דמיינו גן חובה בו 100 ילדים, להם עושר של ספרים, צבעים וצעצועים. אך אתם נדהמים: ילד חמדן אחד שומר בקנאות על הר צעצועים לעצמו. קומץ ילדים אחרים משחקים כל אחד בכמה צעצועים, ואילו 90 הילדים האחרים מביטים בהם בכמיהה ובידיים ריקות. הילד החמדן צבר לעצמו יותר צעצועים מכל 90 הילדים האלו!

החלוקה בגן החובה הזה היא תמונה מדויקת של ארה"ב. העושר שלנו מחולק בצורה כה מעוותת, עד כי המאיון העליון מחזיק ביותר הון מכל 90% התחתונים, לפי המכון למדיניות כלכלית בוושינגטון. אי-שוויון זה הוא אתגר מרכזי עבור ארה"ב היום, ואמור לקבל הרבה יותר תשומת לב בקמפיין הנשיאותי הזה.

כמה תמונות מצב: ששת יורשיו של סם וולטון, מייסד ענקית הקמעונות וול-מארט, מחזיקים בעושר השווה לכלל הונם של 100 מיליון האמריקאים העניים ביותר, המהווים שליש מאוכלוסיית ארה"ב; ב-2010, 93% מהגידול בהכנסה הלאומית בארה"ב היה של המאיון העליון; מדד ג'יני, המדד הקלאסי לאי-שוויון, עלה בחודש שעבר בארה"ב לשיא - הגבוה ביותר מאז השפל הכלכלי הגדול.

קרקע זו נבחנת בספר חשוב וחכם חדש - “The Price of Inequality" ("מחיר אי-השוויון") של חתן פרס נובל ג'וזף שטיגליץ, שהיה יו"ר ועדת היועצים הכלכליים של נשיא ארה"ב לשעבר ביל קלינטון. זה חומר קריאה מרתק. "אנחנו משלמים מחיר גבוה על אי-השוויון - מערכת כלכלית יציבה פחות ויעילה פחות, שצומחת פחות", מזהיר שטיגליץ.

הבעיה אינה שהעשירים רודפי בצע או חסרי מוסר - אני מאמין במנטרה הסינית של תקופת הרפורמה: "נהדר להתעשר". אך רמת אי-השוויון בארה"ב כיום חריגה במונחים היסטוריים ועולמיים. כפי שמציין שטיגליץ, מצטברות הראיות כי רמה זו של אי-שוויון פוגעת בצמיחה ובתעסוקה.

כמו שאני רואה את זה, הדרך הטובה ביותר ליצור חברה שיוויונית יותר אינה חלוקה מחדש סטייל רובין הוד, אלא התמקדות בחינוך במרכזי הערים הגדולות ובאזורים כפריים - החל מחינוך טרום-חובה ועד להכשרה תעסוקתית. גישה זו תגדיל את היצע ההזדמנויות, כבר מקו הזינוק, ותצמצם את מעגלי העוני. אם העלות היא מסים מעט גבוהים יותר על הטייקונים, שיהיה. הכלכלה לא תיפגע מכך.

ככלות הכל, ארה"ב נהנתה מצמיחה יפה בשנות ה-50', כאשר היינו חברה שיוויונית יותר, אף ששיעור מס ההכנסה על מדרגת המס העליונה היה יותר מ-90%. רק ב-1987 ירד שיעור המס על המדרגה העליונה אל מתחת ל-50% בארה"ב. כך ששיעור המס האפקטיבי של 15% שחלק מהטייקונים משלמים כיום הוא למעשה "זכות" חדשה.

בנושא זה, נראה שלאמריקאים יש אינטואיציה שמאלנית. מחקר שפירסמו בשנה שעברה חוקרים מבית הספר למינהל עסקים של הרווארד ומאוניברסיטת דיוק, שאל אמריקאים באיזו מדינה הם מעדיפים לחיות - כזו עם מערכת חלוקת עושר כמו זו של ארה"ב, או כזו עם מערכת חלוקת עושר של שוודיה. אך הן לא כונו ארה"ב ושוודיה. התברר שיותר מ-90% מהאמריקאים מעדיפים לחיות במדינה בה חלוקת העושר דומה לשיטה השוודית.

יתכן שלא קורה דבר מכיוון שבסקרים האמריקאים אינם מעריכים היטב את רמת אי-השוויון. לא רק שאנחנו שואפים לחיות בשוודיה, אנחנו חושבים שאנחנו כבר חיים בה.

מטריד גם שחלק גדול מהעושר היום מגיע מהגירסה הפלוטוקרטית של רווחה. מיט רומני, למשל, התעשר בתחום ההשקעה הפרטית, כמו אילי הון רבים. אלו הם מנהלים חכמים, חרוצים ויזמים. אך השקעה פרטית קיימת בעיקר הודות להקלות מס על אג"ח קונצרניות, שלמעשה מהוות סובסידיה אדירה.

בדומה, המכון למחקר מדיניות בוושינגטון מעריך כי 4 הקלות מס גדולות המעודדות שכר בכירים מוגזם, עלה למשלמי המסים האמריקאים 14.4 מיליארד דולר בשנה שעברה. 26 מנכ"לים קיבלו בשנה שעברה שכר גבוה ממה שהחברה שלהם שילמה מסים.

לרוב, הדרך הטובה ביותר לעושר אינה תחרות בשוק, אלא שתדלנות בקונגרס לקבלת הקלת מס. לכן יש 6 שתדלנים ממגזר הבריאות לבדו על כל חבר קונגרס.

חוסר השוויון הזה היה בלתי מתקבל על הדעת בגן חובה. הוא צריך להיתפס כחמור יותר כאשר הוא מגדיר את האומה מלידה ועד המוות.