הכירו את נבחרת הספורט שמגמדת אפילו את הישגי ברזיל בכדורגל - גלובל - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הכירו את נבחרת הספורט שמגמדת אפילו את הישגי ברזיל בכדורגל

האול בלאקס, נבחרת הראגבי הלאומית של ניו זילנד, היא קבוצת הספורט המצליחה ביותר בעולם ■ השקעה בחינוך, במאמנים ובגאווה לאומית גורמים למדינה להביס פעם אחר פעם את כל העולם — ולקבל חוזי חסות ופרסום שהופכים אותה גם לאחת העשירות בעולם

2תגובות
סם קיין מניו זילנד תופס את הכדור. שחקני האול בלאקס מחויבים להישאר בניו זילנד
NIGEL MARPLE/רויטרס

במשך רוב חיי שנאתי את האול בלאקס — All Blacks — נבחרת הראגבי הלאומית של ניו זילנד. השנאה נבעה מהכאב שהתלווה לצפייה בתבוסה של נבחרת אירלנד אהובתי באצטדיון לנדסון רואד בדבלין ומהקנאה בעובדה שניו זילנד, מדינה של 4.5 מיליון תושבים, מצליחה איכשהו לגדל דורות על גבי דורות של שחקנים מוכשרים ששולטים בענף.

בשלב מסוים השנאה נהפכה למשהו אחר. הייתי להוט למצוא את הנוסחה המנצחת של הקבוצה. אול בלאקס הם מותג הספורט המצליח ביותר בהיסטוריה. יש להם יחס ניצחונות גבוה יותר מזה של ברזיל בכדורגל או אוסטרליה בקריקט. הם זכו בשלושה גביעי עולם (מתוך שמונה טורנירים שנערכו עד כה) וניצחו ביותר משלושה רבעים מהמשחקים שבהם שיחקו מאז שהוקמה הנבחרת לפני 125 שנה — שיעור ניצחונות גבוה יותר מזה של כל קבוצת ספורט לאומית אחרת. אוהדים רבים של ניו זילנד הולכים לצפות במשחק כשהם חושבים בכמה נקודות הקבוצה שלהם תנצח, ולא אם היא תנצח.

"אנחנו משחקים ראגבי עם ראייה הרבה יותר רוחבית מאשר נבחרות רבות אחרות", אומר באודן בארט, 26, שחקן נבחרת ניו זילנד שנבחר בנובמבר לשחקן השנה במדינה. "ככה קל לנו יותר לצאת לשערים מהירים אם צריך. זה בטח עוזר לנו לשחק ראגבי ולהאמין שזה לא נגמר עד שזה נגמר".

אנחנו משוחחים בחדר הכושר של מועדון הראגבי הוריקן שליד וולינגטון. המועדון זכה באחרונה באליפות הסופר־ראגבי — ליגה שבה משחקות קבוצות מניו זילנד, דרום אפריקה, אוסטרליה, ארגנטינה ויפן. המלים "אין תירוצים" צבועות באותיות שחורות גדולות מעל למשקולות; תזכורת בולטת לכך שהראגבי הניו זילנדי לא סובל כישלונות ודורש מהשחקנים לנצח כל הזמן.

"הציפיות מאתנו גבוהות כל הזמן", אומר בארט, רכז אחורי באול בלאקס, תפקיד בעל חשיבות מכרעת משום שהוא אחראי על בחירת הכיוון והקצב של רוב המתקפות. "לפעמים אני חושב שזה לא כל כך נורא שהציפיות גבוהות, אבל כשאנחנו מפסידים — זה כאילו הגיע סוף העולם. אני חושב שהציבור התרגל לזה שאנחנו מנצחים וזה נהפך לנורמה בשבילו".

בארט מדבר לאט וברכות, באופן שלא עומד בקנה אחד עם הספרינטים המהירים שלו והמסירות החלקות במגרש. הוא גדל בחווה בטאראנקי שבאי הצפוני של ניו זילנד עם ארבעה אחים ושלוש אחיות. הקצב המדהים שלו, ראיית המשחק והבעיטות הטקטיות שלו היממו את האוהדים בשתי העונות האחרונות. בעולם הוא ידוע בעיקר בגלל טריי (גול) הניצחון בגמר אליפות הראגבי ב-2015 מול אוסטרליה.

"מהרגע הראשון שבו צפיתי באול בלאקס וראיתי את ההאקה (ריקוד מלחמה טקסי מאורי, שהשחקנים מבצעים בתחילת כל משחק), ישר ידעתי שזה חלק ממני", הוא אומר.

סגנון המשחק ההתקפי של אול בלאקס מניע את היכולת שלהם להביס את היריב. ממוצע הטריי למשחק (הנחת הכדור בשטח הטריי של הקבוצה היריבה) בשנה שעברה היה קצת פחות משישה. שש הנבחרות הלאומיות הטובות ביותר בחצי כדור הארץ הצפוני — אנגליה, ויילס, סקוטלנד, אירלנד, צרפת ואיטליה — השיגו ממוצע של פחות מחמישה טריי למשחק.

ריצת אמוק

טיפוח הכישרונות מתחיל בבית הספר

קית' קווין, פרשן הראגבי הוותיק ביותר בניו זילנד, התחיל לדווח על משחקי הנבחרת ב–1971. הוא מאמין שהיכולת של המדינה לטפח כישרונות יוצאים מהכלל היא חלק חשוב בהצלחה המתמשכת. "יש לנו כמה שחקנים עם יכולת מבריקה כמו בארט, ג'וליאן סאווי ובן סמית, שמביאים את הגאונות שלהם והניסיון שצברו למקומות חדשים", אומר קווין.

בזמן הפסקת הצהרים בבית הספר התיכון לבנים וולינגטון קולג', מאות ילדים התגלגלו על מגרשי הראגבי, מסרו כדורים ועשו תיקולים מסמרי שיער. "אנחנו רוצים שיפסיקו לתקל אלה את אלה מסיבות של בטיחות בזמן ההפסקות בבית ספר, אבל קל יותר להגיד את זה מאשר לגרום להם להפסיק", אומר גרג שרלנד, מורה לחינוך גופני ומאמן נבחרת בית הספר.

ולינגטון קולג', שהוקם לפני 150 שנה, נהפך למקור פורה לכישרונות ראגבי. על לוח בכניסה לבית הספר מתונססים שמות של 35 בוגרים ששיחקו באול בלאקס, ובהם דיין קולס, שמשחק כיום בנבחרת. ניתן גם למצוא שם ארון זכוכית מלא בגביעים.

שרלנד מצביע על שלושה תלמידים שלדעתו יש להם פוטנציאל להפוך למקצוענים. בין התלמידים נמנה גם קפטן נבחרת בית הספר, נאיטואה אה־קוי, 17, שהיגר מסמואה. יש לו כוח פיזי וכישרון שהכניסו אותו לנבחרת הבית ספרית כבר בגיל 14. "כסמואי־ניו זילנדי ראיתי ראגבי כל הזמן כשגדלתי. אני משחק בזה מאז שהייתי בן שלוש, וזה די נורמלי כאן", מספר אה־קוי בין ביס לביס מסלט הפסטה שהוא אוכל מתוך כלי ענק. "אני אוהב את המשחק וזאת תהיה הגשמת חלום מבחינתי לשחק באופן מקצועי. כל העבודה הקשה וההקרבה שווים את זה".

ליגת בתי הספר בראגבי היא עסק רציני בניו זילנד, בעיקר משום שלספורט יש תפקיד חשוב כל כך בחיים הלאומיים. ברוב העיירות הקטנות יש קבוצות ראגבי, ובכל עיתון אפשר למצוא מדור שעוסק בראגבי. יש אפילו ערוץ טלוויזיה שמוקדש כולו לליגת בתי הספר בראגבי — מה שמסייע לציידי כישרונות לאתר את הכוכבים הבאים של האול בלאקס באופן קבוע.

סיימון פוידווין, ששיחק 21 משחקי ידידות מטעם אוסטרליה נגד האול בלאקס בשנות ה–80 וה–90, אומר שהמסירות התרבותית לראגבי היא גורם מכריע בהצלחה שלהם. "זה לא רק הספורט הלאומי של ניו זילנד, זה חלק מהזהות הלאומית שלהם", הוא אומר. "הראגבי נמצא בכל מקום והציבור גאה במה שהאול בלאקס נותנים לאומה שלהם. ראגבי משודר כל הזמן בערוצי טלוויזיה שפתוחים לציבור הרחב".

כמה בתי ספר בניו זילנד שולחים מגייסי שחקנים לאיים באוקיאנוס הפסיפי כמו סמואה, טונגה ופיג'י, ומציעים לצעירים בעלי פוטנציאל שהם מאתרים שם מלגות מפתות כדי למשוך אותם לניו זילנד. בנוסף, צעירים מאזור זה מגיעים למדינה בכוחות עצמם כדי להשתתף במיונים לנבחרות ראגבי, בעוד הם מנסים להשיג מלגה. שרלנד אומר שוולינגטון קולג' לא מושך שחקנים ממדינות זרות וכי קהילת המהגרים הגדולה מהאיים הפסיפיים בניו זילנד מספקת גם ככה שחקנים רבים.

שחקני נבחרת ניו זילנד בזמן ההמנון
Mark Baker/אי־פי

מקום בנבחרת מוביל לרווחה כלכלית

אחד מהשחקנים הפסיפיים הבולטים באול בלאקס הוא ג'וליאן סאווי, שחקן אגפי שזכה לכינוי "האוטובוס" בגלל סגנון הריצה העוצמתי שלו. בתור בן דור שני למהגרים מסמואה בניו זילנד, הוא משמש מודל לשחקנים אחרים, ובהם אחיו, ארדי, שגם משחק באול בלאקס. "תושבי האיים הפסיפיים תורמים הרבה לראגבי בניו זילנד ולראגבי בכל העולם. הם באמת עוזרים הרבה לקבוצות, וזה טוב", אמר סאווי בן ה–27 שמתנשא לגובה של 193 ס"מ ושוקל 108 ק"ג.

באליפות העולם ב–2015 הבקיע סאווי שמונה טריי, יותר מכל שחקן אחר. סגנון המשחק שלו הודגם במשחק נגד צרפת, שבו הוא הפיל לקרקע שלושה שחקני הגנה בדרך להבקעת טריי ניצחון. למרות מראהו המפחיד, סאווי מדבר ברכות ובביישנות. כשפגשתי אותו ביום גשום בוולינגטון, הוא דיבר כה בשקט עד שהיה לי ממש קשה לשמוע אותו על רקע צחוקם של חבריו לקבוצה שהתאמנו ליד. "לא הבנתי עד שהייתי בן 18 או 19 אם אני יכול להיות באמת שחקן ראגבי מקצועי", הודה.

משטר האימונים הגופניים בראגבי מתיש. ביום שבו ביקרתי במתקן האימונים של קבוצת הוריקן, שבה משחקים בארט וסאווי במסגרת הסופר־ראגבי, השחקנים התאמנו בחדר הכושר כדי להגדיל את כוח השרירים שלהם. אחר כך הם רצו במגרש בגשם כדי להתכונן למשחקים שנערכו באותו סוף שבוע. בזמן האימון ניתן היה לראות אדים יוצאים מגופם.

המשחקים הבינלאומיים גורמים גם להיעדרויות רבות מחיק משפחתם, והלחץ לשמירת מקום בנבחרות הבכירות משמעותי. אבל המשמעות הפיננסית של חוזים בנבחרות סופר־ראגבי יכול לשנות את חייהם של השחקנים ובני משפחתם. "לא היתה לנו מכונית כשהתבגרנו, אז היינו צריכים ללכת ברגל לכל מקום או לקחת אוטובוס", מספר סאווי. "זה הביך קצת את ההורים שלי, הם היו צריכים לבקש כל הזמן מהורים אחרים להסיע אותנו אל וממשחקים. לא היתה לנו מכונית עד שהוחתמתי על החוזה הראשון שלי".

שחקני נבחרת ניו זילנד
Mark Baker/אי־פי

הכישרון של שחקני הראגבי בניו זילנד הוא לא עניין של מספרים מוחלטים. במדינה יש רק כ–250 שחקני ראגבי מקצוענים, ועוד 150 אלף שחקני ראגבי חובבים שרשומים בהתאחדות הראגבי בניו זילנד. המספר נמוך מזה שבאוסטרליה (230 אלף), אנגליה (382 אלף) או צרפת (542 אלף).

לפי מחקר שנערך במדינה, ובניגוד לתדמית, הספורט הקבוצתי הפופולרי ביותר בניו זילנד הוא כדורגל, ולא ראגבי. שרלנד אומר שאפילו בוולינגטון קולג', בית הספר שמסורת הראגבי קיימת בו כבר יותר ממאה שנים, יותר ילדים משחקים כדורגל ולא ראגבי. אבל לדבריו הספורטאים המוכשרים ביותר הם עדיין בראגבי, ספורט שיכול להוביל לקריירה משגשגת לשחקנים הטובים ביותר.

זה נכון גם בנוגע למאמנים. ניו זילנד התברכה בכמה ממוחות הראגבי המבריקים בעולם, ובהם מאמני אול בלאקס לשעבר, בריאן לוצ'ור, וויין סמית והמאמן הנוכחי סטיב הנסן. ייתכן שההישג המשמעותי ביותר של הענף הוא העובדה שמבין 20 הנבחרות ששיחקו באליפות העולם ב–2015 — לשבע היו מאמנים ניו זילנדים.

"אם אתה לא מייצר מאמנים טובים, אתה לא מייצר שחקנים טובים", אמר סטיב טו, מנכ"ל איגוד הראגבי בניו זילנד, קצת לפני פתיחת הטורניר. "אתה צריך שיהיו מאמנים מעולים כדי לייצר שחקנים מעולים. קודם כל באים המאמנים".

הכנסות איגודי הראגבי
במיליוני דולרים אמריקאיים
דרום אפריקה - 97
אוסטרליה - 99
ניו זילנד - 120

השחקנים לא רוצים לפגוע במורשת

ריצ'י מקיו, קפטן אול בלאקס לשעבר ושחקן הראגבי המעוטר ביותר בהיסטוריה, אומר שהצלחת הנבחרת הלאומית מסייעת גם לשמירה על העניין בראגבי בקרב חובבים. לדבריו, ההצלחה נובעת גם מהיסטוריה, ממסורת ומהאתוס של אול בלאקס שנבנה במשך יותר ממאה שנה.

"אני חושב שאתה צריך להסתכל על הימים הראשונים של הראגבי בניו זילנד כדי לקבל תשובות", אומר מקיו. הנבחרת הנפרדת הראשונה של ניו זילנד מאוסטרליה הצליחה לגבור על מדינת האם בתחילת המאה הקודמת, וזה היה דבר גדול. אני חושב שאז התחילה ההתלהבות מאול בלאקס. יש לנו כזו היסטוריה של הצלחה והשחקנים כיום לא רוצים לאכזב את המורשת".

ניל סורנסן, המנהל הראשי בהתאחדות הראגבי בניו זילנד מתאר את הדבקות של האול בלאקס בדרכם: "אני יודע שיש אנשים שירדו מהכוונת של אול בלאקס גם אם הם היו השחקנים הכי טובים, אבל הגישה שלהם היתה לא נכונה", הוא אומר. "יש כמה כללים לא כתובים בכל רמות המשחק והם מוחדרים לילדים שלנו מגיל צעיר — זה עניין של ספורטיביות, לכבד את המשחק ואת היריב".

התאחדות הראגבי בניו זילנד שומרת על שליטה מלאה במשחק בכל הרמות, כולל משחקי הקבוצות בליגה, מה שמאפשר לה לתעדף את הנבחרת הלאומית מעל לכל דבר אחר. באירופה, בניגוד לכך, קבוצות באי הבריטי ובצרפת נמצאות בבעלות פרטית, מצב שהוביל בעבר למחלוקת בין ההתאחדויות הלאומיות לקבוצות בנוגע לשימוש בכוכבים. "המערכת שלנו מבוססת על שיתוף מידע בין הרמות השונות — בתי הספר, ליגות מחוזיות והסופר־ראגבי — כדי להבטיח שהטובים ביותר מגיעים לאול בלאקס ושנמשיך לנצח. רק אחר כך אנחנו יכולים לחגוג את הניצחון", אומר סורנסן, כשהוא עקץ את מאמני הקבוצות בבריטניה.

הבדל נוסף נעוץ בכך שבאול בלאקס לא משחקים שחקנים ניו זילנדים מקבוצות במדינות אחרות. באמצעות החוק הזה, שומרים על השחקנים הטובים ביותר בבית וכך מגדילים את התחרותיות במשחקים מקומיים ומבטיחים שהקבוצות לא ישחקו יותר מדי משחקים ויגיעו למשחקי הנבחרת עם שחקנים פצועים או מותשים.

בן סמית, סגן הקפטן של אול בלאקס, דחה השנה הצעה מפתה שכללה תוספת משמעותית לשכר מקבוצה צרפתית. לדבריו הקסם של החולצה של האול בלאקס וההזדמנות לשחק נגד הליונס (נבחרת המייצגת את עמי האי הבריטי ואירלנד) גרמה לו להישאר בניו זילנד. "רציתי לתת לעצמי הזדמנות להילחם על מקום באול בלאקס בשנים הקרובות".

שחקני נבחרת ניו זילנד מבצעים את ריקוד ההאקה לפני המשחק באוקלנד נגד נבחרת הליונס הבריטית
POOL/רויטרס

מקבוצות הספורט העשירות בעולם

סיר בריאן לוצ'ור, אדם ענק עם ידיים בגודל של צלחת, יישב ביציע שקרוי על שמו באצטדיון ווייראראפה שנמצא בעיר מסטרטון ושופץ באחרונה בעלות של יותר מ–2 מיליון דולר ניו זילנדי (1.46 מיליון דולר אמריקאי). לוצ'ור הוא הקפטן לשעבר של אול בלאקס ואימן את הקבוצה באליפות העולם הראשונה ב–1987.

"ההצלחה של אול בלאקס מובילה להצלחה של הראגבי בכל ניו זילנד", הוא אומר. "אני חושב שעשינו את המעבר מעידן של חובבנים למקצוענים בראגבי בצורה טובה מאוד, ושכיום אנחנו טובים הרבה יותר מהראגבי בבריטניה".

אצטדיון ואייראראפה שכולל מגרש עם דשא סינטטי שמתאים למשחק בכל מזג אוויר, משמש עדות למצב הפיננסי האיתן של הראגבי בניו זילנד. קבוצת אול בלאקס היא בין הקבוצות העשירות בעולם, אף שהמדינה קטנה. ענקית הביטוח האמריקאית AIG שילמה ב–2012 80 מיליון דולר ניו זילנדי (58.3 מיליון דולר ארה"ב) כדי שהלוגו שלה יתנוסס על חולצות הקבוצה, וב–2016 חתמה על חוזה חדש של שש שנים. הקבוצה חתמה גם על עסקות חסות עם חברות כמו אדידס וגייטוראייד והגדילה את ההכנסות שלה ממכירת זכויות שידור. ב–2016 הגיעו הכנסות התאחדות הראגבי במדינה לשיא של 164 מיליון דולר ניו זילנדי, עלייה של 20% לעומת 2015. מקורן של 70% מההכנסות היו באול בלאקס.

לעומת ניו זילנד, ההכנסות של התאחדויות מקבילות במדינות עם אוכלוסייה גדולה בהרבה — היו נמוכות. ההכנסות באוסטרליה הגיעו ל–135 מיליון דולר ניו זילנדי ושל דרום אפריקה ל–133 מיליון דולר ניו זילנדי. ההתאחדות בניו זילנד הגדילה את המימון למשחקי החובבים ב–56% ל–32 מיליון דולר ניו זילנדי.

הניצחונות הוכחו כמיטיבים עם הראגבי הניו זילנדי, וגם העלו את המוניטין של המדינה הקטנה שנמצאת בקצה הדרומי של האוקיאנוס הפסיפי. סימן ההיכר של הקבוצה, החולצות השחורות עם ענף השרך הכסוף, נהפכו לכלי שנועד להמחיש את "העוצמה השקטה" של ניו זילנד ומנהיגי המדינה מעניקים אותה כמתנה למנהיגי העולם, בהם נשיא סין, שי ג'ינגפינג.

אבל לוצ'ור מזהיר שהנבחרת והאוהדים לא יכולים להרשות לעצמם להיות שאננים. "הגישה הריכוזית שלנו, שמתמקדת בנבחרת הלאומית, נתנה לנו התחלה טובה. אבל המדינות האחרות שבהן משחקים ראגבי מדביקות את הקצב ואי־אפשר לקחת את השליטה של האול בלאקס כמובנת מאליה".

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל
נא להזין כתובת מייל חוקית
ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם