הקשר בין שלום לשגשוג: מדוע משתלם לשמור על הסדר הליברלי הקיים? - גלובל - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הקשר בין שלום לשגשוג: מדוע משתלם לשמור על הסדר הליברלי הקיים?

חברות פתוחות ומשגשגות זקוקות לסדר עולמי המבוסס על חוקים ■ זו הסיבה לכך שאנו צריכים להצטמרר כשנשיא הדמוקרטיה החזקה בעולם מפקפק בזכותם של שופטים לתמוך בחופש בסיסי, ומזלזל בשיתוף הפעולה הבינלאומי

תגובות
הפלת חומת ברלין ב-1989
אי־פי

הסדר הליברלי המערבי הולך ונסדק: ברקזיט, דונלד טראמפ, לאומנות זועמת ופוליטיקה פופוליסטית — כל אלה דווחו בפירוט רב ועמדו במוקד דיונים סוערים. מה שהלך לאיבוד בכל הקקופוניה הזאת הוא תמונה בהירה של מה שמונח על כף המאזניים.

למרות כל הפגמים שלו, הסדר שנקבע לאחר 1945 הוביל לתקופה של שלום ושגשוג יחסי. כולנו יכולים למנות את הטעויות — כמו ההיבריס בוושינגטון, הפוליטיקאים המושחתים באירופה והבנקאים החמדנים בכל מקום. הסיפור העיקרי, עם זאת, הוא העלייה ברמת החיים, ופוליטיקה של שיתוף פעולה ונדיבות. החירות התקדמה בד בבד עם היעלמותן של המלחמות בין המעצמות; אנו נוטים לשכוח בקלות רבה מדי ששלום ודמוקרטיה אינם דברים שקורים מאליהם.

כדאי גם לשים לב לקשר שבין סדר עולמי המבוסס על חוקים לבין חברות פתוחות ומשגשגות. מה שמקשר בין שלום של מדינה עם שכנותיה לבין הדמוקרטיה שבתוכה הוא שלטון החוק. כשהשלטון שרירותי, מדינות נקלעות למלחמות, וחברות מידרדרות לאוטוקרטיה. בשל כך עלינו להתפלץ מכך שטראמפ, נשיא המעצמה הדמוקרטית החזקה בעולם, מפקפק בזכותם של שופטים אמריקאים לתמוך בחופש, ומזלזל בשיתוף הפעולה הבינלאומי לטובת לאומנות של "אמריקה תחילה".

המערכת הבינלאומית שנוסדה לאחר 1945 נבנתה על בסיס הכוח האמריקאי. היא החזיקה מעמד, ולאחר המלחמה הקרה אף התרחבה, משום שההנהגה של ארה"ב היתה מחויבת לחוקים ולמוסדות בינלאומיים. לכולם היה מה להפסיד. וושינגטון הלכה לפעמים רחוק מדי — בווייטנאם או בפלישה לעיראק. עם זאת, לפי אמות מידה היסטוריות, "השלום האמריקאי" היה נאור ברובו, והתבסס על מתן דוגמה לא פחות מעל עוצמה צבאית.

באירופה, התחלפה מורשת של מלחמה בין מדינות במערכת שמכירה בתלות ההדדית שלהן. באיחוד האירופי יש לא מעט בעיות, אבל אין מה להשוות לאלה שהיו קודם לכן. השוו את השלום והשגשוג של המחצית השנייה של המאה ה–20 לברבריות של המחצית הראשונה. אין זה מקרי שברגע שחומת ברלין נפלה, החופש שהיה במערב היבשת אומץ בחום על ידי המדינות הקומוניסטיות במזרחה.

הסדר הזה, כמובן, היה המצאה של המערב. חלוקה מחדש של הכוח בתוך המערכת הגלובלית תמיד יוצרת מתחים. סין, לדוגמה, היתה בין הנהנות הגדולות ביותר ממערכת הסחר הפתוחה שהובילה ארה"ב. אבל בייג'ין מעולם לא התכוונה להפוך לדמוקרטיה ליברלית או לפעול תמיד לפי חוקים ומוסדות שעוצבו באופן בלעדי על ידי המערב.

