משאגת אריה ועד עמנואל: האם הציבור איבד את האמון בבית המשפט העליון? - דין וחשבון - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

משאגת אריה ועד עמנואל: האם הציבור איבד את האמון בבית המשפט העליון?

מעמדו של בית המשפט העליון נשחק - מטענות על אקטיביזם שיפוטי ועד הפגנות ענק של חרדים ■ בכיר במערכת המשפט: "אנחנו נמצאים תחת מתקפה מתמשכת"

23תגובות

<< לנשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש, יש רגעים של נחת בעיקר כשהיא מבלה עם נכדותיה הטריות. בשאר הזמן, היא מתמודדת עם שורה של מטעני צד שהונחו על שולחנה בחודשים האחרונים: יוזמה של שר המשפטים יעקב נאמן - שהיא מתנגדת לה בתוקף - להעביר תביעות אזרחיות לבוררות-חובה; ניצחון בבחירות לראשות לשכת עורכי הדין של עו"ד דורון ברזילי, המתנגד לה ומקדם משוב על שופטים בניגוד לדעתה; יוזמת חקיקה שמקדמות מפלגות הימין והדתיים בכנסת במטרה להשפיע על זהות נשיא בית המשפט העליון הבא; הוראה של היועץ המשפטי לממשלה לפתוח בחקירה נגד שופט בית המשפט העליון ד"ר יורם דנציגר; ולא מעט עתירות רגישות לבג"ץ בסוגיות טעונות פוליטית, כמו פינוי המאחז הבלתי חוקי מגרון.

במלים אחרות: המתנחלים והדתיים מייחלים להחלפתה, עורכי הדין בחרו יו"ר שיפעל נגדה, שר המשפטים לא ממש עוזר לה, וגם בתוך המוסד שהיא עומדת בראשו יש צרות. בסביבת ביניש מעידים שהיא לא נהנית כשהיא קוראת את העיתון בבוקר, אבל שבנחישותה האופיינית היא גם לא נותנת לדברים להסיט אותה מהקו המשפטי הליברלי, המנחה את בית המשפט העליון. הבעיה היא שהקו הזה נהפך פחות ופחות פופולרי בציבור הישראלי.

שוחרי טובתו של בית המשפט העליון מודאגים. קשה לכמת את התופעה במספרים וקשה גם להצביע על רגע יחיד שבו התרחשה המהפכה הזוחלת, אבל בקרב משפטנים מקננת תחושה שמעמדו של בית המשפט העליון בחברה הישראלית נשחק והולך. לשחיקה יש מחיר: ככל שהחלטות העליון יהיו בלתי מקובלות יותר על מגזרים רחבים בציבור, כך יקשה עליו להגן על זכויות האדם ועל הדמוקרטיה בישראל.

סלמן אמיל

במספר העתירות לבג"ץ בשנים האחרונות ניכרת נסיגה קלה, אבל אין זה מדד מובהק ובג"ץ עדיין מהווה זירה מרכזית לבחינת החלטות ציבוריות ופוליטיות. "למעשה, ניכרת מגמה של הרחבת מעמדו של בג"ץ, בשל מרכיב חשוב שהשתנה באחרונה", אומר פרופ' ברק מדינה, דקאן הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית ומומחה למשפט חוקתי. לדבריו, "בעיקר מאז מינויו של היועץ המשפטי הנוכחי לכנסת (עו"ד איל ינון, ע"ב), הכנסת מעורבת במידה רבה בדיונים בעתירות נגד תוקפם של חוקים. בעוד שבעבר היועץ המשפטי לממשלה והפרקליטות היו אלה שייצגו באופן בלעדי את המדינה בעתירות, כיום מוצגת עמדת הכנסת בפירוט ובאופן עצמאי בפני בית המשפט. הדבר מחזק את מעמד בית המשפט כפורום שבו מתקיים דיון רציני בפרשנות החוקה שלנו".

