זו לא הכלכלה - אלא הערכים - קולות המהפכה - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

זו לא הכלכלה - אלא הערכים

המדינה לא רק מפריטה אלא ממסחרת את חובותיה כלפי אזרחיה

2תגובות

>> הצעירים הנמצאים באוהלים ובכיכרות הערים גרמו לרבים לצטט את קריאת הבחירות של נשיא ארה"ב לשעבר, ביל קלינטון, בהתמודדותו מול ג'ורג' בוש האב - "זו הכלכלה, טמבל". אבל האתגר שמניחים המוחים אינו רק כלכלי - הוא קודם כל אתגר ערכי.

הוויכוח אינו על מספרים וסטטיסטיקות, אלא על ערכי יסוד חברתיים שנמצאים בתשתית קיומנו כחברה, ערכים שהם הבסיס לאמנה בינינו כאזרחי המדינה. המחאה מחזירה לשיח הציבורי את שיח הערכים שיכתיב את המדיניות ואת השיח הכלכלי. זו המהפכה.

ההישגים הכלכליים של ממשלת ישראל עוררו גאווה גם בה עצמה וגם בנו כאזרחיה, לנוכח המשבר הכלכלי בעולם. אמנם היתה לכך סיבה מוצדקת, אך במראה שמניחים לפנינו הצעירים המוחים זו גם סיבה לדאגה. לצד הסטטיסטיקות על אבטלה נמוכה, חוב לאומי נמוך ואינפלציה נשלטת - גם עלו המספרים המדאיגים על עובדים עניים, מערכת בריאות מפלה בין מרכז לפריפריה ומערכת חינוך שנהפכה למערכות פרטיות ללא גורם מכוון.

ואולם השטן מצוי בפרטים הקטנים. פערים בלתי נתפשים נחשפים בין המלים הכלכליות על הצלחה לבין מציאות כואבת. אם נציב סולם של ערכים ליד המספרים, תקבל התמונה הכלכלית צבעים אחרים. כשיש יותר כסף בקופת המדינה כי פוגעים בקצבאות - צד המספרים בהיר, אך התמונה החברתית אפורה עד שחורה. כשהמדינה לא רק מפריטה אלא ממסחרת את חובותיה כלפי אזרחיה, מהאחות בבתי הספר ועד מערכי התמיכה בחלשים ביותר - אפילו צד המספרים מסמיק מבושה. כשהמדינה נהפכת לספק הכי פחות אמין עבור העמותות, כשאנחנו נשאלים מדוע אנחנו מקיימים פעילות חברתית שהיא בתחום האחריות של הממשלה, כל מה שיש לנו להשיב הוא: במקום שאין אנשים הייה איש, ולחשוב שאולי היינו צריכים להגביר קול ולדרוש מהממשלה כי תעשה את מה שממשלות אמורות לעשות - לקבל אחריות.

לכן אין לצפות ולדרוש כי אנשי המחאה הם שייצרו את הפתרונות. המיוחד והיפה במחאה החברתית הזו שהיא לא מתמקחת על פתרון זה או אחר או על מספר זה או אחר. היא מניחה ערכי יסוד של כבוד האדם וזכותו לחיים בכבוד, ערכים שכדי להתמודד עמם יש צורך במהלכים גדולים לטווח ארוך. לשם כך נדרשת מנהיגות שיכולה להציב חזון חברתי ולהתוות את הדרך, על קשייה ועל האורות שבה.

המחאה אינה מבקשת מספר או סכום וזהו גם אינו תפקידה. אנחנו בארגונים החברתיים פוגשים אלפים שהדינה גאה בדאגתה להם. חלקם אף עובדים. אך כשמדברים על שכר מינימום, מספר נאה שאין לו ערך ברגע שמשווים אותו ליוקר המחיה, מבינים כי משתכר שכר מינימום ובעל משפחה נידון בישראל לחיי עוני. כשקצבת הזקנה מצמצמת את עולמו של הקשיש למקום צר שבין פרוסת הלחם לשמיכה דלה בחורף וכשקצבת הנכות לא מאפשרת נגישות אמיתית לחיים, הרי שאותו מספר המתייחס לשכר המינימום - מאבד מקסמו.

יש להודות לתנועת המחאה על שאינה מעמידה מספרים, אלא ערכים. ערכים שבמרכזם זכותו של כל אזרח לחמש המ"מים שהציג זאב ז'בוטינסקי - מעון, מרפא, מלבוש, מורה ומזון. חמש המ"מים אינם המקסימום אלא המינימום. המספרים חייבים להתחבר וזו אחריות המדינה לחברם.

על ראשי המדינה להוכיח מנהיגות ולהוביל את השיח החברתי ואת המעשה הכלכלי לדרך שאינה מענה חלקי ומקומי לקבוצות לחץ. עליהם להופיע בפנינו עם התמונה המאוד רחבה ומקומו של כל פרט בתוכה, על חובותיו וזכויותיו. רק אז נוכל אנחנו, הארגונים החברתיים, להתרכז בנושאים של ערבות הדדית כדי לשפר את חיינו על יסודות איתנים של חברה יציבה ומכבדת כל אדם.

הכותבת היא מנכ"לית מתן - משקיעים בקהילה, ארגון חברתי המתמחה בהשקעה אפקטיבית בקהילה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#