האתגר של המערכת היה היכולת להשתנות כדי להתאים את עצמה לשאיפות של המדינות שהולכות ותופסות מקום בולט יותר, ובמקביל להכיל את מורת הרוח של רוסיה היורדת מגדולתה. מה שלא היה צפוי הוא שהדמוקרטיות העשירות יפנו נגד יציר כפיהן — והקושי יהיה בטיפול בהתקוממות פנימית. התיאוריה אומרת כי ברגעים של שינוי גלובלי, מעצמות מבוססות כמו ארה"ב מגנות על הסטטוס קוו, בעוד שמדינות עולות כמו סין מחפשות דרכים לשנות אותו.

אבל כעת ההיסטוריה התהפכה על ראשה: עם טראמפ, ארה"ב הצטרפה לשורות הכוחות הרוויזיוניסטיים, המאיימים להביא לוויתורה של ארה"ב על הנהגת העולם בשם הלאומנות הכלכלית. בריטניה עשתה משהו דומה בהחלטתה להיפרד מהאיחוד האירופי. גרמניה ויפן נותרו כמעט לבדן ברצון לשמור על הסדר העולמי הישן.

הפלת חומת ברלין ב-1989
אי־פי

נוסטלגיה מסוכנת

גיליון ההרשעות של האליטות כבר מוכר מספיק כעת: פירות הגלובליזציה נלקחו בידי ה–1% העליון; פוליטיקאים, מהופנטים על יד השווקים, השתתפו בגזל. ההכנסות של הרוב דרכו במקום, אפילו כשהם נשאו בנטל של הצנע שלאחר המשבר הכלכלי הגדול. בנקאים, שאמורים להיות בכלא, עדיין מכניסים לכיסם בונוסים. ההגירה הבלתי־מפוקחת הכבידה על תחושות חוסר השייכות התרבותית וחוסר הביטחון הכלכלי שגרמו השינויים הטכנולוגיים.

את התרעומת אין לטאטא הצדה. שנאת הזרים של טראמפ, ההחלטה על הברקזיט בבריטניה והפופוליזם הגואה באירופה, ניזונו מהשאננות של הממסד הפוליטי המשועבד לקפיטליזם נטול רסן.

כדי להשיב את אמון הציבור, יש צורך בכך שפוליטיקאים מהזרם המרכזי ישתמשו בכלי ממשל — מיסוי, חינוך ומדיניות רווחה, וכן, חלוקה מחדש — כדי לאזן את עודפי הגלובליזציה. עם זאת, אסור להעמיד פנים שלפופוליסטים יש תשובה. הפרוטקציוניזם ירושש את כולם. הכפשת המוסלמים לא תגרום לאף אחד להיות בטוח יותר. ארה"ב או בריטניה לא יעלו את רמת החיים של העובדים בהן אם ישאירו בחוץ מקסיקאים או שרברבים פולנים. חברות סגורות הן חשוכות, עניות ומדוכאות יותר. עלייה בלאומנות בדרך כלל מספקת כר פורה למלחמות.

הזיכרון קצר. בבריטניה, ההצבעה על הברקזיט עוררה נוסטלגיה. המיתוס הוא ששנות ה–50 היו קשות, אבל הקהילות היו מגובשות; היו משרות והזדמנויות למעמד הפועלים הלבן. אבל הם לא מזכירים את שכר הרעב, משכנות העוני, שלטים בבתי מלון שעליהם כתוב "אין כניסה לכלבים, אין כניסה לשחורים, אין כניסה לאירים", ושרי ממשלה שמוקיעים הומוסקסואליות כ"סטייה מדבקת" ומסוכנת כמו התמכרות להרואין. הזדמנות? אוניברסיטה היתה אז מוסד עבור ה–5% הפריווילגים. הסכנה בנוסטלגיה היא שהיא יכולה להסתיר מעינינו את הדרך קדימה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם