סין היא לא מדינת אויב ואסור לתת לאינטרס האמריקאי להכתיב לישראל את היחסים איתה

ישראל צריכה לומר ברורות גם לסינים וגם לאמריקאים: כל פרויקט או טכנולוגיה בעלי מאפיינים צבאיים הוא מחוץ לתחום לחברות סיניות, אבל כל פרויקט אזרחי בארץ פתוח לפניהן. לא תהיה כלפיהן שום צורה של אפליה

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
פועל סיני בתחנת הרכבת הקלה באלנבי-יהודה הלוי בתל אביב, ביולי 2021. חברות סיניות מתקשות לקבל מכרזים צילום: אילן אסייג
נעם גרובר

כשחזרתי מסין לארץ לפני כעשרים שנה חשתי הקלה, אף מעבר לזו שנבעה מכך  ששבתי הביתה: אחרי שהות של שנתיים בסין, נהניתי מאוד מהשקט, הסדר, הניקיון והמרחב הפרטי ברחוב הישראלי. לפני חודשים אחדים שבתי לבייג'ינג (שבה חייתי כסטודנט לפני עשרים שנה) עם משפחתי. אני חושש שבפעם הבאה שאחזור לישראל החוויה תהיה, איך לומר, הפוכה.

השינויים העצומים כאן בולטים לעין – הבניינים, תשתיות התחבורה, התשתיות הדיגיטליות, העושר הבלתי נתפס כמעט (ובמקביל אליו אי־השיוויון שגדל מאוד) והסדר הציבורי. לא פחות צפוף פה ביחס לעבר, אבל ההתנהלות בצפיפות הפכה נעימה יותר. סין הישנה לא נעלמה לחלוטין – הבניינים הישנים, הרוכלים, השליחים ועובדי הכפיים קשי־היום מראים שהשגשוג עוד לא הגיע לכולם, ולמרות השיפור בסדר הציבורי (והמצלמות בכל פינה), חוקי התנועה פה נותרו בגדר המלצה בלבד.

הייתי מודע לצמיחה הכלכלית המהירה מאז שעזבתי, אך אין כמראה עיניים. גורדי השחקים, מחירי הנדל"ן המטורפים גם במונחים ישראליים, מספרן הגדול והמגוון של מכוניות היוקרה הנוסעות על הכבישים, הקניונים הנוצצים, הביקוש למותגים שניכר בכל מקום (כולל בתחבורה הציבורית שבה אני מתנייד), כולם מעידים על כוח קנייה עצום. משקי הבית בסין מתאפיינים בשיעור חיסכון גבוה מאוד (כל כך גבוה עד שסין הצומחת מלווה כספים לשאר העולם), אך מהחוויה האישית הייתי מתקשה לנחש זאת. סין נמצאת במעבר מכלכלה מוטת ייצוא, התלוייה בביקושים העולמיים, לכלכלה הנסמכת בעיקר על הביקוש המקומי. מספיק לראות את המגוון האדיר של מותגים ומוצרים איכותיים שטרם הגיעו למערב, ואת הפגיעה המצומצמת בכלכלה עקב הקורונה, כדי להבין את הכיוון.

גם מהזווית הישראלית ניכר שינוי: כשגרתי כאן לפני עשרים שנה מעטים היו הסינים שהכירו את המדינה הקטנה שלנו. כששמעתי בשנים האחרונות בארץ סיפורים על ההערכה הסינית לחדשנות הישראלית, ועל העניין שמגלים פה בהיסטוריה היהודית, הנחתי שמדובר בהגזמות, קרתנות ונטייה ישראלית מפותחת לטפיחה עצמית על השכם. טעיתי. הרוב המכריע של הסינים שאני פוגש, ולא רק המשכילים שביניהם, שמע על ישראל ורואה אותה באור חיובי: הם מתעניינים בהצלחת ההייטק, בסכסוך הישראלי־הערבי ובהיסטוריה היהודית. אינני יודע באיזו מידה לייחס זאת לרמת ההשכלה שעלתה, להצלחת ההייטק הישראלי ו/או ליכולות ההסברה, אבל זו המציאות.

לנוכח המתח המתגבר בין ארה"ב וסין ישראל נמצאת בעמדה רגישה: מצד אחד אין שום סיכוי שנוכל לבנות יחסים קרובים עם סין כדוגמת הברית שיש לנו עם ארה"ב בעתיד הנראה לעין. לסין יש אף יחסים קרובים עם מדינות אויב כדוגמת איראן. מצד שני, היחס של סין והסינים לישראל הוא חיובי, ולישראל יש הרבה מה להרוויח משימור וטיפוח יחסים אלו, שחשיבותם רק תלך ותגבר. רק מהזווית הכלכלית, חלק גדול מהמוצרים שאנחנו צורכים מיוצרים בסין, השוק הסיני רק הולך וגדל ולחברות סיניות היה ויכול להמשיך להיות תפקיד גדול בסגירת פער התשתיות העצום בישראל, אם הממשלה תצליח לא להרוס זאת.

איצטדיון "קן הציפור" בבייג'ינג השבוע, לקראת אולימפיאדת החורף שתיפתח בחודש הבא. שגשוג כלכלי חסר תקדים צילום: GREG BAKER - AFP

הלחצים האמריקאיים לצמצום דריסת הרגל הסינית בארץ ידועים ומוכרים. ככל שיש להם רקע ביטחוני, אלו הם לחצים לגיטימיים מצד בת בריתנו הקרובה ביותר. הבעיה מתחילה כאשר מסיבות של תחרות בין־מעצמתית ופוליטיקה אמריקאית פנימית עולות דרישות להצר את צעדי הסינים בישראל בתחומים אזרחיים לחלוטין, שבהם אין הגבלות דומות באירופה או אף בארה"ב עצמה. התוצאה היא לחץ על גורמי הביטחון בישראל, למודי הטראומות של תחילת שנות האלפיים (עסקאות הפלקון וההארפי), ליישר קו עם האמריקאים ולהמציא אמתלות ביטחוניות שונות ומשונות כדי לתמוך בדרישות אלו. יש לראות את סין בראייה מפוכחת, אך להתייחס אל מעצמה ידידותית כאל אויב זו טעות קשה.

בדומה למדינות אחרות בעולם הנמצאות במצב דומה, ישראל צריכה לדבר בקול ברור ולומר, פנימה והחוצה, כלפי ארה"ב וכלפי סין: כל פרויקט או טכנולוגיה בעלי מאפיינים צבאיים או דו־שימושיים הוא מחוץ לתחום לחברות סיניות, אבל בכל פרויקט או תחום אזרחי לא תהיה כלפיהן שום צורה של אפליה. כבר עכשיו יש חשש שחברות סיניות לא ניגשות למכרזים ממשלתיים בישראל עקב דאגה שאיזו יד נעלמה תוודא שתוצאות מכרזים אלו לא יביכו את ישראל מול ארה"ב. התוצאה היא מיעוט מתמודדים במכרזים קריטיים אלו, עלויות מנופחות ולוחות זמנים מתארכים. מדיניות ממשלתית של עמימות בנושא הזה רק תגדיל את המחירים שנשלם, כלכלית ודיפלומטית.

ד"ר נעם גרובר הוא פרופסור אורח לכלכלה באוניברסיטת פקין, לשעבר ראש אגף מחקר במועצה הלאומית לכלכלה.

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker