מה עובר על דנקנר - מדיה ופרסום - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מה עובר על דנקנר

אמנון דנקנר הישן לא היה מזהה את האיש שהתיישב לפני כחצי שנה על כס עורך "מעריב": טריבון עממי, פופוליסט, לוחם באליטות הישנות, איש הגאווה הלאומית והפטריוטיות הממלכתית

תגובות

אשה לא צעירה ניגשה לפני כשלושה שבועות אל אמנון דנקנר ברחוב קינג ג'ורג' בירושלים ושאלה אותו אם הוא יודע עד כמה היא אוהבת אותו. חמש דקות לאחר מכן, ברחוב ריבלין, המליץ לו בעל קיוסק להקפיד יותר בדיאטה שלו (או, על פי הנוסח שלו: "דנקנר, יא דנקנר, די, מספיק כבר עם הפיתות"). בעל חניון מכה על כתפו בכף יד שטוחה ומזכיר לו ידידות אמיצה (דנקנר חנה שם פעמיים). "ככה זה" אומר דנקנר בהשלמה.

הוא נולד כאן, ממש מעבר לפינה, לפני 56 שנים. כאן צמח וגדל דנקנר הישן, הזעיר-בורגני והשמאלן המתון שהתחדש עם הזמן ונהפך לדנקנר חדש יותר, לאומי יותר ועממי עד מאוד. היום הוא העורך הראשי של "מעריב" ומנסה לעצב את העיתון הוותיק על פי קווי אישיותו המחודשת.

דנקנר הוא מחברם של ספרים, תסריטים ומאחוריו שנים של כתיבה עיתונאית ופובליציסטית שגם יריביו משבחים. אבל תהילתם של כל אלו אינה שקולה לזאת שרכש בתוכנית הטלוויזיה "פופוליטיקה" בערוץ 1. הטלוויזיה לימדה אותו שההערצה של המונים, גם זו המעיקה, עדיפה על פני ההוקרה החמצמצה שקיבל עד אז מקוראי "דבר" ו"הארץ". רון מיברג, עיתונאי וחבר לשעבר, חושב ששם, בפופוליטיקה, התחילה לצמוח אהבת הכוח של דנקנר.

בפופוליטיקה נפתח העידן החדש של דנקנר. זאת היתה נקודת המפנה בתהליך ההשתנות שלו: מעיתונאי מתנשא, מוכשר אבל דחוי, נהפך לאהוב העם, לפופולרי. ומרגע שטעם את הטעם המתוק הזה הוא לא יכול להפסיק. פופוליטיקה לימדה אותו שיש שכר לפופוליזם וש"חברות" זה לא הכל. את הלקח הזה לקח עמו לתחנות הבאות בחייו ושם יישם אותו בהצלחה. עכשיו הוא מנסה להגשים זאת ב"מעריב".


דנקנר חוזר בכמה תשובות

דנקנר החדש יושב בקומה השנייה בבית "מעריב" בחדר מלבני עם גומחת ישיבה צרה. החדר אפלולי וקר כמו תא הקפאה של איטליז גדול. זמזום המזגן רב הכוח מהסה את רעש המכוניות הטסות על פני הגשר הסמוך. בדרך לשולחן הכתיבה שלו מלטף דנקנר את פניו של שולחן ישיבות חום גדול ועגול בקדמת החדר. הגברת דנקנר היתה זו שהציעה להחליף את השולחן בצורת טי של העורך הקודם יעקב ארז, כי מי צריך בעיתון שולחן של מח"ט? דנקנר מטה את הכסא שלו כך עד שהוא שוכב כמעט במאוזן, רגליו על השולחן וראשו צף מולי בין התיקים, טובל בעשן תכלכל של מרלבורו מידיום.


הדיסקרטיות שלו, טוענים, פגומה והסגנון שלו פוגעני. השמועות מתרוצצות במסדרון ופוגעות בעובדים שגורלם נחרץ עוד בטרם נודע להם על כך מפיו

"מעריב" הוא, בינתיים, התחנה האחרונה של דנקנר. זו תחנה תובענית וסבוכה מקודמותיה. כאן הוא לא לבד, כאן הוא עתיד להנהיג קבוצה, דבר שלא עשה מאז הנהיג את נהגי המשאיות של חמו בסיני. כאן הוא עתיד לחשוף את העוול החברתי וכאן הוא יראה לכולם מהי גאווה לאומית. כאן יוקיע את פשעי אוסלו, כאן יכתוב על העוול שנגרם לנמרודי, דרעי, ביבי ונאמן. בפופוליטיקה למד שחנופה לקהל סוחטת תשואות ומעלה רייטינג. את הלקח הזה אפשר בהחלט ליישם בעיתון להמונים. כאן, ב"מעריב" הוא יבעט גם את הבעיטה האחרונה והמכאיבה שלו לשיפולי בטנן של האליטות שמהן בא.

דנקנר הישן ראה בבעלי העיתונים הגדולים סוג של אליטה כוחנית שיש להילחם בה. אחרי שנחשפה פרשת הציתותים בעיתונים כתב אז ב"הארץ": "מו"לים ועורכים ראשיים אינם יכולים לפעול באורח כוחני, מושחת בעליל, בלי שיתוף פעולה של העובדים העיתונאים שלהם... הם קיבלו על עצמם את עול האיסורים וההשתקות תחת דגל הפרנסה ולפעמים אף שיתפו פעולה בשימחה עם העיוותים בשם רוח היחידה. מזעזע לחשוב שאיש מאלה לא קם ולא מתח ביקורת פומבית על המנהגים הנפסדים האלה".

דנקנר החדש לא רק חצה את הקו המפריד בין כותבים לעורכים, אלא שינה גם את דעתו על "האורח הכוחני, המושחת בעליל" של בעלי העיתון שלו. הוא לא הסתפק באמירה. דנקנר הפשיל שרוולים וניגש לנקות את אורוות החברה הישראלית מהלכלוך שהשאירו שם לדעתו בית המשפט העליון, הפרקליטות, המשטרה והעיתונות. דנקנר בטוח שהוא נלחם את מלחמת החלשים בחזקים. גם אנשים אדירי כוח, הוא אומר, לא מסוגלים לישון בלילה כשמאיימים עליהם בחקירה למחרת. ביבי, דרעי, נאמן ונמרודי הם מבחינתו, אנשים שנלחמים מעמדה של חולשה בממסד חזק ואטום. יעקב נמרודי, מיליונר ובעליה של "הכשרת הישוב" ו"מעריב" הוא מבחינתו "זקן חולה שבנו שוכב במעצר על לא עוול בכפו" ולכן אין לתפוש אותו בצערו על משפט כמו "לא אכפת לי מפיגועים... זה יותר חשוב מחייו של עופר?... קיבינימאט, שכל המדינה תישרף בשבילו".

אולי זקן וחולה, אני שואל את דנקנר, אבל הוא בכל זאת בעליו של העיתון השני בגודלו בישראל, ויכול לפרסם בו כל דבר? הכסא של דנקנר מתייצב עכשיו בקול חריקת קפיצים ודנקנר מושך את עצמו כלפי מעלה, פונה אלי בהרכנת סנטר ובשילוב אצבעות, מישיר מבט ואומר שאף אחד, אף אחד! כולל נמרודי! לא יכפה עליו לפרסם ב"מעריב" דבר שלא ירצה לפרסם.

דנקנר "גאה מאוד" באופן שבו הוא מתנהל ככותב ועורך בפרשת נמרודי. הוא מצביע על הפער שבין כתב האישום החריף שהוגש נגד נמרודי במשפט השני לבין הכרעת הדין. על דברי הסיכום של שופטת בית המשפט העליון דליה דורנר ולפיהם נמרודי "ראוי למאסר ממושך" הוא אומר שזה ניסיון להציל את כבוד המערכת. כמו מיכאל קולהאס רמס דנקנר בדרכו אל הצדק המוחלט של נמרודי כמה עקרונות שהיו חשובים לדנקנר הישן.

כאות הוקרה למאבקו, קיבל דנקנר לפני כשנה יחד עם העיתונאי אמנון לורד את "הפרס הישראלי לביקורת התקשורת" מהאגודה לזכות הציבור לדעת, בראשות ח"כ יובל שטייניץ. בין נימוקי הוועדה נאמר ש"בשל סטייתו מהזרם המרכזי ספג דנקנר האשמות אף מצד חבריו הטובים ביותר. עמידתו האיתנה על דעתו סיכנו לא אחת את מעמדו... ולעתים אף נאלץ לשלם מחיר אישי".

ליעקב נמרודי לא היה עניין לגבות מדנקנר מחיר אישי ולפני כחצי שנה מינה את דנקנר לעורך הראשי של "מעריב". דנקנר הישן אף פעם לא אהב את "מעריב" (הישן! הוא מבקש להדגיש) ובחר להתעמר בו גם שלא לצורך: בספרו "ברמן, מה עשית לי?" מוצא חייל דווקא את "מעריב" בדרכו לחרבן: "...צהוב, אבל נהדר בשביל לנגב ובשביל לקרוא קצת". עובדים בעיתון אומרים שהוא מקרין כלפי העיתון בוז בדומה לזה של ברק שנקרא להציל את מפלגת העבודה. שמעו אותו מתלונן על הבינוניות שפשתה בו ועל הצורך בכוחות חדשים.


דנקנר כאינטלקטואל ופטריוט עממי

אמנון דנקנר הוא אדם משכיל ושיחה עמו בהחלט משעשעת, מרתקת ומרחיבה את הדעת. תחומי ההתעניינות שלו חובקי עולם: הוא מצוי היטב בספרות, מתמצא היטב באופרות ויכול, אם יתבקש, לפצוח באריה, כאן מיד, במשרד. הוא מתעניין בתולדות הנצרות, בקיא באמנות פלסטית, חובב ידוע של שירה ויכול, כאן, עכשיו, במשרד! לדקלם בקלות סונטות של שקספיר. דנקנר מפטפט גם צרפתית, איטלקית וגרמנית. האם דנקנר, כמו עורכי הצהובונים בוגרי אוקספורד בפליט סטריט, יידע לערוך עיתון עממי נפוץ? עיתון שפונה לקוראים שלא יודעים מי זה טולוז לוטרק? האם יצליח דנקנר לערוך (כמו שכתב ב"הארץ" דנקנר הישן) עיתון ערב המוני כמו "מעריב", שעליו כתב בעבר שהוא "משועבד לאו דווקא למודלים קפדניים של טעם טוב ואיפוק אלא להרבה דם, צבע, ביטויים עזים וכל דבר אחר המגביר את המכירות?" לדנקנר אין ספק. הוא אומר שהוא "מאוד עממי". הוא מרגיש נוח במסעדה נידחת בשוק מחנה יהודה כמו במסעדת שלושה כוכבים בפרובנס.

באירופה מוכיחה עצמה נוסחת העיתונים רבי התפוצה כבר שנים רבות. עיתונים כמו ה"בילד" בגרמניה וה"סאן" בלונדון הוכיחו שצירוף של פטריוטיות, סקס ופשע יוצר נוסחת מכירות המדברת אל לב ההמונים הלא-משכילים. על הסקס הבוטה, ייאלץ דנקנר, כמו "ידיעות אחרונות", לוותר. אבל את רף הפטריוטיות הוא יכול להעלות לגבהים מרקיעי שחקים. "זיכרונו של הציבור קצר" הוא כתב לפני עשרים שנה, "הוא מעדיף ג'סטות פטריוטיות יותר מאשר ניתוחים לטווח ארוך".

הכותרת הראשית שנתן "מעריב" עם פרוץ מבצע "חומת מגן" - "ביד חזקה ובזרוע נטויה" - מבטאת את הכיוון: זו כותרת הפונה אל הייצר ולא אל השכל. דנקנר החדש, העממי, אוהב כותרות כאלו. המלה "פטריוטיות" נראית לו אמנם גדולה מדי, הוא מעדיף "אמפתיה עם העם בישראל". הנלחם על נפשו? אני מציע. לא, הוא אומר, "העומד במלחמה".

עכשיו שוב נשען דנקנר לאחור על כיסאו, מניף את רגליו על השולחן ומשלב את ידיו מאחורי עורפו. הוא מדבר על השינויים הפרסונליים שערך, על הנבחרת החדשה שהוא מקים, נבחרת שסימן ההיכר שלה הוא "מצוינות", כהגדרתו. חצי שנה, הוא אומר, זה לא הזמן לערוך סיכומים. השינויים הגדולים שעשה יוכיחו את עצמם, לדעתו, בתוך שנה לפחות. מצבו של "מעריב", בינתיים, לא טוב: סקר טי-ג'י-איי שפורסם לאחרונה מצביע על ירידה של כמעט 10.2% בחשיפת "מעריב" לקוראיו בין ינואר ליוני 2002, התקופה שדנקנר משמש כעורך (באותה תקופה ירד "ידיעות" ב-3%).

גם המצב הכלכלי של חברת "מעריב" אינו מזהיר. מדיווחיה לבורסה עולה שהחברה הפסידה 81 מיליון ש"ח ב-2001, וברבעון הראשון של 2002 הפסידה כבר 22 מיליון. אף שהדלתות במערכת נעולות בקפידה דולפות משם ידיעות על אווירת נכאים, שבסיסה בחוסר ודאות ואותה מגדיר דנקנר כ"טבעית" בעידן של חילופי משמרות. תקופה כזאת מעצם טבעה היא קשה לעבודה לעיתון הנדרש כל יום מחדש למיטבו. דנקנר צריך לגייס עובדים חדשים בעוד הותיקים יושבים עדיין על כסאותיהם. הדיסקרטיות שלו, טוענים כאן, פגומה והסגנון שלו פוגעני. השמועות מתרוצצות במסדרון ופוגעות בעובדים שגורלם נחרץ עוד בטרם נודע להם על כך מפיו.

ליאת תימור, למשל, שערכה במשך תשע שנים את מוסף "סגנון", שמעה על פיטוריה העתידיים במסדרון. היא ניגשה לחדרו של דנקנר והוא אישר זאת. אבי בטלהיים, סגן העורך, קרא ב"העיר" על כוכב חדש, אבי זילברברג, שהובא במקומו לערוך את מוסף השבת. קודם לכן הוצע התפקיד של בטלהיים לציפה קמפינסקי שערכה במשך ארבע שנים את "סופשבוע". בסופו של דבר הציע לה דנקנר לערוך את "מעריב היום", תפקיד שכבר מילאה בעבר. היא ראתה בהצעה עידוד להתפטרות ועזבה את העיתון.

עובדים בכירים בעיתון נדרשו לוותר על שליש משכרם. מבקר הטלוויזיה לשעבר, מאיר שניצר, הסכים, אבל כתבי המוסף אורנה קדוש ומשה זונדר פרשו. הפיטורים עוררו מהומה במסדרונות, היו תלונות על האופן שבו נעשו. דנקנר רותח: לא היה אחד שלא הודעתי לו פנים אל פנים על פיטוריו, הוא אומר. הוא עדיין לא מבין שהוא עורך ראשי אומרים מבקריו בתוך העיתון. הם מתארים ישיבות המתארכות בגלל נטייתו לספר סיפורים מבדחים מעברו. רק אביב הברון, עורך מדור הספורט המבלה זמן רב בשיחות ארוכות עמו (כמו העורך הכלכלי משה פרל) מסוגל לנקוש בציפורנו על השעון ולהעיר: דנקנר, יש לנו עוד עיתון לעשות.

דנקנר, אומרים במערכת, הוא עדיין בעל טור שלא הפנים את עובדת היותו עורך העיתון. בעל הטור מסתער קדימה כשמאחוריו עורך שנותן לו גיבוי; דנקנר עדיין מסתער קדימה אבל כוחותיו מצפים מאחור לעידוד והכוונה. דנקנר כותב הרבה. הוא כותב מאמרי מערכת וגם טורים חתומים.

יום אחד, מספר אחד הכתבים, הוא נכנס לחדרו של דנקנר השקוע במסך. "הכתבות שלי מקבלות הכי הרבה תגובות בעיתון", מצטט הכתב את דנקנר ומתאר איך תופף בשביעות רצון על שולחן העץ. בישיבה שכונסה לקראת מוספי החגים הפסיק דנקנר את הדיון וביקש להביא אחד מספריו. "מוסף כזה אני רוצה", הוא אמר והוסיף: "ואולי גם אכתוב אותו!". דווקא מעריציו עוקבים בדאגה אחר בולמוס הכתיבה שלו. דנקנר הוא בעל עט זריז ומיומן הם אומרים, אבל עכשיו ניכרת בכתיבה שלו צדקנות, ירחמיאליות ואפילו חוסר הומור, אולי זה העומס ואולי הנימה הממלכתית, האמפתית לעם בישראל העומד במלחמה.


דנקנר והתענוגות הנישכחים

מפוטרי דנקנר מתלוננים על האופן שבו פוטרו. אבל במוקד תלונתם עומד בעל העיתון עופר נמרודי המוגדר בתיבת הקרדיטים של העיתון "עוזר ליו"ר מועצת המנהלים". רבים מהמפוטרים היו ממקורביו של נמרודי. ההנחה המקובלת במערכת היא שנמרודי איבד עניין במעורבות בעיתון. דנקנר, אומרים שם, ניצל את האדישות של נמרודי וניקה את המערכת מיקירי נמרודי כדי לייצב את עצמו בנקודת שליטה בלעדית. נמרודי בתגובה: "יש ב'מעריב' הגדרה ברורה של סמכויות העורך הראשי ואני, שהגדרתי אותן במו ידי, מתכוון לכבד אותן. ולכן אין כאן שאלה של התרחקות שלי מהעיתון, אלא הקפדה על מבנה מקצועי הייררכי ומתן חופש פעולה אמיתי לעורך הראשי תוך דיווח אלי והתייעצויות בכל אבן דרך".

שיטת הפיטורים שפיתחו דנקנר ונמרודי היתה יעילה: דנקנר היה מפטר בלקוניות זריזה, ונמרודי היה רץ אחרי המפוטר ומרפד את דרכו במכתב נמלץ, נרגש וארוך שבו שיבח את תרומתו לעיתון ולא שוכח לציין את שיברון הלב שגרמו לו הפיטורים. עובדים שדימו עצמם למקורבי נמרודי חשו נבגדים. היום אומר נמרודי: "צריך להפריד בין התחום האישי למקצועי. יש מקרים שבהם אני מאוד אוהב את האדם אבל נאלץ להפרד ממנו על רקע מקצועי ואין בהכרח סתירה".

התייחסות צוננת ופורמלית זו מנוכרת בהרבה מהמכתבים המנחמים ששלח נמרודי לעובדיו; תמימות פאתטית כמעט של העובדים הביאה אותם לחשוב שיתכנו יחסי ידידות בין עובדים לבעל עיתון, כאילו אפשר לקיים ידידות כזאת בתנאים מובהקים של אינטרסים מנוגדים.

הצוות החדש שדנקנר מגייס בימים אלה הוא צעיר ולא מנוסה. רון לשם, בן 28 , הובא מ"ידיעות" כדי לעמוד בראש דסק החדשות לאחר שהודח מתפקידו בדסק והועבר ל"שבעה ימים" שם הצטיין בשורה של כתבות פטריוטיות. לשם הוא צעיר מוכשר ויעיל שידע ליישם ב"מעריב" את תורת ניפוח הידיעות שלמד ב"ידיעות". לאוריה שביט, עורך "סופשבוע", בן 27, לא היה ניסיון קודם בעריכה. הנסיון היחיד של אבי זילברברג, עורך מוסף השבת, שמוגדר כ"נחמד ומוכשר", היה בעריכת המקומון של "מעריב" בירושלים. לביקורת הטלוויזיה מונה צעיר אחר, שי צלר, בעקבות "מכתב נורא נחמד" ששלח לדנקנר (נראה שאין די במכתבים נחמדים, וצלר כבר בדרכו הביתה). דנקנר רוצה סביבו צעירים אסירי תודה, אומרים כותבים מאוכזבים, ודנקנר משיב ש"מצוינות" שקולה ואף עדיפה על ניסיון.

עובדים ותיקים, כמו גל אוחובסקי למשל, לא מוצאים בינתיים, את מקומם בעיתון. עורך החדשות הותיק והמנוסה עמוס רגב יקודם לתפקיד סגן העורך שהיקפו וסמכויותיו עדיין לא ידועות. נראה שהעובדה שחתם על מכתב העובדים נגד פיטורי משה נגבי לא תסייע לו עכשיו. גם אבי בטלהיים נושא בתואר "סגן עורך" שהכבוד הכרוך בו גדול מסמכויותיו. הוא מתנחם בינתיים בכתיבת הביוגרפיה של יעקב נמרודי.

ידידיו של דנקנר חלוקים בנוגע לפרק הזמן שבו יתמיד דנקנר ויחזיק בתפקידו. חלקם מצביע על יכולת הלמידה שלו ככלי שיאפשר לו התמדה ארוכה. מיברג חושב שדנקנר עוד חולם "על מודל העורך האמריקאי", זה שיושב ורגליו על השולחן, זה שיוצא בצהריים לבר שבפינה כדי לשבת על כוסית של ג'ק דניאלס עם ג'ימי ברסלין ותום וולף. מיברג מזהיר ש"דנקנר הוא אדם ללא דד-ליין". הוא עדיין זוכר את רגעי הפאניקה ביום חמישי בצהריים, שעה שהמחשב של דנקנר היה סגור והכתבה ליום שישי עוד לא נכתבה.

כולם מנידים ראש בצער ושואלים איך יוותר דנקנר על הכריסמס בניו יורק, על המסעות הקולינריים בפרובנס, על הטיולים בטוסקנה, על הבילוי שכל כך אהב עם גיסו בסקרסדייל שבמדינת ניו יורק. דנקנר מושך בכתפיו, כאילו מדובר בוויתור פעוט ערך. יום העבודה שלו מתחיל בשבע בבוקר בביתו ברמת השרון. הוא קורא עיתונים, משוחח עם כתבים ומגיע למערכת בעשר. באחת עשרה הוא מקיים ישיבת עורכים ובתשע בערב הוא בדרכו הביתה. דנקנר עובר היום "על כל עמוד בעיתון", אבל את העבודה, הוא מאמין, תעשה הקבוצה הצעירה והמבטיחה. חבורה כזאת, על פי הניסיון, תתקשה להגיע להישגים מיידיים. היא צריכה לגבש את עמדותיה ולהרגיל אליהם את הקוראים. עיתון הוא גם מוצר של הרגל, שינויים רבים מדי פוגמים בהרגל, מהפכים תכופים משדרים חוסר ביטחון ואמונה של היוצרים במוצר.

גם "מעריב" החדש בעריכת דנקנר החדש עלול בדרך למתכונת המושלמת לאבד את הקוראים שדווקא "מעריב" הישן מדבר אליהם (כ-180 אלף בימי חול, כ-230 אלף בימי שישי, על פי אומדן לא רשמי). בעלי קבוצות כדורגל בארץ שהשקיעו כספים רבים אוהבים להכריז עם פתיחת העונה שהורו למאמן "לבנות קבוצה לטווח ארוך". זה נשמע תמיד שקול ויפה. אבל על אוזנו של המאמן הם לוחשים בתקיפות: תביא לנו אליפות עכשיו! האליפות, מבחינתו של נמרודי, היא כבר לא תבוסת "ידיעות". אליפות, מבחינת נמרודי היא הישרדות, להחזיק בקוראים, לא להפסיד הרבה כסף. המשימה מוטלת על אמנון דנקנר שעסוק על פי טבעו בהתחדשות מתמדת. אפילו דנקנר עצמו לא מוכן להתחייב על כך שזו התחנה האחרונה - ונמרודי עוד יקרא על זה בעיתון.


דנקנר ממציא עצמו מחדש

את מסעו הארוך לכס עורך "מעריב" התחיל דנקנר, כאמור, דווקא בפופוליטיקה. הוא הגיע לתוכנית ב-1993 על פי הזמנת דן מרגלית. ההזמנה באה בעתה. דנקנר ניסה להתאושש אז מהמתקפה שנערכה עליו לאחר פרסום הביוגרפיה שכתב על דן בן אמוץ. חבריו נטשו אותו; משפטי דיבה איימו לרושש אותו; "חדשות", העיתון שבו עבד, החל לחרחר בדרך למותו ומעמדו כעיתונאי עמד על סף קריסה. דנקנר היה מוכה ומאוכזב, הוא הסתגר בביתו והפסיק אפילו להופיע, כהרגלו בכל יום שישי, לשולחן הקבוע שלו בקפה כסית שם ישב עם העיתונאים גדעון סאמט, אורי אבנרי ויצחק ליבני.

הרעיון של המפיק, אהרון גולדפינגר, היה לשלב בתוכנית את דנקנר וטומי לפיד כאתנחתא קומית, משהו כמו הזקנים הנרגנים ב"חבובות". הרעיון נכשל כי לפיד לא התאפק, התפרץ להתכתשויות קולניות וגרר את דנקנר אתו. בתחרות על תשואות הקהל ויתר דנקנר ללפיד ללא קרב משום שלפיד, לדבריו, רגשן, תוסס יותר וסוחף ממנו. מאז התפתחה ידידות הדוקה בין דנקנר ללפיד. הידידות מבוססת, בין השאר, על כך שהם שמחים (על פי דנקנר) "לחתוך זה את זה" וב"פופוליטיקה" הם חתכו זה את זה לתפארת.

דנקנר היה בתוכנית קול ההיגיון הצרוף. הוא ייצג את השמאל השפוי המתגונן מפני הפטריוטיזם המתנשף של לפיד והקלריקליות המתחסדת של הרב אייכלר. מיברג, עיתונאי שמתמחה בדימויים ציוריים, קבע אז שלפיד "נראה כמו בולדוג" ודנקנר "כמו בתול שנקלע ללהקת רוק". יורם ברונובסקי, "הארץ", זיהה בהם "שמנוניות, שביעות רצון עצמית, חנופה דקה, אך מתמדת, כלפי הקהל... וכל זה במסווה של סאטירה ותוקפנות".

אותו ברונובסקי היה אחד הראשונים שהבחין בתהליך ההשתנות של דנקנר (הוא כינה זאת "לפידיזציה"): "...עורפו התרחב לפתע קמעה ופניו התאדמו בכישרון מופלא". היום דוחה דנקנר את הטענה שהפופולריות שזכה לה בעקבות התוכנית סיחררה את ראשו. יש לו הסבר: "אני לא כזה שהשתן יעלה לו לראש".

הצלחתו בפופוליטיקה היתה תשובה הולמת מבחינתו לכל החברים שנטשו אותו. "פרשת בן אמוץ" הוא אמר "מילאה אותי בוז גדול לאנשים האלה". "פופוליטיקה" לא היתה רק מרפא לייסוריו של דנקנר מפצעי פרשת בן אמוץ, אלא הכניסה אותו בדלת הראשית לעולם חדש: כמו כל כוכב טלוויזיה הוא הפך לטריבון עממי. יש במעמד זה זוהר ותהילה, אבל גם היתר מובן מאליו לכל בעל קיוסק בירושלים לטפוח על כרסו של הכוכב ולהמליץ לפניו על דיאטה יעילה יותר. מפרשת דן בן אמוץ למד דנקנר ש"חברות" איננה ערך מוחלט וקיומה תלוי בנסיבות המשתנות. אז גם פתח דנקנר חשבון, שלא נסגר עד היום, עם האליטה הישראלית שסירבה לקבל אותו לשורותיה.

"בן אמוץ היה, במידה רבה, אביו הרוחני של דנקנר", כתב אז גדעון סאמט ב"הארץ". דנקנר הכיר את בן אמוץ רק בחמש השנים האחרונות לחייו. בימים אלו היו ההוללויות הפרועות רק זיכרון רחוק של האיש היחף והחולה עם הגלבייה. אחרי מותו המתוקשר פירסם דנקנר ביוגרפיה החושפת את סטיותיו של בן אמוץ ואת שותפותם המסלידה בהן של חבריו, רבים מהם ידידיו של דנקנר עצמו. הספר, שלדבריו, "מילא אותו גאווה", נמכר בתוך כמה שבועות בכ15- אלף עותקים. אבל המכירות פסקו כמעט לחלוטין עם פרסום ביקורות שהגדירו אותו כ"אוסף של אפיזודות פורנוגרפיות".

חברים התייחסו אמנם בספקנות לחשיפה הסנסציונית על גילוי העריות של בן אמוץ עם אמו, אבל ראו בספר תיאור מהימן של קבוצה שולית אך מתוקשרת שמתהדרת בנוצות בוהמייניות. "זהו ספר מרשים ויוצא דופן בחושפנות שלו... יש בו עיסוק פקוח עיניים ורהוט מאוד בדמות שהותירה אחריה סימני שאלה רבים", כתב אז ידידו סאמט. "אני יודע לכתוב על המילייה לו אני שייך", מסביר דנקנר.

דנקנר רואה בבעיטה במילייה שממנו בא צורך חיוני לאדם החושב (בשונה מן החוכמה העממית הגורסת כי אין לירוק לבאר שממנה שתית): "אדם שלא בועט במילייה שלו אחת לכמה שנים איננו אדם רציני". "ההיבט החשוב ביותר של הספר הלקוי הזה", כתב ברונובסקי על הביוגרפיה של בן אמוץ, "הוא ניסיונו המוצלח להבאיש את ריחה של שכבה חברתית, ושמא השכלתית שלמה. ניסיון שהמחבר ניסה להקנות לו אמינות פאתטית בכך ששייך אליה את עצמו, לאחר ששייך אליה את גיבורו". בסופה של הביוגרפיה התוודה דנקנר שיש לו "תחושה מסוימת של בגידה".

בראיון לאבנר ברנהיימר ב"זמן תל אביב", לפני תשע שנים, סיפר דנקנר על ייסורי המצפון שהיו לו עם סיום הכתיבה: "הרבה פעמים אני חושב שהגזמתי וחוזר לסורי". וכשברנהיימר שאל אותו אם מדובר במקרה הצפרדע וההעקרב ענה דנקנר: "אולי כן, זה הטבע שלי". בסיפור "ביעור חמץ" הוא מספר על מכתב שטנה שכתב בנעוריו על חברו המגעיל משה גורביץ ושיגר אותו למוריו. אמו של החבר נזפה בו והתרתה בו שלא יחזור על מעשהו הנפסד. "אני הלכתי משם", כותב דנקנר, "וידעתי כי כל חיי אעשה את זה, עוד פעם ועוד פעם".


דנקנר לומד ומלמד מהי חברות

רבים שנמנו עם ידידיו הקרובים של דנקנר מציגים היום את צלקות עקיצת העקרב שלו. אפשר לייחס לדנקנר תכונה של עיתונאי עשוי ללא חת שמסיט בבוז מוסכמה חברתית כמו ידידות ארוכה בדרכו לחשיפת האמת. אבל אפשר לנסח זאת אחרת: זהו מין דחף שאינו בר כיבוש לפגוע בחברים. דנקנר עצמו סלחן ביחס למשברים החברתיים שלו. הוא מונה את הגורמים העיקריים למערכות היחסים השבירות שלו: "עקרונות", "הומור" ו"סתם שובבות". מיברג מתייחס להומור של דנקנר באורח זעפני יותר: "הוא פשוט לא לוקח אותך ברצינות".

מיברג מכיר את דנקנר כבר 12 שנה. הם נפגשו ב"חדשות" וכתבו שם ואחר כך ב"מעריב" טורים משותפים. משפחות דנקנר ומיברג בילו זו עם זו בארץ ובחוץ לארץ ומתגוררות היום לא הרחק זו מזו ברמת השרון. כשהוא מבקש להדגים את יחסי השכנות הקרובים ביניהם מתאר מיברג את דנקנר פורץ למקרר ו"שותה ישר מבקבוק הקולה של ליטר וחצי! ואפילו לא סוגר את הפקק! אתה צריך להכיר את אשתי כדי להבין את ההעזה".

מיברג שהשתעשע עם דנקנר בתכנון פניו העתידיות של "מעריב" עוד בטרם נכנס דנקנר לתפקיד העורך התאכזב להיווכח שידידו הקרוב לא הציע לו כל תפקיד. אחרי שבוטל הטור האישי שלו ב"סופשבוע" הגיב ב"העיר". "ב'מעריב' מתנהל טיהור אתני", אמר והוסיף: "ספק אם דנקנר מונה לעורך מסיבות מקצועיות בלבד". למחרת זומן לחדרו של דנקנר ופוטר מיד. כדי לחזור לעיתון נזקק מיברג לווידוי פומבי ולהכאה על חטא בנוסח מרקסיסטי בראיון שערך עמו אדם ברוך, בעל טור באותו "מעריב", שפורסם ב"העיר"': אני חוזר בי מהאמירה הזאת... שטות גדולה שלי... איוולת... מה, אני לא מבין שנמרודי מינה את דנקנר מתוך אחריות ושיפוט?".

אבל גם מיברג, שעושה הפעם כמיטב יכולתו שלא לדרוך שוב על בהונותיו של ידידו הוותיק ועורכו הטרי, זוכר נסיעות משותפות רבות קסם בכבישי הארץ וארוחות נפלאות בפרובנס שהביאו אותו עד כדי בכי של ממש. גם הקריקטוריסט דודו גבע, שעבד עם דנקנר ב"מעריב", זוכר שפע של שיחות מעניינות ואישיות רבת קסם. לצדן הוא נוכח לדעת שחברות (ובמקרה שלו גם קשר משפחתי מעורפל) עם דנקנר לא ימלטו אותו מפרידה מביכה מ"מעריב". במו"מ שניהל גבע עם "מעריב" מילא דנקנר, לדעתו, את תפקיד המתווך חסר הישע. "יום אחד תשמע למה זה לא הסתדר ולא תאמין", הבטיח לו דנקנר, וגבע עדיין ממתין. דנקנר לא זוכר אמירה כזאת. זה היה משא ומתן כספי ולא יותר הוא אומר.

לדנקנר, אומרים, יש זיכרון ארוך, הוא לא סולח ולא שוכח. ישראל סגל, איש חברת החדשות של ערוץ 2, לעומת זאת, שוכח וסולח לדנקנר על הכל - ויש לו על מה. השובבות של דנקנר - ואולי היה זה ההומור - הביאו אותו, למשל,

לתאר לפני 16 שנה ב"דבר" את השתלטותם של בני משפחת סגל על חדר העבודה שלו. סגל לא הוזכר אמנם בשמו, אבל דברי השנינה על חשבון משפחת סגל נפוצו בקרב כל ידידיו. פעם אחרת ביקר דנקנר בחריפות תוכנית טלוויזיה שסגל השתתף בה ושילם על כך בארבעה חודשים של ברוגז זועף. אבל כל אלו, על פי סגל, לא שקולים מול העובדה שדנקנר "ממש הציל" אותו.

סגל שהיה תלמיד ישיבת פוניבז' והתפקר, התגייס לצבא ונודה על ידי משפחתו החרדית. דנקנר פגש אותו ב1965- בפלוגת המפקדה בשבטה. "פתאום פורץ איזה ג'ינג'י מזוקן למשרד", זוכר דנקנר, "ושואל בנפנוף ידיים, אם אני מבין, אבל באמת מבין, את ההבדל בין קין להבל". סגל היה שקמיסט ופקיד ודנקנר הלין אותו בביתו וגם פתח לפניו את העולם החילוני: הציג לפניו את הספרייה הגדולה שהיתה בחדרו ואת אוסף התקליטים שלו. הנושא החביב עליהם גם היום הוא ספרים. דנקנר מגדיר את עצמו כקורא כפייתי, סגל מעיד על עצמו כמי שאומר לדנקנר, ישר בפרצוף, את דעותיו על ספרים בכלל ועל ספריו שלו בפרט.

רשימת מסורבי הידידות של דנקנר מגוונת ובנויה, ברובה, מעיתונאים: מתי גולן (משפט דיבה שבו דנקנר הפסיד), נסים משעל ("יחסים קורקטיים" לאחר תקופה של חברות עמוקה), אלכס אנסקי (משפט ובוררות בפרשת בן אמוץ) ונחום ברנע (דנקנר נחשד שהעתיק את מתכונת הטור שלו).

מול האמירה "עיתונאים לא צריכים בכלל לכתוב על חברים" מעמיד דנקנר כלל הפוך: "אתה כותב כשאתה צריך לכתוב - לטוב ולרע". גם על יוסי שריד כתב דנקנר כשהיה צריך, כתיבה שהסתיימה בניתוק יחסים. את הידידות בין דנקנר ליוסי שריד מגדיר גדעון סאמט בשיאם כ"יחסי פוצ'י מוצ'י". ב-1982 כתב דנקנר: "...שריד הוא חבר שלי ואט אט מצאתי את עצמי במצב האבסורדי של מי שלא נותן לו את שמגיע לו, מחשש מה יאמרו אבל מגיע לו כבר יותר מדי"17 . שנים מאוחר יותר שריד כבר היה חבר טוב פחות. הפערים הפוליטיים ביניהם הלכו והתרחבו, וכשכתב דנקנר "מרצ מגעילה אותי" ניתק שריד את היחסים. היום הוא אומר ש"אין לו עניין" לדון ביחסיו עם דנקנר.

גם הידידות העמוקה עם אברהם רמון, מי שהיה עורכו הראשון של מוסף זה בשנות השבעים, התחילה בהערכה הדדית עמוקה והסתיימה בפגיעה אישית צורבת. כשהצטרף דנקנר ל"הארץ" ב-1976 היה רמון עיתונאי ותיק ומנוסה שזיהה מיד את כשרונו של דנקנר ואת רוחב אופקיו, ופרש עליו את חסותו. השניים ניהלו שיחות ארוכות ורמון אף אירח פעמים רבות את דנקנר בביתו. לימים חלה רמון ואושפז לתקופה ארוכה. למרות הפצרותיו ביקר אותו דנקנר פעם אחת בלבד. מעט לפני מותו, לפני שמונה שנים, שעה שהיה כבר בביתו, כואב ומיוסר, חזר רמון וביקש להיפגש עם דנקנר, אבל זה התעלם מבקשותיו. בסופו של דבר, ולאחר שגם אשתו של רמון הצטרפה לבקשות, נעתר דנקנר לפגוש את רמון בקפה "פליני" ברמת אביב. רמון הנרגש ישב בקפה והמתין לדנקנר שלא הופיע מעולם.

בנו של רמון, אייל, היום איש עסקים השוהה בארצות הברית, קרא יום אחד באתר האינטרנט של "מעריב" את כתב הסנגוריה של דנקנר על דרעי. עיקר טיעוניו של דנקנר נשענו, לדעת אייל רמון, על "בסיס מוסרי" והוא לא יכול היה לשאת את ההקבלה עם מה שנראה לו כ"התנהגות לא מוסרית" של דנקנר ביחס לאביו. רמון כתב לו אז מכתב חריף שעליו לא נענה (דנקנר טוען ששלח לו תשובה). בתגובה לסיפור הזה פירט דנקנר באוזני את הסיבות להתנהגותו עם רמון. מטעמי צנעת הפרט לא אוכל לפרסמן, אבל שוכנעתי שיש בהן הסבר מניח את הדעת. עוד הבטיח דנקנר שיחזור על הסבריו במכתב שישלח לאייל רמון. "אני איש של עצמי", מסביר דנקנר את תפישת עולמו בנוגע להתנגשות בין חברות למקצוענות. את תפקידו המקצועי הוא רואה כ"תפקיד שיפוטי" שהוא ממלא ב"חרדת קודש".

בניגוד לאטימות העולה מסיפורו של רמון מצטייר דנקנר אחר לגמרי בסיפורו של ג', כבן ארבעים, משדרות (הוא ביקש שלא לחשוף את זהותו). ג' הוא נשא HIV כבר ארבע שנים וחצי שנים. לפני כחצי שנה טילפן לדנקנר ושיבח אותו על "אומץ הלב שהוא מגלה נגד השמאלנים". מצבו היה קשה, הוא היה חולה, מובטל והסתבך מפעם לפעם עם המשטרה. "עמדתי להתאבד", הוא אומר היום, "ואמנון הציל אותי". דנקנר עודד את ג', סידר לו עבודה קבועה ואף הופיע כעד באחד ממשפטיו. ג' לא מוצא מלים להביע את תודתו. "בשבילי", הוא אומר, "דנקנר הוא אדמו"ר חילוני, הוא הציל אותי".


דנקנר ונשיכת האליטות

גם גדעון סאמט הציל את דנקנר במובן מסוים. הוא הציל אותו משגרת חיי פקיד זוטר במשרדים ממשלתיים והפך אותו לעיתונאי. התהליך התחיל בגלגול כתבת המבחן שהגיש דנקנר לסאמט לכדור קטן וקליעתה בהצלחה לסל הניירות במשרדו. למרות זאת (ואולי בגלל זה) מכנה דנקנר את סאמט "עורכי ומייסדי הראשון". דנקנר הגיע ל"הארץ", שם היה סאמט עורך המשנה, כמחליף לאמנון ברזילי, הכתב לענייני הסתדרות, שעמד לעבור לתפקיד אחר. בפגישה עם העורך הראשי גרשום שוקן (כשהוא לבוש בחולצה לבנה וחגיגית) נשאל דנקנר על ספרים שהוא קורא. התשובה השביעה את רצונו של שוקן ודנקנר התמנה לכתב הסתדרות.

דנקנר היה עיתונאי טוב. היתה זו תקופה של יחסי עבודה מעורערים וידיעות שלו הופיעו בעמוד הראשון. אלף מלה על התפרצות אחיות לישיבת הוועד הפועל היו יריית הפתיחה המוצלחת שלו. שנים לאחר מכן סיפר: "הייתי יושב שבועות עם הוועד הפועל ויוצא להשתין עם משל הברפלד וקיסר. משתין אתם ומדבר אתם. זה היה בית שימוש אחד גדול".

ב-1979, לאחר שכשרונו הוכר, ביקש לכתוב טור אישי. טור הומור זה לא חשוב, הזהירה אותו הגברת דנקנר, אתה תיעלם, אתה צריך טור פוליטי. דנקנר השתכנע, דרש טור פוליטי, ולאחר שאיים במעבר ל"דבר" - קיבל אותו. בטורו האישי, "ראיתי שמעתי", הפגין דנקנר את כשרונו ככותב שנון בעל עין חדה ודעה נחרצת. לרבים מטוריו היה ערך ספרותי של ממש וחלקם אף כונסו בספרים (ביניהם "ברמן, מה עשית לי", "מחפשים את גואלמן", "הקיץ של רינה אוסטר"). אבל דנקנר, לא הסתפק בתיאורים צבעוניים ומשעשעים, היתה לו גם עמדה חברתית ופוליטית אמיצה בעזרתה רצה להתקדם ממעמד מספר סיפורים למעלת פובלציסט בעל עמדה.

ואמנם, כשבוע לאחר רצח אמיל גרינצוויג בהפגנת 'שלום עכשיו' בירושלים, הוא פירסם בטורו מאמר שכותרתו "אין לי אחות". במאמר כרך דנקנר את עמדתם הפוליטית של בני עדות ב"תרבות" שלהם. מול איינשטיין ופרויד, אותם גייס לצד "התרבות שלו", העמיד את "הנשיקות על הידיים של אבא והכנסת האורחים הנהדרת". הוא קרא ל"יפי הנפש וההומניסטים" שלא לשבת בחיבוק ידיים ולהילחם - "לא מלחמת אחים, רבותי, הם לא האחים שלי".

המאמר, כצפוי, גרר תגובות חריפות שהמונח "גזענות" שובץ בהן בנדיבות. "אין לי אחות" היתה התחנה הראשונה של דנקנר הישן בדרכו להיות דנקנר חדש, טבילת האש שלו כמי שמביע עמדות חריגות ונכנס מיד לעמדת התגוננות. הוא למד, למשל, מה ההשלכות האישיות שיש לכתיבה מעוררת מחלוקת: חברו נסים משעל, שעמו התכוון לצאת לטיול משותף בחו"ל, הודיע על ניתוק קשרים והאשים אותו בגזענות. דנקנר, בתגובה, התלונן שמשעל לא הגן עליו כשהושמצו האשכנזים כולם. "גם לאשכנזים יש טראומות" סיכם.

שנה לאחר הפרסום הוא אמר לסמי מיכאל ב"על המשמר" שעורכי "הארץ" סירבו לפרסם מאמר "יותר אובייקטיווי" שלו. לדבריו הם התנגדו להידברות עם "עדה הלקויה גם מבחינה גנטית". הדברים הוכחשו ומיד לאחר פרסומם פוטר דנקנר מ"הארץ". הוא עבר ל"דבר", נשלח מטעם העיתון לוואשינגטון, ובתום כהונה בת שלוש שנים, עזב את העיתון ועבר ל"חדשות", שם עבד עד סגירתו ב-1993. אחר כך חזר ל"הארץ" לארבע שנים שבסיומן עבר ל"מעריב".

היום מתבונן דנקנר החדש באכזבה של ממש בדנקנר הישן. הוא, שזכה שנים לאחר מכן, לנשיקות ידיים לרוב מחסידי דרעי, וסיפר בהתפעמות על התרגשות שאחזה בו למראה הקהל החוגג את בחירת קצב לנשיא, כתב רק עשר שנים קודם לכן על "כמה צעירים שחרחרים שפניהם נעווי שנאה" באסיפת בחירות בפתח תקוה, או על הצעיר שפגש שם והשנאה בעיניו "היתה יכולה לפרנס אסיפת עם בכיכר המרכזית בבגדד". היום הוא מתקשה להאמין שהדנקנר ההוא אמר לסמי מיכאל שהוא "לא מוכן לקבל את כל אלה שבאים ואומרים 'תראה, הם סבלו, היה קיפוח היו מעברות". הרי 16 שנים מאוחר הוא כתב, הפעם כדנקנר החדש ב'מעריב': " מה שאתם אוכלים עכשיו.. הוא מה שבישלתם... הפער, העוני, המצוקה ותחושת הקיפוח המוצדקת".

לפני חמש שנים היה דנקנר בן 51, עיתונאי בשל במלוא כוחו, אבל זה היה עדיין דנקנר הישן, זה שכתב: "אילו הייתי פוליטיקאי, פקיד בכיר, איש זרועות הביטחון, הייתי נזהר מאריה דרעי כמו מאש...". במאמר אחר מאותה תקופה הוא כותב על מסעות ההתעוררות הדתית של ש"ס שיש בהם "כיעור, נבערות, אמונות טפלות ודמגוגיה נחותה". דנקנר החדש סובלני ואמפטי יותר כלפי הציבור של ש"ס: הוא רואה בו "קהל גדול ועצום, קהל פצוע וכואב שאני רוצה לתרום את המעט שבכוחי כדי לחבוש את פצעיו ולדבר אליו באהבה". הוא מצטט את מבקר החברה האמריקאית כריסטופר לאש ("מה, לא שמעת עליו? אוי, כמה שאתם, העיתונאים, בורים!") על האליטות: "כשהם נתקלים בהתנגדות הם מסגירים את השנאה המצויה בעומק לא רב מתחת לפרצופו החייכני של המעמד הבינוני גבוה".

דנקנר הישן שכינה את המימונה "קשקוש" מפנה את מקומו לדנקנר ששכח איך גייס את איינשטיין ופרויד כדי להוכיח את עליונותה של התרבות המערבית. דנקנר אומר היום ששינה את עמדתו בנוגע לדרעי לאחר שקרא את פסקי הדין במשפטיו. ולמה לא קרא אותם, עיתונאי בוגר שכמותו, לפני שהזהיר מפניו של דרעי "כמו מאש"? התשובה, כצפוי, מפוייסת: הוא הרי "כל הזמן לומד". יותר מזה: הוא "מתפתח בכיוון לינארי ליותר הכלה של תופעות אנושיות ופחות חוסר סבלנות". לכל אדם, הוא אומר, יש יסוד גזעני באופיו המחייב מלחמה בלתי פוסקת בו.


דנקנר מבין את הוריו

כמו דלתות רבות בחייו, גם דלת בית הוריו של דנקנר בירושלים נטרקה מאחוריו ברעש שמצא לו ביטוי ספרותי. הוריו של דנקנר היו בלשון שנות החמישים "עשירים". היה להם בית קפה גדול, "אלנבי", במרכז ירושלים, שהעסיק כעשרים עובדים; דירה גדולה לא רחוק מבית הקפה; עוזרת בית קבועה ואפילו מכונית פרטית מדגם "סימקה ארונד" מודל 1962. "להיות 'הבן של אלנבי' היה אז מכובד יותר מלהיות בנה של המלכה אליזבת", הוא אומר היום.

רק ילד אחד היה יכול בשנות החמישים ידועות-העוני להיכנס לגן העדן הזה ולבחור בין פיצה לגלידה לאספרסו ולעוגות. אולי אפילו בכולם. אבל הגלידה לא סיפקה את ילד השמנת מרחוב קינג ג'ורג'. הוא שנא את בית הוריו האפלולי שהיה "גדוש באותו סוג של קיטש זעיר-בורגני שבו גדלנו ובו מאסנו". את נסים משעל, חברו הנעלב, הוא מנחם לאחר "אין לי אחות" במצוקותיו שלו: "...אני יכול לדבר על אבי חסר ההשכלה, אני יכול לספר על החסך התרבותי שבו גדלתי, על כך שבבית הורי לא היתה כוננית ספרים אחת, אף לא ספר אחד".

ספרים לא היו בבית אבל מכות לא חסרו. בסיפור "כבר אין פינף אונד צוואנציש" הוא כותב על אביו אוטו דנקנר: "אני שומע את חגורת מכנסיו נשלפת ועכשיו היא נוחתת בהצלפה על אחורי... 'איינס' הוא מתחיל לספור בגרמנית". יחסים מתוחים היו לו גם עם אמו הלה, שכינה "מלוכנית אדוקה מהסוג היותר ברונובסקי". לחבר סיפר פעם על חלום בלהות שבו אמו המנוחה עומדת בשערי הבית שלו בנווה מגן ומאיימת לפרוץ פנימה. למרות זאת ישב לימים חודשים ליד מיטת חוליו של אביו הגוסס. באמו הזקנה טיפל במסירות ולא זנח אותה עד מותה.

לפני כשבועיים עמד דנקנר לפני בית הוריו ברחוב המלך ג'ורג'29 מול בניין הכנסת הישנה. זהו בית אבן שדלת מאובטחת מונעת ממנו להציץ במעלית הברזל המרושתת של נעוריו. מבטו עכשיו נוסטלגי, סלחני. הוא כבר מבין ללבם של הוריו וסולח להם. היום הוא מבין ש"הכל הפחיד אותם בזרותו - הפרענקים ברחוב, והערבים, ופקידי מס הכנסה, והלשון המתעקשת להסתרס...". עכשיו הוא מסתכל על המרפסת בקומה הרביעית שממנה הטיל, כילד, פצצת מים בשקית פלסטית על הקרחת של שר המסחר והתעשייה ספיר ונזכר בחיילי משמר הכנסת בכומתות כחולות שהיו מחרימים את כדורי הרגל של ילדי הרחוב שהפריעו לישיבות הכנסת.

הוא נולד לא רחוק מכאן, בבית חולים פרטי הניצב לבניין שבו התגורר ונעוריו נעו במעגל לא גדול סביבו. תמיד היה ילד שמנמן. הצירוף הקטלני של תאווה לדברי מתיקה, חיבה למאפים טריים וגישה חופשית לגן העדן שמציע אותם, השאיר בו את אותותיו עד היום: דנקנר היום הוא איש גדול. חולצת הטריקו שלו יורדת על כרסו כאוהל ענק, וצווארו טובע בכמה סנטרים.

בית ספר "מעלה" שבו למד נמצא ממש ליד הקונדיטוריה ההונגרית, שבה היה מקנח את ארוחות הצהריים שלו בעוגה שטעמה מונח עד היום על קצה לשונו. היום בית הספר הוא בניין מרופט ומוארך דמוי מחסן בשולי גן העצמאות. בשנות החמישים נחשב לבית ספר טוב. כל כך טוב שאפילו הוריו החילונים של דנקנר הסכימו לשלוח אותו לשם, מה גם ש"כנער חולמני במיוחד" כהגדרתו, חששו לשלוח אותו לבית ספר שהגישה אליו כרוכה במעבר כביש. משמעת קפדנית ומכות היו אז חלק ממערכת החינוך. הצביטות, הסטירות ומכות הסרגל חברו לפתיחות לתרבות אוניוורסלית ולימודי דת. דנקנר מספר על נסיעות לים בשבת שבהן היה משתטח על קרקעית הסימקה מחשש שייתפס על ידי מורה.

בתיכון כבר פסקו הצביטות (דנקנר זוכר, עם זאת, צביטת לחי מסוגננת כואבת למדי גם שם). אבי רביצקי, אז חברו לכיתה, היום פרופסור באוניברסיטה העברית, סיפר בתוכנית שהוקרנה בערוץ 1 לפני כ12- שנים על תחושת ההחמצה בבית הספר: "התחושה שלנו שאנחנו פשרה רדודה בין העושר החילוני לדתי... לא בנינו את הארץ ולא היינו דתיים אותנטיים כמו החרדים". מורשת בית הספר הוטמעה בו היטב. בשיא פריחתו כדנקנר הישן, החילוני, כתב ב-1995: "יהודי חילוני, תרבותי צריך לדעת פרק בתפילה ובהלכה, במדרש ובאגדה, משום שמהם מנשבת רוחה של התרבות שלנו".

ילד השמנת דנקנר בנה את עולמו התרבותי בכוחות עצמו. "הייתי ילד אוטרקי", הוא אומר, "עצמאי לגמרי". את "פרנסואה ראש גזר", "שישה סיפורי קיץ" של ס' יזהר ו"הנסיך הקטן" שקיבל כילד הוא שומר עד היום. הוריו היו, על פי הגדרתו "עשירים חסכנים" שהקפידו להימנע מקניית ספרים. את הספרים שקנה לעצמו מימן דנקנר הקטן מכסף שגנב מארנקו של אביו. כדי לטשטש את עקבות הפשע היה זורק את הספרים, לאחר קריאתם, לפח.

