טור אורח |

בענף ההטלה מעוניינים לשדרג את הלולים, אז מדוע ממשיכים לתקוף אותנו?

הלולנים הציעו לשר החקלאות באוקטובר מתווה להוזלת ביצים וייבוא ■ שינוי ליברטריאני במדיניות המכסות הממשלתית יביא להתמוטטות משקים משפחתיים בעלי יעדים לאומיים, ואילו הטייקונים ירוויחו ■ הביצה הישראלית אינה "נחותה" בהשוואה לאירופיות ■ תשובה למירב ארלוזורוב

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
ביצים שהוטלו בלול החופש בניר יפה
ביצים שהוטלו בלול החופש בניר יפהצילום: גיל אליהו

במאמרה של מירב ארלוזרוב, שהתפרסם השבוע, נשמעות אותן הטענות החוזרות ונשנות בדבר היותם של הלולים בישראל לולי "זבל", ובדבר היותה של הביצה הישראלית נחותה ממקבילתה במדינות ה-OECD. הפעם הציגה ארלוזורוב גם שורה של ניסיונות לרפורמות, שכשלו לדבריה אך ורק בגלל החקלאים.

הנתונים אשר מובאים במאמרה של ארלוזורוב, לפיהם "31% מהלולים נגועים בסלמונלה", אינם מדויקים ומוצאים מהקשרם. למיטב ידיעתי, בכל שנות קיומו של ענף ההטלה בישראל לא אירע מקרה של מוות מסלמונלה. גם הצגת הרפורמות הקודמות בענף ככאלה שכשלו באופן מוחלט אינה נכונה — כך למשל הרפורמה של 2018 אשר רבים מהחקלאים נמצאים בעיצומה, הכוללת יציאה של לולים רבים לאיזורי גידול. תמוה לקבוע שרפורמה זו כשלה. 

יחד עם זאת, אין ספק שלענף הלול נחוץ תהליך של שידרוג והתפתחות. על כך הן החקלאים והן ארלוזורוב תמימי דעים. מתווה הרפורמה שגיבשו בארגון מגדלי העופות, והוגשה לשר החקלאות עודד פורר, כבר באוקטובר, היא עדות לכך שהחקלאים מעוניינים ברפורמה. במסמך שכותרתו ״מתווה תחרות הוגנת, שדרוג שלוחת ההטלה ופתיחה הדרגתית לייבוא מתחרה״, מוצעים מספר צעדים משמעותיים לשדרוג הענף.

לדוגמה, כבר בסעיף א׳ מסכימים החקלאים שיש להעביר את כל הלולים לאיזורי גידול, ובעדיפות ללולים נטולי כלובים. בסעיף אחר החקלאים מציעים להוזיל את עלויות הביצה בכל שנה, לצד צעדים נוספים מצד המדינה להוזלת עלות הייצור. כמו כן הם מסכימים שעד שנת 2030, כ-12% מהייצור יגיע מייבוא. המסמך מתייחס גם לרווחת בעלי החיים ולסוגיות חשובות נוספות.

הוגש מתווה לעיונו. שר החקלאות עודד פוררצילום: תומר אפלבאום

אז אם החקלאים מעונינים להשתדרג ואפילו הגישו הצעה למתווה, מדוע ממשיכים להציג אותם כמי שלא מוכנים לזוז? מדוע ארלוזורוב ממשיכה לתקוף את החקלאי הישראלי ותוצרתו?

נראה כי לב העניין הוא העובדה שהענף מתוכנן על ידי המדינה. בהיותו כזה רוב המשקים בענף הם משקים משפחתיים, שמאפשרים את ההתיישבות בגבול הצפוני של מדינת ישראל, ומתוקף כך מפרנסים מגדלים שקיבלו מכסות גידול. ולכן עצם הניסיון של החקלאים לתת מענה לבעיות תוך שמירת התכנון, בכלל לא מתקבל על הדעת. 

תפיסת העולם הליברטריאנית גורסת כי במציאות של שוק פתוח לגמרי, ללא מכסות וללא מכסים, נגיע למצב אופטימלי בענף. מה ששוכחים להגיד הוא, שאם המדינה לא תתכנן את הענף, מי שיתכנן אותו הם הטייקונים, רשתות השיווק והיבואנים הגדולים שיצמחו בענף. בטווח הקצר סביר להניח שמחיר הביצה יירד, אך מהר מאוד סביר שהם יפעילו את כוחם הריכוזי למקסם רווחים על חשבון בעלי החיים, איכות המוצר, המחיר לצרכן, וצרכיה הלאומיים של מדינת ישראל. 

משבר הקורונה לימד חברות רבות בעולם, שהתערבותה של המדינה בנושאים אסטרטגיים כמו ביטחון, בריאות, חינוך וכן, גם מזון — חשובה מאוד, ונדרשת. ניהול אסטרטגי של ביטחון תזונתי בישראל, אם כן, הוא דבר שחשוב לנהלו. השאלה היא מי אתם רוצים שינהל אותו. אלפי חקלאים בפיקוח המדינה, או כמה  טייקונים בודדים?

עוז אברהם הוא דובר תנועת המחנות העולים ושותף ביוזמת "מגן חקלאות ישראל"

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker