא לפניו רשימה ארוכה של שמות חברים ומקורבים, חברי ילדות משדרות, בני משפחתם, עסקני "עם אחד" ובני משפחותיהם. המשרות שקיבלו שונות ומשונות: הראשונה שבהן, מנכ"ל ההסתדרות, היא זו של סמי בן יעיש, חבר ילדות של פרץ; מנכ"ל קרן "מבטחים"; סמנכ"לית מינהל ומאגרי אנוש שם; בעל תפקיד בכיר בחברה הבת של הקרן "גנים"; בנו של הבכיר - בסניף הקרן; ידידה קרובה - מנכ"לית חברה לאשראי עובדים, ואחיה מתאם שיווק; פעיל אחד מנהל מלון של הקרן והשני מתאם שיווק שלה. פרץ מאשר את עובדת קיומם, כן, הוא יודע במה הם מועסקים, נו, הוא אומר, אז מה?

עמיר פרץ לא המציא את שיטת המינויים (ג'ובים נשמע יעיל יותר) כפיצוי לעסקני מפלגה, אבל קשה לומר שהוא נלחם בתופעה זו בחירוף נפש.


עמיר פרץ לא המציא את שיטת המינויים כפיצוי לעסקני מפלגה, אבל קשה לומר שהוא נלחם בתופעה זו בחירוף נפש
למפלגה קטנה הנמצאת באופוזיציה אין משרות רבות להציע. ההסתדרות, אם כך, היא מבחינת המפלגה מקור הטבות של ממש. קרנות הפנסיה, לצידה, הן מכרה זהב של משרות וכספים. עכשיו הוא תובע מהממשלה לכסות את הגירעונות הענקיים שצברו הקרנות (רובם, אמנם, גירעונות אקטואריים, כלומר עתידיים) ומנהל עמה מאבק קשה.

הממשלה מוכנה לכסות את הגירעונות (על פי הסכם קיים) בתנאי שאת הקרנות ינהלו מנהלים מורשים מטעמה. את דרישתה להוציא את ניהול הקרנות מידי ההסתדרות היא מנמקת בניהול כושל, לפעמים פלילי. פרץ אומר ש"מנהל גרוע צריך להחליף", דוחה את הטענות בדבר עבירות על החוק ונתלה בתוחלת החיים המתארכת כסיבה העיקרית לגירעונות. התחושה שונה: נראה שהקברניט העסוק בהגנה על החלשים מזניח את הנעשה בבטן הספינה שלו. קרנות וחברות בנות שלהן הפכו, קצתן עוד לפני שנכנס לתפקידו, למקור של בזבוזים וטובות הנאה אישיות. פרץ מעוניין להחזיק בהן כיוון שהן עשויות להיות מקור של כוח, זו בדיוק הסיבה שגם משרד האוצר מעוניין בהן.

טיוטת דו"ח ביקורת שהזמין משרד האוצר ממשרד רואי החשבון ברלב ושות' ממחישה את מצב הקרן הגדולה ביותר, "מבטחים". קטעים מהטיוטה פורסמו ב"מעריב" בפברואר השנה ונאמר בהם, בין השאר, ש"הביקורת איתרה מצב של ניגוד עניינים לכאורה בין אחריותה של 'מבטחים' לדאוג לרווחתם של מאות אלפי מבוטחיה לבין היותה נשלטת על ידי ההסתדרות. השליטה באה לידי ביטוי במינויים של מקבלי ההחלטות ב'מבטחים'... שתיפקדו כמקבלי החלטות ב'מבטחים', אולם בכובע של פעילי הסתדרות יכלו לקבוע את דרכי הפעולה של 'מבטחים' לאו דווקא לטובת מבוטחיה כי אם לטובת ההסתדרות". תגובת ההסתדרות היתה אז: "טיוטת מסמך בלתי מוגמר" ו"טענות סרק". "הדו"ח יתפרסם ותיווכח לדעת שהכל שטויות", אומר היום פרץ.

אם בתוך הארגון פנימה לא מצליח פרץ להשליט סדר, או לפחות לממן אותו, הרי שגם בהגנה על זכויות העובדים נרשם לו ציון נמוך. נכון, מדובר אמנם בפועלים זרים, אבל על פי אמנות בינלאומיות שישראל חתומה עליהן הם זכאים לזכויות סוציאליות כמו עובדים מקומיים. ההסתדרות, לכאורה, אמורה לדאוג להם. מ"קו לעובד" נמסר לי שעל פי התרשמותם פועלים זרים אינם רואים בהסתדרות ארגון שמייצג אותם. "גוף קיקיוני וחסר חשיבות", מבטלים בהסתדרות את הגוף המאבחן.

השאלה של "קו לעובד", עם זאת, עדיין תקפה: איך יכולה ההסתדרות לייצג את העובדים הזרים בשעה שייצוג הולם יסכן את היחסים המצוינים שלה עם התאחדות הקבלנים? קבלנים מעדיפים פועלים שאפשר לשלם להם פחות. לפועלים הזרים אין מי שידרוש בשמם מהקבלנים את מלוא זכויותיהם, ההסתדרות לא עושה זאת וגם פועלי בניין מקומיים נפגעים מכך. שהרי מי יקח לעבודה פועלים מקומיים אם הזרים זולים מהם? ואיך לא יהיו הזרים זולים אם אין צורך לשלם עבור זכויותיהם? ואיך ישולמו זכויותיהם אם אין איגוד מקצועי שיארגן אותם למאבק? צריך לפעול באמצעי חקיקה, מגיבים בהסתדרות ומעיפים את הכדור למגרש הפרלמנטרי. לקבלן שמעסיק פועל שלא ברשיון יירשם רישום פלילי. לא ייתכן שעובד זר ייכבל באזיקים ויגורש.

נראה שהמאבק הציבורי, הנאומים, הפגישות הליליות והתחושה האמיתית שחיי מאות אלפי עניים וזקנים תלויים בו חשובים בעיני פרץ מניהול אפור ומתמיד של גוף גדול ורעוע שקשה לחשוף את כל הפינות האפלות שלו. עמיר פרץ עסוק גם בביסוס המפלגה שלו ומפלגה צריכה גוף ארגוני גדול כמו ההסתדרות והקרנות שלה. בשבוע שעבר, בין שביתה לשביתה, הוא עומד מול הקיר במסדרון שעליו תלויים צילומי 11 ראשי ההסתדרות שקדמו לו, מבן גוריון ועד חיים רמון, מונה את השנים שבהן החזיקו בתפקידם. המתמידים שבהם לא מילאו יותר מעשר שנות כהונה. הוא מבטיח שלא ישבור שום שיא, הוא רוצה לייצב את ההסתדרות מבחינה כלכלית ולהעביר את חוק הפנסיה הממלכתית, בזה יסתפק. הוא אומר שהוא "חף מאינטרסים אישיים" ומבקש להדגיש ש"משפחתי חיה תמיד בצניעות".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#