בגיל 17 וחצי כבר למד, הפעם לגאוות הוריו, משפטים באוניברסיטה העברית. אחר כך התגייס לצבא ולאחר שנפרד משיבטה ומישראל סגל היה חבלן בגדוד חרמ"ש. ב-1969 הכיר בקולנוע ציון בסרט "שלום לידיד" את מירי אילני, סטודנטית לאמנות מרמת השרון ונישא לה. לימים היא תהיה מוכרת יותר בשם "הגברת דנקנר". הגברת דנקנר ומבטה הרושף, על פי עדותו של דנקנר עצמו, אחראית עד היום לצדדים המעשיים בחייו. דנקנר מתאר אותה כ"מחשב על היודע לתרגם כל תזוזה בשטח לספרות בחשבון הבנק שלנו". על פי מיברג, מנע זכר מבטה האיום מבעלה לקנות אפילו טוסטר ללא התחבטות ארוכה ומיוסרת. "מלמ"ל", כינה אותו מיברג, ראשי התיבות של "מירי-לא-מרשה-לי". ברמת השרון, בבית הוריה של רעייתו, ראה דנקנר לראשונה "אבא בג'ינס" והורים שמשוחחים ביניהם בעברית. עד היום מתגוררים הדנקנרים במקום שבו היה בית אביה של מירי אילני.


דנקנר עובר לצדו של עם ישראל

דנקנר רצה תמיד להיות עיתונאי. כילד ב"אלנבי" קרא את כל העיתונים, כנער היה "כתב נוער" ב"מעריב לנוער" וב"מעלה", ערך עם חיים באר את עיתון הכיתה. את האנגלית המשובחת שבפיו סיגל לעצמו בקיץ שבין כיתה ח' לתיכון כשלמד בשקידה וביסודיות את המילון העברי-אנגלי. את שליטתו באנגלית ניצל מאוחר יותר, כסטודנט, וליווה אח"מים ב"יד ושם". היתה זו עבודה מעיקה שממנה התאושש לפרקים בעזרת ג'וינט אחד או שניים. לפרנסתו נשא גם בתואר "עוזר הדובר של שר החינוך יגאל אלון". עיקר עבודתו היה להתעורר בשלוש וחצי בבוקר כדי להכין תיק יומי של גזרי עיתונים לשרי הממשלה ומנכ"ליה.

ב-1973, כשכבר היה אב לשני תינוקות, שרת בגדוד שריון 61 ברמת הגולן ובסיני וסבל ממה שמכונה "תשישות קרב". אחרי המלחמה עבד כמנהל עבודה אצל אבי אשתו שהיה קבלן הובלה לעבודות עפר ובנה אז את קו ההפרדה בסיני. כשמאס בנסיעות הארוכות לסיני נהפך לדובר הסוכנות, משרה שבה החזיק שלושה חודשים. כהונתו הסתיימה בדרך דנקנרית אופיינית: הוא הדליף לשמעון שיפר, אז כתב קול ישראל, את תוכנה של ישיבת הנהלת הסוכנות שהוקדשה לדיון מעמיק ביותר ביתרונות שיש בקניית תחתוני צמר ושמלות בלונדון ופאריס. הפרסום עורר מהומה גדולה ובעקבותיה שוב מצא עצמו דנקנר ללא עבודה. עד שהגיעה שיחת הטלפון מאמנון ברזילי ובעקבותיה נהפך דנקנר לעיתונאי. תחילה עיתונאי זוטר ולאחר מכן בעל טור ובעל דעה.

דנקנר עומד עכשיו מול דברים שכתב ואינו יודע את נפשו. העקרונות המוצקים שלו מפעם, מסתבר, נהפכו לחומר נזיל למדי שתקפותו תלויה בנסיבות. כשהביע את דעתו היתה זו תמיד נחרצת, מנומקת והטעתה את הקורא לחשוב שהיא מבטאת עקרונות של ברזל עליהן מושתתת הגותו החברתית והפוליטית. הדעות ההפוכות שלו, שהוא מביע היום באותה נימה נחרצת ומנומקת, עשויות להביא למסקנה שלבעלי טורים בעיתונות אין בכלל עקרונות.

גדעון סאמט תולה את ההפכפנות הזאת בחוש הדרמה המפותח של דנקנר, במבט הספרותי שדרכו הוא בוחן את העולם וגיבוריו, כשהוא, דנקנר, מככב כגיבור נוסף לצדם. את דנקנר הפרשנות הזאת מקוממת. הוא כועס, הוא נוחר בבוז: איזה מין שטויות אלו?

באוקטובר 1969 שומע דנקנר ברדיו במכונית בדרך לתל אביב כיצד מפריעים סטודנטים ימנים באוניברסיטה העברית להרצאתו הפוליטית של הפרופסור יהושע אריאלי. הוא שומע, מתעצבן, חוזר לירושלים ומקים שם את "ועד הסטודנטים למען ביטחון על ידי שלום" (שבו השתתפה גם טניה ריינהרט, כיום מהדוברות הבולטות של השמאל הרדיקלי). אחר כך, כבעל טור הוא מתווה בתנופה וכשרון את הדרך למאבק בשלטון הלא מוסרי שהמיט עלינו את אסון לבנון והשטחים. אף שעמדתו הבסיסית לא השתנתה - צריך לצאת מהשטחים, לחלק את ירושלים ולשלול את זכות השיבה - עדיין הוא זז באי-נוחות על כיסאו למשמע ציטוטים מכתבי דנקנר הישן. בדרך כלל בני אדם משנים את עמדותיהם בינם לבין עצמם או בין חבריהם. מי שמעלה את דעותיו על הכתב ומפרסם אותן, כמו דנקנר, צפוי, לאחר שנים, להתעמת עם דברים שכתב אז והמעלים סומק של בושה בלחייו היום.

הנושאים שכתב עליהם לפני עשרים שנה, אינם שונים מהנושאים המדוברים היום. על הסרבנות הוא כתב: "...מי שמכריח אותי לצאת למלחמות שאינן מלחמות מגן, מי שמכריח אותי לפגוע באוכלוסייה אזרחית, גורם לי להרהר אם אין מוטלת עלי החובה המוסרית לחמוק מהמצב שבו יוכלו להכריח אותי, בעתיד, לעשות דברים דומים". על התנהגות חיילי צה"ל: "כשמשווים בעולם את מעשינו בביירות למעשי הנאצים... כדאי שנבין, לפני שאנחנו פותחים בקקפוניה של היעלבות מתחסדת כי הכוונה היא בדרך כלל לווארמכט וללופטוואפה ולפעולותיהם האכזריות וחסרות התחשבות בתוך ערים צפופות אוכלוסין כדי לזרוע הרס, הרג ואימה בדרך להשגת מטרות צבאיות". דנקנר החדש נתן לפני חודשיים תשובה ציונית הולמת למי שהתנהגות צה"ל בשטחים הזכירה לו את זוועות הנאצים: "...יפה ירקוני הצטרפה לאנטישמים החדשים באירופה, לפורעים בצרפת ובגרמניה, לקריקטוריסטים הזדוניים המתארים אותנו כשצלבי קרס ושפמי היטלר מקשטים אותנו".

דנקנר החדש מודה שהוא, אפילו הוא, כדנקנר הישן, "לא היה חסין מהתנהגות עדרית". הוא לא צריך מילייה שלא משתנה, הוא אומר, שכן במילייה כזה הוא בועט. השאלות על השינויים הקיצוניים בתפישת עולמו מרגיזות אותו. הן בהחלט לא אינטיליגנטיות, לדעתו, וגם טיפשיות. ברגעים כאלה הוא נוטה לפנות אלי פתאום בלשון רבים: "אתם עם השטויות שלכם, אדם צריך לפקוח עיניים מול המציאות ולא להתעלם ממנה". שמע, הוא אומר, שמע, מה אתה בא אלי בכלל עם הטענות האלה? דע לך שמדובר פה בשני דנקנרים: יש דנקנר מהאיתיפאדה וקמפ-דיוויד ויש דנקנר הקודם, הפחות מנוסה, הפחות בשל, התמים. בכל מה שנוגע לקטעים ההם - תפנו בבקשה אליו ותעזבו אותי במנוחה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#