עד כאן החדשות הטובות. החדשות הרעות: כוחן של קבוצות בחברה הישראלית השוללות את הלגיטימיות של בית המשפט העליון, או שאינן מוכנות לקבל את מרותו כשהיא סותרת את תפיסת עולמן - גובר.

כך למשל, הרבה לפני שהעם דרש "צדק חברתי", קבוצה גדולה בעם דרשה דווקא אפליה עדתית. לפני כשנה יצאו יותר מ-100 אלף חרדים להפגנה בירושלים, לאחר ששופט העליון אדמונד לוי הורה לאסור הורים מהעיר החרדית עמנואל שסירבו לשלוח את בנותיהן ללמוד בכיתה אחת עם בנות ממוצא ספרדי, אף שבג"ץ פסק כי הפרדה כזו היא אפליה בלתי חוקית. "כן לתורה, לא לבג"ץ", קראו עשרות אלפי מפגינים בהפגנה נוספת בבני ברק. ח"כ משה גפני (יהדות התורה) האשים ש"בג"ץ פוסק תמיד נגדנו" וסגן השר יעקב ליצמן הבטיח: "נלך בדרך התורה, גם אם היא נוגדת את בג"ץ".

ממחקר שערך פרופ' אריה רטנר, סוציולוג מאוניברסיטת חיפה, במשך עשור (2000-2010) עולה כי המגזר החרדי מתאפיין באמון נמוך בבית המשפט. ממצא מדאיג יותר של המחקר הראה כי גם ללא עמדות המגזר החרדי והמתנחלים, צנח אמון הציבור בבית המשפט העליון מ-61% ב-2000, ל-36% בלבד ב-2010.

לדברי פרופ' מדינה, "יש ירידה מסוימת בנכונות של הציבור לקבל את הכרעות בג"ץ. לעניות דעתי, הסיבה לכך אינה שינוי בהתנהגות של בג"ץ אלא שינוי בעמדות הציבור. בציבור ניכרת בשנים האחרונות שחיקה במחויבות לזכויות אדם ולעקרון של הגבלת כוחו של הרוב בשם עקרונות יסוד ליברליים".

לדעה הזו שותפים משפטנים רבים ואף שופטים שעמם שוחחנו. רובם העדיפו שלא להתבטא בעניין בפומבי. חלקם נימקו זאת בהיעדר בסיס עובדתי לתחושות הבטן ואחרים חששו שהצבעה על חולשת בית המשפט העליון רק תדרדר את מצבו הציבורי. "אנו נמצאים תחת מתקפה מתמשכת", אומרת דמות בכירה במערכת המשפט. "האינטרסים של המתקיפים ידועים לנו, אבל שופטים אינם יכולים להגיב".

כנופיית שלטון החוק מרחביה

כדי להבין את נקודת השפל, כדאי לחזור לנקודת השיא. הפריחה במעמדו הציבורי של בית המשפט העליון שייכת כנראה לקדנציה של הנשיא מאיר שמגר ולשנות כהונתו הראשונות של הנשיא אהרן ברק. בשיא כוחו, נטל העליון לעצמו את הסמכות לבטל חקיקה בלתי חוקתית של הכנסת. זה קרה שלוש שנים לאחר שהכנסת חוקקה שני חוקי יסוד - חוק יסוד: חופש העיסוק וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שהניחו את התשתית למה שיכונה בהמשך, "המהפכה החוקתית".

בפסק הדין בעניין בנק המזרחי נגד מגדל, שניתן ב-1995 ועסק בחוקתיותו של תיקון לחוק ההסדרים במשק החקלאי, הכריז ברק, זמן קצר לאחר מינויו לנשיא העליון, כי "עם חקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו התרחשה מהפכה חוקתית במעמדן של זכויות האדם בישראל. כמה זכויות נהפכו לזכויות חוקתיות-על-חוקיות. הפוליטיקה הישראלית נהפכה, בכל הנוגע לזכויות האדם, לפוליטיקה חוקתית".

בפועל, בית המשפט לא ביטל בפסק דין בנק המזרחי את התיקון בחוק ועד היום, יותר מ-15 שנים לאחר פסק הדין המונומנטלי ההוא, ניתן למנות בפחות מעשר אצבעות את מספר החוקים שהוכרזו כבלתי חוקתיים בישראל. ב-2008 השתתף ברק בהרצאה פומבית עם ידידו דיטר גרים, נשיא בית המשפט החוקתי לשעבר של גרמניה, ולעג למבקריו כשגרים סיפר על עשרות החוקים שבוטלו בבית המשפט הגרמני. זה לא הפריע למתנגדי ברק להאשים אותו באקטיביזם שיפוטי. בספטמבר 2006 פרש ברק מכס הנשיאות והעביר את השרביט לביניש.

בתקופה הזו כבר צברה הביקורת על האקטיביזם השיפוטי תאוצה. בנאום פרישתו הדף ברק את הביקורת והתייחס לאלה שטענו כי הפעלת ביקורת שיפוטית על חוקתיות החוק - כלומר ביטול חוק הנוגד חוק יסוד - היא מעשה לא דמוקרטי. "מי שטוען כך, טוען שחוקי היסוד אינם דמוקרטיים, שחוקה אינה דמוקרטית ושדמוקרטיה זה רק שלטון הרוב. לא זו הדמוקרטיה שלנו", אמר.

פרישת ברק איפשרה למבקרי העליון להעלות את הטונים. אלה שלא העזו להתנגח בו, ראו עצמם חופשיים הרבה יותר מול ביניש. ברק ניחן בשיעור קומה אקדמי בינלאומי, ביכולת תמרון פוליטי בלתי מבוטלת - ובמזל. בתקופת ברק, כמו גם קודמיו, זכתה מערכת המשפט לשרי משפטים שהתאפיינו בנכונות להגן על בית המשפט העליון. כאלה היו מאיר שטרית, צחי הנגבי, טומי לפיד וציפי לבני.

לעומת ברק, יוקרתה של ביניש קשורה גם לתדמיתה כפרקליטה "טראבלמייקרית", שעשתה לשב"כ את המוות בחשיפת השקרים של בכיריו בפרשת קו 300, וגם סירבה כפרקליטת המדינה להגן על החלטתו של יצחק רבין לגרש אנשי חמאס ללבנון ב-1992. בקיצור, היא מסומנת בתור האמא של כנופיית שלטון החוק מרחביה.

לא רק חילופי התפקידים בבית המשפט העליון השפיעו על מעמדו. במערכת הממשלתית והפוליטית כיהנו (ומכהנים עדיין) לא מעט אנשים שהיה להם חשבון עם המערכת או אינטרס להחליש אותה: שר המשפטים לשעבר חיים רמון, המצולק בפלילים מאז פרשת הנשיקה; אביגדור ליברמן החשוד הנצחי; והנשיא לשעבר משה קצב, שמחכה להכרעה בערעורו על הרשעותיו באונס בבית המשפט העליון.

משפטו של השר וחבר הכנסת לשעבר מש"ס אריה דרעי היה המקרה המובהק שבו התעמתה מערכת המשפט עם הציבור החרדי. דרעי הורשע ב-1999 בעבירות של לקיחת שוחד, מרמה והפרת אמונים. ב-2000 נדחה ערעורו בעליון, אך עונשו קוצר לשלוש שנות מאסר. בפועל ריצה כשנתיים בכלא מעשיהו. משפטו לווה בהפגנות המוניות מול בתי המשפט של תומכי ש"ס, שטענו לרדיפה פוליטית. בעת שישב בכלא הקימו חבריו לתנועה ישיבה מאולתרת מול כלא מעשיהו, שנקראה שאגת אריה.

בקיץ שעבר, בעקבות הפסיקה בעתירה נגד אפליית הבנות הספרדיות בעמנואל, כבר גדל בהרבה מספרם של החרדים שיצאו נגד בג"ץ, ועלה על כמות המפגינים למען דרעי. הקשת החרדית כולה התייצבה לימין ההורים האשכנזים. ח"כ לשעבר מאיר פרוש (יהדות התורה) הקים מאהל מחאה מול כלא מעשיהו, שבו הוחזקו ההורים שביזו את החלטת בג"ץ, וקרא לו שאגת עמנואל. אפילו ש"ס תמכה בהורים המפלים, באופן שהמחיש את איבתה לבג"ץ.

משאגה לשאגה, גובר החשש לשלמות חומות שלטון החוק. עמידתו של בג"ץ על עקרונות ליברליים של שוויון והיעדר אפלייה זכתה לביקורת גם בקרב חוגים ליברליים, שסברו שראוי היה למצוא פתרון דיפלומטי רב-תרבותי ולא להיכנס לעימות חזיתי עם הציבור החרדי.

בכלל, מאז משפטו והרשעתו של דרעי - ואחריו שורת בכירים אחרים בש"ס, שהאחרון שבהם הוא השר לשעבר שלמה בניזרי - אפשר לזהות יחס ישר בין מספרם העולה של הפוליטיקאים המסובכים בפלילים לבין האיומים על מערכת המשפט בכלל, ועל בית המשפט העליון בפרט.

מי הבוס

ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט הגדיל לעשות כשמינה את פרופ' דניאל פרידמן לשר המשפטים בפברואר 2007. קודם למינויו היה פרידמן ממבקריו החריפים ביותר של בית המשפט העליון. המשנה לנשיא העליון בדימוס מישאל חשין הזהיר עם מינוי פרידמן: "מי שירים יד על בית המשפט, אגדע את ידו". חשין ידוע כאיש חם מזג, אך הרטוריקה הקשה שיקפה את תחושת חבריו בבית המשפט, כי מדובר בניסיון מכוון להחליש את מערכת המשפט ואת המוסד העליון שלה.

בניגוד לשרי המשפטים הקודמים, פרידמן לא היסס להתעמת עם העליון מעל כל במה. העברת מרכז הכובד של החלטות ציבוריות, פוליטיות ובטחוניות לבית המשפט היתה בעיניו תקלה היסטורית שחייבה תיקון. "היתה התחזקות, כמעט השתלטות של המערכת המשפטית והפקידות הבכירה על השלטון בישראל. הממשלה איבדה במידה רבה את יכולתה לשלוט", טען פרידמן בראיון ל"ידיעות אחרונות" ערב פרישתו ב-2009. מהות הפרידמניזם בעיני מייסדו היתה החלשת מערכת המשפט והפקידות במטרה להשיב את הדמוקרטיה על כנה.

מבקריו של פרידמן מקרב אנשי המשפט והאקדמיה טוענים כי בעשורים הראשונים לקיומה של המדינה היה בית המשפט העליון אקטיביסטי לאין ערוך יותר מבג"ץ הנוכחי. לטענתם, בג"ץ רק מגבה את השלטון ונכונותו לדון בסוגיות כמו בניית גדר ההפרדה, חוקיות הסיכולים הממוקדים, החזקתם של השייח' עובייד ומוסטפא דיראני כ"קלפי מיקוח" ועוד, נתנה לגיטימציה חוקית למעשי הממשלה, ולא בלמה אותם. כך, ההצטרפות של האליטה המשפטית והאקדמיה לביקורת על בית המשפט העליון תרמה גם היא לסדיקת יוקרתו של המוסד.

במארס 2009 נשמה ביניש לרווחה, כשפרידמן הוחלף בפרופ' יעקב נאמן. נכון להיום, האחרון שומר ברוב המקרים על שתיקה לנוכח המתקפות על בג"ץ.

פרופ' מני מאוטנר, הוגה דעות בולט בתחום המשפט והתרבות, הצביע על קו סמוי המקשר בין המהפכה החוקתית של ברק לנפילת מפלגת העבודה ב-1977 ועליית הליכוד. בספרו "משפט ותרבות בישראל בפתח המאה ה-21", טען מאוטנר כי בשנות ה-80 וה-90 הפך את עצמו העליון לזירה של הקבוצה "היהודית-חילונית-ליברלית", לקידום יעדיה הפוליטיים והתרבותיים במאבקה על עיצוב אופייה של מדינת ישראל. התזה קנתה לה אחיזה בקרב רבים הסוברים כי לא בית המשפט העליון "זז" ממקומו במפה החברתית, אלא זו החברה מסביבו שזזה.

גם פרופ' מדינה מצביע על השחיקה בגרעין הליברלי של החברה הישראלית: "הדבר מתבטא למשל, בקיומו של רוב מוצק בכנסת - המבטא רוב מוצק בציבור - התומך בחקיקה הפוגעת בזכויות חוקתיות. חוסר ההסכמה עם הכרעות בג"ץ נובע מחוסר הסכמה של חלקים גדלים והולכים בציבור עם החובה לכבד זכויות חוקתיות". מדינה מוסיף אזהרה: "אם אני צודק בהערכה שלי, יש לנו סיבה לדאגה חמורה לעתיד הדמוקרטיה בישראל. שחיקה של אמון הציבור בבג"ץ אינה אלא שחיקה באמון הציבור בזכויות אדם ובשלטון החוק".

לא רק מול הציבור החרדי נפערה תהום - גם הימין הלאומי בישראל מערער באחרונה על הליגיטמיות של פסיקות בג"ץ. אחת מהן היא ההחלטה בעניין פינוי המאחז הבלתי חוקי מגרון, שהתקבלה באוגוסט. הנשיאה ביניש קצה בדחיות שנמשכו שנים והורתה על פינוי עד אפריל 2012. ההחלטה, הראשונה מסוגה, אינה נתפשת לגיטימית בחוגי המתנחלים, שם בג"ץ מסומן ממילא כמעוז השמאל ומערכת המשפט חשודה בהטיה נגד הימין מאז רצח רבין.

בתחילת 2010 הראתה מי שכיהנה כמשנה ליועץ המשפטי לממשלה, יהודית קרפ, במסמך שחיברה, כי הממשלה אינה מיישמת שורה ארוכה של פסיקות בג"ץ. הפסיקות שלא יושמו נוגעות בסוגיות שנויות במחלוקת פוליטית (האפליה בעמנואל), ביטחונית (גדר ההפרדה), תקציבית (מיגון כיתות בשדרות) או שילוב שלהן (הטבות ליישובים ערביים באזורי עדיפות לאומית), ולכן הממשלה העדיפה להתמהמה, אולי גם כי היא מעדיפה שלא להתעמת עם קבוצות חברתיות חזקות.

הכנסת רשאית, כמובן, לבטל בחקיקה החלטות של בית המשפט העליון, אבל הדיאלוג בין הרשויות קיבל באחרונה ממד כוחני. חברי כנסת מהימין פועלים בימים אלה לשנות את החוק באופן שיביא לכך שהשופט ד"ר אשר גרוניס הוא שיירש את הנשיאה ביניש בעוד כחצי שנה, ולא השופטת מרים נאור. גרוניס ונאור ראויים באותה מידה, וההבדלים בתפישות עולמם חסרי משמעות, לכן ברור שהמהלך נועד בעיקר להוכיח לעליון מי הבוס.

העליון יכול לעזור לשינוי לקרות

הקריאה "העם דורש צדק חברתי" בהפגנות החודשים האחרונים כוונה לצדק במובנו הרחב ולא המשפטי. בית המשפט העליון דווקא מנסה לקדם צדק חברתי בכלים המוגבלים שבידיו - וחוטף על זה. הרכב מורחב של בית המשפט העליון דחה, למשל, את ערעורה של רשות המסים נגד ורד פרי, וקבע כי הורים זכאים להכרה בהוצאות הטיפול בילדים לצורך מס. בתגובה, המדינה מיהרה לבטל בחוק את ההישג החברתי, שאיים לפעור בור בתקציבה.

הנשיאה ביניש ביטלה בפסק דין חדשני בקנה מידה בינלאומי את הכוונה להפריט בתי כלא, ובמקרה אחר חייבה את המדינה להשקיע מאות מליוני שקלים במיגון בתי הספר באזור עוטף עזה מפני טילים. בתגובה, קיבל בג"ץ שטיפה פומבית משר האוצר יובל שטייניץ, שהצהיר בדצמבר 2009 כי פסיקות השופטים "חסרות אחריות וגובלות בהפקרות כלכלית". בעתירות נגד חוקיותו של התקציב הדו-שנתי בג"ץ כבר נמנע מלהתערב.

בגרמניה מנע החודש בית המשפט החוקתי מהקנצלרית, אנגלה מרקל, אפשרות לקבל בממשלה החלטות כלכליות בעניין חילוץ מדינות בגוש היורו ממשבר החובות שלהן, וכפה עליה לקבל על החלטות כאלה אישור פרלמנטרי. איש לא ראה בכך התערבות בעייתית. נקל לשער באיזה מטח ביקורת היתה החלטה כזו מתקבלת לו ניתנה בירושלים.

איך יכול העליון לשוב ולתפוס מקום מרכזי בלב הציבור? אם היחלשותו של העליון נובעת משינוי חברתי, אזי גם חיזוקו צריך להיות תוצאה של שינוי כזה ולכן לא מתוך בית המשפט תבוא הישועה. אבל יש דברים שבית המשפט יכול לעשות כדי לעזור לשינוי הזה לקרות.

למשל, לחתור לקואליציה רעיונית עם הציבור שסביבו. הציבור סימן בחודשים האחרונים חוסר שביעות רצון ממכלול של מבנים חברתיים, כלכליים ואולי גם פוליטיים שהתקבעו בחברה הישראלית בעשורים האחרונים. לבית המשפט יש כלים להתחבר אל הקריאות לשינוי, באמצעות פרשנות מתאימה של החוק. מוטב לשופטים שינקטו עמדה. המאבק של תנועות המחאה נגד פינוי המאהלים, שכבר הגיע לעליון, הוא הזדמנות אחת לעשות זאת על ידי מתן עדיפות לזכות הפרט למחאה.

העתירה של חברות חיפושי הגז נגד מסקנות ועדת ששינסקי תהיה הזדמנות לעשות זאת באמצעות אמירה בלתי מתחמקת, בזכות הערך המוגן של צדק חלוקתי ועדיפותו על זכות הקניין הפרטי של בעלי הון, כשהפגיעה בזכות הקניין נעשית למטרה המשרתת מדיניות המקדמת את אינטרס הכלל.

וישנו גם העניין הפרסונלי: בפברואר 2012 יהיו ארבעה כסאות פנויים בבית המשפט העליון, לאחר פרישה של ארבעה שופטים, ובראשם הנשיאה ביניש - כרבע משופטי בית המשפט העליון יוחלפו באבחה.

מאחורי הקלעים מתנהל מאבק סמוי על זהות חברי הוועדה למינוי שופטים, שתכריע את זהות השופטים והשופטות שימונו. הכישורים והשקפת העולם של הארבע שימונו, ישפיעו בצורה מכרעת על נתיבו של העליון ועל יכולתו לחזור ולהתייצב בעמדת ההשפעה שהיתה לו בעבר.

גורם משפטי בכיר אומר כי שיקומו של העליון מחייב למנות דמויות בעלות שיעור קומה וחשיבה עצמאית, כי יוקרה מוסדית נובעת גם מיוקרה אישית.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#